חיילי הצוות שבפיקודי מבצעים בכל ימות השבוע פעילות מבצעית באיזור עין ערוב. בגלל המטלות הרבות המוטלות עליהם, נמנעת מהם רחצה מלבד פנים וידיים. בשבת יורד עומס הפעילות (מסיבות שאינן תלויות בי), וקיימת אפשרות מעשית להתקלח בישוב כרמי צור, על ידי צירוף חייל נוסף לרכב הסיור, היוצא ממילא לישוב זה. ראוי לציין שגם בימות החול, זהו מסלולו הקבוע של רכב הסיור, אף שלא מוטל עליו להכנס לישוב בקביעות. רכב הסיור נכנס לפעמים לישוב כדי להוציא מזון ולפזרו בעמדות, ולפעמים אינו נכנס.
ראוי לציין שפעילות מסוג זה, המתבצעת בחודשי הקיץ החמים, מכבידה מאד על הלוחמים וגורמת להם בהעדר מקלחת לגרויי עור, מלבד העובדה שהחיילים נכנסים לשבת מיוזעים. כמו כן מניעת מקלחת בשבת גורמת שחלק מהחיילים לא יתקלחו עשרים ואחד יום, עד הגיעם לביתם. כיצד עלי לנהוג.
א. ההיתר לצרף חייל נוסף לרכב הסיור מותנה בראש וראשונה בכך, שלא נוצרת ברכב צפיפות המסכנת את הלוחמים בשעת התקלות באויב, כשאין באפשרותם להגיב או לקפוץ במהירות מן הרכב. בנוסף לזה, רצוי שהחייל שמצורף לסיור יהיה חלק בלתי נפרד מהכח. ישתתף בתדריכים ובמסדרים, יצויד בציוד לחימה רגיל ככל חייל אחר ברכב, משום שצירופו "כטרמפיסט" שאינו בקי בתרגולות הסיור, מסכן את עצמו ואת חבריו ברכב. (אומנם בחלק מן המקומות אין מקפידים על כך).
ב. היות שתוואי הסיור עובר בתוך הישוב כרמי צור, ניתן לתכנן שם חניה לצורך מנוחה, בעיקר לאור העובדה שחניה על הכביש מחוץ לישוב, חושפת את החיילים למיידי אבנים. מכיון שברכב קרבי מסוג "סופה", אין לתוספת משקל של חייל אחד המתוסף, השפעה על כמות צריכת הבנזין, אין לאסור את צירופו של החייל הנוסף מצד איסור מבעיר.
ג. כאשר מגורי החיילים מוקפים מחיצה הכשירה לעירוב, אין מניעה הלכתית להוציא כלי רחצה (מגבת וסבון נוזלי) ובגדים להחלפה, מן המגורים לכלי הרכב היות שהרכב חונה סמוך למבנה בתוך העירוב. אך כשהמגורים אינם מוקפים מחיצה הכשירה לעירוב, יש להוציא את הציוד הנ"ל מרשות היחיד (המגורים) ישירות לרשות היחיד (ג'יפ סופה ממוגן), ללא עצירה על מנת לנוח בכרמלית, על פי המבואר בחזון איש (או"ח סימן קג, יט). או באופן שחייל העומד במבנה, מוציא את התרמיל שבו הציוד הנ"ל אל מחוץ למבנה, וחייל נוסף העוקר מידיו את הציוד מכניסו אל הרכב, על פי המבואר בשער הציון (סימן שמט אות יד), או על ידי שימוש במקום פטור כמבואר (בשו"ע סימן שמו, א) בדעת המקילים, באופן שיוציא את כלי הרחצה מהמגורים אל מקום פטור (שהוא מקום ששטחו פחות מארבעה על ארבעה טפחים, וגובהו מעל שלושה טפחים ועומד בכרמלית), וממנו יעקור את כלי הרחצה ויעבירם ישירות אל תוך הרכב. באופן הנ"ל יש להוציא ולהכניס את התרמיל מן הרכב למבנה (וההיפך), בהגיע הרכב לישוב, אא"כ (וכך מסתבר מטעמי בטחון) הישוב מוקף מחיצה הכשירה לעירוב.
ד. ואין לאסור את הוצאת כלי הרחצה מצד איסור תחומין, מכיון שבמסכת ביצה (דף לז.) מבואר, שתחום שבת של חפצי האדם, נגרר אחר תחום שבת של האדם עצמו, ולכל מקום שמותר לאדם ללכת ובעיקר לצורך פקוח נפש, יכול להוליך לשם גם ציוד שאינו מוקצה השייך לו, מדין "רגלי הבהמה והכלים כרגלי הבעלים", וכן נפסק בשו"ת מנחת שלמה (סימן טו).
ה. מלבד הנ"ל קיים לכאורה חשש מראית עין ולזות שפתיים, בזה שחיילים שאינם שומרי מצוות, הן אלו שברכב והן אלו שאינם משובצים בסיור, רואים שחייל שומר מצוות מצטרף לנסיעה בשבת כדי להתקלח. אבל גם לזה אין לחוש משתי סיבות וכפי שיבואר להלן: ראשית, יש הבדל בין מראית עין של איסור הנובעת מחוסר הבחנה בין מעשה ההיתר למעשה איסור, לבין מראית עין של איסור הנובעת מאי ידיעת הדין. שנית, האיסור לעשות דבר המותר מפני מראית עין, קיים רק במקום שגזרו עליו חכמים ולא במצבים המתחדשים.
במסכת שקלים (פ"ג מ"ב) נאמר אין התורם נכנס (לקחת מהשקלים החדשים שתרמו לצורך קניית קורבנות ציבור), לא בפרגוד (בגד) חפות (עם מכפלת), ולא במנעל, ולא בסנדל, ולא בתפילין, ולא בקמיע, שמא יעני ויאמרו מעוון הלשכה העני. או שמא יעשיר ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר. לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום, שנאמר והייתם נקיים מה' ומישראל, ואומר ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם. ע"כ.
כמו כן נאמר במסכת כלאיים (פרק ט משנה ב): השיריים והכלך (מינים של משי) אין בהם משום כלאיים, אבל אסורים מפני מראית עין. ע"כ. מן התורה אסור ללבוש בגד העשוי מצמר ופשתים יחד. משי אינו צמר ולא פשתים, אבל מכיון שנראה חיצונית כצמר ופשתים עלולים לחשוד בו שלובש כלאיים. כללא דמילתא, אסור לאדם לעשות מעשה מפני החשש שמא יחשבו שהוא עושה מעשה הכרוך באיסור. סיבת האיסור נובעת מן החשש שמא ילמדו אחרים ממעשהו (כפי שהם מבינים אותו), ויעשו גם הם מעשה אסור. טעם נוסף לאסור מעשה אסור הוא בגלל עצם לזות שפתיים שתיגרם. היינו, כדי שלא יחשדוהו בדבר עבירה.
מדברי רבי יונתן בירושלמי, משמע לכאורה שהאיסור לתרום את הלשכה בבגד עם מכפלת הוא איסור מן התורה. אבל בבבלי במסכת שבת (דף סד:) ובעוד מקומות מובא בשם רב: "כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור". משמע שהאיסור מדרבנן בלבד. לכן צריך לומר שהתורה קבעה כיוון כללי להמנע מדבר הגורם חשד, אבל לא קבעה את ההגדרה ההלכתית של האיסור. נמצא שהגדרת איסור מראית עין הוא מדרבנן בלבד, וככל דיני דרבנן האיסור פחות חמור, ובספק איסור דרבנן, יש להקל יותר.
דוגמא לדבר הם דברי הרשב"א בתשובותיו (חלק ג סימן רנז, הביאם הבית יוסף בחיו"ד סימן פז). מדאורייתא אסור לבשל בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה. אין שום מקור לאסור בשר בחלב אשה למעט דברי הרשב"א שכתב: "מסתברא שאסור לבשל בשר בחלב אשה מפני מראית עין, ואם נפל לתוך התבשיל בטל ואין צריך שיעור". סברת הרשב"א היא שחלב אשה דומה במראהו לחלב בהמה, וכבר מצאנו שחז"ל גזרו על דברים שנראים דומים, כגון דם דגים שאסור בשתיה אלא אם כן שמו בו קשקשים להיכר. אבל דעת הפרי חדש שאין להוסיף איסורים של מראית עין מדעתנו במקום בו לא נזכר במפורש שאסרו חכמים. לכן מותר לאפות בפסח פת מקמח עדשים, אף שהוא נראה כקמח (אלא שאין האשכנזים נוהגים כך), וכן מותר לאכול בשר חיה עם החלב למרות שבשרה נראה כבשר בהמה בה יש איסור חלב.
בנוסף לכך, צריך להגדיר במדויק את החשש של מראית עין. בגד משי אסור ללבוש כי הוא נראה כצמר ופשתן והרואה יחשוב שלובש בגד כלאיים. זאת אומרת שהטעות היא בהבנת המציאות. לעומת זאת ברור לכל אדם שהרכב נוסע לצורך בטחוני, אבל האדם שרואה חייל המצטרף לנסיעה חושב שההצטרפות אסורה, דהיינו הטעות היא בידיעת ההלכה ולא בהבנת המציאות, ואיננו צריכים להתחשב באנשים שאינם יודעים את ההלכה. דבר זה מבואר, בדברי רבי שלמה אלקבץ, בספר שורש ישי על מגילת רות (הובאו דבריו בפירוש ה"מלאכת שלמה" למסכת שקלים), וזה לשונו: "אף על גב דאמרינן בירושלמי שקלים שצריך לצאת ידי הבריות, כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום, יובן זה בבריות אשר נתן להם האלוקים מדע והשכל, לא שיהיה אחראי לכל ויצטרך לצאת ידי חובתו גם מאיש שוטה ופתי. כלומר עם כי ידעתי יש ויש פתאים ליצים יתלוצצו עלי לאמר ראו שופט ישראל שחמד יופי מואבית". ואע"פ שדברי השורש ישי אינם דברי פוסק אלא דברי פרשן על התנ"ך, יש לדבריו תוקף, היות שהובאו על ידי בעל "מלאכת שלמה" על המשנה.
גם בדברי רבי עקיבא איגר בתשובותיו, מצאנו (בחלק תניינא סימן סח), הבחנה בין היכן שהטעות בהבנת המציאות, לבין היכן שהטעות בידיעת ההלכה והדין: "צריך לומר דתרי גווני מראית עין. דהיכי דמראית עין שעושה כזה, ואם האמת כן הוא עביד איסורא, כההיא דם דגים וכדומה דיאמרו שהוא דם בהמה, וזה באמת אסור, בזה הטעות מצוי יותר לטעות במציאות, ואסרו גם בדרבנן כגון בשר עוף בחלב שקדים, כיון שהרואים יסברו שהוא חלב ממש. אבל היכא דהטעות שיטעו בדין, דיאמרו שהדין הוא דאסור, זה אינו מצוי כל כך ולא חששו, וכעין זה כתב הר"ן בביצה".
דברי רבי עקיבא איגר, חשובים להבנת שני סוגי מראית עין: יש מצב בו אנו חוששים שאנשים יפרשו לא נכון את מעשה האדם ויחשבו שהוא עושה דבר אחר. במצב כזה, אפילו אם יטעו ויחשבו שהוא עושה איסור מדרבנן, חששו חז"ל למראית עין. רואים זאת באיסור בשר עוף בחלב שקדים. בשר עוף אינו נראה כבשר בקר, וברור שגם אם יחשדו שהאדם אוכל אותו עם חלב, אין זה חשד אלא באיסור דרבנן. לכן אסור לאכול בשר עוף בחלב שקדים, אלא אם עשו היכר, כי הרואה יטעה בהבנת המציאות ויחשוב שנעשה פה מעשה אסור, אכילת עוף בחלב (למרות שזה רק אסור מדרבנן). לעומת זאת, יש מצבים שהחשש הוא שהאדם יטעה בהבנת הדין. המקרה בו דן רבי עקיבא איגר הוא של אם ובתה שנתגיירו, ואדם נשא את הבת. לאחר מות הבת מתירה הגמרא לאדם להתחתן עם האם, למרות שכל עוד הבת חיה, אסור להתחתן עם אמה. לדעת רבי עקיבא איגר סיבת ההיתר היא שכל האיסור מראש אינו אלא משום מראית עין של הטועים בדין, שאינם יודעים שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, (ולכן בעצם אין לו קרובי משפחה, ומותר מעיקר הדין להתחתן גם עם האשה וגם עם אמה בו זמנית שהרי אינן קרובות משפחה כלל). מכיון שכל החשש הוא לטעות בדין, כשהאיסור קל, כלומר אחר מות הבת, מותר להתחתן עם אמה. אמנם רבי עקיבא איגר אינו מתיר באופן מוחלט, אלא אומר שבאיסורי דרבנן לא חששו למראית עין כאשר מדובר על חשש לטעות בדין, מכל מקום נראה שגם במקרה שלנו, מותר ואין חשש למראית עין.
קביעה זו מתבססת על העובדה שמדובר על מציאות בה הרואה יודע שמדובר על הצטרפות לנסיעת היתר. כלומר אין לחשוש שהוא יחשוד שמדובר על אדם שנוסע בשבת ברכב "סתם". לא רק הרואים מן הצד את ההצטרפות לרכב רואים שמדובר על הצטרפות לנסיעת היתר, אלא גם החיילים שיושבים בתוך הרכב ויודעים שמדובר על אדם שאינו נוסע לצורך מבצעי, אינם חושבים שהאדם עושה מעשה אחר, אלא הם טועים בדין וחושבים שהצטרפות כזו אסורה. לכן מדובר על מדרגת מראית עין קלה יותר.
סיבה נוספת לקולא היא שמדובר על מציאות שמעולם לא הוזכרה בגמרא, ולא ברור עד כמה באמת יש לחשוש למראית עין. למעלה הובאה מחלוקת הרשב"א והפרי חדש, האם יש בכחנו לאסור איסורים משום מראית עין, גם אם חז"ל לא גזרו. לדעת הרשב"א אפשר לגזור, ולדעת הפרי חדש אי אפשר לאסור איסורי מראית עין חדשים. למעשה, בשו"ע ובפוסקים מפורש שאין לבשל בחלב אשה, למרות שאין מקור קדום לרשב"א לאיסור מראית עין זה. הסיבה לכך שגזירתו של הרשב"א התקבלה על דעת רבים, היא העובדה שהוא מסמיך את דבריו על איסור שתיית דם דגים, כלומר מדרגת החשש והטעות זהה לדין אחר שכבר מופיע בגמרא. לעומת גזירת הרשב"א המקרה של ההצטרפות לנסיעת היתר אינו דומה לדין אחר בו גזרו על מראית עין, ולכן קשה לחדש כאן גזירה כזו, מה גם שלא כל כך ברור שיחשדו באדם שהוא עושה איסור. כל מי שרואה אדם שעולה על רכב חרום, יודע שמדובר ברכב חרום. גם נוסעי רכב החרום, שיודעים שהאדם שהצטרף לנסיעה אינו נצרך לצורך פקוח נפש, אלא הוא "טרמפיסט" על רכב החרום, מודעים לעובדה שמדובר על רכב חרום ולא על סתם נסיעה בשבת. יתכן שחייל חילוני שיושב על רכב הסיור, שרואה הצטרפות כזו של נוסע מיותר תמה לעצמו על החייל הדתי, אבל הוא אינו חושב שנעשה פה איסור, אלא שיש שימוש באיזו שהיא פירצה בחוקי הדת.
ו. חשש לזות שפתיים, במקרה של הצטרפות לנסיעת היתר, אינו חשש מראית עין רגיל המוזכר בגמרא ובפוסקים. גם כשהכל מסודר מבחינה הלכתית, צריך לתת את הדעת לאוירת השבת ולמחשבת החיילים האחרים. מצד אחד, חשוב שחייל יוכל לענג את השבת בחיק משפחתו ולהשתתף בתפילת ציבור, גם אם זה כרוך בהצטרפות לנסיעת סיור שממילא מגיע למקום ועוצר שם. אולם יש שיקול הפוך: אוירת השבת והחשש שאנשים אחרים יבואו לזלזל באיסורי שבת או בחיילים שומרי מצוות, עקב שימוש בהיתרים "מוזרים" שאינם ידועים לכל. המציאות היא מורכבת, ואינו דומה מצב אחד למצב אחר, לכן צריך לשקול כל מקרה לגופו. לכן אם החייל המצטרף לנסיעה, יסביר לחבריו מדוע הדבר מותר מבחינה הלכתית ומהם מניעיו להצטרפות, אין לחוש ללזות שפתיים.
ז. לעצם היתר הרחיצה בשבת, מבואר במסכת שבת (דף מ.), שחכמים אסרו רחיצה גם במים שהוחמו בע"ש משום גזירת הבלנים. ובשו"ע (חאו"ח סימן שכו, א) נפסק, שמותר לרחוץ במים שהוחמו מע"ש פניו ידיו ורגליו, אך לא כל גופו אפילו איבר איבר. אלא שהרמ"א הוסיף על דברי השו"ע, שגם שאר אברים מותר כל שאינו רוחץ כל גופו, ולמג"א (שם) רחיצת רוב גופו ככל גופו, ואסור.
אבל בנוגע למים פושרים נחלקו הדעות. לדעת הגר"ע יוסף דין רחיצה בפושרים כדין רחיצה בחמין, (ולכן החמיר בטבילת נשים במים חמים בליל שבת והתיר טבילה בפושרים). אך לדעת הנודע ביהודה (מהדו"ת חאו"ח סימן כד), מעולם לא נאסרה רחיצה בפושרים, וכן דעת החכם צבי (סימן יא), שהתיר טבילת נשים בצונן בליל שבת "או בהפגת צינתן עד שלא יקרא עליהם שם חמין"
הדבר קל יותר אם החיילים רוחצים בביה"ש במים שהוחמו בע"ש, מכיון שחכמים לא גזרו שבות בביה"ש כשהדבר נעשה לדבר מצוה או משום דוחק (שו"ע או"ח סימן שמב, א), ורחיצה לכבוד שבת נחשבת דבר מצוה.
אלא שאם החייל כבר קיבל עליו שבת מפלג המנחה, אסור לדעת המשנה ברורה לעבור על איסורי שבות בביה"ש, אך מותר לדעת הגר"ע יוסף, אף אם הציבור קיבל שבת, כל שהחייל עצמו לא קיבל עליו שבת.
ולענין המותר והאסור בנוגע לשימוש במים מדודי שמש וחשמל בשבת, עיין בשו"ת קשרי מלחמה כרך ב סימן עח.
בנוגע לחיילים שלא התרחצו שבוע או יותר, יש להקל מדין מצטער. השו"ע (או"ח סימן זה, ה) פסק שמותר לישראל לומר לגוי בשבת, להביא מים דרך חצר שלא עירבו, לרחוץ בו המצטער, ויש אוסרין. והרמ"א בהגהה כ' שבסימן תקפז פסק להתיר. על זה כ' רעק"א בהג' לשו"ע וז"ל; משמע שמצטער מותר לרחוץ אפילו כל גופו בחמין שהוחמו מע"ש וקיל יותר משאר השבותים, כיון שהוא רק מכח גזירה וכמו שכ' הרי"ף פ"ב דביצה. עכ"ל. היתר זה למצטער, נעוץ בעובדה שאיסור רחיצה בשבת, קל יותר משאר איסורי דרבנן, ולכן לא גזרו חז"ל איסור רחיצה במקום צער.
אמנם בשו"ת הרד"ך (סימן יא) מבואר שמצטער נחשב רק אדם הדומה לאדם גונח, אך בשו"ת דברי יוסף (סימן סד) מבואר, שיש בצער הנובע מקור המים כדי להתיר טבילה בחמין וכן נפסק בשו"ת חת"ס (חאו"ח ח"א סימן קמו), וכן פסק הסדרי טהרה (יו"ד סימן קצז בסוף דבריו) להקל לרחוץ בחמין במקום צער מועט, אף שלא במקום מצוה. ועיין בספר שמירת שבת כהלכתה (פי"ד סעיף א) שכ' שמי שרגיל לרחוץ את כל גופו מדי יום ביומו, ומצטער הרבה אם אינו עושה כן, מותר לו לרחוץ את כל הגוף גם בשבת, והוא שירחץ במים שהוחמו בע"ש. ע"כ. הרי שלהתרחץ רק לכבוד שבת בחמין שהוחמו בע"ש, אסור, היות ולא הותר איסור דרבנן לצורך "כבוד השבת" בלבד. לכן חיילים החוזרים מיוזעים ומאובקים מפעילות מבצעית, אך אינם סובלים מכך, מותר להם לרחוץ בחמין מיעוט גופם איבר איבר, או כל גופם בקרים. אך חיילים הסובלים מפטריות עור אף שאינם סובלים כרגע, רק שאם תמנע מהם רחצה, יסבלו בהמשך השבת, רשאים לרחוץ כל גופם במים שהוחמו מע"ש, אם אין ביכולתם לרחוץ בקרים (כגון בעונת החורף), בעיקר לאור העובדה שגירויי עור ושפשפות עלולים להשבית אותם מפעילות מבצעית.
ח. באשר לסחיטת השיער, מבואר במסכת שבת (דף קכח:), שמותר לחלל שבת משום פיקוח נפש של יולדת, ולהביא לה שמן שזקוקה לו בשיער אך לא בכלי. לדעה אחת משום שאין איסור סחיטה בשיער, ולדעה שניה מובא השמן בכלי המונח בשיער, דבר שאינו מצריך סחיטה.
לדעת הרמב"ם (פ"ט מהלכות שבת ה"ב) אין איסור סחיטה בשיער. מאידך כ' הרמב"ם (פ"ב מהלכות שבת הי"א) שמביאים שמן ליולדת בכלי התלוי בשיער. וכ' על זה המגיד משנה (שם ט, יא), שהרמב"ם פוסק כרבה ורב יוסף הסוברים שאין סחיטה בשיער, אלא שמדרבנן אסור, ולכן יש להביא ליולדת את השמן בכלי שבשיער.
לעומת זאת פוסק הרא"ש במסכת שבת (פכ"ב ה"ד) שמן התורה יש איסור סחיטה בשיער. אלא שהאחרונים חילקו בין סחיטת שמן משיער כדי להשתמש בשמן, שהוא דבר האסור מן התורה או מדרבנן, לבין סחיטה כזו הנעשית כדי ליבש את השיער שלא נאסרה אף מדרבנן. מ"מ כ' האחרונים שהרוחץ או הטובל בשבת, רשאי לנגב גופו בזהירות ולהמנע מסחיטת השיער.
ט. לגבי השימוש בספוג, מבואר במשנה ברורה (סימן שכח, סק"ו) שאסור להשתמש בבגד בשעת הרחיצה, שמא יבוא לידי סחיטה, ולכן אין להתקלח עם ספוג. ובנוגע לשימוש בסבון כ' הרמ"א (סימן שכו, י) שאסור לרחוץ ידיו במלח וכל שכן בבורית, או בשאר חלב שנימוח על ידיו והוי נולד. ע"כ. ועל זה העיר המשנה ברורה (שם סק"ל) שיש מתירין בזה. ובהסבר דבריהם כ', שמכיון שלדעתם כל איסור נולד הוא שמא יתיר גם סחיטת פירות. אבל החשש שמא יסחוט שייך דוקא בדבר שעומד למימיו ולא בסבון שאינו עומד למשקה ואין בו איסור נולד. אלא שהמשנה ברורה (שם) כ' בשם תפא"י לאסור שימוש בסבון משום ממרח וממחק שהוא אב מלאכה, משום שבשעת השימוש בסבון מחליקים אותו. ועיין בספר שש"כ (פי"ד סעיף טז) שכ' אין להתרחץ בסבון, הן סבון קשה, הן סבון רך וכו' אבל מותר להשתמש בסבון נזיל, וטוב להכינו מבעוד יום. לא הכין, מותר ליתן סבון במים וכו' כדי להכין סבון נזיל. ובהערה (שם) מוסבר בשם הגרשז"א שאין חשש ממרח בסבון רך, רק שנהגו לאסור.
מאידך, הגר"ע יוסף בספר לוית חן (עמוד קכו) ובשו"ת יבי"א (ח"א או"ח סימן כז) הביא דעות מקילות, אך למעשה כ' להחמיר בסבון קשה מכיון שפשט המנהג להחמיר. אך התיר לרופא שנזקק לרחוץ ידיו מטעמי הגיינה גם בסבון קשה, ולדעתו אין הבדל בין מי סבון נוזלי למי סבון סמיך וגם באלו האחרונים אין חשש של ממחק.
1. הצורך לשמור את החיילים, במצב בריאות תקין, כדי שישארו כשירים ללחימה ולא כאשר עורם נפגע מתנאיהם ללא רחיצה, יש בו כדי להתיר לצרף חייל נוסף לרכב הסיור, אם להערכת המפקד, נוכחותו ברכב אינה יוצרת צפיפות מרובה המסכנת את הלוחמים בשעת התקלות.
2. רצוי שהחייל יהיה חלק אורגני של צוות הסיור, ולשם כך עליו להשתתף בנוהל הקרב וההכנות לסיור, ולהיות מצויד בציוד לחימה כשאר חיילי הסיור.
3. הוצאת והכנסת תרמיל הרחצה מהמגורים לרכב, יתבצע עפ"י המבואר בסעיף ג.
4. א. איסור רחיצה
1. מותר לרחוץ בשבת כל הגוף במים קרים.
2. אסור לרחוץ רוב גופו במים שהוחמו בערב שבת וכל שכן כל גופו.
3. מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו, או אברים אחרים שהם מקצת גופו, במים שהוחמו מערב שבת.
ב. רחיצה בפושרים
1. לנוהגים על פי פסקי הגר"ע יוסף, אסור לרחוץ כל הגוף בפושרים, שכן דעת חלק מגדולי האחרונים כרדב"ז ועוד.
2. האשכנזים רשאים לרחוץ כל הגוף בפושרים, זאת על פי פסקי ערוך השולחן ושולחן ערוך הרב, בהסתמך על
דעת החכם צבי והנודע ביהודה.
ג. רחיצה בין השמשות
1. אם אין חשש בישול של המים הקרים הנכנסים לדוד, מותר להתרחץ לכבוד שבת, כי חז"ל לא גזרו בין
השמשות.
2. ההיתר להתרחץ בין השמשות לספרדים, הוא רק אם עדיין לא קיבל שבת, ולאשכנזים בתנאי שלא קיבל שבת,
וגם הציבור אליו הוא משתייך לא קיבל שבת.
3. זמן בין השמשות נמשך עד 13.5 דקות זמניות לאחר השקיעה.
ד. מצטער
1. מי שרגיל להזיע ואין הדבר גורם לו צער אסור לרחוץ גופו בחמין.
2. אם מצטער בין שהדבר נובע מגירויי עור, או מהרגלי נקיון רשאי לרחוץ כל גופו בחמין
שחוממו מערב שבת.
3. אדם שאם לא יתרחץ, יגיע במהלך השבת למצב של צער (המפורט בסעיף הקודם), מותר לרחוץ כל גופו בחמין
שחוממו מערב שבת.
ה. סחיטה ספוג וסבון
1. כאשר מותר לרחוץ בשבת, מותר להתנגב אך יש להזהר מסחיטת השיער.
2. אסור להתרחץ בעזרת מטלית או ספוג.
3. לאשכנזים מותר להשתמש בסבון נוזלי, ולספרדים מותר להשתמש בסבון נוזלי ואף סמיך ובשעת הדחק גם
בסבון קשה.
ו. בנוגע לשימוש במים מדודי שמש וחשמל בשבת, עיין שו"ת קשרי מלחמה כרך ב סימן עח.
לסעיף ג כשהמגורים אינם מוקפים מחיצה, לכאורה אסור להוציא ציוד מן הרכב למגורים, מפני שמוציא מחצר לחצר אחרת שלא עירבה עמה. אך אולי יש כאן פטור מלערב מדין מחנה.
לסעיף ח על מה שכתב שסחיטת שמן מהשיער כדי ליבשו, לא נאסרה אף מדרבנן, יש חולקין, עיין משנ"ב סימן שכו ס"ק כה.
|
