ספרות השו"ת

מבחר מספרות השאלות והתשובות לתקופותיהן,
בתוספת מבואות, מקורות, מקבילים והרחבות

יהודה איזנברג ועמירם דומוביץ

מסחר, הסכמים ודיינים

תשובת רבי יוסף בן רבי מאיר מיגאש (הר"י מיגאש)
דיין שנמנע מלשפוט כיוון שקיבל טובת הנאה מהנידון


הקדמה לתשובה
הר"י מיגאש מביא סיפור על הרי"ף, רבו, שנמנע מלדון (במשפט) בעניינו של אדם אחד, מאחר שבמשך חייו קיבל טובות הנאה מאותו אדם. הר"י מיגאש מנסה להסביר את מעשהו זה של הרי"ף ע"פ ההלכה.

במקרה זה דן גם הרב משה פינשטיין, והוא מגיע למסקנה שונה.


תשובות הר"י מיגאש, סימן רב


תשובה
אמרו בסוף פרק "החובל" (ב"ק צב,ב): "
בירא דשתית מיניה לא תרמי ביה קלא." פירוש: הבור ששתית ממנו, לא תשליך בו אבן או דבר אחר, כלומר לא תזלזל בו ולא תגמול אותו רע אחר שנתהנית ממנו, וזה על דרך משל הדברים, שמי שבא לאדם ממנו אי זו תועלת, או נהנה ממנו, אין ראוי לו לעשות לו שום מעשה שיבוא לו נזק ממנו. וכבר הביאו שם בגמרא על עניין זה משלים ופסוקים מעניין מכות מצרים, וגילו הסיבה שנעשו קצתם על ידי אהרן ע"ה.

וסיפר רבנו ז"ל על רבו הרי"ף, שאירע לו עניין זה עם איש אחד, ולא רצה לדון אותו כלל, כדי שלא ידון אותו במה שיבוא לו היזק ממנו, ונמנע מזה מניעה גמורה. וזה, שהוא ז"ל חלה, ונכנס אצל אדם אחד במרחץ שהיה לו בביתו, ונתהנה מהמרחץ הנזכר. אחר כמה זמן, אותו שישב אצלו עד שיבריא וכיבד אותו הרבה ועשה עמו טובה והבריא, ובהמשך הזמן האיש ההוא מטה ידו וירד מנכסיו ונשבר בערבונות [נסתבך בעסקי כספים וחובות] וזולתם, ונתחייב לתת ממון לבעלי חובות, וירד עד שהוצרך למכור המרחץ הנזכר, ולשום [לאמוד, להעריך] אותו לבעלי חובותיו. ואמר רבנו יצחק ז"ל: לא אדון ולא אורה במרחץ הזה, לא במכר ולא בשומא ולא בשום דבר המתייחד בו, לפי שנתהניתי ממנו.

ואם היה זה בדומם שאין לו הרגשה, כל שכן וקל וחומר בני אדם, המרגישים בהיזק ובתועלת, שיהיה זה שנוא לעשותו, והעושהו יוצא משורת המוסר ודרך ארץ. ואמר ואפשר לפרש במה שאמרו
(כתובות קה,ב) "לא לידון איניש לא למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה" [פירוש: לא ידון אדם לא את מי שאהבו ולא את מי ששונאו] . שיהיה סיבת מניעתם ז"ל לדון למאן דרחים לשתי סיבות: האחד שלא יטה לזכותו, והשנית, שאם אפשר שיציל את נפשו וידון אותו כפי שורת הדין, היה בזה משלם רעה תחת טובה.

ואם היה זה במי שקיבל הנאה מבשר ודם, כל שכן וקל וחומר באלוק יתברך, שממנו נשפע הטוב הגמור, שראוי להודות לו הודאה גמורה, ולא יעשה מה שיקניטנו ולא מה שהוא שנוי לו.


תשובת הרב משה פיינשטיין
שו"ת "אגרות משה", חושן משפט, סימן ד


עובדא דהרי"ף לא רצה לדון למי שנהנה ממרחץ שלו

מע"כ ידידי, הרה"ג מוהר"ר אפרים גרינבלאט, שליט"א

העובדה שהבאת מספר "תרומת הכרי", שהביא מהרי"ף שחלה ונכנס למרחץ של אחד, ובמשך הזמן נתחייב האיש בעל המרחץ ממון לאחד, ולא רצה הרי"ף לדונו לפי שנהנה מהמרחץ שלו, ואמרינן בב"ק (צב,ב): "בירא דשתית מיניה לא תישדי ביה קלא." ונסתפקת אם הוא דין, או דהחמיר רק ממידת חסידות.

הנה הטעם שכתב מטעם "בירא דשתית מיניה" לא נכון כלל, דלחייב למי שחייב ממון על פי דין אין זה שום רעה להאדם, אלא אדרבה טובה גדולה, כמפורש בסנהדרין דף ז, א: "
דאזיל מבי דינא שקל גלימא, ליזמר וליזיל באורחא. " ולעיל מזה, בברייתא בדף ו (סנהדרין ו,ב), שרבי אמר על "ויהי דוד עושה משפט וצדקה" (שמואל-ב, ח,טו), אף על פי שלא שילם מתוך ביתו, זהו משפט וצדקה: משפט לזה שהחזיר לו ממונו, וצדקה לזה שהוציא גזלה מתחת ידו. ואיך יאמר שהוא כשדיית קלא בבירא דשתי מיניה?!

אך אולי מדין שוחד החמיר, שהוא רק ממידת חסידות, שלא לדון למי שנהנה ממנו. דהני עובדות דריש "דייני גזרות" (כתובות קה,ב) הם רק מידת חסידות, כדאיתא בתוס' שם (תוספות, כתובות קה,ב, ד"ה "לא למאן") . והב"י כתב בסימן ט (טור, חושן משפט), שכן סובר גם הטור בשם גאון. ובלא הייתה ההנאה בשעת מעשה, אף בהיה בסמוך, הרי גם המחבר (שו"ע חושן משפט, סימן ט) בסעיף ב סובר, שהוא רק ממידת חסידות, אף שסובר דהני עובדות היו פסולין מדינא.

ובהנאה שהיה לו ממנו בזמן רחוק אפשר גם מידת חסידות ליכא, שהרי כתב הרמ"א שהמידת חסידות הוא רק שיודע שנתקרב דעתו לזה, ובזמן רחוק מסתבר שכבר נשכח התקרבות הדעת שנעשה מזה. ואין אצלי הספר לעיין בו, אבל כפי מה שהבאת דבריו, לא נכון כלל.

מושגים
"בירא דשתית מינה לא תרמי ביה קלא": בור ששתית ממנו אל תזרוק בו אבן. ופירושו של הביטוי: אל תהיה כפוי טובה.
חזור

דאזיל מבי דינא שקל גלימא, ליזמר וליזיל באורחא: מי שיוצא מבית דין ללא גלימה, משום שהפסידה בדין, יזמר זמר בשמחה וילך בדרך, שכן גם אם הפסיד, בדין הפסיד, ונגמר העניין בצדק.
חזור

מקורות
1. כתובות קה, ב
אמר רב פפא: לא לידון איניש דינא למאן דרחים ליה, ולא למאן דסני ליה. דרחים ליה - לא חזי ליה חובה; דסני ליה - לא חזי ליה זכותא.
חזור לתשובת הר"י מגאש
חזור לאגרות משה

2. סנהדרין ו, ב
אתאן לתנא קמא, דן את הדין, זיכה את הזכאי וחייב את החייב, וראה שנתחייב עני ממון ושלם לו מתוך ביתו - זה "משפט וצדקה". "משפט" לזה, ו"צדקה" לזה. משפט לזה - שהחזיר לו ממון, וצדקה לזה - ששילם לו מתוך ביתו. וכן בדוד הוא אומר: "ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו." משפט לזה - שהחזיר לו את ממונו, וצדקה לזה - ששילם לו מתוך ביתו. קשיא ליה לרבי: האי "לכל עמו"? "לעניים" מיבעי ליה! אלא רבי אומר: אף על פי שלא שילם מתוך ביתו, זהו משפט וצדקה. משפט לזה וצדקה לזה. משפט לזה - שהחזיר לו ממונו, וצדקה לזה - שהוציא גזלה מתחת ידו.
חזור

3. תוספות, כתובות קה, ב
לא למאן דסני ליה ולא למאן דרחים ליה - לאו באוהב ושונא דאיירי ביה רבי יהודה ורבנן גבי עדות איירי. דלגבי דיין אפילו רבנן מודו דפסול, כדמסיק מקרא בפרק "זה בורר" (סנהדרין כט,א). דאם כן, הווה ליה לאתויי הכא קרא דהתם. אלא התם באוהב - כגון שושבינו, ושונא - שלא דיבר עמו שלושה ימים. אבל הכא - באוהב כי הנך דפרח גדפא ארישא אתא ההוא גברא שקליה, דאינו אלא חומרא בעלמא, שהיו מחמירין על עצמן, כדאשכחן בכמה דברים. אבל פסולין לא הוו. מפי רבי.
חזור

4. שו"ע חושן משפט, סימן ט, סעיף ב
אם קדם התובע, ושלח מנחה לדיין קודם שיזמין לנתבע לדין, אין הנתבע יכול לפסלו, אלא אם כן הדיין רוצה לחשוך עצמו מאותו דין ממידת חסידותו. (הגהות הרמ"א: כגון שידע שנתקרב דעתו לזה.)
חזור


תשובת ר' יצחק אלפסי (רי"ף)
בעניין הפרת חוזה


תולדות חייו
ר' יצחק אלפסי בר' יעקב הכוהן חי בשנים 1103-1013. היה גדול חכמי ההלכה בספרד, וחיבר את ספר ההלכות החשוב ביותר לפני ה"משנה תורה" לרמב"ם. הוא חתם במידת מה את תקופת הגאונים, ובשעת פטירתו של אחרון הגאונים - רב האי - כבר היה בן עשרים וחמש. אף הוא עצמו כונה "גאון" על ידי כמה מן הראשונים שהיו קרובים לו בזמן. הוא היה יליד קלעת חמאד שבאלג'יריה, מחוז קונסטאנטינה, ועל כן הוא נקרא לפעמים "הקלעי". לדברי הראב"ד למד תורה בישיבות קיירואן, והיה תלמידם של רב נסים בן יעקב ורב חננאל בן חושיאל.

לאחר תקופת הלימודים שלו בקיירואן התיישב ר' יצחק בפאס (ומכאן כינויו "אלפסי"), במקום שהרביץ תורה לתלמידים. שם ישב הרי"ף עד 1088, ואז, כשכבר הגיע לשנת ה-75 , קמו עליו שונאים שהלשינו עליו למלכות, והוא הוכרח לברוח לספרד. הוא בא ראשונה לקורדובה, ושהה בה חודשים מועטים, ומשם עבר לאליסאנה וישב בה עד יום מותו. באליסאנה מצא את ר' יצחק בר' יהודה אבן גיאת, שעמד בראש הקהילה ובראש הישיבה, וכשנפטר אבן גיאת לאחר זמן מועט, בשנת 1089, מילא הרי"ף את מקומו. גם בספרד העמיד הרי"ף תלמידים הרבה, והמפורסם שבהם הוא ר' יוסף אבן מיגאש. עם תלמידיו נמנה גם ר' יהודה הלוי. הרי"ף נפטר בשנת 1103. לפני פטירתו הועיד הרי"ף את ר' יוסף אבן מיגאש למלא את מקומו, אף על פי שהיה לו בן תלמיד חכם ושמו ר' יעקב. רש"י בצרפת והרי"ף בספרד היו גדולי אותו הדור.

כיוון שהרי"ף נחשב לגדול הדור, הרבו לפנות אליו בשאלות מכל קהילות ספרד ואפריקה הצפונית, והגיעו אלינו מאות תשובות שלו. אולם את עיקר פרסומו קנה לו הרי"ף על ידי ספרו הגדול, "ספר ההלכות", שהוא אחד מספרי היסוד בספרות הפוסקים. הספר מקיף את שלושת סדרי התלמוד: מועד, נשים ונזיקין, ונוספו עליהם מסכות ברכות וחולין.

בחיבורו של ספר גדול זה הייתה לרי"ף מטרה כפולה: א. להוציא מתוך התלמוד את כל החומר ההלכתי והמשפטי, לקבוע את פסק הדין ולחבר ספר פסקים מקיף וכולל. ב. לערוך קיצור של התלמוד, ועל ידי כך להקל על הלומדים ולסייע להתפשטותו של התלמוד בחוגים רחבים. הספר קיבל את הכינוי "תלמוד קטן".

על הרי"ף נוצרה ספרות גדולה של "נושאי כלים". יש שבאו להשיג עליו, ולעומתם קמו אחרים להגן עליו. רוב נושאי הכלים היו מחכמי ספרד וצרפת הדרומית, שכן בארצות אלו הרבו ללמוד בהלכות הרי"ף יותר מבגוף התלמוד. ספרות רחבה זו שנתחברה עליו מעידה אף היא על חשיבותו הגדולה בעיניהם של בני הדורות הבאים.

הקדמה לתשובה
תשובה זו עוסקת בדיני הפרת חוזים. לרי"ף הובא מקרה של הפרת חוזה שנחתם בין ראובן ליששכר. כדי להכריע מי צודק הרי"ף דן בתשובתו בנקודות אלה: א. מי הצד שהפר את החוזה? ב. באיזה שלב הופר החוזה? שהרי להלכה נקבע: "השוכר את הפועלים ועדיין לא התחילו במלאכתם, יכולים בעל הבית והפועלים לחזור בהם" (שו"ע חושן משפט סימן שלג, סעיף א).


תשובות הרי"ף לייטר, פיטסבורג תשי"ד, סימן רכג


שאלה
ראובן היה שוכן במזרח צרפת, הוא ואשתו ובניו, רחוק מספרד ימים רבים: והניח אשתו ובניו במקומם, ונרצה בארץ ספרד לשוב בקהילות [פירוש: נתקבל ברצון על ידי הקהילות השונות לדרוש לפניהם בדברי תורה] . ועבר במדינה [בעיר] אחת, ודרש ברבים. וכשראו אותו חמישה מחשובי העדה, פייסו ממנו שיביא אשתו ובניו לאותה מדינה וישכון עמהם. והיה מסרב ראובן זהו, משום שהייתה אשתו במקום רחוק. והוסיפו לפייסו כמה פעמים עד שנתרצה. והתנו עמו בקניין גמור, שייתנו לו אלו החמישה, עשרים וארבעה זהובים בכל שנה ושנה עד שלוש שנים, ויקראו לפניו בהלכה ובמשנה ובמקרא ובפירוש ה
סדרים ובמה שירצו - בקניין ובכתב ובעדים. גם ראובן התנה עמם בקניין, שיבוא לחג הסוכות עם אשתו ובניו.

ולא הגיע הזמן שקבע להם, עד שבא, ושמחו בו. ומהם שאמרו: נתחיל במשנה, ומהם שאמרו: נתחיל בתלמוד. עד שהסכימו כולם בהסכמה אחת, והתחילו במסכת ברכות. וקראו בה ארבעה ימים בשבוע, ויום חמישי - במקרא, ויום שישי - בפירוש הסדר.

ואחר כך נתרעם יששכר, אחד מהם, על חברו, ואמר לו: איני יכול להבין בעומק ההלכה, ואיני רוצה בכך, אלא שתאמר להם שלוש שורות בתלמוד ותחזור ותאמר להם שלוש שורות במשנה! אמרו חבריו: אין אנו רוצים בכך! על כן עמד יששכר ואמר: אם כן, איני רוצה לקרוא, ולא ליתן שכר! ענה ראובן ואמר: יש שטר בידי בקניין ובעדים: אין לי אלא לקיים מה שבשטרי ומה שהתניתי עמכם!

תשובה
עייננו בשאלה זו, ועמדנו על כל התנאים שיש בה, וראינו שהם חזקים וקיימים, וחובה עליהם להשלים כל התנאים שהתנו על עצמם. ויששכר, שחזר בו ואינו רוצה לקיים תנאו שהתנה בכלל חבריו, לא טוב עשה, וחייב הוא לראובן ליתן לו כל מה שפסק על עצמו מן השכירות. ואם רצה לישב וללמוד על פי התנאי שהתנה, מוטב, ואם לאו, אין על ראובן כלום, שהרי לא עיכב. ואף על פי ששנינו "השוכר את האומנים, והטעו זה את זה, אין להם זה על זה אלא תרעומת" (בבא מציעא עה,ב), הדברים הללו אמורים כאשר לא התחילו במלאכה. אבל אם התחילו במלאכה, אין השוכר יכול לחזור בו, כמו שלמדנו (בברייתא,
בבא מציעא עו,ב): "במה דברים אמורים? כשלא הלכו פועלים. אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה, פועלים ומצאו שדה כשהוא לח - נותן להם שכרם משלם וכו'." וראובן זה, אילו חזרו בהם קודם שהעתיק את בני ביתו, היו יכולים לחזור בהם. אבל כיוון שהלך והעתיק את בני ביתו ממקומם, והוציא ממונו עד הגיעם אליהם, ולא עוד אלא שהתחיל במלאכה ונשתעבד להם, אין להם לחזור בהם, וחייבים להשלים לו כל תנאי.

ואפילו לא הלך עדיין, מאחר שקנה מידם, וקנו מידו, לא היו מותרים לחזור בהם, שנאמר: "שארית ישראל לא יעשו עולה, ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית וגו'" (צפניה ג,יג). אלא
שלא היה בית דין יכול לעמוד בדיבורם. אבל אם פירשו, שהלך ומכר את מיטלטליו, והפסיד ממונו בשבילם, אינם רשאים לרמות אותו, אלא חייבים להשלים לו כל תנאי שהתנו עמו. ויששכר זה, אם עושים לו חסד, וראובן זה, אם מסכים עמהם כן, הרי הם עושים לו חסד גדול, שאין עליהם לעשות משורת הדין, לייחד לו זמן לעצמו. וגם אין על ראובן זה ללמדו בפני עצמו, שלא קיבל על עצמו, אלא ללמדם כולם כאחד, אבל כל אחד ואחד בפני עצמו לא! הלכך, אם רצה יששכר לישב וללמוד, ישב וילמד. ואם לאו, ייתן שכרו של תלמוד.

מושגים
סדרים: בתקופת חז"ל ובראשית תקופת הגאונים היו קוראים את התורה בא"י במחזור של 3 שנים. לכל קטע קראו "סדר" (יש חמישים וארבע פרשיות, ולעומתן - מאה וחמישים וארבעה "סדרים").
חזור

שלא היה בית דין יכול לעמוד בדיבורם: כלומר, בית הדין אינו יכול לכפות מצד מידת הדין את החוזרים בהם לקיים את דיבורם, כל עוד לא נעשה שום מעשה לביצוע השכירות.
חזור

מקורות
1. בבא מציעא עו, ב
השוכר את האומנין, והטעו את בעל הבית, או בעל הבית הטעה אותן, אין להם זה על זה אלא תרעומת. במה דברים אמורים? שלא הלכו. אבל חמרים ולא מצאו תבואה, פועלין ומצאו שדה כשהיא לחה, נותן להן שכרן משלם.

ביאור
השוכר את האומנין: בעלי מלאכה.
אין להם זה על זה אלא תרעומת: ואין כאן מקום לגבות כספים על הנזקים שנגרמו עקב ההטעיה.
שלא הלכו: דין זה, שאין להם זה על זה אלא תרעומת, הוא כאשר הפועלים לא הלכו למקום העבודה, כלומר לא התחילו לטרוח בעניין השכירות.
אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה: אבל אם בעלי חמורים שנשכרו להביא תבואה הלכו ולא מצאו תבואה.
פועלים ומצאו שדה כשהוא לחה: או פועלים שנשכרו לעדור שדה, והלכו לשדה ומצאו אותו שאינו ראוי לביצוע מלאכת העידור.
נותן להם שכרן משלם: בעל הבית חייב לשלם לפועלים שכר "כפי הראוי להם" (רש"י).
חזור