המציאות של דורנו דורשת, אמנם, מחכמי התורה החלצות בלתי רגילה ותנופה לקראת התמודדות עם הבעיות הרבות והסבוכות של תקופתנו. אולם נטילת השם ההיסטורי היומרני "סנהדרין" לא תתרום להחלצות זו מאומה.
אדרבה, היא עשויה אך לסבך את הפעולה מראשיתה במחלוקת ובמכלול רגשות מעורבים, שיכשילו את הענין ויחנקוהו באיבו. אילו קראו לעצמם אנשי העליה הראשונה והשנייה בשם "מדינת ישראל", כי אז קרוב לוודאי, שהמדינה לא היתה באה לעולם. הללו באו ופתחו בפעילות חלוצית מאומצת והירואית, שנמשכה כ-80 שנה. הישוב התעצם, נתגבש, הכין כלים כלכליים מדיניים וצבאיים, ומשזכה להכרה בינלאומית וכונן מדינה של ממש, קרא עליה את השם ההיסטורי.

שתי הטענות
הטענות העיקריות הנשמעות כלפי הרבנות בימינו הן שתים:
א. חכמי התורה אינם מתמודדים עם המציאות המודרנית לשטחיה ולסעיפיה; הם מסתגרים בארבע אמות של הלכות, שנפסקו מכבר בדורות עברו; הם מתחמקים מהכרעות, ומשום כך אין קשר בין החיים ובין התורה.
ב. הרבנים אינם מעורים, ברובם, בחיי הציבור, אינם מעורבים עם הבריות, אין להם שפה משותפת עם הדור. אשר לטענה הראשונה הרי יש בה מן האמת (אף על פי שיש אי אילו התחלות של גשירת גשר בין המציאות לבין ההלכה, כגון מכון תורני לחקלאות, המכון לחקר המשפט העברי וכו').
ואף על פי כן אין הצדק עם מאשימי הרבנות וקטגוריה. רבני ישראל, בדרך כלל, הם גדולי תורה, כנים עם עצמם, עם אמונתם ועם תפקידם. ואם הם יראי הוראה ונמנעים מפסוק הלכות במקרים רבים, הרי זה מתוך כנותם ומסירותם להלכה ולאמת שלהם. השאלות הנשאלות בימינו הן, בדרך כלל, חמורות. נוגעות הן למקצועות חיים מסובכים הדורשים התמחות ממושכת, ידע טכני ועיוני. מי שאין לו כל אלה אפילו אם בקי הוא בהלכה, עלול לטעות ולהטעות.

מה שנחוץ לנו כיום אינו, איפוא, שם נמלץ, כי אם הכשרת מורי הוראה, מומחים לא רק בהלכה, כי אם איש איש במקצוע חיים מיוחד לו.

זה כבר באו חכמי התורה לידי ההכרה, שלא כל רב ותלמיד-חכם רשאי לטפל בעניני גיטין, אלא רבנים מיוחדים שהתמחו בכך. הוא הדין בימינו בכל מקצוע ומקצוע. לא די לדעת הלכות שבת, כדי לכונן בית חולים מודרני לפי ההלכה. ושוב אין די בידיעת תורה מופלגת, כדי לפסוק הלכה בעניני חשמל, תעשייה וכיוצא באלה.

המצב בענין זה טוב יותר בארצות המערב (בריטניה, ארה"ב, ואף גרמניה שלפני השואה), מקום שם הרבנים הנם רועים רוחניים לעדתם, בקיאים בהוויותיהם, מכובדים עליהם ומשפיעים עליהם. לפיכך אין שם אותה מתיחות בין שני המחנות, כי גם יהודים שאינם שומרי מצווה לא ניתקו את הקשר עם נושאי התורה.

שלוש קומות
גם בנקודה זו אנו באים, על כורחנו, לידי המסקנה כי הפתרון הוא הכשרת רבנים שיטתית לקראת תפקידם. במדינת ישראל יש צורך חיוני למוסד מיוחד לשם כך.

אותו מוסד צרי להיות בנוי שלוש קומות.
* בית ספר תיכון בעל גוון תורני הנותן עם זה מקום למקצועות כלליים, במיוחד הומניים.
* קומה שניה - קורס בן 4-5 שנים של לימוד תורה במובן הרחב (לרבות תנ"ך, תולדות ישראל, ידיעת א"י מחשבת היהדות וכו').
* קומה שלישית - שלב ההתמחות. בשלב זה יצטרך כל רב לפי היעוד שיבחר לו לעסוק בחטיבה הלכתית מיוחדת כגון זרעים, הלכות אישות, הלכות שבת, נזיקין וכיו"ב ובמקביל לה, התמחות בדרגה נאותה, ברמה מדעית, באחד ממקצועות החיים כגון תורת החקלאות, כלכלה, חשמל, מכונות וכיוצא באלה.

מובן, כי כל רב בימינו צריך להיות בקי מלבד הללו בדרכי ארגון קהלתי, ביחסי הציבור ובתורת הנאום.

לכשיקום דור חדש של רבנים ישראלים מסוג זה תחול בלא ספק התקרבות בין התורה ובין החיים. הנגודים בין דתיים ללא דתיים יתרופפו. מאידך, יווצרו ממילא צוותות של רבנים מומחים שיפסקו הלכות, צוות צוות במקצועו.

צוותות אלה יצטרפו למועצה גדולה, שתמלא את רוב התפקידים העקריים, שמילאה הסנהדרין בימי קדם. המומחיות והידע יולידו, מאליהן, את האמון והסמכות. ייתכן, כי אם תוגשם תוכנית זו יהא גם מקום בעתיד לדון על חידוש השם "סנהדרין". אולם לי נראה, כי מוטב יהיה גם בעתיד לקרוא על אותו מוסד שם פשוט, צנוע והולם את תקופתנו. נלמד בזה מאבותינו, שקראו למוסד התורני העליון שלהם לא בשם מקראי נמלץ ומקודש, כי אם בשם היווני "סנהדרין" שהיה מובן ובהיר לדורם. יתכן כי דווקא קנקן יווני זה, שבו היה משומר היין הישראלי המזוקק ביותר הוא אחת העדויות החותכות לכוחה ולחיוניותה של ההלכה בכל הדורות.