לדף ראשי



עם התחזקות הנאציזם בגרמניה ועליית היטלר לשלטון, גברה העלייה מארצות מרכז אירופה, ובחמש שנים (משנת 1931 ועד 1936) הוכפל היישוב היהודי בארץ-ישראל. (ב-18 בנובמבר 1931 היו בארץ 174,610 יהודים, וב-31 בדצמבר 1936 גדל מספרם ל-384,000). ההתפתחות הזו הייתה לצנינים בעיני הערבים, אשר חששו לאבד את הרוב המספרי שהיה להם בארץ. הם דרשו משלטונות המנדט להפסיק את העלייה ולאסור מכירת קרקעות ליהודים. משלא נענו, פתחו במתקפת טרור, הן נגד היהודים והן נגד השלטון הבריטי בארץ ("המרד הערבי").
הפרעות נגד היהודים החלו בחודש אפריל 1936 ונמשכו, בהפסקות, עד פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939).

מדיניות המוסדות הלאומיים הייתה שיש לנקוט בהגנה פסיבית שעיקרה "הבלגה", בעוד שחברי ההגנה הלאומית היו בדעה כי ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה.

בתקופה הראשונה של הפרעות הורה ז'בוטינסקי לחבריו בארץ "התאפקות ואורך רוח", כדי לאפשר לו למצוא פתרון יסודי לבעיית הביטחון של היישוב היהודי בארץ. ז'בוטינסקי היה עקבי בדעתו כי רק על-ידי הקמת גדוד עברי, באישור השלטונות, ניתן להגן על היישוב. כבר בשנת 1920, כאשר הוטל עליו לארגן את ההגנה בירושלים, פנה אל הממשלה וביקש ממנה נשק ליגאלי כדי לחמש בו את היהודים. ז'בוטינסקי טען כי רק צבא סדיר, ממושמע ומצויד כהלכה, יוכל למלא את תפקיד הגנת היישוב. וכך, מיד עם פרוץ הפרעות בשנת 1936, פתח ז'בוטינסקי בפעולה מדינית ודרש מהממשלה הבריטית לאפשר הקמת גדוד עברי בארץ-ישראל. ז'בוטינסקי גם התנגד מסיבות מוסריות לטרור ולפעולות נקם, אולם הבין היטב כי חוסר תגובה מצד היהודים, ייחשב על-ידי הערבים כחולשה.

באצ"ל גברו הקולות לתגובה ולתגמול נגד הערבים וראשי הארגון ביקשו את אישורו של ז'בוטינסקי, שעשה אותה עת במצרים. לאחר התלבטויות רבות, אישר ז'בוטינסקי ביצוע פעולות תגמול.

ביום הראשון, 14 בנובמבר 1937, יצאו יחידות האצ"ל למבצע רחב היקף, שהתנהל במקומות שונים בארץ. האות ניתן בירושלים. על הפעולה ניצח דוד רזיאל והוא אשר קבע את הטקטיקה לביצוע ההתקפות במקומות שונים בעת ובעונה אחת, וזאת כדי למנוע מן המשטרה להגיב במהירות.

יום ה-14 בנובמבר, הידוע גם בשם "יום הראשון השחור" (את הכינוי טבע יצחק בן-צבי, יושב ראש הוועד הלאומי), נתקדש בארגון כיום שבירת ההבלגה. אמנם לא הייתה זו הפעם הראשונה שאנשי הארגון יצאו לתקוף ערבים בתגובה על תקיפת יהודים, אלא שהפעם נעשה הדבר ביוזמת המפקדה הראשית ובאישורו של ז'בוטינסקי. רזיאל ראה בפעולות אלה את המעבר מהגנה "פסיבית" להגנה "אקטיבית". וכך הסביר את ההבדל בין שתי השיטות:

[...] פעולות הגנה בלבד לא תוכתרנה בניצחון לעולם. אם תכלית המלחמה היא שבירת רצונו של האויב - ואת זאת אין להשיג מבלי לשבור את כוחו - ברור שאי-אפשר להסתפק בפעולות הגנה גרידא. טקטיקה הגנתית טהורה לא תשבור את כוחות האויב בשום פנים ... שיטת הגנה כזאת, המאפשרת לאויב לתקוף כרצונו ולסגת כרצונו, להתארגן מחדש ולחזור ולתקוף - הגנה כזאת נקראת 'הגנה פסיבית' וסופה מפלה וחורבן ... כל החישובים האלה מובילים למסקנה אחת: מי שאינו רוצה להיות מנוצח אין לו אלא לתקוף. גם אותו צד לוחם, שאינו בא לדכא אחרים אלא להציל את חירותו ואת כבודו, גם לפניו פתוחה רק דרך אחת - ד רך ההתקפה. הוא צריך להסתער על אויבו ולשבור את כוחו ואת רצונו ...

ימים רבים התחבט ז'בוטינסקי בשאלה המוסרית, ולבסוף הגיע למסקנה כי הכרח הוא לנטוש את מדיניות ההבלגה ולהכות באויב במלוא הכוח. באחד ממאמריו כתב ז'בוטינסקי, בין היתר:

"אל תעיזו להעניש חפים מפשע"... פטפוט שטחי וצבוע. במלחמה, כל מלחמה ומלחמה, הלוא כל צד וצד הוא חף מפשע. מה פשע נגדי חייל האויב היוצא כנגדי - אביון כמוני, עיוור כמוני, עבד כמוני, שגייסוהו באונס? אם תפרוץ מלחמה, פה אחד נדרוש כולנו הסגר-ים והסגר יבשה על [אדמת] השונא, להרעיב את תושביה עם נשים וטף החפים מפשע. ואחרי התקפת-המטוסים הראשונה על לונדון ופאריז נצפה לתגובת אווירונים על שטוטגרט ומילאן, אשר בהן רבּו נשים וטף. אין מלחמה אלא בחפים מפשע כמו שאין מלחמה אלא מלחמה אחים באחים. לכן ארורה היא כל מלחמה וכל צרותיה, תגר ומגן גם יחד, ואם אינך רוצה לנגוע בחף מפשע - גְווע. ואם אינך רוצה לגווע - ירֵה ואל תפטפט.

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן