על היתר מלחמה בשבת

משה צבי נרי'ה

ישיבת בני עקיבא, כפר הרואה
תל-אביב ת"ו, התשכ"ב



תגובה למאמרו של הרב גורן לחימה בשבת לאור המקורות


תקציר:
היתר מלחמה בשבת, בין מלחמת מגן ובין מלחמת מצוה, מבוסס על הלכות פיקוח נפש אשר מסורים בידינו מימי משה רבינו, ואין מדובר בחידוש הלכה.

מילות מפתח:
מלחמה; שבת; פיקוח נפש.


בספר החשמונאים א' (פרק ב' ל"ד) מסופר, כי בהתנפל היונים בעצם יום השבת על קבוצת החסידים אשר התחבאו במערה, לא נלחמו החסידים בהם, ומתו על קידוש השם בהמנעם מחילול-שבת, ורק אח"כ בהגיע השמועה אל מתתיהו ואנשיו, גמרו אומר:
"כי אם הלחם ילחמו אויבנו בנו ביום השבת ויצאנו לקראתם ועמדנו על נפשנו ולא נמות כמות אחינו במערות" (שם, מ"ד).

א.
במאורע זה נאחזו כל המחפשים להוכיח, כי עיקרי התורה לא מסיני ניתנו, אלא נתחדשו והתפתחו מדור לדור. ולמדו מכאן כי עד אז הייתה מלחמה אסורה, ואפילו מלחמת הגנה, ורק מתתיהו ובית דינו הם שחידשו את החידוש הנועז הזה והתירו מלחמת הגנה בשבת. ויש מי שאומר כי רק אחר כך "הותרו כל סוגי לחימה והתקפה במטרת הגנה", אולם גם אז דוקא "כאשר נשקפת סכנת התקפה מיידית מצד האויב" (הרב גורן, לחימה בשבת לאור המקורות "סיני" - ספר יובל עמ' קס"ב).

כיצד התקיימו ישראל עד אז? כיצד לא הושמדו במלחמות התכופות בימי בית ראשון? כיצד החזיקו מעמד בתחילת בית שני, בימי - "ואנחנו עושים במלאכה וחציים מחזיקים [ד] ברמחים" (נחמיה ד', ט"ו)? מדוע אין רמז להתפתחות זאת במקורות-ההלכה התלמודיים? -
לשאלות אלו אין הללו טורחים כלל להשיב תשובה, שכן אהבת ועיון-התפתחות-ההלכה מקלקלת את שורת-ההגיון...

וכבר עמד על חוסר-ההגיון שבדבר חכם קדמון, מתלמידיו של רבי יהודאי גאון, ופירקוי בן באבוי שמו, ובויכוחו עם הקראים, שאסרו מלחמה בשבת, כתב לאמור:
"ועוד אתה למד מן התורה וכל ישראל ושאול ודוד וכל מלכי ישראל, שהיו עושין מלחמה עם פלשתים ועם אדום ובני עמון ומואב, היו עומדים עמהם במלחמה כמה ימים וכמה חדשים, שכך כתיב (שמואל א' י"ז, ט"ז) ויגש הפלשתי השכם והערב ויתיצב ארבעים יום, וכתיב (מלכים א' י"א, ט"ז) כי ששה חדשים ישב שם יואב וכל הצבא, והיו אויביהם מקיפים אותם מכל סביבות, והיו ישראל מזוינין בכלי זין ועושין מלחמה בין בחול ובין בשבת. למה, לפי שאם אין עושין מלחמה בשבת, היו אומות העולם באין והורגין אותן בשעה אחת" (תרביץ, שנה ב', ספר ד', עמ' 403).

והדברים ברורים: הלכות פיקוח נפש היו מקובלים ומסורים מימות משה רבינו. וכבר בערב השבת הראשונה ששמרו ישראל, היה הכרח להודיע ולפרסם כי "פיקוח נפש דוחה שבת", שכן מחנה של רבבות שיש בו חולים ויולדות ותינוקות, אינו יכול להתקיים אף שבת אחת ללא-חילול-שבת, והתורה אמרה "וחי בהם ולא שימות בהם",
ו"לא נתן הקב"ה מצוות, להרוג את ישראל בשביל מצוות, אלא תורה [ה] ומצוות חיים הם לישראל" (פרקוי בן באבוי, שם).

ואם פיקוח נפש של יחיד - במחלה - דוחה שבת, פיקוח נפש של רבים - במלחמה - על אחת כמה וכמה.

לא היה אפוא צל של ספק מעולם, שמלחמה דוחה שבת, בין מלחמות-מגן ובין מלחמת-התקפה, ולא עוד אלא שכידוע ניתן להציל נפשות בהתקפה יותר מבהגנה.

הדרשה הידועה של שמאי הזקן "עד רדתה - אפילו בשבת" (ספרי פ' שופטים, סי' ר"ג), לא באה כלל לחדש הלכה, אלא למצוא אסמכתא למה שנאמר שם בספרי: "אין השבת מפסקת מלחמתה", ובלשון התוספתא (עירובין פ"ג, י): "ואם התחילו - אפילו בשבת אין מפסיקין", והיינו כי לא רק שמותר להלחם בשבת בשעת הצורך הברור - שעל כך אין אנו זקוקים לשום אסמכתאות - אלא גם כשההכרח אינו נראה לעין, ואין סכנה ישירה נשקפת, בכל זאת "אם התחילו אין מפסיקין", וממשיכים במלחמה "עד רדתה", עד הנצחון המלא.

והטעם אף הוא מובן: בפקוח-נפש היחיד, ניתן להבחין בבירור בין מצב של סכנה למצב תקין, ואילו בפיקוח נפש-הרבים בשעת חירום של מלחמה אין האומדנה ניתנת להבחנה מדויקת, ואי אפשר לחזות מראש התפתחויות שונות, ולכן השטח של דחיית-שבת רחב יותר, ואין מפסיקין את המלחמה אפילו במצב שלכאורה היה ניתן להפסיקה.

אכן, כאמור, עצם היתר מלחמה בשבת ימיו כימי התורה כולה, וכשניתנה [ו] התורה - אז נתחדשה הלכה זו, ועל פיה נהגו מאז ומעולם בימי בית ראשון ובימי בית שני.

אולם הטועים והמטעים נתלבטו לא מעט ב"חידושו" של שמאי הזקן, ובקשר שבין חידוש זה בשעתו לחידוש שנתחדש - כביכול - בבית מדרשו של מתתיהו ובניו.

וכבר נמצא מי שכתב:
"לא שמאי חידש את ההלכה הזאת - "עד רדתה אפילו בשבת" - אלא בית דין צבאי חדש הלכה זה ולא בית דין רגיל הנוהג לפי פרוצדורה משפטית מלאה, אלא בית דין שדה שעשה זאת בלי פרוצדורה מלאה - שמתתיהו ורעיו בהרכיבם בית דין שדה פסקו את ההלכה ההיסטורית החשובה שמותר להלחם ביום השבת" (הרב ש. גורן, תחוקה צבאית עפ"י התורה, "בנתיב" גל' ו', אדר תש"י).
והדברים מביאים ממש לידי גיחוך היכן מצינו שהיו בתי-דין צבאיים בישראל? ולא בתי-דין צבאיים "רגילים" אלא אף בתי-דין-שדה?

ועוד: אם בית-דין של חשמונאי הוא שחידש את ההלכה הזאת, למה קפחו אותם ולא הזכירוה בתלמוד כהלכה של "בית דין של חשמונאי", כדרך שנזכרו הלכות אחרות בשמם? (עי' עבודה זרה ל"ו, ב' י מדות פרק א' משנה ר).

ו"פלא" על חז"ל במס' עירובין שדרשו ברבים:
"ובעיר הסמוכה לספר - אפילו באו על עסקי תבן וקש יוצאי עליהם בכלי זינן ומחללין עליהם את השבת",

ולמדו דבר זה ממאורע קדום בימי דוד המלך, ולא חששו כלל שמא [ז] יבואו חכמים יודעי-העיתים ויכחישום: הא-כיצד אתם אומרים שבימי דוד נלחמו בשבת על עסקי תבן וקש, והרי הלכה מאוחרת היא ובימי חשמונאים נשנתה משנה זו? (וכדרך ששאלו בשבת ט"ו, א': יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית - והא רבנן דשמונים שנה גזור? וכיוצא בזה בע"ז ל"ו א, ושמן דניאל גזר? ושם בעמוד ב': בצינעה נמי בית-דין-של-חשמונאי גזרו!), ולא עוד אלא שאף אז "יש אומרים" שהתירו רק הגנה ולא התקפה?

ב.
ברם, אם נעיין בגופו של המאורע ובתנאיו, יתברר לנו כי לא היו דברים מעולם, וכשם שלא היה קיים שם איסור מלחמה מתחילה, כך לא נתחדש שם היתר מלחמה אחר כך.

אלא, הימים הללו - ימי אנטיוכוס - ימי גזירות על הדת היו, שכך נאמר בחשמונאים שם:
"ויצום ללכת בדרכי גויי הארץ וגו', להעבירם מחוקות אלקים ולשנות את דרכם, וכל איש אשר ימרה את פי המלך יומת" (פרק א', מ"ד).

וישראל-קדושים נהגו כהלכה האומרת:
"בשעת גזירת המלכות אפילו מצוה קלה, יהרג ואל יעבור" (סנהדרין ע"ד, א),
"ורבים מבני ישראל דבקו בתורת ה', ויבחרו את המות משקץ את נפשם ומחלל את ברית ה' וימותו" (שם, ס'),

ומסרו את נפשם גם על מאכלות אסורות. ומהם אשר ברחו המדברה מחמת-המציק, למען יוכלו להמשיך בחיי תורה-ומצוה. [ח]

והנה כשאנו מעיינים בספור המאורע הרינו רואים כי לא קבוצת-לוחמים לפנינו, כי אם קבוצת-חסידים, המסתתרת במערות הם ונשיהם וטפם. ואנשי המלך מצאוה ורוצים להכריחם לעבור על דת ישראל ולחלל את השבת, ותשובת החסידים הייתה:
"לא נצא, כי את דבר המלך לא נעשה ואת השבת לא נחלל" (שם, לו).

וכיוצא בזה מסופר גם בחשמונאים ב':
"ויהיו אנשים אשר התחבאו במערות סביבות העיר לעשות את השבת, ויודע הדבר לפוליפוס וישרוף אותם בשבת, ויתאפקו מעמוד על נפשם כי יראו לחלל את השבת" (ו' יב-יג) -

היינו, כיון שראו החסידים שאין להם כל סיכויים להנצל, ראו כל פעולת-התגוננות הכרוכה כרגיל בחילול שבת כעבירה, וכאילו לא עמדו בניסיון בשעת הגזירה.

מצב הדברים לאמיתו מוסבר יפה על ידי הגאון-החוקר ר' יצחק אייזיק הלוי ז"ל ב"דורות הראשונים" ח"א, כרך ג' עמ' 340:
"כי באמת לא היה שם לא דין פקוח-נפש ולא דין מלחמה, וגם אילו היה זה בחול - לא היה שם מקום לא להקהל ולא לעמוד על נפשם. כל הדבר הריהו עדיין רק ככל שעת השמד ממושלי הארץ, אשר לא היה בידם כי אם למסור נפשם על קדושת-השם או לברוח מהארץ. כי אמנם המעשה הזה היה עוד בטרם עלה על דעתם כי יוכלו להתאחד ולעמוד בקשר מלחמה עם היונים, ובימים ההם נסו רק כבודדים מתחבאים עד אשר תעבור חמת המציק. [ט]

בני יהודה בימים שלפני זה כבר היו מימים רבים תחת יד הפרסים, ואחר זה תחת ידי היונים, והם עצמם לא היה להם לא צבא-לוחמים ולא כלי-קרב, וגם לא ידעו דבר-מלחמה.

ויותר מזה, כי גם בפנים הארץ הייתה אז יד בני יהודה עצמם באחיהם, כי המתיונים נשאו ראש, וגם הכהן הגדול היה אז מהם, והם כרתו ברית עם היונים, עם אנטיוכוס-אפיפנוס, לקרוא שמד על כל שומרי-תורה-ומצוה ולהכריח את ישראל להיות ככל הגויים.

ועל כן לא מצאו כל אנשי-חיל את ידיהם, בהיותם נרדפים גם מבחוץ גם מבפנים - ולא עלה עוד על דעתם כי יוכלו להתחבר יחד ולקרוא מלחמה על היונים והיהודים-המתיונים יחד, אשר כל הארץ בידם.

הם נסו איש לעברו, להתחבא עד יעבור זעם, ויהיו נוהרים בהרים ויבואו במערות ובמנהרות, וכאשר השיגה אותם גם שם יד אויב, ראו את המות עין בעין ויהי לפניהם רק, או לתת ידם אל עובדי עבודה זרה ולכרוע לבעל, או למות מות-ישרים על קדוש-השם.

ועל כן אחרי אשר לא רצו לחטוא בנפשם, ולהתקומם נגד היונים במתי מספר אשר היו במערה בודדים בלא כלי נשק - לא עלה על דעתם, לא רצו לחלל את השבת גם בדבר היותר קל באין תועלת, ויאמרו תמות נפשם מות ישרים. - - -

ואין כאן עניין כלל לא לדין פקוח-נפשות, וגם לא לדין מלחמה-בשבת, אשר לא הייתה אז עוד ולא יכלה להיות. [י] ובכל הדברים האלה אין זכר שם עוד ממלחמה.

- - - עתה ראו מתתיהו ובניו כי אין דרך כי אם להקהל ולעמוד על נפשם - עתה ראו והכירו כי אין דרך כי אם אשר במתי מעט יאחזו בחרב נקם ברית, ולצאת מימי שמד לימי-משיבי-מלחמה.

וזהו הנאמר שם: "ומתתיהו ורעיו שמעו את הדבר ותצר להם מאד. ויאמרו איש אל אחיו, אם עשה נעשה כאשר עשו אחינו לבלתי התייצב לפני הגויים בעד נפשנו ותורתנו עוד מעט והשמידונו, ויועצו כולם ביום ההוא לאמור: אם הלחם ילחמו אויבנו בנו ביום השבת, ויצאנו לקראתם ועמדנו על נפשנו ולא נמות כמות אחינו במערות" (חשמונאים א', ב', מב-מד).

ומבואר ומפורש שאז באמת החליטו שני דברים יחד. החליטו ראשונה - לצאת מכלל דרך של ימי-שמד ולהתיצב על דרך-של-מלחמה, להתקשר יחד ולעמוד על נפשם - - - ואחרי שהחליטו כן נתחזק לבבם ונועצו כי יוכלו לעשות כך גם ביום השבת, לפי שאף שהנם עוד מתי מספר מפוזרים ומפורדים, הנה בכל זאת הוא דבר-מלחמה ויש תקוה לאחריתם, וכי בכל האופנים עליהם לעשות ביכולתם, כי כך דרכה של מלחמה להגיע את האויב ולהחלישו כי ישלם גם נפש תחת נפש - "ולא נמות כגוע אחינו במערות". ומאז התנהגו באמת ככל דין-מלחמה וככל דין-פיקוח-נפשות".

עד כאן לשון הלוי, ו"שפתים ישק משיב דברים נכוחים" (משלי כ"ד, [יא] כ"ו, ועי' פירוש התוספות בגיטין ט' א', ד"ה שפתים וכו').

הדברים ברורים אפוא: שום חידוש-הלכה לא נתחדש כאן בבית מדרשו של מתתיהו, הוא רק קבע את המצב החוקי. הוא רק הכריז על מצב של מלחמה. ומשנקבע מצב מלחמה - הרי הלכותיה של זו מקובלות היו וידועות מכבר, וכמו שמקובל עתה בחוק הבינלאומי שהכרזת מלחמה גוררת אחריה מעמד חוקי מיוחד בין הצדדים הלוחמים.


וכיוצא בזה כששנינו בעירובין (מ"ה, א), כי רב נחמן הורה, שנהרדעא שבבבל - העומדת על גבול עיירות ישראל - דינה כעיר הסמוכה לספר בארץ ישראל - לא חידש הלכה אלא רק קבע את מעמדה של נהרדעא.

וכן בית-דין הפוסק שתבואה זו תרומה היא. אינו מחדש הלכה בקביעתו, אלא קביעתו מכניסה את התבואה במסגרת החוקית המקובלת ביחס לתרומה, ומיד נוהגים בה כל דיני תרומה הידועים והמסורים ממתן תורה ואילך.

ולעניננו, ברור שבתנאים אלה של מלחמה הייתה מותרת לא רק הגנה אלא גם התקפה ולא רק כאשר נשקפה "סכנת התקפה מיידית מצד האויב", אלא גם כשזו נשקפה מטוח-ארוך, כמו במלחמת-קעילה ש"באו רק על עסקי תבן וקש", כי כל שעצם הסכנה ודאית היא, והצפויים לסכנה מצויים כאן לפנינו, אין חילוק בפקוח נפש בין סכנה קרובה לרחוקה - כמסור וכמקובל בידינו 1). [יב]

ולא עוד שאם אתה אומר כי רק "סכנת התקפה מיידית מצד האויב" מתירה מלחמה בשבת הרי הוצאת מן הכלל כל עניינה של מלחמת-רשות שהיא יזומה על ידינו. וחז"ל שלמדונו כי אף מלחמת רשות מותרת בשבת - היכן, ואימתי נתחדש היתר זה? האמנם חדשו רבותינו התנאים היתר חדש, דוקא בתקופה שמלחמת ישראל בכלל, ומלחמת רשות בפרט, לא היו אקטואליות?

ועוד: שנינו "מעשה שיצאו נערים להלחם באנטיוכיא" (ירושלמי סוטה פ"ט, הי"ג; בבלי שם, דף ל"ג א') וביום הכפורים נסתיימה המלחמה, והיה הדבר בימי בית חשמונאי, ואם לא התיר מתתיהו ובית דינו אלא "סכנת התקפה מיידית" - מלחמת אנטוכיא - מעבר לגבולות א"י - מי התירה להם? 2). [יג]

אלא ברור שהלכות אלו, המפורשות בתוספתא עירובין פרק ג', המבחינות בין מחנה היוצא למלחמת הרשות לבין עכו"ם שצרו על עיירות ישראל, בין באו על עסקי תבן וקש לבאו על עסקי נפשות; וכן ההבחנה המיוחדת במעמדה של "עיר הסמוכה לספר" - הלכות קדומות הן, ועל פיהן נהגו מאז ומעולם.


ג.
ברם, מה שהיה ברור ליהודים, נשאר עמום אצל הגויים. ואצלם שררה באמת אי בהירות ביחס למלחמת יהודים בשבת. וכמה סיבות היו לדבר:

ראשית - שבתם של ישראל ידועה הייתה ומפורסמת אצל הגויים והיא שמשה ללעג בפי סופריהם (עי' איכה רבתי פרק ג' י"ב: "כתיב ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר וכו' - היהודים הללו שומרי שבתות הן, וכל מה שהם יגעים כל ימות השבת אוכלים בשבת"), והם ודאי לא הבחינו בין מלאכה למלחמה, והבינו שהכל אסור. ולסוג זה שייכת גם בקורתו של [יד] אגתרכידס ולעגו (ראה קדמות היהודים, נגד אפיון, עמ' ל"ה).

ולא עוד, אלא שהייתה להם "הוכחה ברורה" שקיים איסור מלחמות בשבת, שכן מפקדים ומצביאים ידעו מנסיונם שהיהודים שבמחניהם מסרבים לצאת למלחמה בשבתות, ואף הייתה זו זכותם המוכרת מימים ימימה (ראה צ'ריקובר "היהודים והיונים בתקופה ההליניסטית", ח"ג עמ' 312; וראה עוד קדמוניות י"ב, י', יד). וכיון שהחיילים היהודים לא היו מעוניינים, כמובן, להסביר למפקדיהם כי רק למען הגויים אסור להם להלחם, ואילו למען עצמם מותר הדבר ועוד מצוה היא, לכן קבלו הגויים רושם ברור שדת ישראל אוסרת להלחם בשבת מכל וכל.

כיון שמצב זה נמשך הרבה זמן, ומתחילת הבית השני היו ישראל נתונים בצילן של מלכויות, ולא הייתה להם מדינה עצמאית שיצטרכו להגן עליה, נתאזרחה והלכה הדעה שמלחמה בשבת אסורה על היהודים.

שנית - דעה זו נתחזקה כשהתחילו הגזירות בימי אנטיוכוס ובתוכם גזירה על חילול שבת. מאורע החסידים במערה, וכן מאורעות של בודדים דומים לו, ודאי עשו להם כנפים, וכיון שהמושג קידוש השם היה חדש לגמרי בשביל העולם היוני (ראה פרופ' בער "ישראל בעמים" עמ' 29: "חידוש הוא שנתחדש אז בהיסטוריה האנושית - בני עם אחד היו מוסרים את נפשם על קיום אמונות ותורות"), הרי הם תפסו את הדברים כפשוטם: יהודים נהרגים בשבת מבלי להלחם, משום שכדרך שדתם אוסרת עליהם שאר [טו] מלאכות בשבת, כך היא אוסרת עליהם להלחם. ואם היסטוריונים וחוקרים יהודים יכלו להניח שמלחמה בשבת אסורה הייתה, מבלי שתציק להם שאלת פרקוי בן באבוי: "אם כן כיצד התקיימו היהודים במדינתם העצמאית בימי בית ראשון?" - מצביאים גויים לא כל שכן.

ועל כן אין להתפלא אם גם בתקופה מאוחרת יותר - אחרי ה"היתר" של מתתיהו כביכול - עדיין חושבים מפקדים יונים שכדאי לנצל את יום השבת כיום נוח להתקפה על יהודים.

ניקנור רוצה להתנפל על יהודה המכבי בשבת (חשמונאים ב', ט"ו, א'), ובימי יונתן מתכונן בכחידס למלחמה בשבת מתוך הנחה ש"יונתן לא יעיז ללחום בגלל כבוד החוק" (קדמוניות י"ג, א,ג), וכן מצינו בבבל שארטבן מתכונן לתקוף את אסינאוס ואנשיו ביום השבת (קדמוניות י"ח, ט, ב).

אכן אפשר שבכל שלושת המקרים פעל גורם אחר לגמרי, והיינו השיקול הצבאי שאף אם מלחמה מותרת בשבת ליהודים, הרי העובדה שזהו יום חג ומנוחה גורמת להתפרקות מסוימת, והמוראל הקרבי של הלוחמים היהודים ירוד אז 3), ורק פלויוס הוא שהוסיף [טז] "נופך- משלו" ושם בפיו של בכחידס את הדברים כי "יונתן לא יעיז להלחם בגלל כבוד החוק", והוא חוזר על כך גם במקרה המצור של ארטבן על אסינאוס בבבל, וכדרך שהכניס בפי יוחנן מגוש-חלב עוד הלכה חדשה - שלא הייתה ולא נבראה - כי "גם לדבר שלום אל האויב אסור לנו ביום השבת" (מלחמות, ספר ד', ב', ג').

אולם גם אם נאמר שהגויים חשבו באמת לתומם כי מלחמה בשבת אסורה, הרי כאמור, הייתה לטעותם זו על מה לסמוך.

ברם, כי אמנם טעות הייתה בידם - זה מסתבר גם מתוך כל שלושת המקרים.

בראשון - אצל ניקנור - בצורה לא כל כך מפורשת,
ובשני ובשלישי - בכחידס וארטבן - בצורה מפורשת: היהודים נלחמו בשבת, ולא עוד אלא שהקדימו התקפה להגנה.

וברור: הם פעלו כהלכה המקובלת בישראל,
שב"עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם" -

דאתו אינון עלינון -
"יוצאים עליהן בכלי זיינן ומחללין עליהם את השבת".

ויתר המקורות ההיסטוריים, בירורם וליבונם, הלא הם כתובים באר היטב על ספר "מלחמות שבת" (ירושלים, ה'תשי"ט).

הערות:



1. ועי' מה שכתב בשו"ת נודע ביהודה, מהדורה תניינא, יו"ד סי' ר"י: "ואמנם כל זה ביש ספק נפשות לפנינו". ועי' שו"ת חתם סופר יו"ד סי' של"ו, ועי' שו"ת המאור להגרא"מ פרייל ז"ל (ירושלים, תרפ"ט) סי' ל"ו.
אלא "שצריך זהירות יתירה בהיתר פקוח נפש בדברים שאין הפקוח-נפש לפנינו אלא בעתיד... וצריך לשקול באבני צדק" (אגרות חזון איש, ח"א, סי' ר"ב).
2. וקשה לפרש שהייתה שם "מלחמת ישראל מיד צר שבא עליהם", והיינו פקוח נפש של היהודים תושבי אנטוכיא, שכן הלשון "שיצאו להלחם" - "אזלו לאגחא קרבא" - מוכיח שלא הייתה שם מלחמת-הצלה אלא מלחמת-התקפה, וכן יש לדייק מדברי רש"י בבבלי סוטה שם, ד"ה נצחו - "שהלכו פרחי כהונה בני בית חשמונאי להלחם עם היונים לפני יום הכפורים ונלחמו ביום הכפורים" - ולמה הוכרח לפרש שהלכו לפני יוה"כ, והיינו שהתחילו במלחמה לפני יוה"כ, והרי במלחמת ישראל מיד צר מותר להתחיל אפילו בשבת עצמה והוא הדין ביום הכפורים?
3. ובהיסטוריה הצבאית החדשה - במלחמת קוריאה - ידוע על מקרה שמפקד בעל-יזמה ניצל את אוירת החג במחנה שכנגדו והכריע את המערכה לטובתו.
ואף במלחמת-השחרור שלנו קרה משהו דומה: בליל יום-הכפורים בוצעה תנועה צבאית חשובה ויעילה סמוך לקוי האויב ללא כל הפרעה, על יסוד הנחה שנתאמתה, שהאויב יחשוב כי צבא ישראל ודאי לא יעסוק בפעולות צבאיות בליל יום הכפורים (מפי עו"ד חיים בסוק).