חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

דיקונסטרוקציה ופוסטמודרניזם

שיטת פרשנות המפרשת טקסט באופנים רבים ושונים זה מזה.

התוכן:
א. הפרשנות של הדיקונסטרוקציה:
ב. דקונסטרוקציה דסטרוקטיבית:
ג. דקונסטרוקיה קונסטרוקטיבית
ד. הפרשנות הפוסמודרניסטית:


א. הפרשנות של הדיקונסטרוקציה:
דרך פרשנית זו מבקשת לשכנע אותנו, שכל טכסט יכל להתפרש באופנים רבים מאד שכולם שונים זה מזה שוני רב. תפיסה זו סומכת על ריבוי המשמעויות של מילים רבות, ועל הידוע לכל, שאף המילון מצמיד לכל מלה מספר משמעויות. לדעת ז'ק דרידה, הקשר הסטרוקטורליסטי בין מסמן למסומן, בין המילה למושג אינו קשר של אחד לאחד אלא הוא דיפרנציאלי, משתנה ואינו ברור. לפי זה כבר הסטרוקטורליזם נושא בחובו את יסודות הדקונסטרוקציה. לפי ז'אק דרידה הסטרוקטורליזם נישען עוד על האשליה של הקשר הברור והישיר בין הסימן-המלה לנמענה-משמעותה. ראית קשרים אלה כאשליה בלבד היא היסוד של הדקונסטרוקציה. לכן אין בדיקונסטרוקציה דבר הבונה מערכת סגורה של מושגים נורמטיביים, ואין היא אלא ספקנות קיצונית לגבי הכל, המקיפה את הכל, ואינה מכירה בשום משמעות קבועה או מוחלטת.

ואולם אנשי הדקונסטרוקציה מתחו את גבולות הפרשנות ואת אפשרויותיה על פי עקרונות ניהיליסטיים אלה לממדים קיצוניים ביותר, עד שפרקו מעל כתפיה את כל החוקים, את כל הנורמות, ואת כל הדרכים הקבועות, וקראו דרור לדמיונות ולאסוציאציות הפרועות ביותר. לפי תפיסתם, הלשון לעולם אינה חד משמעית, והיא תמיד מאפשרת פרושים רבים, ולפי דעות אחדות אפילו אינסופיים, ועל-כן אפשר כמובן שטכסט יתפרש כהיפוך משמעו, או לפחות במשמע שונה לגמרי ממה שנראה כפשוטו.

לפי טענת דרידה פועלת הלשון מעצם טבעה ומעצם מהותה נגד עצמה. ספקנות קיצונית זו וביטול מחלט זה של כל קשר קבוע בין מרכיבי המלה ובין מרכיבי העולם, הם ממאפיני הניהיליזם כפי שהוא מוכר בתרבות המערב. דבר זה מתברר במיוחד כאשר אנו שומעים את פרושיו האסוציאטיביים, החפשיים מכל עקרון ומכל חוקיות של ג'פרי הרטמן. אין פלא אם כן שעד מהרה נתקלה שיטת הדקונסטרוקציה בהתנגדותו של הרולד בלום מבפנים, ומהתנגדויות רבות נוספות של חוקרים ושל פילוסופים שבאו מחוץ לשיטה. אין פלא גם, שהדקונסטרוקציה נשארה שיטת בקורת של עקרונות ברמה המפשטת שעל גבול הפילוסופיה. מן האמור ברור גם מדוע מעצם טבעה, מאחר שאין היא מכירה בשום שיטה, אף הדקונסטרוקצי לא יכלה לפתח כל שטה פרשנית, ונשארה התפלספות ריקה, המסוגלת רק להרוס, בלי כל יכולת לבנות שיטה חיובית בעלת קיום לטווח רחוק.

לפי תפישה זו האומרת כפי שכבר ראינו, כי הלשון פועלת נגד עצמה, אפשר לראות את המטאפורה "יערות הבשומים" בשיר "יקיצה" (ש. שלום, "שירים", הוצאת יבנה, תל-אביב, תשי"ב 1952 עמ' קצא). הן כיערות ריחניים, הן כיערות שיכורים, והן כיערות המרוצים מעצמם וכד' וקשה מאוד להכריע בין הפרושים, ולעיתים אפילו הקונטקסט אינו משמש כמגן נגד הפרשן המשתולל. גם הביטוי "אל תפגע בי" מתפרש הן כפגיעה או גרימת נזק, הן כפגישה והן כתפילה וכבקשה, ולכל הפרושים הללו אפשר להביא נימוקים הגיוניים על אף שהפרוש הראשון והאחרון מנוגדים ביניהם. (ועיין ברכות כו ע"ב). ואולם מכאן ועד לאינסוף פרושים הדרך ארוכה. ג'פרי הרטמן מתח את החבל הזה והדביק לביטויים הטעונים פרוש, אסוציאציות חפשיות ואפילו אישיות מאוד, שאינן אומרות דבר לאיש מלבד המחבר. דרך זו הפכה כמובן את הפרשנות לחסרת כל ערך וחסרת ממשות.

פעולת הדקונסרוקציה אינה מוגבלת לרמת המלה המתפרשת לכיוונים אחדים, והיא משתרעת ברוב המקרים לרמה של תפיסות. כך הדבר אצל טענת ניטשה המאשימה את המוסר היהודי נוצרי בכך שהוא גזל מן האנושות את תכונותיה המהותיות הטבעיות, וכלא את חיינו בסורגים צרים של ברזל. טענות ניטשה הם למעשה דקונסטרוקציה לכל מערכת התפיסות המקראיות. התפיסות המעוותות של הרוזן דה סאד עושות דקונסטרוקציה דו כיוונית בין תפיסות הרע מזה ולתפיסת הטוב מזה. דומה לגישות אלו קביעתו של פול דה מאן על הספרות ועל הבקורת שלדבריו ההבדל ביניהם הנו חמקמק ביותר וכמעט שאינו קיים. ואולם יש לשים לב לכך, שאף בדקונטרוקציה אפשר לחשוף את סתירותיה הפנימיות, ולערוך דקונסטרוקציה לדקונסטרוקציה, ולראות בה את ההפך מן התפיסה השחצנית על עצמה. המפורסם בגישות אלו טוענת, שעל אף כל הלחטוטים הפרשניים ההרסניים, השפה המותקפת לא נפגעה ביותר, והיא ממשיכה לשמש כלי תקשורת יציב למדי בין בני האדם. למרבה המזל הצטמצמו פעולות אנשי הדקונסטרוקציה בדיון תיאורטי, ורק מעט מדבריהם הצליח לשכנע אותנו בדבר האופי האבסורדי של הטקסטים הקדומים של התרבות. נראה שתיאוריה המנפצת את היסודות, אינה מסוגלת לעסוק בבניה קונסטרוקטיבית ולכן הם גם לא הצליחו לבנות שיטה פרשנית מסודרת. זאת ועוד. עקב הפוטנציאל ההרסני של דרך זו, קמו לו עד מהרה מתנגדים מתוכה ומחוצה לה, ולא עבר זמן רב עד שהיא ירדה מן הפרק, ומאמרו של ריפטר על פרשנות היתר המוגזמת, ועל הצורך בריסון ובצמידות לעקר מגמותיהם של הטקסטים היא אחת ההוכחות לנטישת דרך זו כשטה פרשנית דסטרוקטיבית וניהיליסטית. (ועיין בקובץ המאמרים עיונים בספרות משוה בעריכת דב לנדאו, גדעון שונמי ויפה וולפמן, המחלקה לספרות משווה, אוניברסיטת בר-אילן תשס"א, רמת-גן).

ועם כל זה עלינו להודות שכמו תמיד כך גם היום יש לכל אדם נטיה חזקה להראות גישה מקורית חדשנית משלו, כדי לבטל באמצעות גישתו תפיסות שקדמו לו ונראות פסולות בעיניו או תפיסות והתנהגויות שלדעתו מסלפות את הסדר החברתי הראוי או פוגעות בו מדעת או שלא מדעת. בעת החדשה מצאנו גם נטיה אצל טובים ורבים שהם מבקשים לראות בתרבות (ובאמנות) השתקפות דווקא לתפיסותיהם החורגות מתפיסת ההמונים המקובלת והסטנדרטית. אין פלא שתפיסות חורגות אלו (שלרוב אין הן חורגות מתפיסותיהם האליטיסתיות של תלמידי חכמים מלומדים) יש והן מדהימות בחידוש המפתיע שבהן. כך יש שלעיתים אנו מוצאים דעות אצל הקדמונים, המפתיעים אותנו באפים המודרני, ויש אפילו שחידוש כזה פותח אופקים חדשים ומרתקים לפני הקורא של ימינו. כך מצאנו בפרקי אבות פרק א משנה א על ההלכה "ועשו סיג לתורה" את דברי המאירי האומר: (לאחר שהוא מביא את הפרוש המקובל) שלא יאריכו הדרשנים בדברי תורה שלא להכביד על השומעים. זה ללא ספק דקונסטרקציה של הפרוש המקובל האומר שיש להרחיב אסורי תורה ולהחילם אף על דברים מותרים כדי להרחיק את האדם מן העברה, בדומה למה שראינו בברכות א משנה א ש"כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר". והנה המאירי כותב :
ויראה לי בביאור זה שהוא הזהיר להיות כל אדם שומר פתחי פיו לתת להם בל יכביד השומעים בהם, וכל שכן כשמדבר בדברי תורה, שלא ידבר בהם אלא בזמן הראוי, בשיעור הראוי ובדברים הראויים לו אם מצדו אם מצד השומעים. (אבות א משנה א).
רבנו המאירי, על אף שאין הוא מבטל את הפרוש המקובל, עושה כאן תפנית דרמתית ביותר בתפיסת המשנה. ואולם כפי שמתברר בהמשך דבריו לא כדי למעט ולקצר בדברי תורה, אלא כדי להגדיל את האפקטיביות שלהם, וכדי שדברי תורה לא ינזקו.

על אף שהשיטה לא פעלה מעולם כשיטת פרשנות המקובלת כזרם ראשי במחשבה הפרשנית, השפעתה על בני אדם מן השורה ואף על פרשנים הייתה גדולה. השפעתה הייתה גדולה כדי כך, שאף אנו היום נוקטים לעיתים בפרטיה בין ביחס לטקסטים מקודשים, ובין ביחס לטקסטים או לתופעות של חיי יום יום. יתכן שהצורך של הגשמה עצמית הנה יסוד בהווייתנו, גם אם הוא בא במחיר ביטול דעת זולתנו, ויתכן שצורך פסיכולוגי זה מונח גם ביסוד הנטיה לדקונסטרוקציה. כבר ראינו שדברי ספר משלי "הזהר בני מאוד עשות ספרים הרבה" נתפרשו בפרוש העממי בניגוד למקובל בפרשנות הקלאסית, באופן הדורש דווקא לכתוב ספרים הרבה. בדומה לזה במה שאמרו באבות פרק ה משנה כד "כל מחלוקת שהיא לשם שמיים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים" מתפרש בפרשנות "שאנשי המחלוקת ההיא מתקיימים ואינם אובדים, כמו במחלוקת הלל ושמאי לא אבדו לא תלמידי בית שמאי ולא תלמידי בית הלל, אבל קורח ועדתו אבדו" (ברתנורא). ורבי עובדיה מברתנורה עושה מיד דקונסטרוקציה לדברי עצמו ואומר:
"ואני שמעתי פרוש, סופה תכליתה המבוקש מעניינה, והמחלוקת שהיא לשם שמים, התכלית והסוף המבוקש מאותה מחלוקת, וזה מתקיים כמ"ש מתוך הויכוח מתברר האמת." (פרק ה משנה ו בפרוש שם).
והנה (בפרק ד משנה יד) על דברי יוחנן הסנדלר "כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים" אין הוא מוצא כלל צורך לפרש, כי ברור שהתכנסות שמוסכם עליה שהיא לשם שמים, ההתכנסות עצמה מתמידה ומתקיימת, ובאמת כך מפרש גם רבי שמעון בן צמח דורן בפרושו ("מגן אבות" על אתר).

בשירה קורה לעתים קרבות מאוד, שביטוי או קטע מאפשרים דיקונסטרוקציה. מובן שאין לנצל עובדה זו, על מנת להרוס כל עקביות בפרשנות. להפך. אם הפרושים אינם קוהרנטיים, יש להיתלות בקונטקסט כדי לחשוף את הפרוש האדקווטי ההולם של הטקסט. ואולם קורה לעתים, שהפרושים משלימים זה את זה, ומן הראוי לתת להם לעשות את פעולתם המשותפת. אצל אמיר גלבע (בספר "אילה אשלח אתך" הוצאת הקבוץ המאוחד תשל"ג עמ' 5), מצוי הבית הבא:
אילה אשלח אותך אל הזאבים לא ביער הם
גם בעיר על מדרכות תנוסי מפניהם בהולת
עיניך יפות יקנאו בי לראותך איך
את פורחת נפחדת ונשמתך.
הפרוש הפשוט של הבית מעמת את המלה "פורחת" עם המלים "תנוסי לפניהם" ועם המלה "נפחדת", ואז משמעותה של "פורחת" היא בורחת ונעלמת כעוף פורח. ואולם אם בודקים את האפשרות האחרת של פרוש הביטוי מעמתים את המלה "פורחת" למילים "עיניך יפות", "ויקנאו בי לראותך", ואז "פורחת" פרושה לפרוח מלשון פרח צבעוני וריחני. בשירנו, שתי המשמעויות המנוגדות הללו אינן סותרות, אלא הן משלימות זו את זו. נערה זו, שהיא יעלת חן פורחת, על אף היותה כן, ואולי דווקא בגלל זה, היא גם נאלצת לנוס ולברוח בנסיבות שבהן היא חיה.

לעומת זה בשירו של שלמה זמיר הבת אינה אנו מוצאים הכל מתאבלים על מות הבת ואפילו
כלב הרחוב מכשכש בזנבו,
בשמעו המלה "מות" !
אף על פי שהביטוי "מכשכש בזנבו" יכל לבטא שמחה, הקונטקסט הצמוד שלו מקבע אותו בקשר הדוק עם המלה "מות". לכן בניגוד למשמעות העצמית של הביטוי, כופה עלינו הקונטקסט את הדקונסטרוקציה ומחייב אותנו לפרש את כשכוש הזנב כסימן לעצב. הכל מכירים בודאי את הפרדוקס שיצר רנה מגריט בציירו מקטרת חסר רקע בצורה ריאליסטית מובהקת הדומה מאוד לצילום. מתחת לצילום הזה הוא כתב את המשפט הבא: "זו איננה מקטרת". המשפט עורך דקונסטרוקציה מובהקת לציור. ואולם במחשבה שניה הסומכת על התיאוריה של הציור כפי שפותחה על-ידי וולפלין מתברר שמגריט צודק בקביעתו. לפנינו ציור דו ממדי ולא עצם תלת ממדי של מקטרת. מן הבחינה הזו, אף על פי שהציור הריאליסטי נראה ממש כמו מקטרת, באמת אין כאן אלא ציור דו ממדי שאי אפשר לטלו ביד, לפטם אותו בטבק, להדליק בו אש ולעשנו, ולכן לפי הדיוק באמת "זו איננה מקטרת".

ב. דקונסטרוקציה דסטרוקטיבית:
תופעה חשובה בדקונסטרוקציה היא פלישתה, ואפשר לומר השתלטותה על כל המערכות של חיינו. היא פועלת בצבא, בנושאי חברה, בעיתונות, בבשכתוב ההסטוריה וכמובן אף בפוליטיקה. בהיות הדקונסטרוקציה יוצרת פרדוקסים ואפילו אבסורדים, היא הכניסה תריז בין בני האדם והרסה את הדיאלוג (תקשורת) ביניהם. היא השפיעה ביותר על הנתק שהתרחש בשיח שבין חלקי העם בישראל, ובמיוחד בין דתיים לחילוניים. ידועות הדוגמאות שאינן רק ביטוי לשוני אלא מיצגות תפיסת עולם כוללת, כגון הדיון אצל הדתיים על "ארון הספרים היהודי" המצוי בכל בית דתי, לעומת "העגלה הריקה" שמיחסים אנשים דתיים מסוימים להתנהלות התרבותית של החילוניים.

ברוך קימרלינג, פרופסור לסוציולוגיה היסטורית כתב ספר על החברה במדינת ישראל בשם, "מהגרים, מתישבים, ילידים" (עם עובד בשיתוף מכללת "עלמא" תל-אביב 2004). בספרו הוא מתאר את הפליטים מגרמניה של היטלר בשנת 1933 במשפט, "גל הגירה יהודית.... הציף את הארץ". לא בריחה, לא עליה, אלא המלה בעלת הנימה השלילית "הגירה". והגירה זו מתוארת כאסון לארץ ישראל ולתושביה (בעיקר הערבים) שהרי היא הציפה את הארץ. ישראל אצלו היא מדינת מהגרים, כמו שהעולים החדשים הם מהגרים, בלי המטען הרגשי ציוני יהודי של הביטוי "עולים". לתנועת החזרה בתשובה הוא קורא "תנועה מיסיונרית", על כל המשמעויות המזעזעות המתלוות למיסיון בעיני היהודים. דווקא תכונות אלה הוא מיחס עכשיו ליהודים שהם אינם בנים של דת אחרת, אלא בנים של עם ישראל שהתקרבו למסורת אבות.

מבוסס על בורות, ועם זה חמור ביותר, השמוש במלה "קולוניאליסטים" עבור חלוצי הארץ הראשונים, ועתה גם עבור המתנחלים. כידוע הארצות הקולוניאליסטיות היו מדינות ריבוניות שלהן ארץ רחבת ידיים יחסית לאוכלוסיה שלהן, בדרך כלל באירופה. אחדות ממדינות אלה כבשו לעצמן שטחם ענקיים בעיקר באפריקה ובאסיה, וקראו להן קולוניות. מאות אלפים מבני מדינות אלו הגרו למדינות החדשות הכבושות, שיעבדו את הילידים יושבי הארץ, והשתמשו בהם לשם ניצול אוצרות הטבע כדי להעשיר את עצמם ואת מדינת האם. לעומת זה חלוצי היהודים באו לארץ כפליטי פוגרומים וכפליטי שואה חסרי כל. מדובר בארץ שמשך למעלה מאלף שנה בהיסטוריה הייתה שייכת לעם ישראל, ומשך אלפיים שנה הם הצהירו יום יום שאין הם מותרים עליה, ושומרים לעצמם את הזכות לתבעה. הם לא נצלו לא את ילידי הארץ היושבים עליה ולא הוציאו את הרכוש המצטבר לארץ האם, אלא פיתחו את ארצם לטובת כל תושביה. אנשי הדקונסטרקציה אפילו לא העלו על הדעת את העובדה, שרבים מן הכפרים הבורחים היה אשמים ברצח יהודים ועל כן היה להם ממה לחשוש, ואחרים היו פשוט שוטים שהאמינו לתעמולת ארצות ערב, שהבטיחו להם לחזור אחר בריחתם ולתפוס את בתי היהודים המודרניים והמלאים כל טוב. הם לא שמו כלל לב לכך שעד מלחמת השחרור, כל פיסת קרקע נקנתה בידי היהודים בכסף מלא ועל פי כל דין. אף ההתישבות - ההתנחלות בימינו לא נעשתה על אדמות שהיו רכוש פרטי של ערבים, אלא על אדמות מדינה שאין עליה זכות בעלות לאנשים פרטיים. אבל בעיני פרופ' קימרלינג כל זה נקרא בשם "קולוניאליזם".

ניסיתי להראות כי הדקונסטרוקציה אינה המצאה חדשה. מה שהתגלה בדברינו כמצער הוא, שהיוצרים החדשים והמשתמשים בה בימינו ניצלו אותה כדי לבזות לא רק את הערכים המקודשים, אלא גם את הערכים המקובלים באומה ואפילו את ערכי החברה המקובלים על הכל. היום עושים בשימוש הפוליטי לערכי המדינה והחברה, מה שעשו י"ח ברנר, מנדלי מ"ס, מ"י ברדיצ'בסקי ואחריהם א"ב יהושע, עמוס עוז בנימין תמוז ואחרים לערכי היהדות המקודשים. עולה מדברים אלה שהדקוסטרוקציה המודרנית משמשת מצד אחד ערש ונקודת מוצא לפוסמודרניזם, מצד אחר היא משמשת גם כלי עבודה מושחז של הפוסטמודרנזם.
לעומת תמונה עגומה וניהיליסטית זו, הראתי שיש לדקונסטרוקציה שימוש קונסטרוקטיבי, מועיל וראוי בפרשנות העתיקה ובחלק מפרשנות הספרות. הכל תלוי בנקודת המוצא של עולמו הרוחני של המחבר.

לאחרונה התנהל ויכוח ציבורי רב משתתפים על הפוסמודרניזם ועל מקומו ביהדות מעל גבי הצופה. היה מדהים לראות, שהמתווכחים לא שמו ליבם לכך שבאמת מקורן של הדעות הפוסטמודרניות היא בתפיסה הדקוננסטרוקטיבית, ועד כמה תומכי התפיסות הללו מפגרים אחרי המתרחש בעולם בשדה התיאוריה של התרבות. כבר בשנת 1989 באה"ב בהוצאת אוניברסיטת פרינס טון ספרו של גון אליס "נגד הדקונסטרוקציה", המסכם את עקרי ההוכחות נגד הנחות היסוד של דרידה וחבורתו. בגלל התלות הישירה של הפוסטמודרניזם בדקונסטרוקציה, ממוטטת הנופה של הוכחות אלו אף את הרלוונטיות, את המהימנות והתקפות של הטעונים הפוסטמודרניסתיים.

עקר הטענה של אנשי הדקונסטרוקציה נגד מתנגדיהם היא שהם לא הבינו בכלל את נושא עיסוקם, והם דנים במשהו אחר לחלוטין שבדו מליבם. לפי חסידי הדקוננסטרוקציה תופעה רוחנית חדשה זו אין אפילו אפשרות לתארה, ולא כל שכן שאי אפשר למתוח עליה ביקורת. לדעתם מדובר בתפיסה חדשי ומיוחדת כל כך, עד שכל דרכי ההגיון הישן אינם חלים עליה. את הטענה הזו מציג כמובן אליס כמגוחכת, מפני שלפי כל הגיון כל דבר שנוצר בידי בני אדם, אי אפשר להפקיע אותו משלטון הרציו האנושי. לפי דברי דרידה הבררה הנכונה אינו "זה או "זה", וגם לא "שניהם ביחד", ואפילו לא "לא זה ולא זה". לדעתו כל טעון הוא "לא נכון ולהפך".

לדעת אליס אין בדברים הללו הגיון הדיון שהוא מתוחכם יות מן ההגיון הישן, כפי שטוענים אנשי דרידה, אלא רק מראית עין של הגיון מתוחכם יותר (עמ' 12-11).מה שחסידי הדקונסטרוקציה ואף אליס המתנגד להם לא שמו אליו הוא, שעצם טעונם זה של אנשי דרידה בנוי על הקונסטרוקציה של "לא זה ולא זה אבל גם זה", ועל כן הם סותרים עצמם סתירה מחלטת ומגיעים לידי אבסורד. מכל מקום מסכם אליס וטוען, שהראיה מיסטית זו של תפיסות הדקונסטרוקציה רק מסבכת את הדיון, אינה תורמת דבר לקידומו, ואין היא אלא רדיפה אחרי הברק הרטורי.

אליס מפריך את תפיסת דרידה שלפיה הכתיבה קדמה לדיבור ומציג אותה כאבסורדית. הוא מראה גם שהסברי דידה על "הלוגוצתנטריזם", שהוא מאשים בו את מבקריו, הם לא רק מעורפלים אלא גם שונים זה מזה שוני רב (עמוד 27 - 37). לדברי אליס בונה דרידה תיזות (כגון זו הטוענת שרבים סבורים שיש תפיסה ייחודית אחידה ויחידה לכל אחת מיצירות הספרות), שאינן קיימות בשום מציאות, והוא תוקף אותן בשם הדקונסטרוקציה. ואולם, העובדה הברורה לכל, שלגבי כל יצירה ויצירה קיימות עוד לפני הופעת הדקונסטרוקציה דעות מגובנות, מפחיתה ביותר את ערך דבריהם של חבורת דרידה (עמ' 69-64). אח הסימנים של הדקונסטרוקציה היא הטענה האומרת כי "כל פרשנות היא פרשנות מוטעית". לפי אליס לטענה זו יש כוונה רצויה על אף שהיא לכשעצמה אינה נכונה, מפני שהיא באה למחות על הביטחון המוגזם של פרשנים רבים בנכונות פרושיהם, ומפני שהם רואים עצמם כמי שיודע את האמת היחידה והברורה. דעה זו רווחת בין הפרשנים, על אף שלא ברור באיזו מישור של אמת מדובר. בקוביה של שש דפנות בששה צבעים צבע לדופן, כל טענה לגבי אחד הצבעים היא אמת לגבי אחד הדפנות.

לכן בפרשנות של טכסט ספרותי נשאלת תמיד השאלה, לאמת של איזה חלק או לאיזו דמות הכוונה. האם מדובר באמת של המחבר, או אולי באמת של הטכסט שאותו מחבר הצליח להפיק, או שמא מדובר באמת של המספר הבדוי שהמחבר יצר לצורכי היצירה הפיקטיבית שלו. שאלה גם אם מדובר באמת מדומה כפי שהיא נראית בזמן נתון, אתמול או היום, שעשויה להשתנות בהתאם לתגליות חדשות, או מדובר באמת מוחלטת וסופית ששוב אין בה מקום לשינוי.. (למשל מספר הדמויות וגילם הממוצע ביצירה נתונה). כל הספקות הללו אין בהן כמובן כדי לערער על קיומה העקרוני של אמת מפשטת, מוחלטת, מטאפיזית. מובן גם שאי אפר לזקוף את הופעת תפיסה זו על חשבונה של הדקונסטרוקציה בלבד, מפני שהיא קיימת בתרבות זה זמן רב, וכבר נשברו עליה קולמוסים רבים.

לעומת הדעות הספקניות הקיימות ביחס לפרשנות, חייבים אנו להודות בקיומה של תיזה האומרת, כי בלי פרוש אין קיום ממשי לטכסט, אלא אם כן קוראים אותו (אמנם בלי פרוש) יום אחר יום אלפי פעמים. ואולם כבר הראנו שאף במקרה זה אין לטכסט משמעות בלא כל פרוש ועצם קריאתו היא פירושו. לכן אם הסיסמה "כל פרשנות היא פרשנות מוטית" כוונתה לומר שאין בעולם האדם שום דבר, ואף לא ידע רוחני ידוע, שאי אפשר למתוח עליו בקורת, כי אז אין בסיסמה כל חידוש של ממש ואף אין לה חשיבות רבה. הדבר לא היה שונה אילו נטען שסיסמה זו באה להזהיר אותנו מהשפעות גלויות או סמויות של החברה ושל הסביבה על דעותנו ועל פרושנו. המצב יהיה דומה גם אם השפעות אלו באות מפרשנויות קודמות או מנסיוננו האישי-הפסיכולוגי, או מדעות קדומות או מחשיבה שטחית לא דקדקנית, או אולי מדקדקנות יתר בפרטים לא רילוונטיים. לכן טוען אליס, כי לו השתמשו בסיסמה זו "במידה כלשהי של איפוק, בלי השאיפה לתת לה מעמד של עמדה תאורטית ממשית, אפשר היה לפרש אותה לחסד" (עמ' 101).

ראוי אם כן לסיים את דיוננו זה בדברים המתונים והמדויקים של המו"ל על עטיפת הספר. וכך נכתב שם: "ספרו של ג'ון אליס נגד הדקונסרוקציה, מבקש להוליך את עקרי הטעונים של הדקונסטרוקציה אם לפח הטריוויאליות ואם לפחת המופרכות. אולם מטרתו של אליס אינה ראקציונית אלא להפך. הוא רוצה להראות שהדקונסטרוקציה היא דוגמטית וריאקציונרית, על אף ואולי בגלל מסוה החדשנות שהיא עוטה על עצמה. במקום דיון פתוח, חופשי, דינמי שבו האמיתות השונות עמדות למבחן, מציגה הדקונסטראוקציה אמיתות שהיא מסרבת להעמיד למבחן הכלל. חיסולו של הדיון ההכרחי לכל התפתחות אינטלקטואלית, הוא בעיני אליס סכנתה העיקרית של הדקונסטרוקציה היא איפא חידוש אפשריותו של הדיון. את כל זה עושה אליס בחדות ובחיות רבה, ומבלי לחמוק מההתמודדות עם השאלות העמוקות שבבסיס הדיון.

לדברים אלה נוסיף עוד הערה. סכנתה של הדקונסטרוקציה גלויה לעין כל בתוצאותיה המתגלמות בטעונים ובמעשים בתחומי החברה, התרבות והדת בכלל והיהדות בכלל. נראה שהיום אין כבר ספק בתוצאות אלו והכל יודעים שהורתו ולידתו של הפוסט מודרניזם הן בדקונסטרוקציה.

ג. דקונסטרוקיה קונסטרוקטיבית
יש להניח, שז'ק דרידה, המקובל כאבי השיטה, על אף היותו יהודי לא התמצא בספרות התלמודית ולא ידע, שאין הרבה בחידושיו הפרשניים שלא היה ידועה כבר בימים הקדומים, וכי במשא ומתן התלמודי וכן במשא ומתן הרבני כבר השתמשו חכמי קדם שלנו בדרך זו, ומצאו בדברי בני הפלוגתא שלהם משמעויות מנוגדות שהפכו את המשמעות הבסיסית של ההיגד על פיה. ואולם בזמן שדרידה ניסה להראות שכל הפרושים ממש שווים, ועל כן אפילו אחד מהם אינו אמת, חיפשו חכמינו באמצעות שיטה זו את האמת האחת והאמיתית, או לפחות את האמת המוסרית והשתדלו להתקרב אליה.

נראה שכל הדרשות הבנויות על המבנה של "אל תקרי" נוהגות כדקונסטרוקציה. אמרו על הפסוק "הליכות - עולם לו" "אל תקרי הליכות, אלא הלכות", ומשמע שלא רק מי שהליכותיו נאות זוכה לעולם הבא, אלא גם מי שמשקיע עצמו בלימוד הלכות (המביאות את האדם להליכות נאותות). לשם הבנת ענין זה יש לקרא "הלכות - עולם לו" בלי יוד אחרי הלמד. בדרשה זו נעשה השינוי באמצעות השמטה של האות יוד החלשה (המשמשת כאן רק כאם קריאה בלבד). מובן שאין כוונת חכמים לומר שהמשמעות הבסיסית אינה רלוונטית, אלא הם אומרים, כי הואיל והתורה נכתבה בלא ניקוד, לכן מלבד הקריאה הראשונה ישנה אפשרות של קריאה נוספת, שאף היא יכולה להיות לגיטימית.

הדרש של "אל תקרי" צומח בדרך כלל מתוך קושי שעולה בפסוק, ופעמים שהוא בנוי על תוספת אות. בדרש על הפסוק וכל בנייך לימודי ה', ורב שלום בנייך" נאמר, "אל תקרי בניך אלא בוניך" אנו מוצאים את שני היסודות. די היה בפסוק אילו כתב בנייך פעם אחת, ופעמיים למה לי? ונראה שמלת "בנייך" השניה פנויה לדרשה, ולכן קורא החכם את המילה השניה בתוספת וו בצורת בונייך, האומר שלימודי ה' בונים בלמדם את עולמו הרוחני של הקב"ה.

פעמים אחרות גורמת אי התאמה דקדוקית לשינו שבדרשה, כגון בפסוק "שומר שבת מחללו" (האות מם נקודה בצירה - ישעיה נ 2). לפי חוקי ההתאמה בין מין המילה (שבת) למלת היחס המתיחס אליה היה על הפסוק לכתוב "מחללה", כמו שכתוב במקומות רבים אחרים (כגון "מתלליה מות יומת"", והנה כאן נכתב "מחללו" במין זכר ואין המילה מתואמת עם מילת "שבת". חוסר ההתאמה פתח את הפסוק לדרשה, ודרשו על ידי חלוקת המילה לשני חלקים, שלפיו כל השומר שבת מחוללו.

מדרשות אלה ומהסבריהם אנו למדים, ששיטת הדקונסטרוקציה אינה המצאה חדשה והיא קיימת מאז, אלא שהיא הייתה מרוסנת בגבולות נאותים. לעתים לא שינו חכמים דבר בפסוק או במילה, אלא פשוט השתמשו במשמעות המשנית של המילה, או שהכניסו במילה תוכן חדש השונה מן התוכן המקורי. כך נהגו בפסוק " על כן יאמרו המשלים באו חשבון", כאשר משמעות המילה משלים היא שליטים, אבל חכמים רצו להסיק מן הפסוק גם משמעות מוסרית, ועל כן אמרו: "המשלים - אלו המושלים ביצרם" יבואו חשבון ויחשבו הפסד מצוה כנגד שכרה וכו' ". ( ).

חז"ל מנו (ביומא נ"ב ע"א וע"ב) חמישה פסוקים מן התורה המתפרשים לשני אופנים ולדעת חז"ל אין להם הכרע. הרב מרדכי ברויאר במאמרו: "מקראות שאין להם הכרע" מראה, שרק לפי דרוש המקראות שחז"ל סמכו עליהם, אין לפסוקים אלה הכרע, אבל לפי פשוטו של מקרא יש מהם שהם ברי הכרע בהחלט. בדומה לזה אפשר לטעון לגבי הפסוק "לא תהיה אחרי רבים לרעות, לא תענה על רב לנטות אחרי רבים להטות (שמות כג 2), שלפי הפשט משמעו הוא שלא להטות אחרי הרוב כאשר הם באים לרעות (לחיב בדין), כי לפי פשט זה יש לפסוק הכרע ברור. כן דומה הדבר באיוב יד 19, שם נאמר "אבנים שחקו מים". לכאורה לא ברור מה שחק את מה. ואולם אם סומכים אנו על ידיעת הממשות שלנו מתברר, שאבנים לעולם אינם שוחקים את המים, אלא להפך המים הם ששוחקים את האבנים, ולכן ההכרע של הפסוק הוא כי, "אבנים - שחקו (אותם) מים" (איוב יד 19). דברים אלה (שיש להם הכרע) בדומה למה שהבאתי במקום אחר ביחס לפרדוקסים של תרבות יוון (בספרי "כיצד שואלים, כיצד חושבים וכיצד משיבים?", הוצאת מכללת שאנן, חיפה תשס"ד עמ' 242)‎ אינם מסייעים לדרך הפרשנית של הדקונסטרוקציה.

ועם זה יש מקרים של ערפול המשמעות הנדרשים בכל זאת לכוון הדקוסטרוקטיבי. כך למשל בפסוק ממשלי: "הזהר בני מאד עשות ספרים הרבה". בדרך המקובלת מתפרש פסוק זה לפי שימת הדגש על המילה "הזהר", שמסקנתה היא שאין זה רצוי, ואין זה ראוי לכתוב ספרים הרבה. ואולם קונטקסט הזמן של ספר משלי, הרבה מאד בטרם היות הדפוס, כאשר בני האדם סבלו מחסרונם של ספרים מלמד, שאפשר וראוי להבין פסוק זה דווקא להפך, שיש להיזהר מאד כן לעשות ספרים הרבה, ולהרבות חכמה בישראל. נגד הדבקים בפרוש המקובל נוכל לומר כי "דייקא נמי", שאף הדיוק בלשון הכתוב מסייע לפרושנו, שהרי לא נאמר הזהר בני מאד מעשות (מלעשות) ספרים הרבה, ומה שנאמר הוא דווקא הזהר בני מאד עשות ספרים הרבה. בפסוק זה, בין אם נקבל פרוש ראשון ובין אם נקבל פרוש שני, בכל מקרה עושה הפרוש האחד דקונסטרוקציה לפרוש האחר.

בפסוק "ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (שמות כד 7) מתברר שפעמים הדקונטרוקציה מפרקת לא את צורת המילה, לא את משמעותה אלא את היחס של בני התרבות הקוראים בפסוק כלפי הנקרא. על מעשה זה של הקדמת "נעשה" ל"ונשמע" דרש ר' סימאי ש"באו שישים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד מישראל וקשרו לו שני כתרים, אחד כנגד "נעשה" ואחד כנגד "ונשמע". (שבת פה ע'א). אגדה זו מלמדת שהביטוי "נעשה ונשמע" זכה אצלנו לקונוטציה חיובית של נכונות ושל מסירות לגבי קבלת התורה. כך מסתבר גם מן האגדה על הקב"ה שבא אצל כל האומות ושאלם אם מוכנים הם לקבל את התורה, וכולם ענו לו בשאלה "מה כתיב ביה?" מתשובת הקב"ה הם הסיקו שאין הם יכולים לקבלה, כי היא נוגדת את עצם מהותם. בא הקב"ה אצל ישראל והם ענו לו "נעשה ונשמע". משמע אם כן שביטוי זה זכה בתולדותנו לקונוטציה חיובים של מסירות נפש מוחלטת לתורה.

לעומת האמור מצויה אגדה על אותו צדוקי (או מין) שראה את רבא מעיין בתורה, והיה שקוע כל כך, עד שבכלל לא הרגיש שאצבעותיו נוטפות דם. "אמר ליה, עמא פזיזא אתם שהקדמתם פיכם לאזנכם בנעשה ונשמע". רק פזיזות שבכם גרמה שאתם עושים לפני ששומעים, ובטרם יודעים מה עליכם לעשות. ברור מן הדברים שהצדוקי עשה דיקונסטרקציה לדעה המקובלת האומרת, שהקדמת "נעשה" ל"נשמע" מעידה על גדולתם הרוחנית של עם ישראל, המוכנים לקבל על עצמם עול מלכות שמיים אף שאין הם יודעים עדיין מה טיבו. מתשובת רבא מובן שהצדוקי אכן עושה כאן דקונסטרקציה לתפישה המקובלת של הביטוי, ומתברר גם שההבדל בין שתי התפישות אינו רק לשוני, אלא הוא נובע ממהותם ומתפישותיהם של סוגי בני אדם (יהודים?) אלה. וכך אמר ליה (רבא לצדוקי) אנן דסגינן בשלמותא. לנו תפישת עולם של תמימים ושל אהבה, ומשמע, שבוטחים אנו בקב"ה, שתורתו לא תעמיד אותנו בנסיון שאי אפשר לעמוד בו, ואילו אתם סגן בעלילותא, (הולכים בעלילות בדרך לא ישרה, שהיא ההפך של שלמותא ותמימותא (ועיין במילון של ע"צ מלמד). ההבדל אם כן אינו רק במשחק מילים, אלא בין השקפת העולם היהודית להשקפת העולם היוונית שהצדוקי (או המין) הוא נציגו.

גם רש"י עושה דקונסטרוקציה דומה בתפישת שר המשקים בפסוק ושם אתנו נער עברי עבד לשר הטבחים ונספר לו ויפתור לנו את חלומותינו - איש כפתרון חלומו פתר. (בראשית מא 12). הסיפא של הפסוק מעיד ששר המשקים מספר בשבחו של יוסף, ולכן עלינו להניח שאף דבריו בתארו את יוסף אינם לגנותו. ואולם רשי שחי בין האומות שבכל מעשיהם שוחרים רק רע ליהודים, רואה בכל אחד מן הבטויים המצינים עובדות אוביקטיביות לכאורה על יוסף, דווקא את הניסיון מצד הגוי הנכרי להפוך בגנותם של ישראל. לכן הוא מפרש נער שהוא צעיר ןחסר נסיון, עברי שהוא נכרי ובזוי בעיני כל. (גישה זו נראית לנו לא אובייקטיבית במיוחד בימי פרעה - ואולי לא, אולי כבר אז מנעו כבוד מאנשים חסרי מולדת [חסרי אדמה] ). בדומה לזה מפרש רש"י את המלה עבד שהיא המלה היחידה בפסוק שיש בה יסוד אוביקטיבי של גנות. תמיכה לדברי רש"י אפשר למצא בכך, שלפי גישתו מוסבר יפה מדוע לא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו (בראשית מ 23). ראיה זו של דברי רש"י מלמד, שהדקונסטרוקציה שלו בנויה על יסודות קונסטרוקטיביים - חיוביים.

דוגמא מענינת לדקונסטרוקציה של הפסוק לשם עידון הענין (ואולי גם לשם עידון ההלכה), מצא הפרופ' יהודה רצהבי במאמרו, חליצת נעל ביבום - מה פשרה? הוא מביא את הפסוק וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו (דברים כב 9). וכך הוא טוען על הסיפא של הפסוק: יריקה בפנים היא שיא הבזיון והתעוב עד כדי כך שחז"ל הסתייגו ממנה ואמרו: בפניו - על הארץ (ספרי שם). והנה יצחק אבינרי בספרו הגדול יד- הלשון כותב כי אמנם מצאנו במקרא "לפני" גם במובן בפני, כגון "לפני קרתו מי יעמוד" (תהילים קמז 17), אך "בפני" במובן "לפני" (במקום או בזמן) לא נמצא כמעט כלל. (ועיין יצחק אבינרי יד הלשון הוצאת יזרעאל תל-אביב, 1964, (ערך פני) עמ' 466). והנה על אף כל זה ערכו חז"ל דקונסטרוקציה בפסוק ואמרו בפניו - על הארץ, אלא שבניגוד לאנשי הדקונסטרוקציה הבאים להרוס ולבטל את הערכים, חז"ל נהגו כן כדי לעדן את פעולת החליצה, ונראה שלפי תפיסתם לא כוונה התורה לבזיון קיצוני כל כך.

פעמים שחז"ל סבורים, כי דווקא ההמנעות מן הדיקונסטרוקציה שיש בכוחה להעלות ענין לרבדים רוחניים נעלים, קובע את גורלו של האדם. לדבריהם אלישע בן אבויה הגיע למצבו בגלל שהבין פסוק כפשוטו, והואיל ומן הנמנע היה שאותו פסוק יתקיים כפשוטו, הוא התפקר. וכך מובאים הדברים בגמרא: רבי יעקב (בן בתו של אלישע בן אבויה) אמר, כי: שכר מצווה בהאי עלמא ליכא (קדושין לט ע"ב), והוכיח אמיתות דבריו מן האמור בכבוד אב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך (דברים ה 16) , ומן הכתוב בשילוח הקן שנאמר בו: למען ייטב לך והארכת ימים (דברים כב 7) ומן המסופר שם בגמרא הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות. ועלה לבירה ושלח את האם ונטל את הבנים ובחזירתו נפל ומת (קדושין, שם). על אף שהוא קיים שתי מצוות שהובטחו בהן ימים טובים ואריכות ימים האיש מת. ועל זה שואל רבי יעקב היכן טובת ימיו של זה והיכן אריכות ימיו של זה? ומכאן הסיק רבי יעקב את המסקנה ש- שכר מצוה בהאי עלמא ליכא ולכן עשה דקונסטרוקציה לפסוק ואמר אלא: למען ייטב לך לעולם שכולו טוב ולמען יאריכון ימיך לעולם שכולו ארוך.

על דרשה אחרונה זו אמר ר' יוסף אלמלא דרשו אחר להאי קרא כרבי יעקב בר ברתיה - לא חטא (שם, שם). ומשמעות הדברים היא, שכל מי שעושה מעשים מתוך ציפיה מתמדת וגדולה לשכר מידי, תמיד הוא מתאכזב ומגיע לידי קלקול. והנה המתיחס לביטוי למען ייטב לך והארכת ימים כפשוטו וכמשמעו, כדבר העומד להתרחש כאן ועכשיו סופו להיות ל"אחר". כדי להימנע מכך יש לעשות דקונסטרוקציה לפסוק, ולומר שדווקא הפרוש הרוחני הרואה בו הבטחת שכר לעולם הבא, רק הוא אפשרי. חשוב עוד לציין שוב שהדקונסטרוקציה פועלת כאן לא כדי להרוס את האמת של הפסוק, אלא דווקא לשם קיומה ברובד הרוחני.

עד כאן עסקנו בדקונסטרוקציה שערכו חז"ל לפסוקים מן המקרא. ואולם בויכוחיהם יש והם עשו דקונסטרוקציה איש לדברי חברו. כך מצאו במסכת ברכות א עמ"א שהמשנה אומרת: ולא זו בלבד, אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצוותן עד שיעלה עמוד השחר. ועל זה שואלת המשנה אם כן למה אמרו חכמים עד חצות, כדי להרחיק את האדם מן העברה. ויש להבין כי פעמים שאפשר להשתמש בביטוי, אף על פי שבאמת אין היא מבטאת את האפשרות היחידה, אלא שבגין סיבה כלשהי נמנעים לומר את האפשרות האמיתית. גם מערכת קביעת זמן קריאת שמע באותה משנה מציגה לפנינו שורה של ציוני זמן חילופיים ביניהם, וכל מי שסומך על אחד מהם עושה דיקונסטרוקציה לכל השאר. כך אומרים שם שזמן קריאת שמע הוא, משעה שכהנים נכנסים לאכול בתרומתם, אף על פי שזמן זה הוא זהה לצאת הכוכבים, שהוא זמן גמר ביאת שמש. אלא שהמשנה בוחרת לעצמה ניסוח המאפשר לה להשמיע דבר נוסף באמצעות דיוק בנאמר. כהנים נכנסים לאכול בתרומה בשעת צאת הכוכבים שהיא זמן ביאת השמש. הדיוק נעשה בזמן ואנו למדים שרק הזמן הוא המעכב את הכהן שנטמא לאכול תרומה בטהרה, ואין הוא צריך לחכות עד שיביא קרבן. דרך זו מראה לנו שוב שהדקונסטרוקציה אצל חז"ל הנה פרודוקטיבית. היא מביאה תועלת להבנתנו, ואינה באה להרוס לא את המקובל ואת הנוהג ואף לא את הערכים.

ד. הפרשנות הפוסמודרניסטית:
פרשנות זו היא פועל יוצא מן התפיסות החדשות הפוסט מודרניסטיות שכבשו את רוב תחומי החיים החברתיים והרוחניים של התקופה האחרונה, ובזה היא גם הרחבה רב-תחומית של הדיקונסטרקשן. את הדיקונסטרקשן הכרנו לעיל, הגם שהסתפקנו בהכרות חלקית ומצומצמת ביותר. עתה נשאר לנו עוד לערוך כאן הכרות עם עקרונותיו הייחודיים של הפוסט מודרניזם, כפי שהם מוכרים לנו בימינו.

לשם הבנה טובה של נושא זה עלינו לבדוק מה הבדל בין מודרניזם לפוסטמודרניזם.

המודרניזם כעקרון אינו מבטל את הערכים הישנים מכל וכל, אלא רוצה הוא לערוך בהם שינויים לפי תפיסתו. אף ערכים שהוא מבטלם, הוא מציע לנו ערכים אחרים משלו תמורתם. בדרך זו, מחדשת מערכת הערכים את פניה, והיא משתנה ומתפתחת במקביל להשתנותן ולהתפתחותן המתונה של החברה ושל התרבות. יש להוסיף לאמור, כי ערכים לעולם אינם יכולים לאבד את הקשרים שלהם לעברם ההיסטורי. אי אפשר להמציא מושג חדש לגמרי של הצדק בלי לשמור על קשריו אל מושג הצדק הישן והטוב של ימים עברו. אותו דבר עצמו אמור גם לגבי האמת, היושר, הצניעות ודומיהם.

הפוסטמודרניזם לעומת זה כופר בכל הערכים כולם, ושולל אותם מכל וכל. נראה שאפשר להגדיר את הפוסטמודרניזם כסרוב, כחוסר נכונות, כחוסר רצון ואפילו כחוסר יכולת של האדם בן זמננו להכריע בין התפיסות הרבות המתהלכות בחברה. ואולם במקום להודות בעובדה שהסיבה לדחית כל הערכים היא אזלת ידו של האדם שהוא ילוד אישה ובן תמותה, מטילים את האשמה בטיבם ובמהותם של הערכים ובריבויין של התפיסות. הפוסמודרניסטים סבורים שערכים פשוט לא קיימים, ואילו היו קיימים היה ראוי להכחידם. מסקנה בסיסית מתפיסה זו היא שלעולם לא יכולה להיות תחרות, מאבק או קונפליקט בין ערכים שאינם קיימים, וקל וחומר שאי אפשר להכריע ביניהם, או להעדיף אחד מהם. במקום שאין הכרעות אין גם החלטות, ולכן אין גם מקום לשיקול דעת, והעולם הפוסטמודרני שקוע עמוק בספק באדישות ובסתמי. סתמי זה חמור ומיאש שבעתיים מן הסתמי שהכרנו אצל בודליר ובני דורו או אצל פרוסט וקפקא ובני דורם. באין בכרעה ובאין החלטה אין גם אפשרות לבחירה ואי אפשר לבחור אפילו בהתאבדות, שהועלתה כאפשרות על-ידי אלבר קמי.

לפוסטמודרניסטים נותרה רק האפשרות לבהות בחלל הריק שבו לא קיים דבר, לא מתרחש דבר, אי אפשר להעדיף ולבחור דבר, ואשר בו דבר אין לו תקנה ואף אינו יכן להשתפר. בקיצור החיים עלי אדמות נסרחים ללא כל תקוה. לדעתם זה נכון לגבי הפוליטיקה, זה נכון לגבי התרבות , וזה גם נכון לגבי האמנות. לכן לפי תפיסתו של משה כספי (בספרו: החנוך מחר? הוצאת עם עובד, תל-אביב 1979), אין בחינוך מקום כלל למסירת התרבות וערכיה מן הדור הקודם לדור הבא. אין בשום אופן לכוון את צעדיו של התלמיד לכיוון כלשהו. לכל היותר יש להראות לו באיזה מקום המדרגות שבורות, כדי שיוכל להזהר, אם ירצה. דברים מעין אלה אמורים כמובן גם לגבי צריכת סמים מכל הסוגים. אין זה אלא חינוך מתקדם לבחירה חופשית, ונראה שזו גם תפיסתו של ס. יזהר בנושאי חינוך, תרבות ואמנות. לדעת אנשים אלה כל חינוך הוא אינדוקטרינציה ותו לו.

בגלל ריבוי פניו קשה מאוד להגדיר את הפוסטמודרניזם, ולכן נסתפק בתאור קצר של מספר מאפינים ממאפיניו העיקריים.
א. האקלקטיות המגבבת יחד סגנונות, חומרים וחפצים, ששייכותם זה לזה מוטלת בספק, היא מסימני היסוד הראשוניים של הפוסטמודרניזם. הפוסטמודרניזם מקבל את כל הדעות ואפילו מדובר באלפי דעות שונות זו מזו, ואפילו מדובר בדבר והיפוכו. לפי שיטה זו, מאחר ואין כל הכרעה בין הדעות, יש לראות את כולן כאמת, ומספר האמיתות הוא כמספר הדעות.
ב. הפוסטמודרניזם מתמסר לים הקיטש השולט בעולם, ובמקום לשלול אותו הוא משלים עמו, מצדיק אותו, ואפילו מעלה אותו על נס. [זוהי כניעה למציאות וזרימה עמה].
ג. הפוסטמודרניזם שולל כל סדר, כל ארגון וכל הירארכיה בחיים ובתרבות, והוא מאיים על כל סדר חברתי, פוליטי או תרבותי. הוא תובע שינויים קיצוניים, אף שהוא אינו מאמין בתועלתם.
ד. הפוסטמודרניזם מכחיש כל אפשרות לשיפור, ושולל כל תקוה לעתיד ולעולם טובים יותר.
דברים אלה מסבירים באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי חינוך חופשי מדי, היוצר אקלקטיות, מצדיק את הפשטנות הקרובה לקיטש, סלחני לכשלונות ואפילו משבח אותם, ותובע שינויים קיצוניים על סמך התועלת המיידית, בלי להיות בטוח בתועלת הכוללת והממשית, יש בו יסודות פוסטמודרניים, ולכן אין לו כל מקום, ואין לו כל אחיזה בחינוך הדתי. [ואף לא בכל חינוך אחר]. מטעם זה חייבים אנו לפנות לדרך האחרת, הלא היא דרך החינוך לבחירה על פי ערכים בכלל, ולפי ערכי היהדות העצמיים שלנו בפרט. ועתה גם אם לא נסכים לראות בתיאטרון כלי חינוכי פשטני ברור, שכמו בחינוך, כך גם בתיאטרון גורמת החרות היתרה לאבדן הערכים, לניהיליזם פוסטמודרני, ואלה הופכים את התיאטרון למנותק מן הקהל, ומחוסר כל אמפתיה ועל-כן לדבר שאינו קיים מבחינה תיאטרלית-אמנותית.

ג'ורג' סטיינר בספרו אראטה [הוצאת עם עובד, ספרית אפקים, תל-אביב 2001], מצטרף לתפיסה הניהיליסטית הטוענת לקיומם של אינסוף פרושים לסימנים של הלשון האנושית. וכך הוא כותב:
"אמנויות ההבנה [הרמנאוטיקה] רבות הן, כשם שמרובים מושאי ההבנה שלהן. לסימנים אין גבול הן מבחינת מספרם וצרופיהם והן מבחינת האפשרויות הגלומות במשמעויותיהם. אין במצב האנושי דבר מרפה ידיים יותר מעצם הדבר שאנו מסוגלים לומר כל דבר ולהתכוון לכל דבר שהוא".
ובכן אין לי כל ספק שסטיינר טועה כאן ואף מבקש להטעות אותנו. הן לסימנים עצמם והן למשמעויותיהם יש גבול, אלא אם כן אנו עוברים לתחומי הטרוף. שולחן כל עוד הוא שולחן, לעולם אינו יכול לשמש גרב או חולצה. לכן לכל דבר יכול להיות יותר מפרוש אחד, אבל זה עדיין רחוק מאד מאינסוף של פרושים. וזאת יש לדעת: אינסוף של פרושים משמעו, אף לא פרוש אחד. גם המשפט האחרון של סטיינר בהבל יסודו. אין אנו מסוגלים לומר כל דבר, ואין אנו מסוגלים להתכוון לכל דבר. מה שמעולם לא ראינו, לא שמענו, לא מששנו, לא טעמנו ולא הרחנו, לא אותו, לא שכמותו, ולא דבר הדומה לו, הוא דבר שאין אנו יכולים אפילו להעלותו על דעתנו, קל וחומר שאיננו מסוגלים לדבר עליו או להתכוון אליו. דבר שמעולם לא הגיע לתודעתנו, הוא או חלקיו, או חלקי חלקיו, אין אנו מסוגלים להרכיב אותו למשהו קיים. הוא פשוט אינו קיים בשבילנו.

לטעויות אלו של סטיינר יש להוסיף, שכל הדיסקורס על המטאפורה לאחר פול ריקר ולאחר אומברטו אקו הסתאב כדי כך, שלפי פנומנולוגים אחדים שהקדימו את הפוסטמודרניסטים, כל מטאפורה מתייחסת לרפרנט שהוא עצמו אינו אלא מטאפורה, ואילו רפרנט דינוטטיבי-ממשי-ריאלי למטאפורה אינו קיים לדעתם. כל הדיונים הללו הם כמובן הבל, כי מבחינה לוגית, אם הרפרנט של כל מטאפורה היא מטאפורה אחרת שבבסיסה, כי אז בהכרח חייבת להתקיים מטאפורה ראשונה, שבבסיסה אין מטאפורה אחרת, כי מטאפורה כזות אינה קיימת לא במציאות וודאי לא בממשות. לפני מטאפורה כזאת לא קיימת כל מטאפורה אחרת, אלא הרפרנט-האוביקט הממשי הטרום לשוני בלבד.

מובן, כי כאשר מדובר בעבודה פרקטית של פרשנות הטכסט, [ויש להבין שבאמת כל קריאה, ואפילו הפשוטה ביותר היא פרשנות פרקטית], אז לדיוני ספקולציה מטאפיזיים על קיומו הממשי, או על קיומו הוירטואלי של האוביקט-הרפרנט אין כל משמעות. בעניין זה חייבים לדעת גם, שפרשן אמיתי המתיחס בכובד ראש לטכסט ולתכנים שלפניו חייב להיזהר מן התיאוריות הניהיליסטיות של הדיקונסטרקשן והפוסטמודרניזם. הפנומנולוגיה של הוסרל, הואיל והיא חשדנית כלפי קיום הריאליה, נוטה לכיוון הניהיליסטי הנזכר, באשר אין היא מאפשרת פרשנות רגילה של ממש ביחס לריאליה, כי אם אין ריאליה, אין את מה לפרש. אם בכל זאת מבקש אדם לעסוק בפרשנות על בסיס פנומנולוגי, הוא נאלץ לסמוך על פרשנות ספקולטיבית מנופחת. על פרשנויות הסרק המוגזמות חסרות ההצדקה של שיטות אלו ושל אחרות, כבר אמר את דברו מיכאל ריפטר המבקר הבינלאומי הגדול, באוסף המאמרים שיצא לאור בטיפולה של המחלקה לספרות משווה בשנת 2001.

הואיל ולפוסט-מודרניזם השפעות מכריעות על רוב תחומי החיים המודרניים, ובמיוחד בגלל האקטואליות של השפעתו על התחום הכלכלי של חיינו, ובגלל הסכנות המוחשיות האורבות לפתחנו, חייב אני להביע את חששותי האפוקליפטיים ביחס לשיטת חיים זדונית זו. האקטואליות של הסכנה מודגשת היטב על ידי מאמרו של זיגמונד באומן, "השומר אחי אנוכי?" שהופיע אף הוא בהצופה (שבוע לאחר מאמרו של ברנדיס, בערב שב"ק פרשת בראשית), ועל ידי מאמרו של זאב גלילי ב"דיוקן" של "מקור ראשון" בשם "גלובליזציה או כלכלה ציונית" (שהופיע אף הוא בערב שבת בראשית). שני המאמרים רומזים על האסון האורב לאנושות על ידי הכלכלה הפוסטמודרנית השטנית, שמר שלמה דוברת יו"ר כח המשימה הלאומי ל"קידום" החינוך בישראל, מנסה להשליט אותה על מערכת החינוך, ומר בנימין נתניהו מנסה ליישם אותה על כלכלת ישראל כולה. ואולם שני המאמרים, זה האקדמי של באומן, וזה העיתונאי - פופולרי של גלילי לקויים ברכרוכיות ובחולשת הדעת בזה, שאין הם אומרים לנו כמוהו כברנדיס את כל האמת על כל סכנותיה ועל כל זוועותיה.

לפי באומן כתוצאה מן הרובוטיזציה ומן הגלובליזציה אנו מתקרבים לחמישים אחוז של מובטלים הרעבים לפת לחם. ראוי להסתכל קדימה כשלושים עד ארבעים שנה. נניח שכשלושים אחוז מן המובטלים הללו עוד יירשו מהוריהם קורת גג כלשהו. אם לא ימכרו אותו לעשירים, יהיה להם קורת גג על אף שלחם לאכול לא יהיה להם, ויהיו נדונים לרעב מנוון כל ימיהם. ואולם עשרים האחוז שכבר הוריהם היו מן המובטלים יצטרפו לא רק לרעבים, אלא אף להומלסים חסרי הבית שמסתובבים משך כל היממה ברחובות. עשרים אחוז במונחים של ישראל פירושו למעלה ממיליון איש, שעם עבור הזמן יהפכו לשלושה מיליון. מסה כזאת של חסרי בית היא סכנת חיים מוחשית ביותר. מסות אלה לא יסתפקו בחיטוט בפחי האשפה ובקבצנות אלימה כמקובל כבר היום בשכונות מסוימות של ניו יורק ושל ערי הענק הדומים לה. מאורעות המהפכה הצרפתית וחזיונותיו של מרכס על מרד הפרולטריון ועל הרג הקפיטליסטים הם תמונה אידילית והרמונית בהשוואה למרד ההומלסים העומד בפתח. ואדי סאליב יזכר כמשחק של ילדים תמימים, המשחקים במשחקי מרד ומלחמה. הפוסט מודרניזם שהרס את כל העקרונות ואת כל הכללים, פונה בסופו של דבר נגד עצמו. ראשי ההי-טק, ראשי התעשייה והכלכלה, וכן ראשי האוצר משחקים כאן, אולי בלא יודעין במשחק המסוכן של איבוד עצמי לדעת.

ההומלסים של העתיד אינם המסות הממושמעות של אמיר פרץ. מסות אדם חדשים אלה אין להם כל אמצעים להתארגן ולשים עליהם ראש שיובילם במאבקם, ואף ירסנם בשעת הצורך. המנהיגים של ההומלסים הם הרעב והייאוש, ושנים אלה הם יועצים מסוכנים ביותר. בודדים אלימים ורעבים, וקבוצות של עשרות או של מאות שהתקבצו עד הוק, לא רק ישדדו את העוברים והשבים שברחובות, אלא אף יכנסו לבתים, יקחו מכל הבא ליד, יהרגו את המתנגדים, ירוקנו את הארונות ואת המקררים ויחסלו כארבה את כל סביבותם. השווקים וחנויות המזון יהפכו למוקדי הסיכון הנוראים ביותר. לא יעזרו להם לא השומרים ולא המשטרה. המתנפלים בהמוניהם יהפכו כהרף עין ממאות לאלפים, ואין כח שיוכל לעצור אותם בדרכם להשיג מזון. שום צבא לא יוכל לשמור אף לא על מנהיגי האומה נגד ההמונים הרוחשים, ולא יהיה אדם במדינה שחייו בטוחים. ישאר רק פתרון אחד, שבגלל ניקיון הדעת לא נוכל לתת לו ביטוי מלולי מעל דפי העיתון. הכתובת רשומה על הקיר, ודי לחכימא ברמיזא.

האם הגזמתי מעט? אפשר. אך אפשר גם שאף אני עדיין לא אמרתי את כל האמת. מכל מקום אנו חיים בתקופה של הרת עולם שבו הפוסטמודרניזם מביא את ההמונים למצב, שסופו אנדרלמוסיה אלימה של שוד, של גזל, ושל רצח. ואולי שלילת הקצבאות ממשפחות מבורכות בילדים, כוונתה הזדונית היא להגביל את מספר הלידות, מפני שחברת השפע המדושן בכל טוב, מתנכרת לחובתה, ואינה מוכנה לתמוך בריבוי הילדים. מנובלים חברי מפלגות פוליטיות ידועות, לא זו בלבד שאינם מוכנים לתמוך בהגברת הילודה, לא רק מנסים באמצעות גזרות כלכליות למנוע מזולתם הקמת משפחות גדולות, אלא שהם גם מטיפים בכל פינה נגד הילודה. בדרך זו הם נוקטים בשיטה הנאצית הפשיסטית, שבקשה לרצוח מראש ובטרם הולדם את ילדיהם של אלמנטים לא רצויים כגון צוענים ויהודים. במקום להכיר בעובדה שאם מדינת ישראל מעונינת בחיים היא זקוקה לילודה גבוהה. במקום להכיר בעובדה שילדים מביאים אושר וגם עושר. אפילו הגרמנים לא הפנו נשק רצחני זה נגד בני עמם הם. רק מוח יהודי מעוות מסוגל לתכנן מראש באמצעות גזרות כלכליות ובאמצעות הטפות "מוסרניות" המופנות להורים עניים ולומר להם, שאם אין להם אמצעים שלא יביאו ילדים לעולם. אין זה, אלא רצח מראש של רוב ילודי העתיד, והתאבדות מטופשת של אומה החיה בים של אומות מרובי ילודה.

לכן ראוי למחנכים מכל הסוגים ומכל הרמות, לפרופסורים בעלי מצפון ולעיתונאים בעלי שכל ישר להלחם בכל כוחותיהם נגד כל גילוי של הפוסטמודרניזם, ולחנוק את התפתחותו בעודו באיבו. חזיונותיו של מרכס לא התגשמו מפני שבעלי התעשיה נפקחו עיניהם והם סברו וקבלו רבים מאוד מתנאי הפרולטריון. נוסף לכך גילו פסיכולוגים, כי פועל מרוצה יעיל יותר ומיצר הרבה יותר, וכדאי להעניק לו תנאים טובים. מתן מעט מזון לחלק מן הילדים רק מסמא את העיניים ואינו פותר את הבעיה, וודאי שהיא לא נפתרת על ידי פיטורי עובדים ועל ידי התנערות מן האחריות לגביהם. עם הפרולטריון של ההומלסים המצב מסוכן הרבה יותר מכל מה שידענו עד כה. אם לא יעשו צעדים של ממש תיווצר כאן מסה אדירה שלאיש אין שליטה עליה. ולכן ראוי לכל המתלהמים מהצלחות התרבות, המדיניות והכלכלה של הפוסטמודרניזם להזהר ולחשב היטב את צעדיהם. ויפה שעה אחת קודם.

וכך ניבא ירמיהו הנביא למואב.
"כי יען בטחך במעשיך ובאוצרותיך גם את תלכדי ויצא כמוש בגולה כהניו ושריו יחדיו. ויבוא שודד אל כל עיר, ועיר לא תמלט, ואבד העמק ונשמד המישור אשר אמר ה'". (ירמ' מ"ח 7 - 8).
וכך כתב הנביא עמוס על ישראל. "כה אמר ה' על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנה, על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים". (עמוס ב' 6). ופסוק זה רומז כמובן לא רק למכירת יוסף, אלא למכירת הנדכאים בכל הדורות. ולכן כתב גם ישעיהו כדברים האלה. "ובפרישכם כפיכם אעלים עיני מכם, גם כי תרבו תפילה, אינני שומע, ידיכם דמים מלאו. רחצו, הזכו, הסירו רע מעלליכם מנגד עיני, חדלו הרע. למדו היטב דרשו משפט, אשרו חמץ, שפטו יתום, ריבו אלמנה". (ישעיהו א' 15 - 17). השאלה היא, אם נדע למנע מילדינו לשלם את המחיר.

לעיון נוסף: (שמות מאמרים באתר דעת והקישור אליהם)
פרופ' דב לנדאו, דרכי חשיבה מודרניים כעקרונות פרשניים:



מקור הערך: דב לנדאו, נכתב עבור אנציקלופדיה יהודית


הערות לערך:
שם המעיר: אראלה ידגר
הערה: בערך הזה ישנו ערבוב בין מידע לבין דעה. דב לנדאו הוא אדם עתיר ידע, תלמיד חכם וחוקר מעניין, אך הוא מערב את עמדותיו השיפוטיות בהגדרותיו בלשון מאד אמוציונאלית, ללא אפשרות הפרדה ביניהם. כתוצאה מכך, הוא גם מתעלם מעמדות שאינן תואמות את עמדתו המיקדמית. זה יפה כמסה, אך לא כערך אנציקלופדי שאמור לספק מידע אמין וכולל בלבד.


מקור ההערה: דעה אישית


שם המעיר: יואל
הערה: אי ההפרדה בין עמדה לבין עובדה בה נוקט הכותב, ואותה ציין המגיב הראשון היא דוגמה מצויינת לכתיבה פוסטמודרניסטית.


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן