חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

פרעות תר"ף - 1920

פרעות תר"ף (1920)

עם סיום מלחמת העולם הראשונה, החלו הדיונים בדבר עתיד ארץ-ישראל והאזור כולו וב-19 באפריל 1920 התכנסו בסן רמו שבאיטליה "מדינות ההסכמה" (בריטניה, צרפת, איטליה ויוון וכן יפן ובלגיה) לדיון בחוזה השלום עם תורכיה. באותה ועידה הוחלט למסור לבריטניה את המנדט על ארץ-ישראל משני עברי הירדן ולהטיל עליה את האחריות לביצועה של הצהרת בלפור. בעוד הדיונים נמשכים, החליטו הערבים לנקוט בפעולות אלימות, כדי לחבל בהגשמתה של הצהרת בלפור. ההזדמנות לפרעות ניתנה לערבים בעת חגיגות נבי-מוסא. בחגיגות אלה, שמקורן בתקופה שבה ניצח צלאח א-דין את הצלבנים, היו מגיעות משלחות של מוסלמים מכל חלקי הארץ לירושלים ומשם יוצאת תהלוכה למסגד סמוך ליריחו - מסגד שעל-פי המסורת המוסלמית ניצב על קבר משה.

באפריל 1920 נתקבצו ובאו לירושלים אלפי מוסלמים ומשם יצאו בתהלוכה לעבר יריחו. בתום החגיגות, שנמשכו שבעה ימים, חזרו החוגגים לירושלים לשם תפילה לציון סיום העלייה לרגל. לאחר התפילה, ובעקבות נאומי ההסתה הרבים שנשמעו במהלך החגיגות, הפכה התהלוכה להתפרצות נגד היהודים. אדישות השלטונות לנעשה עודדה את הערבים, שקראו בקולי-קולות: "אִדבח אל-יהוד, א-דאוּלה מענא" (טבחו ביהודים, הממשלה אתנו). וכך, בחול המועד פסח תר"ף (4 באפריל 1920), התנפלו מאות ערבים חמושים באלות, פגיונות וחרבות, על הרובע היהודי בעיר העתיקה. הם בזזו חנויות ופגעו בכל יהודי שנקרה בדרכם.
בפרעות תר"ף נהרגו בירושלים שישה יהודים וכמאתיים נפצעו.

שלושה ימים לאחר הפרעות ערכו הבריטים מעצרים נרחבים בקרב הערבים וגם על היהודים לא פסחו. בחיפוש שנערך באחת מעמדות ההגנה בעיר העתיקה, נמצאו 3 רובים, 2 אקדחים ו-250 כדורים. 19 גברים שנמצאו במקום נאסרו. ז'בוטינסקי, שהיה אחראי מטעם ועד הצירים (לימים הוועד הלאומי) לארגון ההגנה בירושלים, שמע על המאסרים רק למחרת היום. מיד יצא ל"קישלה" (בית-המעצר שבמשטרת העיר העתיקה) יחד עם עורך-דין ד"ר מרדכי עליאש, כדי למחות על המאסר. הוא טען בפני הקצין האחראי כי ההגנה אינה ארגון בלתי חוקי וכי הממשל ידע על קיומו ועל-כן דרש לשחרר מיד את האסירים. אולם אם השלטונות סבורים שהם אשמים, הרי הוא, כמנהיגם, אשם גם כן ויש לאסור גם אותו. הקצין הכיר בהיגיון שבדברי ז'בוטינסקי ואסר אותו ללא שהיות.
המאסר עורר זעם רב בקרב היישוב היהודי בארץ-ישראל, שהתקומם נגד עמדת הממשלה שאינה מבחינה בין תוקף לנתקף.

ב-12 באפריל נערך משפטם של עשרים חברי ההגנה. ז'בוטינסקי וחבריו הואשמו ב"החזקת נשק בלתי חוקי וארגון קנוניה להביא לידי מעשי אלימות ורצח".
המשפט היה קצר ובסיומו נידון ז'בוטינסקי ל-15 שנות מאסר עם עבודת פרך וגירוש מן הארץ לאחר ריצוי העונש, בעוד חבריו נידונו כל אחד ל-3 שנות מאסר עם עבודת פרך. כדי לשמור על איזון, הועמדו שני ערבים למשפט באשמת אונס ונשפטו ל-15 שנות מאסר. גם שני מנהיגים ערביים, חאג' אמין אל-חוסייני ועראף אל עראף, שנאשמו בהסתה, נשפטו שלא בפניהם ונידונו ל-10 שנות מאסר כל אחד (השניים ברחו לירדן ומשם לסוריה השכנה).

ביולי 1920 פסק השלטון הצבאי בארץ עם בואו של הנציב העליון הראשון, הלורד הרברט סמואל, לירושלים. כמחווה כלפי האוכלוסייה האזרחית, הכריז הנציב העליון על חנינה כללית לכל מי שהיה מעורב בפרעות של חול המועד פסח תר"ף - יהודים וערבים כאחד. ז'בוטינסקי וחבריו שוחררו מתא המאסר ונתקבלו בהתלהבות רבה על-ידי היישוב היהודי בארץ, אולם ז'בוטינסקי לא הסתפק בחנינה ודרש בתוקף את ביטול פסק-הדין נגדו ונגד חבריו בטענה שאין דין מגן כדין תוקף. לאחר מאבק שנמשך חודשים רבים, הורה לבסוף מיניסטריון המלחמה הבריטי על ביטול פסקי-הדין שניתנו נגד ז'בוטינסקי וחבריו.

מקור הערך: יהודה לפידות


הערות לערך:
שם המעיר: דוד ארגמן arg8d@013.net
הערה: בכתבה הנ"ל חסר פרט חשוב. ביום 5.5.1920 התנפלו פורעים ערבים על מרדכי מלכא שהיה בדרכו מחנות
אביו ברובע המוסלמי לרובע היהודי. מרדכי שלף אקדח (מאוזר) ירה לעבר הפורעים ופגע בהם עד כמה שידוע אחד נהרג. זה היה מעשה גבורה יחיד של יהודי שהעז והתגונן בפני הערבים. מרדכי נאסר ונשלח ביחד עם אנשי ז'בוטינסקי לכלא עכו. ז'בוטינסקי אימץ את מרדכי וטען כי הוא שייך לקבוצתו ובכך מנע העמדתו לדין בנפרד ואולי הצילו מתלייה. ראה כתביו שלז'בוטינסקי בנדון


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן