יהודה אליצור
נכרי ששאל כעניין
"הצופה", תש"ז

מרן הרב הראשי הרצוג דרש בשנת תש"ז סימוכין בין פורענויות ואסונות טבע שירדו באותה שעה על אנגליה לבין פשעיה הכבדים של אותה ממלכה כלפינו בימים ההם. הד הדברים הגיע למרחקים ולאו דווקא לבני ברית. אנגלי אחד, במכתבו אל הטיימס, הקשה על הרב הראשי קושיית "ולטעמך". אם צרות האנגלים הן עונש על מעשיהם, הרי גם צרות ישראל ואסונותיו הנושאים בשנים האחרונות עונש הם על חטאותיהם.

"גרשיים" ניסה (הצופה כ"ד ניסן תש"ז) לתרץ את הקושיה על פי דרכו. לדעתו אין הנידון דומה לראיה. אסונות אנגליה "מן השמים באו וקוב"ה לא עביד דינא בלא דינא... אולם השמדתם של 6 מליון יהודים... הרי מידי אנשים רעים וטמאים לד' ולאדם באו" וכו'. תרוץ חריף ונאה, אבל תשובות כגון אלה היו תלמידי התנאים והאמוראים אומרים: "רבנו לזה דחית בקש לנו מה אתה אומר?"

דברי הרב הראשי נאמרו בשם הנבואה. "אלו היה נביא בדורנו היה אומר כך". ואמנם זה כלל גדול בתורת הנבואה כי כל תהפוכות גורלו של ישראל סובבות על הציר של שכר ועונש ואין מקרה בהסטוריה. ברם לא מצינו בדברי הנביאים בעניין זה כל זכר לאותה הבחנה שמבחין ג'. כלום כושן רשעתים, עגלון, סיסרא, שלמנאסר, סנחריב ונבוכדנצר ודומיהם לא "אנשים רעים וטמאים" היו ואעפי"כ הנביאים מעידים השכם והעד כי אין הם אלא מטה זעמו של ה'. "ויעשו בני ישראל את הרע בעיני ה'... ויעזבו את ה'... ויחר אף ה' בישראל ויתנם ביד שוסים... וימכרם ביד אויביהם מסביב" (שופטים ב' 11-14) כך פותחים הנביאים בהסטוריה של ישראל בארץ כנען, באותו סגנון הם ממשיכים וכך הם מסיימים ומסכמים כל אסון וכל שואה. בנוסח זה מסבירים הנביאים את חרבן שומרון בידי האשורים האכזרים: "ויהי כי חטאו בני ישראל... ויעזבו את כל מצות ה'... ויגל ישראל מעל אדמתו אשורה" (מ"ב י"ז 7-23) וכך הם מסכמים את חרבן יהודה בידי בבל: "כי על אף ה' היתה בירושלם וביהודה עד השליכו אותם מעל פניו, וימרד צדקיהו במלך בבל" וכו' (מ"ב כ"ד 20).
אותו נכרי שאל, איפוא, כעניין. אם אין אנו מוכנים להביט אל גורלנו בעיני הנבואה אין אנו רשאים לדרוש זאת מאחרים. הרי הנביאים נביאינו ובדבריהם מכוונים קודם אלינו. הם הופקדו אמנם גם "על הגויים ועל הממלכות" ואף ניבאו "אל ארצות רבות ועל ממלכות גדולות" אך פניהם היו נשואים בעיקר אל בית ישראל ועד שניבאו אל האומות פעם אחת, הוכיחו את ישראל שבע פעמים.

בזירת הפוליטיקה והדיפלומטיה ואף ביחסים שבין אדם לחברו מרבים הבריות לדבר בשם ערכים נעלים כגון: "מוסר, הומניות, חזון אנושי נצחי" שבשמם הם מגנים את מעשיהם הרעים של אחרים ואלו את מעשי עצמם אין הם בודקים לאור אותם הערכין. מוסרם של העמים מוסר הוטנטוטי הוא מאז, כי על כן מוסרם של בני אדם הוא ואלו הנבואה דבר ה' הוא ונאמר: "כה דברי כאש נאום ה' וכפטיש יפוצץ סלע" (ירמיה כ"ג 29).

פרשה זו מזכירה במידת מה מעשה בבן גוריון שאמר בסוף תקופת המנדט במרי שיחו, כי האנגלים נוהגים, כאילו לא פתחו את התנ"ך מעולם. עמד ר' משה בלוי ז"ל וענה לו: וכלום אתה וסיעתך אינכם פותחים את התנ"ך, אלא שאין רצונכם לקיים את הכתוב בו. והאנגלים מה הם כי תלין עליהם? סוף סוף עלינו להודות בלא תירוצים כי לא ניתן התנ"ך לאנגלים בלבד ולא לבני אלביון אמר המקום: "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקד עליכם את כל עוונותיכם" (עמוס ג' 2).

שאלה גדולה שאל אותו נכרי מקשן, אלא יש לחוש, שמא אין קושיתו, אלא קושיה לסחור ורצונו לומר: הרי ודאי לא תודו כי כל אותם העינויים הנוראים בדין באו עליכם אלא מקרה הם. אף פורענויות אנגליה אינן אלא מקרה. ברם אנו שומה עלינו להשיב לו, ובעיקר לעצמנו, תשובה כהלכה להוציא מלבו וביתר יחוד מלבנו טעות קשה זו.

אכן יש מנהיג לבירה זו. גם ייסוריהם וגם ייסורינו לא ייסורי חינם הם ולא במקרה ירדו עלינו, אלא שהם נענשים על חטאותיהם כלפי בני אדם, כלפינו; ואילו אנו לא חטאנו להם לאומות אפילו אחד מני אלף במה שעוללו הם לנו. פרשת סבלו וחטאותינו הנה עניין בינינו לבין מלכו של עולם שהשרה שכינתו עלינו. חורבן ישראל באירופה הוא אסון שאין לקונן עליו, כי אם תספוד ותבכה שארית ישראל עד עת קץ, לא תספיק. כענן קודר יהא זכרו תלוי מעל לראשינו דורות רבים וחלילה לנו לתת מרגוע לנפשנו. חייב הדור הזה להבאים אחריו לחקור ולדרוש ולהגיע עד תכלית דבר, על מה יצא עלינו האף והחמה והקצף הגדול. ועוצם האסון מחייב, הוא מטיל עלינו חובת כנות ואמונה גדולה. הוא מחייב להסתכל בעיניים פקוחות לתוך ים הדמים, החרפה והסבל ולבקש בתוך תהומותיו את האמת.

שואת אירופה הייתה סיומה של תקופה בתולדות ישראל, תקופה מבישה וכעורה, תקופת המעל וההתכחשות. האורות הכוזבים של "חרות ושוויון" סימאונו והוציאונו מכלינו. ישראל שכח את אלקיו, את עצמו, את מהותו והטיל עצמו לתוך זרועות העמים. "אבותינו האמינו באלקים ואנו מאמינים באדם" כך סיכמו הקיצוניים שבנו את הלך הרוחות והשקפת העולם של ישראל המודרני. ואמנם האמן האמנו באדם, בכל שיגיונותיו ובכל הבליו. נביאים הקימונו, חדשים לבקרים, לכל גלולי אירופה. במסירות נפש ובהתלהבות אין קץ בשרו יהודים בשורותיהן של תנועות מתנועות שונות. אנשים מישראל היו נושאי דגלה של הלאומנות הגרמנית, יהודים נלחמו בחרוף נפש בעצמם וביהדותם בשם הסוציאליסם ובשם הקומוניסם, בשם הרעיון הלאומי (הגרמני, הצרפתי, ההונגרי, הרומני) ובשם הרעיון הבינלאומי.

יהודים היו הכרוזות המוכשרים והמסורים ביותר לכל מיני תוצרתה הרוחנית החולנית של אירופה הקודחת. נביאה של מריה אם ישו הוא פרנץ ורפל היהודי, תהילת ישו ותלמידיו מספר שלום אש היהודי. אפילו בין אבותיה הפתולוגיים של שנאת ישראל הזואולוגית תופסים כמה יהודים מקום בראש (כגון הפילוסוף היהודי אוטו ויינינגר שלדעתו היהודים הם מקור כל רע, וכגון טריביץ ועוד כמה).

הנביא אומר: "ואני זאת בריתי אותם אמר ה' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם" (ישעיה נ"ט 21) ואלו ישראל החדש שכח – נטש את דברי ה' ורוח ה' אשר עליו, כשרונו ושאר רוחו הקריב על מזבחות אלילים רבים ויעש חיל בהיכליהם. באדם האמנו וביד אדם ניתננו. זה העם הגרמני שהיה נערץ זה שלושה דורות על המוני בית ישראל, שהיה בעיני היהודים למופת הקידמה והאנושיות עמד על ישראל להוציאו להורג ולהשמידו באלף אלפי מיתות משונות ושאר העמים האירופיים "הנאורים והנערצים" אשר אמרנו בצילם נחיה ואל קרבם נבוא, מקצתם עזרו לגרמנים באמונה ומקצתם הביטו אל הטבח ובפיהם מלמול של מחאה ובלבם קורת רוח כנה. עזובים היינו לנפשנו, בודדים, גלמודים, שנואים ומשוקצים, אכן נתקיימו בנו דברי הנביא: "ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועות ומן ה' יסור לבו והיה כערער בערבה" (ירמיה י"ז 5-6).

וכהלכה כן היה המעשה, מליונות אנשים מישראל התהלכו על אדמת אירופה כנשמתין דאזלין ערטילאין ללא כל זיקה ליהדות וחיו את חייהם ללא שמץ תוכן יהודי וצורה ישראלית. בניהם לנכריות ובנותיהם לנכרים. נגנזה התורה, נשתכחו המצוות לשון הקודש בבל תשמע ארץ ישראל בבל תיזכר מלנינגרד עד הקוקז ומברלין עד שטוקהולם נכרה קבר גדול ליהדות ומליונות אנשים תלושים מעל עץ יעקב עמדו ללוות את היהדות לבית עולמה בשלווה, כזקנה שמלאו ימיה ותגווע בשיבה טובה. ואז הייתה בנו יד ה' ועינינו המסונוורות חזו בקיומם המחריד של דברי הנביא: "והעולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגויים כמשפחות הארצות... חי אני נאום ה' אלקים אם לא ביד חזקה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם. והוצאתי אתכם מן העמים וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם בם ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה. והבאתי אתכם אל מדבר העמים ונשפטתי אתכם שם פנים אל פנים" (יחזקאל כ' 32-35).

ואל יאמר האומר: מקטרג אתה על ישראל, זכר קדושים אתה מחלל. לא כי מליונות קדושי ישראל גופם טהור בכל מיני טהרה וזכרם יקר ומקודש שבעתיים, ברם אנו בשר מבשרה של אותה יהדות אשר ניצלנו מן ההפיכה לא בצדקתנו ולא ביושר לבבנו כי בחמלת ה' על ארצו נתן אל לבנו והגלויות השאננות אשר לא שלם עוונן עד הנה תחנה אל לבן.

סוף דבר: גישתו של מרן הרב הראשי באותה שעה מתורת הנביאים באה לו ומן הראוי שנלמד כולנו להסתכל במאורעות ההווה כאשר הורונו נביאי ישראל וחכמיו. אמרו הקדמונים: זו מידה מהלכת על פני כל הדורות שוט שישראל לוקין בו, סופו לוקה בעצמו. ברם ראשיתו של המאמר תשובה לגבינו מסופו ואילו היו בעלי אגדה בימינו היו אולי אומרים על פרשת יחסינו עם המעצמות ועם אומות העולם: זכה, משענת, לא זכה, שוט.

למסמך הבא