אנציקלופדיה יהודית דעת - שיכור ;
חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

שיכור

אחריותו הפלילית של השיכור

תוכן
אחריותו של השיכור בנזיקין
כשרותו של השיכור לפעולות משפטיות
כשרותם של שתויי יין כדיינים


מהי מידת אחריותו של השיכור למעשיו? מחד גיסא, ביסודו של הדין הפלילי במשפט העברי עומדת ההנחה שאין להטיל אחריות פלילית אלא על מי שפעל מתוך מחשבה פלילית. אדם הפועל מתוך שכרות אינו מודע למעשיו, ולכאורה נראה שלא ניתן להענישו. מאידך, יש לחברה אינטרס מובהק להטיל אחריות על השיכור, משום שאינו שולט על מעשיו, ולפיכך הוא מסוכן יותר מאדם שפוי1. אף יש חשש שיבוא אדם להשתכר בכוונה תחילה, בידעו שהוא מסיר מעליו אחריות למעשיו. אשר על כן, החברה מעוניינת להטיל עליו אחריות למעשיו.

וזו דעת התלמוד2 בשאלה זו:
שיכור מיקחו מיקח וממכרו ממכר. עבר עבירה שיש בה מיתה, ממיתין אותו; מלקות, מלקין אותו. כללו של דבר, הרי הוא כפיקח לכל דבריו, אלא שפטור מן התפילה... אמר ר' חנינא: לא שנו אלא שלא הגיע לשכרותו של לוט, אבל הגיע לשכרותו של לוט פטור מכולם.
התלמוד מבחין בין שכרות קלה לבין שכרות מוחלטת כשכרותו של לוט3. מי שמשתכר קלוֹת חייב בעונש על כל עברה שהוא עושה. העובדה שמעצוריו התרופפו בעקבות שכרותו - וייתכן שלא היה עושה את מה שעשה לולי היה שיכור - אינה פוטרת אותו מעונש. שכרות מעין זו אינה נוטלת ממנו את כושר השיפוט, השיכור מבין את אשר הוא עושה, ועל כן הוא בר עונשין. לעומת זאת, מי שהוא שיכור כלוט, פטור מאחריות פלילית למעשיו, אף אם השתכר מרצונו, משום שבשעת ביצוע העברה אינו מודע למעשיו. המשפט העברי דבק אפוא בעיקרון שאין לענוש אדם על עשיית מעשה בלא מחשבה פלילית.

עמדתו של החוק הישראלי4 שונה. אמנם גם הוא מבחין בין שיכור ששכרותו קלה לשיכור כלוט, אלא שאינו פוטר את האחרון מאחריות פלילית אלא אם נגרמה שכרותו "שלא בהתנהגותו הנשלטת או שלא מדעת". אולם אם "עשה אדם מעשה במצב של שכרות, והוא גרם למצב זה בהתנהגותו הנשלטת ומדעת, רואים אותו כמי שעשה את המעשה במחשבה פלילית..."5. המחוקק יצר כאן פיקציה משפטית, משום שהעדיף את ההרתעה שתושג על ידי הענשת השיכור על פני הדרישה לקיומה של מחשבה פלילית. ואשר לשאלת האשמה, ניתן לומר שהשיכור אשם במעשהו, משום שהכניס את עצמו ביודעין ובעת היותו שפוי למצב שהביאו לעשיית העברה6.

ההבדל בין עמדת המשפט העברי לעמדת החוק הישראלי נובע מהבדל מהותי בין מטרות הענישה במערכת משפט דתית לאלו שבמערכת משפט אזרחית.

במערכת משפט דתית נענש העבריין לא רק על הפגיעה בחברה אלא בעיקר על הפרת הצו האלוקי. תפקידו של הדיין הדן את העבריין היא לקבוע את רצון האל7, על פי עקרונות הצדק המוחלט שקבע, וזאת גם במקום שעקרונות אלה אינם עולים בקנה אחד עם תועלת החברה. אחד מעקרונות אלה הוא שהעבריין לא ייענש אלא כאשר עשה את העברה מתוך כוונת זדון ומודעות מלאה8. מובן אפוא מדוע הדין הדתי אינו מעניש את מי שעשה את מעשה העברה שעה שהיה שיכור כלוט.

לא כן המשפט האזרחי. משפט זה נחקק בידי בני אדם, ואינו מתיימר לבטא עקרונות צדק מוחלטים, אלא הוא מתיימר לקבוע נורמות התנהגות שהן לתועלת החברה. מטרת המשפט האזרחי היא להשיג את הסדר החברתי הרצוי, ולפיכך הוא יכול להעניש עונש הרתעתי גם מי שפעל בלא כוונת זדון גמורה.

אך אין בדברינו אלה די, שכן שׂומה עלינו להסביר כיצד מתמודד המשפט העברי עם הצורך להרתיע עבריינים הפועלים תוך כדי שכרותם.

נראה שהמשפט העברי לא נדרש לתת מענה לצורך זה. תופעת השכרות בעם היהודי לא הייתה כל כך נפוצה, ומעטות ביותר היו העברות שנעשו מתוך שכרות. במשך כאלף וארבע מאות שנה של פסיקה מתועדת (למן ספרות הגאונים במאה הח' ועד ימינו), אנו מוצאים פסקים מעטים הנוגעים לעברות שנעשו מתוך שכרות9. בנוסף, המשפט העברי מקנה לחכמים סמכות כללית לענוש שלא מן הדין, "למיגדר מילתא [=לגדור דבר; לגדור פרצות]"10. חכם מובהק שראה שהזמן והמקום מצריכים להעניש אדם שעבר עברה מתוך שכרות, היה רשאי להענישו, אף ששורת הדין פוטרתו11. כך, למשל, נפסק בשו"ת הראב"י אב"ד12 (מחכמי פרובנס, המאה הי"ב), בעניין מי שהרג את חברו מתוך שכרות בחג הפורים:
ועתה, רבותי ואלופי, אל תתנו יד לפושעים להיות כל איש צורר כמתלהלה [=כמשתטה] היורה זיקים ויאמר שוגג הייתי13. אך העמידו בית דין, והכו וענשו למיגדר מילתא... וראוי לקנסו בגופו, הוא הרג את הנפש, ילקה בגופו ובנפשו, ללקות שחרית וערבית עד שנים עשר חדש למיתתו של נרצח, ואז ישתכח מן הלב משם והלאה, כמו שדינו של נידון [בגיהינום] שנים עשר חודש, כך יהיה דינו של זה שנים עשר חודש.
באופן דומה כותב גם המהרש"ל, ר' שלמה לוריא (פולין, המאה הט"ז)14:
ולא מלקים אותו, ופטור מדיני שמים על אותו העוון. ומכל מקום מקבל דינו על מה שלא עצר ברוחו להשתגע.
נטיית הפוסקים הייתה להחמיר עם עוברי עברה מתוך שכרות, "שלא יהא חוטא נשכר". שכן לא דיו לאדם שעבר על האיסור המוסרי החמור להשתכר15, ואיבד את צלם האלוהים שבו, אלא שהוא מבקש להיפטר מעונשו בשל כך.

אחריותו של השיכור בנזיקין
לא הרי אחריותו של השיכור בפלילים כהרי אחריותו בנזיקין. אחריותו של אדם בדיני הנזיקין רחבה יותר, והיא קיימת גם כשפעל המזיק בלא כוונת זדון, שהרי "אדם מועד לעולם, בין שוגג בין מזיד, בין ער בין ישן"16, ובלשון הרמב"ם17: "אדם מועד לעולם, בין שוגג בין מזיד, בין ער בין ישן בין שכור". בהתאם לעיקרון זה, פוסק הב"ח, ר' יואל סירקיס (פולין, המאות הט"ז–הי"ז), שאדם שהיה שיכור כלוט, וזרק מתוך שמחת חתונה בקבוק זכוכית וסימא את עין חברו, חייב בתשלומי נזק. לדעתו, אין השיכור נחשב לאנוס, משום שהעובדה שהכניס עצמו מרצונו למצב של שכרות היא בגדר פשיעה. וזו היא תשובת הב"ח18:
ראובן שסעד במסיבת וסעודת חתן וכלה, וזרק זכוכית אל הכותל כמנהג השותים במזרקי יין מתוך שמחה, וטוען שמעון שהזיקו בעינו, שנסמית לגמרי. תשובה:... ומה שכתבת שזה יש לו טענה שהיה שכור, נראה שאינה טענה... שלא אמר התלמוד שכאשר הגיע לשכרותו של לוט פטור, אלא לאותם שנשנו בברייתא בפירוש - מקח וממכר, מיתה ומלקות. אבל לגבי נזיקין, אין ספק שחייב, שהיה לו להזהר מתחלה שלא ישתכר כלוט ולהזיק את הרבים. שמי אנסו להשתכר כל כך עד שלא ידע מה הוא עושה? וכיון שאונס שמחמתו הוא, שהוא זה שגרם לנפשו, חייב בנזיקין. ואפילו ישן, שאי אפשר בלא שינה, אפילו כך חייב בנזיקין, כל שכן בשיכור שהוא פושע גמור.
המהרש"ל מעלה טעם נוסף לאחריותו של השיכור בנזיקין, והוא ההגנה על גופו של הזולת ועל רכושו: "דאם לא כן, לא שבקת חיי [=אינך מאפשר אורח חיים תקין] לבריות, דכל שונא ישתה וישתכר על חבירו להזיקו וייפטר"19. ולא זו בלבד, אלא שהוא סובר שגם המוציא שם רע על חברו בעת שכרותו, גם אם לא גרם לו נזק ממוני, ואף שאילו עשה זאת בהיותו שפוי לא היה מתחייב לשלם אלא מדין קנס20, חייב לפצות את חברו, אם לא יבקש את מחילתו21.

כשרותו של השיכור לפעולות משפטיות
גם בנושא זה חשובה ההבחנה בין שכרות קלה לשכרות מלאה. כפי שראינו לעיל, מי ששכרותו קלה, כשיר לכל פעולה משפטית, והוא יכול לקנות ולמכור, לקדש ולגרש. כי אין בעצם העובדה שהתערער שיקול דעתו, ואינו מסוגל לשקול את שיקולי הרווח וההפסד כראוי, כדי לבטל את תוקפה המשפטי של פעולתו. אדם זה נחשב בר דעה, והחלטותיו נעשות בגמירות הדעת. לא כך הדבר בשיכור כלוט, שהוא מאבד את שפיות דעתו לחלוטין, ולכן: מִקחו אינו מקח, ממכרו אינו ממכר22, קידושיו אינם קידושין וגירושיו אינם גירושין. כללו של דבר, "אם הגיע לשכרותו של לוט, אין דבריו כלום"23. ואולם, לעניין קידושין, כתב הרמב"ם24:
שכור שקידש, קידושיו קידושין, ואף על פי שנשתכר הרבה. ואם הגיע לשכרותו של לוט, אין קידושיו קידושין. ומתיישבין בדבר זה.
את הצורך להתיישב בדבר, כלומר לדון בדבר, העולה רק בעניין זה, מסביר המגיד משנה, ר' וידאל די טולושא (ספרד, המאה הי"ד): "ומפני שהוא בעריות החמורות, על כן כתב רבינו [הרמב"ם]: ומתיישבין בדבר זה"25.

כשרותם של שתויי יין כדיינים
העולה מסקירתנו עד כה הוא שהמשפט העברי מבחין בין שכרות קלה לשכרות מלאה. שיכור כלוט אינו נחשב בר דעה. אמנם הוא חייב בנזיקין, שכן אדם מועד לעולם, אבל הוא אינו בר עונשין ואינו כשר לפעולות משפטיות. לעומתו, מי שהשתכר שכרות קלה, הריהו בן דעת לכל דבריו, ויש למעשיו נפקות משפטית, אף על פי שלולא היה שיכור, לא היה עושה את מה שעשה.

יוצא מן הכלל הוא הכושר לשפוט את הזולת. אף מי ששכרותו שכרות קלה, אינו כשיר לשבת בדין, שהרי המשפט דורש שיקול דעת רב ובהירות המחשבה. ולא זו בלבד, אלא שלעתים אין הדיין רשאי לשתות אפילו מעט יין קודם לשבתו בדין. המשנה אומרת שכשהייתה הסנהדרין יושבת בדין, "לא היו שותים יין כל היום כולו"26. והתלמוד מביא כראיה למנהג זה את הפסוק "ולרוזנים אי שכר" (משלי לא, ד), ודורשו: "העוסקין ברזו של עולם, אל ישתכרו"27. על כן, נקבע שמי ששתה אפילו רביעית יין [כחצי כוס], אינו ראוי להורות הלכה28. לדעת התוספות29, אין הדברים אמורים אלא בעניינים חמורים כגון דיני נפשות או פסיקת הלכה בענייני איסור והיתר, אך מי ששתה רביעית יין רשאי לדון דיני ממונות אם הוא מיושב בדעתו. וכן פסק רבי יוסף קארו בשולחן ערוך: "יש אומרים דשתויי יין מותרים לדון דיני ממונות"30. הב"ח31 חולק עליו, וסובר שכל דיון בבית הדין הוא עניין חמור, ועל הדיין לבוא אליו במלוא צלילות המחשבה והריכוז. לכן, הוא סובר שמי ששתה רביעית יין, פסול לדון דיני ממונות, גם אם הוא מיושב לחלוטין בדעתו.

הערות
1. ראה למשל: ש' שהם, "השפעתה של שכרות על הכוונה הפלילית", הד המשפט א (תשי"ז), עמ' 190; מ' גור אריה, "שכרות בדיני עונשין", משפטים יג (תשמ"ד), עמ' 183; מ' קרמניצר, "עקרון האשמה", מחקרי משפט יג (תשנ"ו), עמ' 117; מ' גור אריה, "סטיות מעקרון האשמה", מחקרי משפט יג (תשנ"ו), עמ' 132.
2. עירובין סה ע"א.
3. המושג "שיכור כלוט" התפרש על ידי הפוסקים על פי המתואר במקרא "ולא ידע בשִׁכבה ובקומה" (בראשית כ, לה), כאדם המשולל כל כושר חשיבה והבנה. ראה: רב האי גאון, ספר המקח והממכר, שער ג, אות טז; רמב"ם, הלכות מכירה, פרק כט, הלכה יט; שו"ת עמק הלכה, סימן כא. וראה עוד ג' ליבזון, "אחריותו הפלילית של השכור", דיני ישראל ג (תשל"ב), עמ' 71.
4. חוק העונשין התשל"ז1977-, סעיף 34ט.
5. ס"ק (ב), שם. לפי המשך הסעיף, לעניין תוצאת המעשה האסור, השיכור אינו נחשב אלא כמי שנהג באדישות. לרוב, באותן עברות שבהן התוצאה מהווה יסוד מיסודות העברה, די באדישות לתוצאה האסורה כדי לבסס אחריות פלילית (ראה סעיף 20(א)(2) לחוק העונשין). אבל יש עברות שבהן דרושה כוונה לתוצאה ולא די באדישות לה (ראה למשל סעיף 329 לחוק (חבלה בכוונה מחמירה)). נמצא אפוא שגם החוק מפחית במידה מסוימת מאחריותו הפלילית של השיכור.
6. וראה גור אריה (לעיל, הערה 1), הטוענת שניתן לייחס מחשבה פלילית לעובר עברה במצב של שכרות, בשל המודעות שהייתה לו לפני שהשתכר (דוקטרינת ההתנהגות החופשית במקור). כך נוקטים בדרך כלל גם בתי המשפט. ראה, למשל, ע"פ 5002/94 ירמיהו בן איסק נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 151. וראה גם בדברי ההסבר להצעת החוק, ה"ח תשנ"ב 115, עמ' 135.
7. ראה למשל: דברים א, יז; סנהדרין ו ע"ב; פירוש הרמב"ן לתורה, דברים יט, יט. וראה עוד: א' אנקר, "יסודות במשפט הפלילי העברי", משפטים כד (תשנ"ד) 177.
8. בהתאם לכך המשפט העברי קובע שיש להתרות בעושה המעשה לבל יעשהו, ורק לאחר שהצהיר במפורש שאינו חושש מצו האל, הוא צפוי להיענש. ראה רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק יב, הלכות א -ב.
9. ראה ג' ליבזון (הנזכר לעיל, בהערה 4); א' שוחטמן, "כשרותו המשפטית של השיכור במשפט העברי", סיני ע (תשל"ב), עמ' רכב.
10. כגון: "תניא. רבי אליעזר בן יעקב אומר: שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא כדי לעשות סייג לתורה. ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים, והביאוהו לבית דין וסקלוהו. לא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך" (סנהדרין מו ע"א). וראה עוד רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כד, הלכה ד.
11. לסקירת מקורות המעידים על הענשת עוברי עברה מתוך שכרות בידי חכמים, ראה א' איצקוביץ', שתיה ושכרות בהלכה, מזכרת בתיה תשמ"ב, חלק ג, עמ' תקלג-תקמא. הסדר כזה אינו קביל בחקיקה המודרנית, שהרי הוא נוגד את עקרון החוקיות, הקובע: "אין ענישה אלא לפי חוק". ראה, למשל, סעיף 1 לחוק העונשין, הקובע: "אין עבירה ואין עונש עליה אלא אם כן נקבעו בחוק או על-פיו".
12. שו"ת הראב"י אב"ד, סימן קמט (מובא בטור חו"מ, סימן תכה, סעיף א).
13. על פי משלי כו, יח.
14. ים של שלמה, בבא קמא, פרק ג, סימן ג.
15. חכמי ישראל דנו באריכות באיסור המוסרי להשתכר, וקבעו: "כל המשתכר, חוטא ושוטה" (מדרש הגדול, נח, ט). וכבר אמר המלך שלמה: "אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו" (משלי, כג כ). לסקירת המקורות הרבים המגנים את השכרות, ראה שתייה ושכרות בהלכה (הנזכר לעיל, בהערה 11), עמ' תקצה-תרעח.
16. משנה, בבא קמא, פרק ב, משנה ו.
17. הלכות חובל ומזיק, פרק א, הלכה יא.
18. שו"ת הב"ח, סימן סב (בעיבוד קל לעברית).
19. ים של שלמה, שם. והשווה ספר חסידים, סימן תרצב.
20. ראה רמ"א, שולחן ערוך, חושן משפט, סימן פז, סעיף כה.
21. ים של שלמה, שם.
22. ראה: רמב"ם, הלכות מכירה, פרק כט, הלכה יח; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רלה, סעיף כב.
23. על פי רמב"ם, הלכות נזירות, פרק א, הלכה יב.
24. רמב"ם, הלכות אישות, פרק ד, הלכה יח.
25. וראה בית שמואל, אבן העזר, סימן סא, ס"ק ו, הכותב שאחד הטעמים למנהג התענית של החתן והכלה ביום חופתם הוא החשש שישתכרו וייפול ספק בקידושין.
26. סנהדרין, פרק ה, משנה ה.
27. סנהדרין מב ע"א.
28. ראה: עירובין סד ע"א; רמב"ם, הלכות ביאת מקדש, פרק א, הלכה ג. וראה גם ח' כהן, "ואין לנו שיור רק היין הזה, על יין ועל שתויי יין בבית המשפט ומחוצה לו", דפי פרשת השבוע, פרשת שמיני, גיליון 22.
29. סנהדרין מב ע"א, ד"ה העוסקים.
30. שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ז, סעיף ה.
31. שו"ת הב"ח, סימן מא.

לעיון נוסף
שבח היין וגנותו / רבי יהודה בן-שלמה חריזי
על היין / רבי שמואל הנגיד

מקור הערך: דוד ניסני. פרשת השבוע, פרשת וירא, תשס"ד, גיליון מס' 144. עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה, מדינת ישראל משרד המשפטים המחלקה למשפט עברי; המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו, מכללת "שערי משפט".

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן