יהודה אליצור
ישראל במדבר העמים
מתוך: עיונים בספר יחזקאל (דברי חוג העיון בתנ"ך בבית נשיא המדינה)
ירושלים, תשמ"ב
נדפס ללא ההערות
והעלה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אמרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן.
חי אני נאם ה' אלהים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם. והוצאתי אתכם מן העמים וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם בם ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה.
והבאתי אתכם אל מדבר העמים ונשפטתי אתכם שם פנים אל פנים. כאשר נשפטתי את אבותיכם במדבר ארץ מצרים כן אשפט אתכם נאם ה' אלהים.
והעברתי אתכם תחת השבט והבאתי אתכם במסרת הברית. וברותי מכם המרדים והפושעים בי מארץ מגוריהם אוציא אותם ואל אדמת ישראל לא יבוא וידעתם כי אני ה' (יחזקאל כ, לב-לח).
הפרשנים עומדים על הייחוד של הנבואה הזאת ועל הפרובלמטיקה הבלתי רגילה שלה. הדעות חלוקות לגבי המגמה הכללית של הנבואה הזאת ולגבי פרטים תמוהים במקצת שישנם כאן.

לדעת ברתולט יש כאן פשוט הקבלה של שיבת ציון מבבל ליציאת מצרים. ואילו לדעת אייכרוט, התיאור שבפסוק הוא מעין ממוצע בין דברי הושע על המדבר לבין הנבואות של פרקי הנחמה של ישעיהו על אותו נושא. ואילו לדעת יחזקאל קויפמן, הפסוקים האלה הם ביטוי לבעיה שעמדה בפני יחזקאל בעניין הגלות, כפי שיבואר לקמן.

נדמה, שעיקר חילוקי הדעות הם בעניין מהותו של "מדבר העמים". הייתי אומר שהפחות מעמיקים - אם מותר לי למיין כך - כמו קוק וברתולט, אומרים פשוט ש"מדבר העמים" הוא המדבר הערבי הסורי החוצץ בין ארץ ישראל לבין בבל, שמשם עשויים ישראל לחזור. המעמיקים יותר, כמו אייכרוט וצימרלי אינם מסכימים לכך. הם טוענים, כי "מדבר העמים" איננו מושג גיאוגרפי הקשור בשיבת ציון מבבל, כי אם משהו הרבה יותר נרחב. על פי המילה הארוכה - ההגדרה הגרמנית הדקורטיבית של צימרלי, יש כאן Gesamtgeschichteankundigung כלומר יש כאן בשורה היסטורית כוללת ולא משהו הנוגע לשיבת ציון.

חשוב גם הביטוי המיוחד במינו: "מסרת הברית" (פס' לז), שכבר התרגומים הקדמונים התלבטו בו וכן האחרונים. הפשיטתא מפרשת "מסרת" מלשון מוסר, והשבעים תרגמו כאילו היה כתוב "מספר".

איני בטוח שהיה כתוב כך, יכול להיות שזהו פירוש. על כל פנים רבות התהיות בעניין זה ויש כמה מן המפרשים החדשים המציעים כאן תיקוני נוסח ומפרשים לעתים שעבר זמנה. כדי להבהיר את העניין, נראה לי שעלינו לראות את הדברים בתוך ההיקף הכללי שלהם.

הגלות
מדובר כאן על "גלות", על משהו מיוחד מאד בגלות כלשהי. יש לזכור שגלות היא מושג יסוד היסטורי במקרא. היא איננה מתחילה עם גלות בבל. זוהי אידיאה בסיסית העוברת בכל רובדי המקרא, והדברים אמורים גם במובן המסורתי וגם במובנו של מדע המקרא המודרני. במובן המסורתי אנחנו מוצאים את איום הגלות לפני הכניסה לארץ בדברים ד, אחרי כיבוש הארץ בסוף ספר יהושע ובשיא גדולתם של ישראל, בימי שלמה. כבר בברית בין הבתרים (בר' טו, יג) כשהוא אומר: "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם", יש כאן דבר שהוא קרוב לתנאים של הגלות. וכן בהושע ט, יז: "ויהיו נדדים בגוים". בעמוס ז, יז: "וישראל גלה יגלה מעל אדמתו". כדאי לציין במיוחד את שמ"ב ז, שהוא לפי רוב הדעות, גם של אנשי הביקורת הספרותית, פרק קדום ביותר. בפס' י, שם, נאמר: "ושמתי מקום לעמי לישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יסיפו בני עולה לענותו כאשר בראשונה". גם כאן יש, לדעת כמה חוקרים, רמז לגלות. על פי מקרא זה ודומיו, שיערו זליגמן וקויפמן שהייתה הכרה קדומה שחייתה בעם שהגלות היא חלק של גורל ישראל. כדאי להזכיר זאת מפני שזוהי אידיאה הנוגדת כמה תפיסות מודרניות בימינו, כגון של הציונות הנאיבית, שבעיניה הייתה הגלות אנומליה, איזו קטסטרופה מקרית שנפלה על ישראל. לא זו דעת המקרא, שבכל רבדיו ושכבותיו מצוי רעיון הגלות. לאמתו של דבר, זהו הצד השני של מטבע הקיום של ישראל. המקרא סבור כי לישראל נועדו שני תחומי קיום: תחום אחד של אורה ורוממות, וזוהי ארץ ישראל. תחום שני של פורענות וחשיכה, וזוהי הגלות. שניהם תחומי קיום לגיטימיים שנועדו לישראל מראש; זה צפוי לו וזה מאיים עליו תמיד.

שתי תפיסות גלות לפי קויפמן
עלינו להוסיף פה שיחזקאל קויפמן הגה תיאוריה מקורית, לפיה שני הנביאים, יחזקאל וירמיהו, שבימיהם כבר נתקיימה גלות, עמדו בפני פרובלימה של שניות, בין מה שקויפמן קורא "הגלות החזונית הנוראה" הנשקפת מויקרא כו ודברים כח, לבין "הגלות הריאלית" שהייתה קיימת בימיהם בפועל. אם למשל ביחזקאל פרקים ד-ה מדבר הכתוב על הגלות, הרי הוא אומר:
"שלשתיך בדבר ימותו וברעב יכלו בתוכך והשלישית החרב יפלו סביבותיך והשלישית לכל רוח אזרה וחרב אריק אחריהם. וכלה אפי והנחתי חמתי בם והנחמתי וידעו כי אני ה' דברתי בקנאתי בכלותי חמתי בם. ואתנך לחרבה ולחרפה בגוים אשר סביבותיך לעיני כל עובר" (יחזקאל ה, יב-יד).
הרי ברור לכל אחד שיש כאן חזרה על מה שנאמר בויקרא כו, לג:
"ואתכם אזרה בגוים והריקתי אחריכם חרב והייתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה".
זוהי הגלות הנוראה. לעומת זה, כאשר יחזקאל אומר בשם ה' "ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם" (יא, טז), הרי מדובר כאן על גלות כפי שהיא קיימת במציאות, שבה אין הזוועות הללו.

וכן בירמיהו במספר מקומות. למשל ביר' כט אנו מוצאים, לדעת קויפמן, את שני הדברים. שם כותב ירמיהו לגולי בבל:
"בנו בתים ושבו ונטעו גנות ואכלו את פרין. קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים ותלדנה בנים ובנות ורבו שם ואל תמעטו. ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל ה' כי בשלומה יהיה לכם שלום" (פס' ה-ז).
אין זה חזון של זוועה. זוהי גלות מציאותית, שתנאי הקיום בה אינם קשים במיוחד.

לעומת זאת, כאשר הוא מדבר על צדקיהו ועמו שעתידים לגלות, בפרק כט פסוק טז ואילך, נאמר:
"כי כה אמר ה' אל המלך היושב אל כסא דוד ואל כל העם היושב בעיר הזאת אחיכם אשר לא יצאו אתכם בגולה. כה אמר ה' צבאות הנני משלח בם את החרב את הרעב ואת הדבר ונתתי אותם כתאנים השערים אשר לא תאכלנה מרע. ורדפתי אחריהם בחרב ברעב ובדבר ונתתים לזעוה לכל ממלכות הארץ לאלה ולשמה ולשרקה ולחרפה בכל הגוים אשר הדחתים שם" (פס' טז- יח).
כאן אומר קויפמן, זהו כבר חזון הגלות הקדום, העתיק, שלא התגשם למעשה בגלות בבל. לדעתו, גרמה סתירה זו בין שני מיני הגלות, למבוכה רעיונית לשני נביאי התקופה. יחזקאל מנסה, לדעתו, לצאת ממבוכתו על ידי נבואת "מדבר העמים". נבואה זו של "מדבר העמים" היא, לדעת קויפמן, מעין פשרה בין גלות החזון והגלות הקונקרטית.

בנקודה זו ארשה לעצמי לחלוק במידת מה עליו. במחלוקת בין קויפמן לבין צימרלי, נראה לי כי הצדק עם האחרון. נבואה זו איננה מכוונת לעניין אקטואלי כי אם, כהגדרתו של צימרלי, ל"בשורה היסטורית כללית". אך אין הכרח להניח שיש כאן סתירה הגורמת מבוכה כלשהי. כאשר אתה נתון בסיטואציה מסוימת, אתה מבין אל נכון כי חזון ארוך טווח אינו מוכרח להתמצות ולהתגשם במלואו בשעה זו.

ביאור נבואת מדבר העמים
נראה, שעניינה של נבואת "מדבר העמים" עשוי להתפרש מתוך נבואה מקבילה. בעמוס פרק ט נאמר:
"הנה עיני ה' אלהים בממלכה החטאה והשמדתי אתה מעל פני האדמה. אפס כי לא השמיד אשמיד את בית יעקב נאם ה'. כי הנה אנכי מצוה והנעותי בכל הגוים את בית ישראל כאשר ינוע בכברה ולא יפול צרור ארץ" (עמוס ט, ח-ט).
קל לעמוד, לדעתי, על העובדה שהרעיון "וברותי מכם המרדים והפושעים בי" שבפרק כ ביחזקאל, כלומר "ברירה", מקביל למה שאמור פה בצורה ציורית - "והנעותי בכל הגוים את בית ישראל כאשר ינוע בכברה ולא יפול צרור ארץ". וזאת לדעת, כי פירוש המילה "צרור" כאן הוא כמו במשנה (בבא קמא ב, א ועוד): חצץ. המדובר בכברה שהגרעינים עוברים דרכה ונושרים על מחצלת או על שק המונח על הארץ, ואילו החצץ, הצרורות, נשארים על הכברה למעלה. הדבר מקביל בצורה בולטת למה שאומר יחזקאל "וברותי מכם המרדים והפושעים בי מארץ מגוריהם אוציא אותם ואל אדמת ישראל לא יבוא".

כמה מפרשים עומדים על העובדה, המוזרה בעיניהם, שעמוס אומר "והנעותי בכל הגוים את בית ישראל", כיוון שעמוס ניבא בארץ ישראל, לפני הגלויות. ואפילו אם הייתה צפויה להם גלות כלשהי, הרי היא גלות אשור בלבד, ולא גלות "כל הגוים". אך לאמתו של דבר, אנו למדים מנבואת יחזקאל בדבר "מדבר העמים" ששני הנביאים נתכוונו לחזון הגלות ה"כלל היסטורית" (כלשונו של צימרלי), המהלכת על פני כל הדורות.

כשם ש"בכל הגוים" של עמוס מקביל ל"מדבר העמים" של יחזקאל, כך "ולא יפול צרור ארץ", מקביל אל "המרדים והפושעים בי". החצץ והפסולת של עמוס, אשר לא יעברו דרך הכברה, הם משל ל"מורדים והפושעים" של יחזקאל, אשר "אל אדמת ישראל לא יבוא". כאמור, שני הנביאים מדברים על "הגלות החזונית", כלשון קויפמן, כלומר האידיאה הכללית של הגלות, אשר מקורה בויקרא כו ובדברים כח. בויקרא כו, לג אנחנו קוראים: "ואתכם אזרה בגוים" ואחרי כן הוא אומר בפסוק לח "ואבדתם בגוים ואכלה אתכם ארץ איביכם", כלומר שישראל יתמעטו ויאכלו בגולה. ברם, טיבה של "אכילה" זו אינו מבואר בספר ויקרא. בא עמוס הנביא וחוזר על החזון הקדום הזה ומוסיף פרט. הוא אומר: "והנעותי בכל הגוים את בית ישראל כאשר ינוע בכברה ולא יפול צרור ארץ", כלומר הגלות "אוכלת" את ה"צרור",שאינו ראוי לעבור את הכברה, היינו, הללו שאינם ראויים להישרד. ברם, אין עמוס מגלה מי הם הראויים לשרוד ומי הם שאינם ראויים. בא יחזקאל ומפרש: "וברותי מכם המרדים והפושעים בי". והם הנזכרים למעלה בפס' לב כמי שאומרים "נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן". כל קיבוץ ישראלי אשר ירצה להיטמע בגויים, הרי לטווח ארוך סופו השמדה והוא לא יתקיים. מי יתקיים? אותם החלקים בישראל שלא יעלה על רוחם לומר "נהיה כגוים כמשפחות הארצות".

חזון העשוי שלוש חוליות
לפנינו, אפוא, חזון העשוי שלוש חוליות. הראשונה בויקרא - "ואכלה אתכם ארץ איביכם". ויש להדגיש גם את ההמשך, "ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם להפר בריתי אתם".

בדומה לזו, החוליה השנייה מיסודו של עמוס: "הנה עיני ה' בממלכה החטאה והשמדתי אותה מעל פני האדמה. אפס כי לא השמד אשמיד את בית יעקב". בשתי החוליות מודגש, שלא תהיה כליה גמורה, שפירושה הפרת הברית בין ה' ובין ישראל: "להפר בריתי אתם".

החוליה השלישית, ביחזקאל, מסבירה את העיקרון ששארית ישראל תוסיף להתקיים, כיוון שלא יאבדו, אלא "המורדים והפשעים בי". לפנינו חזון קדום מאוד, בסיסי מאוד, על מעמדה של הגלות ועל החוקים השולטים בה, ודווקא בגלות לטווח ארוך. אין בנבואתו של יחזקאל עימות בין שני חזונות, כי אם התראה לשעה במורדים ובפושעים לאור האמת הנצחית.


"מדבר העמים" הוא ביטוי סמלי למנגנון האכזרי של ההוויה הגלותית, והוא מקביל ל"מדבר ארץ מצרים" הנזכר בפסוק הקודם.

במסרת הברית
אשר למילים "במסרת הברית" נראה לי שתרגום השבעים קרוב לפשט הפסוק, שמסורת כאן פירושה "מספר", שכן הוא אומר "והעברתי אתכם תחת השבט", כלומר רועה המעביר במספר את צאנו, שומר את מי שצריך לשמור ושולח לשחיטה את מי שצריך לשלוח לשחיטה. אנחנו מכירים את המילה מלשון חז"ל: "מסורת סייג לתורה". בלשון חז"ל הקדומה פירושה כפי הנראה אותו מנגנון הנועד לשמור את כתבי הקודש. המשמעות הזאת של מסורת כוונתה, כנראה, קביעת מספר: מספר אותיות, מספר מילים, כדי לשמר את הטקסט. מעניין לציין כי בשתי הנבואות האלה, המבוססות על חזון הגלות הקדום, ישנן מילים הידועות לכאורה מלשון חז"ל. כפי שהערנו לעיל, מתפרשת גם המילה "צרור" מתוך הקשרה בלשון חז"ל: חצץ, אבן. המילה "כברה" היא יחידאית במקרא, והוא הדין ל"מסורת", ושתיהן מצויות בלשון חכמים. השורש בר"ר בבניין קל מצוי רק בלשון חז"ל. ידוע מכבר לבלשנים שיש מילים שברובד מסוים של הלשון אינן נחשבות ספרותיות, ואילו ברובד מאוחר יותר, הן זוכות להיכנס למילון.

כללו של דבר, המקראות ביחזקאל כ מדברים בחזון הגלות הכלל-היסטורי. על האידיאה הגדולה העוברת והמהלכת על פני כל הדורות של החוקים השולטים בגלות. כל קיבוץ ישראלי בגלות המעלה על רוחו "נהיה כגוים בית ישראל", כלומר ההולך לקראת טמיעה, ניבא לו יחזקאל שלא יצליח להיטמע ושהוא יישמד בטרם ייטמע. ראשיתו של חזון זה בויקרא כו: "ואכלה אתכם ארץ איביכם". המשכו בנבואת עמוס "כאשר ינוע בכברה", המלמדת ש"אכילת" הגלות היא סלקטיבית. נבואת יחזקאל מגלה את טיב הברירה: "וברותי מכם המרדים והפושעים בי", ואילו הנאמנים בברית ה' יישרדו וייגאלו. הנבואה הזאת משמיעה את האידיאה חובקת הדורות של הגלות, ולאורה מזהיר הנביא את בני דורו בגולה הבבלית.