ממנהגי יהדות תימן

שמעון גרידי

תוכן הפרק: א. נוסח התפילה ב. ארגון התפילה וסדרי בית-הכנסת ג. הקריאה בתורה וההפטרות

א. נוסח התפילה

1. שתי נוסחות תפילה ליהודי תימן: "בלדי" ו"שאמי".
הנוסח ה"בלדי" הוא "מקומי", כפי שהועתק בתימן בכתבי-יד. שם הסידור - "תכלאל". הוא נדפס פעם ראשונה בירושלים בשנת תרנ"ד, עם פירוש "עץ חיים" למהרי"ץ (ר' יחיא בן יוסף צאלח), ובו נזכרים הרבה ממנהגי יהודי תימן.

הנוסח ה"שאמי" הוא "ארץ ישראלי", כנוסח כל הספרדים בארצות המזרח.

כשמדברים על סידור תימני סתם, הכוונה לנוסח ה"בלדי". אך יש כמה עניינים שגם אנשי ה"שאמי" נוהגים בהם לפי ה"תכלאל", כגון הוספות בליל הסדר, שבועות, הושענות, סליחות, ועוד; ומאידך יש כמה עניינים שחדרו מהסידור ה"שאמי" לתוך ה"תכלאל" עוד לפני זמן רב.

2. חלקי תפילת שחרית הם:
א. פתיחה (ברכות השחר);
ב. זמירות;
ג. יוצר;
ד. נפילת פנים (וידוי);
ה. הוצאת ס"ת (בשני וחמישי);
ו. סדר היום;
ז. פטום הקטורת ו"עלינו לשבח".

בתפילת שחרית של שבת מוסיפים בהתחלה את ה"תיקון". על אודותיו ועל אודות שינויי נוסח רבים אחרים יש לעיין ב"תכלאל".

3. נוסח קדיש דרבנן הוא "דעתיד לחדתא עלמא". בכתה"י התימניים הקדיש נקרא "תפילת המת".

ב. ארגון התפילה וסדרי בית-הכנסת

1. כל המתפללים מתעטפים בטליתות, לרבות ילדים בגיל צעיר.

2. בהנחת התפילין מברכים ברכה אחת בלבד.

3. החזנות בבית-הכנסת היא עניין של מצווה וכבוד, ולא עניין של פרנסה, וכל המתפללים מוזמנים לשמש שליחי-צבור לפי תור. ואילו בשם "חזן" נקרא זה העומד ליד ספר התורה בשעת הקריאה בו.

4. בתימן היו חלקים ניכרים מהתפילה נאמרים בצוותא, בקול רם ובמתינות, וכמה מהם נאמרים כך עדיין גם בארץ, כגון "הודו לה' קראו בשמו", "ויושע", "קריאת-שמע", פרקי תהילים ועוד, ויש שעדיין אומרים בקול רם גם את "התיקון" וה"זמירות". אין עומדים בברכות השחר וב"ויברך דוד".

5. זכות הרב המתפלל בבית-הכנסת (ה"מארי") לפתוח כמה פתיחות של קריאה בצוותא, כגון "הודו", "ואהבת", "יום הששי" ועוד.

6. קטעי התפילה הנאמרים ע"י הש"ץ בקול רם - יש מהמתפללים שאינם אומרים אותם אלא מסתפקים בשמיעה בלבד, והם יוצאים ידי חובה בחינת "שומע כקורא".

7. אין הכוהנים נוטלים ידיהם לפני נשיאת כפים.

8. בתפילת מוסף אומר הש"ץ את כל העמידה בקול רם, להוציא הקטע "א-להי נצור", אותו אומר כל אחד בעצמו, בלחש; ויש נוהגים להתפלל מוסף כרגיל, לחש וחזרה.

9. אין אומרים "עלינו לשבח" במנחה, אלא מסיימים בשני מזמורי תהילים: "ה' קראתיך חושה לי" (קמא) ו"משכיל לדוד בהיותו במערה" (קמב), ואח"כ "ר' חנניא בן עקשיא" ו"קדיש דרבנן"; ואם מסמיכים ערבית למנחה, יש שמשמיטים כל הסיום הנ"ל.

10. מתחילים ערבית בלא קדיש.

11. בתפילת "השכיבנו" יש תוספת של י"ח פסוקים. את תפילת ערבית מסיימים בשני מזמורי תהילים: "למנצח על הגתית ה' אדונינו" (ח) ו"שיר למעלות אשא עיני" (קכא), ואח"כ "ר' חנניא בן עקשיא", "קדיש דרבנן" ו"עלינו לשבח".

12. יש שאחר התפילה בבוקר נוהגים ב"שלוש" שהיה נהוג בתימן, והוא לימוד במשנה, נביאים וכתובים; ויש הקובעים עתים לתורה בביהכ"נ אחר התפילה בערב, ולומדים ב"עין יעקב" או בהלכה.

ג. הקריאה בתורה וההפטרות

1. כאשר קוראים בשני ספרי-תורה או יותר, אין מוציאים אותם יחד, אלא קוראים בראשון, מחזירים אותו להיכל ומוציאים את השני. כך עושים גם לגבי ספר שלישי. בשעת החלפת ספרי התורה אומר הקהל "מזמור לדוד השמים מספרים כבוד א-ל" (תהילים יט). כאשר מגיעים למלים "והוא כחתן יוצא מחופתו", מוציאים את הספר הנוסף מההיכל, ובעת אמירת המלים "צדקו יחדיו" מרימים את הספר הראשון שעל התיבה ומשיבים אותו להיכל. כאשר מחליפים גם את הספר השני, אומרים בשעת ההחלפה גם מזמור של יום, כגון "מזמור שיר חנוכת הבית" (שם ל) בשבת חנוכה.

2. כל העולה לתורה קורא את "המברך" שלו. הכהן העולה לתורה מוסיף לפני "ברכו" את הפסוק: "כי שם ה' אקרא הבו גודל לא-להינו" (דברים לב, ג), והציבור עונה: "גדול ה' ומהולל מאד ולגדולתו אין חקר" (תהילים קמה, ג).

3. העולה הקורא בתורה, בניו ואחיו הקטנים ממנו עומדים כל זמן הקריאה, וכן עושים בני אחי הקורא (בני אחי האב ובני אחי האם).

4. במעט בתי הכנסת נוהגים עדיין להעמיד ילד ליד הקרוא בתורה. תפקידו הוא לתרגם "תרגום אונקלוס" בשעת הקריאה ולתרגם את ההפטרה.

5. בארבע שבתות בשנה קוראים במיוחד ילדים קטנים לעלות ל"ששי", וסימנן הוא "בוכו": "בנימין זאב יטרף" - בפרשת ויחי; "וירד משה" - בפרשת יתרו; "ולבני לוי" - בפרשת קרח; ו"כי אשא אל שמים ידי" - בפרשת האזינו ("בוכו"= אהיה, לפי האותיות הבאות לפני ב' ו' כ' ו'). ויש בתי כנסת שבהם מחנכים את הקטנים לעלות ל"ששי" גם בשאר שבתות השנה.

6. כשמביאין ספר תורה חדש לבית הכנסת בשבת אחר תפילת שחרית, נוהגים לקרות בו באותה שבת. משעת הוצאת הספר מהבית ועד להכנסתו להיכל בית הכנסת מפייטים את הפיוט "אהוב נגלה על הר סיני", ואח"כ מוצאים אותו לקרוא בו.

7. הסימן לקריאת ג' דפורענותא בסידור התימני הוא דח"א (דברי ירמיהו, חזון, איכה), ולא דש"ח (דברי ירמיהו, שמעו, חזון).

8. הסימן לז' דנחמתא הוא: נו"ע ארק"ש (נחמו נחמו, ותאמר ציון, עניה סוערה, אנכי אנכי, רני עקרה, קומי אורי, שוש אשיש).

9. כשחל ראש חודש אלול בשבת דוחים הפטרת "עניה", ומפטירים במקומה "השמים כסאי". אם חל ר"ח אלול ביום א', יש נוהגים להפטיר "עניה", ויש נוהגים להפטיר "מחר חדש".

10. פרשת "חוקת" ופרשת "בלק" לעולם מחוברות.

11. לחלוקת "המברכים" של הפרשיות לשבתות השנה ושל המועדים, לקריאה בתורה ביום שני וחמישי ולהפטרות יש ליהודי תימן סדר מיוחד (עיין על כך ב"תאג'", "חומש מקרא תרגום ותפסיר", ירושלים תרמ"ט-תרנ"ד).

12. בקריאה בתורה יש נעימה מיוחדת ל"שירת הים", ל"עשרת הדברות" ולפסוקים "ויעל משה" (מחוץ לפסוק האחרון).

אין קוראים "חזק" בסיום ספר מספרי התורה.

13. את "התוכחה" קורא ה"מארי" או ה"חזן" בקול נמוך ובלי סלסול טעמים, ויש שקוראים אותה דווקא בקול רם ("כשופר הרם קולך").