הצורך בטוהר נשק במלחמה הוא בעיה, ושאלה קשה מאד. האם במלחמה חייבים לשמור על אמות מידה מוסריות, או שמא הוא מופקע לגמרי, אפשר להרוג ואין צורך לעשות הרבה חשבונות. כל המלחמה היא ממילא עניין בלתי מוסרי, כמובן אין לחפש מלחמות, אך אם נגררו אליהן, אז כפי ביטויו של התאורטיתקן המפורסם של המלחמה, קרל פאון קלאוזביץ, יש לנהל מלחמה טוטאלית בכל האמצעים ובכל הדרכים. או שמא גם בתוך המלחמה, בין נגד אויבים מבחוץ, בין נגד אויבים מבפנים, חייב להיות רסן מוסרי מקסימאלי. אפשר להביא הרבה דוגמאות מן התנ"ך לטובת הדרך השניה, ושבכל המלחמות הקפידו כמה שאפשר על טוהר הנשק, כמובן כפי המושגים המלחמתיים דאז, וכפי הנתונים דאז.

כמובן זו דוגמה קריקטורית. אך איפה הגבול? כדי להתקדם בפתרון הבעיה, נסלק את הנוף הקיצוני מכאן ומכאן.

יש מקום לאלימות רק כאשר היא באמת נצרכת על פי שכל ודעת. כמובן יתכנו חילוקי דעות, כמו בכל ניתוח שכלי אך העיקר שהאלימות תהיה שקולה, ולא ביטוי מרוכז של מאויים תקפניים והתפרצויות אינסטנקטים שפלים.

זה הכלל, יש מקום רק לאלימות רציונאלית, ולא להתפרצויות של כעס. אך גם חמלה צריכה להיות מבוקרת.

בסיכום, בודאי שאיננו תומכים משוגעים של טוהר הנשק. ובודאי שאין לנו שום אידאליזציה של מלחמה, בודאי שלט אידיאל של שלום. בודאי שאנו חייבים למשוך את חבל השלום עד אותו גבול, שאיש מסכן את ארצנו ומדינתינו, ודאי שאנו רוצים לנהוג במידת חסידות עד גבול האפשר. אבל כאשר על פי שיקול שכלי אין ברירה ואין פתרון אחר, חייבים על פי חשיבה הגיונית ומידע מדוייק לפעול בתקיפות.

זה הכלל, יש לשמור פרופורציה, טוהר הנשק הוא יסוד גדול, ומי שחורג צריך להענש, אך גם חומרת הענישה צריכה להישקל באופן מדוייק על פי מצב המדינה.

יש להדגיש שאותו טוהר שמחייב חמלה כלפי האויב, לפעמים מחייב תקיפות, ובזה יש הבחנה בין המוסר האישי לבין המוסר הלאומי.

היסוד חייב להיות כללי: "בכל דרכיך דעהו, והוא יישר אורחותיך" (משלי ג). אם תלך ישר בדרך המלך הרחבה, גם תדע איך לנהוג בכל נתיב מתפתל. ככל שתלך בדרך הגדולה של מוסריות ונחישות גם יחד, תדע גם בכל שביל לפלס כיוון כדי לפגוע לא במוסר ולא בהגנה.