יהודה אליצור
מלים אחרות ב"הארץ" - תגובה לאריה גלבלום
לפני כשנתיים ימים, יצא כתב הארץ אריה גלבלום לחוץ-לארץ, על מנת "להסתכל בעינים ישראליות בעולם". מאז הוא עוסק באומנות חשובה זו, והרי הוא מפרסם מדי פעם בפעם ב"הארץ" את רשימותיו פרי הסתכלויותיו. באותן רשימות, הוא מתאר תופעות שונות מחיי היהודים בארה"ב, מקטרג על ישראלים המסתובבים שנים בחו"ל לצורך ושלא לצורך, יועץ עצות מרחוק למדינת ישראל, ופוסק הלכות בבטחון ובפסקנות, האפיניים בזמן האחרון לאסכולה של עתונאים צעירים מסוג ידוע.

ברשימתו האחרונה שנתפרסמה ב"הארץ" ביום כ"ח באייר, הוא מספר על מעשה שהיה באסיפת יהודים בקהילה נידחת בארה"ב ושמה מאונטפלזפט. בתוך שאר הדברים החשובים והנכבדים, הרי הוא מתאר גם את רבו של המקום, ואלו דבריו: "לבסוף הופיע הרב. היה זה צעיר לא נקי ביותר בהופעתו החיצונית, בעל פרצוף מטומטם למדי. במלים אחרות: רב אורתודוכסי".

למקרא דבריו המאירים של אריה גלבלום, נתעוררו בי תחושות וזכרונות מימים רחוקים, שנשתכחו מליבי במשך 23 שנות שבתי בארץ. קראתי את הדברים ונזכרתי מעשים שהיו בגלות רחוקה בזמן ורחוקה במקום. רגילים היינו שם לשמוע מדי פעם בפעם מפי איש ציבור, עתונאי, סופר, או מדינאי נוכרי, סיפורים מעין אלה: פגשתי אדם מלוכלך וממורטט, במלים אחרות: יהודי. או: חנווני ערמומי בעל מאזני מרמה, במלים אחרות: יהודי. או: מלוה בריבית, פושט רגל, זיפן, במלים אחרות: יהודי. והקהילה היתה במקרים כאלה, כמרקחה. נתגיסו שדלנים, עסקנים וסופרים, כנסו אספות וכתבו מאמרים, על מנת לשכנע את האדונים האנטישמים, כי בכל עם ולשון, יש לכלכנים ויש נקיים, כי רמאים אינם דווקא יהודים במלים אחרות. וכי מזייפי כספים ופושטי רגל, יכולים להיות יהודים ויכולים להיות גויים, ואין כאן מקום ל"מלים אחרות". אין צורך לומר, כי טרחתם של כל אותם העסקנים הטובים, טרחת שוא היתה, מסופקני אם הצליחו לשכנע שונא ישראל אחד, מימי המן בן המדתא, ועד היום הזה, שכן אין זה ענין של טעות בשיקול הדעת, או בורות בעובדות, כי אם שנאה עוורת וזדון לבב, ואין תרופה לאלה בהסברות, ולו תהיינה מאירות עינים. חוששני מאוד, שגם בויכוח עם מר אריה גלבלום אין תועלת רבה. "עיניו הישראליות" תוספנה להסתכל כדרכן.

אולם למערכת "הארץ", יש ויש מה לומר. מה למשל, היתה המערכת אומרת, אילו בא איזה גס רוח, והיה כותב: מאריך לשון, שטחי ושחצן, פטפטן כוזב, במלים אחרות: כתב הארץ. ודאי וודאי, שהמערכת היתה נפגעת פגיעה קשה, ובצדק. שכן, אפילו אם נניח, שיש בין כתבי הארץ מאותו סוג, אין מקום לאותן "מלים אחרות" מכלילות.

ושמא מן הענין להעיר, אגב הדברים, כי לא מקרה הוא, שאותו כתב חטא ב"הארץ" במלים אחרות. רוח חדשה נושבת מעל דפי "הארץ", ומלים אחרות אתה שומע מפיו בתקופה האחרונה. מקובלנו מותיקי הישוב, כי "הארץ" הוא העתון ה"הגון", עתון שביל הזהב, שאינו נתפס לקיצוניות, עתון נאה ומכובד, היודע להגן על הנראה בעיניו, התנגדות מכובדת, ענינית ותרבותית. מורגל היה בפי הבריות, כי "הארץ" מתיחס תמיד יחס של כבוד לציבור של ערכים מקודשים באומה, ערכי מורשה וערכי לאום.

והנה נשתנו הדברים בזמן האחרון מן הקצה אל הקצה. קשה למצוא עקביותו של אותו יחס. במאמרים הארסיים, המתפרסמים בזמן האחרון, על עניני כשרות, רבנות, דין תורה וכיוצא באלה. בחרדה רבה עוקבים רבים מקוראי "הארץ" אחרי התעמולה לחילול שבת, שמתנהלת על דפיו. לפני זמן נדפס בעיתון מכתב בשבחם של נישואי תערובת, ושמא כדי גם להזכיר את העובדה הקטנה, כי "הארץ" היה העתון היחידי שפרסם לפני זמן מה, בכרוניקה, את הרצאתו של "הרב הראשי" המשומד מבולגריה, ועוד כיוצא באלה.

אחד הערכים הגדולים בחיינו החדשים בארץ, היא החלוציות - משקי ההתישבות העובדת, היו לנס למיטב הנוער המתחנך בארץ לערך זה. והנה בא כתב צעיר, שנון, והסביר ב"הארץ", כי משקי ההתישבות העובדת, חיים חיי מותרות ומנעמים. (מענין שבכל זאת לא פרש איש מאותם עיתונאים צעירים, על מנת ללכת לקיבוץ, וגם בקרב המוני העולים, מעטים הנמשכים לשם).
גם הפילוג המכאיב בהתישבות העובדת זוכה ב"הארץ" משום מה לתיאור מפורט ו"עליז" יתר על מידה.

אחד החזונות הגדולים של ישראל מאז, הוא קבוץ גלויות. "הארץ" היה הראשון שבא למעט דמותו של אותו חזון, שפרסם מאמרים ורשימות - מקצתם בצורה סנסציונית מרעישה, כפי האפנה החדשה של העתון - נגד קבוץ גלויות.

מקובל היה באידיאולוגיה הציונית ובמחשבה הישראלית, כי בריחה מפני הקשיים של א"י היא דבר של גנאי. באו כמה רשימות ב"הארץ" והאירו עינינו, כי לא הבורחים אשמים, כי אם א"י, וכי אדם שיש לו עבודה טובה בארץ, דירה נוחה וכל שאר הדברים, והוא קם ועוזב את א"י וחוזר לגלות, הרי הוא עושה אך מעשה הגיוני וצודק.

לפרסום רב זכו לאחרונה מאמריו של עתונאי צעיר ושנון, השמים ללעג ולשמצה את הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית. יתכן מאוד, שיש במעמדם, במבניהם ובדרכי פעולתם של המוסדות הציוניים, הרבה מה לבקר, אולם, אין לשכוח, ועל כל פנים, שום אדם כן והגון, אינו רשאי להתעלם מן העובדה, כי בלעדי מוסדות וגופים אלה, לא היינו זוכים למדינת ישראל ולא היתה אותה מדינה, עומדת במשימות הכבירות של קבוץ גלויות וקליטת המונים, אף יום אחד. הערכת המוסדות הציוניים ופעולתם, על זכויותיהם הכבירות ולקוייהם הכבירים, הוא עניין שיעסיק את ההסטוריונים ימים רבים, ואך מגוחך ומעליב לפטור עניין זה בכמה רשימות הומוריסטיות, קריקטוריסטיות. אין לבוא בטענות אל הכתב הצעיר, המחונן בכמה מעלות טובות (זולת אחת: יראת הכבוד. ודוקא בלעדיה אין לכתוב על המוסדות הציוניים, אפילו ביקורת), הוא עשה מלאכתו על פי דרכו. הוא כבר ניסה כוחו בכתיבת רפורטאז'ות תוססות, תאורי מקומות, שערוריות קלות ודומיהם, שבהם נקט אמנם לעתים עמדה, הסותרת את ההגיון והשכל הישר, אך הוא עשה זאת בדרך כלל בכישרון ובחן. אין זו אשמתו איפוא, אם המוסדות הציוניים יצאו מתחת ידיו בדמות קריקטורית ובקלסתר של שערוריות. אך יש ויש מגמה וכוונה במעשה המערכת. היא ידעה היטב, על מי היא מטילה את התפקיד של תאור המוסדות הציוניים, ומה דמות תהא לאותה דמות חדשה ומרעישה.

ארוכה היא רשימת האמיתות החדשות של "הארץ" וסכומה עגום למדי: מלחמה בתורה, במצוות ובמורשת ישראל, זלזול בחלוציות ובקבוץ גלויות, בציונות, בעליה.

לקראת מה איפוא מחנך "הארץ" בזמן האחרון את המוני האזרחים, שהוא משמש להם שופר ומורה דרך? ניתן לומר, כי מבחינה יהודית-מסורתית וציונית, מדריך אותו עתון מענין ובעל רמה מקצועית, לקראת האפס. אפס מסוגנן ובעל רמה, אך אפס.

ואולם, יש ב"הארץ" גם כוון חדש. יש מגמות חדשות ומטרות חדשות, שאינם חסרות את היסוד המקורי והמפתיע. ראויים לציון מיוחד כמה מהשירים המתפרסמים בזמן האחרון מעל דפי "הארץ". למשל, אותו מזמור נאה על פילגשו של הבעל, או התהלה על הדם הניגר מצוארו השחוט של בכור-אדם, ששחטו אביו, למען הקים על גויתו בית בכנסן, ושאר השירים והרשימות מסוג זה. אכן, יש מזמורים חדשים ומלים חדשות ב"הארץ". מזיגה משונה זו, של זקני הפרוגרסיבים המתונים, בכת הצעירים הכנעניים המשולהבים, הנושאים עיניהם לבעל ולאשתורת, היא אות מבשר רעה לגבי עתידו ופרצופו הרוחני של צבור האזרחים בישראל. מלים אחרות: מפתיעות ומחרידות!

למסמך הבא