ישראל והאומות

 

בבא בתרא דף עג:

ואמר רבה בר בר חנה:

זימנא חדא הוה קא אזלינן במדברא

וחזינן הנהו אווזי

דשמטי גדפייהו משמנייהו

וקא נגדי נחלי דמשחא מתותייהו.

אמינא להו:

אית לן[1] בגוייכו חלקא לעלמא דאתי[2]?

חדא דלי[3] גדפא

וחדא דלי אטמא.

כי אתאי לקמיה דרבי אלעזר[4]

אמר לי:

עתידין ישראל ליתן עליהן את הדין[5].

תרגום

ואמר רבה בר בר חנה:

פעם אחת הלכנו במדבר,

וראינו אותם אווזים

שהיו נוצותיהן נופלות מרוב שומנן

ומתחתן היו זורמים נחלים של שמן.

אמרתי [שאלתי] להן:

האם יש לי בכן חלק שאזכה לקבל אותו בעולם הבא?

אחת הגביההּ לי כנף,

ואחת הגביההּ לי ירך [לרמוז לי זה יהיה חלקך לעתיד לבוא]

כשבאתי לפני רבי אלעזר [וסיפרתי לו מה שראיתי]

אמר לי:

עתידין ישראל ליתן עליהן את הדין.

רשב"ם

דשמטי גדפייהו- נופלות נוצה שלהן מרוב שומן:

דליא לי גדפא- הגביהה לי הכנף רמז זה חלקך לעתיד לבא:

ליתן עליהם את הדין- שבחטאתם מתעכב משיח ויש להם צער בעלי חיים לאותן אווזים מחמת שומנן:

 

 

להמשך העיון בסיפור העשירי



[1].    גירסת הב"ח: אית לי.

[2].    גירסאות שונות ותקוני נוסח לסיפור זה, עיין: דקדוקי סופרים, אות מ, ובהערות.

[3].    גירסת הב"ח: לי (פעמיים).

[4].    רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני, שעלה מבבל לא"י.

[5].    ר"י מיגש: כשאוכלים אותן לעתיד לבוא, מנכין להם מזכויותיהן.