אנציקלופדיה יהודית דעת - זכות החולה שלא לקבל טיפול ;
חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

זכות החולה שלא לקבל טיפול

על זכותו של חולה למנוע טיפול רפואי המאריך את חייו בסבל.

חוק זכויות החולה, התשנ"ו - 1996
עמדתו היסודית של החוק הישראלי היא שכל טיפול רפואי מותנה בהסכמה מדעת של החולה.

וזה לשון סעיף 13 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996:
לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת לפי הוראות פרק זה.
בכך ביטא המחוקק הכרה באוטונומית הרצון של המטופל ובזכותו להסכים לטיפול הרפואי או לסרב לו, כפי שהייתה מקובלת בפסיקת בתי המשפט עוד לפני חקיקת החוק.

עם זאת, המחוקק קבע גבולות לאוטונומית הרצון של החולה, מתוך עמדה מוסרית ערכית לפיה יש ומוצדק לכפות טיפול רפואי אף בניגוד לרצונו המפורש של החולה. וכך נקבע בסעיף 15(2):
בנסיבות שבהן נשקפת למטופל סכנה חמורה והוא מתנגד לטיפול הרפואי, שיש להתירו בנסיבות הענין בהקדם, רשאי מטפל לתת את הטיפול הרפואי אף בניגוד לרצון המטופל אם ועדת האתיקה, לאחר ששמעה את המטופל, אישרה את מתן הטיפול ובלבד ששוכנעה כי נתקיימו כל אלה:
(א) נמסר למטופל מידע כנדרש לקבלת הסכמה מדעת;
(ב) צפוי שהטיפול הרפואי ישפר במידה ניכרת את מצבו הרפואי של המטופל;
(ג) קיים יסוד סביר להניח שלאחר מתן הטיפול הרפואי יתן המטופל את הסכמתו למפרע.
כפי שנראה להלן, סייגו פוסקי ההלכה את החובה לכפות טיפול רפואי בסייגים העשויים לבטא אוטונומיה זו1.

סייגים לכפיית טיפול רפואי
סיכון החולה או ספק בהצלחת הטיפול
לדעת ר' יעקב עמדין2, אם התועלת שבטיפול אינה ודאית או שיש בו סיכון ממשי, אין לכפותו על החולה:
אבל אם נמנע [מליטול את התרופה] מפני שאינו מחזיקה לרפואה בדוקה אפילו מדעת עצמו בלבד... אין כופין. וכל שכן אם חושש הוא שמזקת לו אותה תרופה שסדר לו הרופא האומר צריך, אפילו בחול אין רשאין להכריחו.
כפיית טיפול רפואי אינה חוקית (ואינה חובה) אלא בתרופה בדוקה בלבד; גם אם סובייקטיבית, החולה אינו סומך על הטיפול, אסור לכפותו עליו; אין צריך לומר שאין לכפות על החולה טיפול ניסויי; ודאי שאין לכפות טיפול שיש בו סיכון לחולה3 - בכל אלה החולה הוא אוטונומי להסכים לטיפול או לסרב לו.

בחירה בין טיפולים שונים
לפי הגדרת ר' יעקב עמדין, ברור שאין לכפות טיפול רפואי מסוים כשיש לו חלופות רפואיות מקובלות4. בכגון זה, החולה בוחר את הטיפול.

חשש להחמרת מצב החולה עקב כפיית הטיפול
אבקש להביא כאן שני מקרים שהגיעו לידיעתי, אך לא קיבלו ביטוי בכתובים, ולבחון באמצעותם את המסגרת התאורטית שבספרות השאלות ותשובות בשאלת כפיית טיפול רפואי.

לפני כארבע שנים, עמד על הפרק באחד מבתי החולים הגדולים בארץ סירובם של שני חולים לאכול: קשישה, בשנות השמונים לחייה, שאף שרוב המערכות החיוניות בגופה קרסו, נותרה צלולה בדעתה, סירבה לאכול וביקשה שוב ושוב שלא יאכילוה בכפייה; ונערה אנורקסית בשנות העשרה לחייה, שהרופאים שקלו להאכילה בכפייה, בניגוד לרצונה. במקרה הראשון, כיבדו הרופאים את רצון החולה, והיא מתה בסופו של דבר תוך זמן קצר. במקרה השני, החליטו הרופאים להאכיל את הנערה בניגוד לרצונה.

בית החולים סבר שהחלטותיו מוצדקות הן מן ההיבט האתי-משפטי-רפואי הן מן ההיבט ההלכתי.

לפי סעיף 15 לחוק זכויות החולה, הרופאים היו רשאים, אך לא חייבים, להתערב בשיקול דעתה של החולה. ומשום שהחולה הקשישה הייתה בדעה צלולה, החליטו הרופאים להימנע מהארכת חייה בניגוד לרצונה, ונמנעו מלהאכילה בכוח.

מבחינה הלכתית, הסתמכו הרופאים בעיקר על פסיקתו של הרב משה פיינשטיין5, המוסיף סייג על הסייגים שהבאנו לעיל, והוא שאין לכפות טיפול (ואפילו לא הזנה6) תוך הפעלת כוח פיזי על החולה, אם יש סכנה שתאחז אותו בעתה, וייכנס לחרדה מעצם כפיית הטיפול עליו, משום שהדבר עלול לסכן את חייו.

במקרה של הנערה, הנחה עקרון אחר את הרופאים בהחלטתם. הם סברו שהתנהגות הנערה אינה רציונלית, אלא ילדותית, תוצאה של האנורקסיה שסבלה ממנה, הפוגעת בכושר השיפוט שלה.

נוסף על תשובת הרב פיינשטיין, התבססו הרופאים גם על סוגיית התלמוד, האומרת:
רופא אומר: צריך [להאכיל את החולה ביום הכיפורים], וחולה אומר: אינו צריך - שומעין לרופא. מאי טעמא? תונבא הוא דנקיט ליה [רש"י: תונבא – שטות. אשטורדישו"ן (טשטוש הדעת)] מחמת חוליו" (יומא פג ע"א)
רופאיה של הנערה סברו שאחזה "תונבא" הנזכר בתלמוד7.

מניעת סבל מחולה סופני
חוק זכויות החולה אינו מסדיר את הסוגיה הסבוכה והכאובה של הטיפול בחולה הסופני8. בעת האחרונה ישבה ועדה ציבורית בראשות פרופ' אברהם שטיינברג על מדוכת שאלה זו, ואימצה עקרונית את גישתם של שניים מגדולי הפוסקים בשלהי המאה הכ', הרב משה פיינשטיין והרב שלמה זלמן אויערבך, ולפיה אין לכפות טיפול רפואי על חולה סופני החי בסבל ובייסורים, והטיפול בו יאריך את סבלו בלא להועיל לו, ואלה דברי הרב פיינשטיין9:
ובאינשי כהאי גוונא [=באנשים כאלה] שהרופאים מכירין שאי-אפשר לו להתרפאות ולחיות, ואף לא שיחיה כמו שהוא חולה בלא יסורין, אבל אפשר ליתן לו סמי רפואה להאריך ימיו כמו שהוא נמצא עתה ביסורין, אין ליתן לו מיני רפואות אלא יניחום כמו שהם... בשב ואל תעשה, אבל אם איכא סמי מרפא שיקילו היסורין ולא יקצרו אף רגע מחייו צריך לעשות כשעדיין אינו גוסס.
ומעין זה היא גם דעתו של הרב שלמה זלמן אויערבך:
רבים מתלבטים בשאלה זו של טיפול בחולה גוסס, יש סוברים דכשם שמחללים שבת עבור חיי שעה כך חייבים להכריח את החולה על זה כי הוא אינו בעלים על עצמו לוותר אף על רגע אחת, אך מסתבר שאם החולה סובל מכאבים ויסורים גדולים או אפילו סבל נפש חזק מאוד, חושבני שאוכל וחמצן לנשימה חייבים ליתן לו גם נגד רצונו10, אבל מותר להמנע מתרופות הגורמות סבל לחולה אם החולה דורש את זה11.
הנה כי כן, כשהחולה הסופני סובל, והרפואה יכולה להציע לו רק את הארכת סבלו באופן מלאכותי, הוא עצמאי להחליט אם הוא רוצה להאריך את חיי הייסורין שלו אם לאו.

עיקרון זה עולה בקנה אחד עם העיקרון שנקבע בסעיף 15(2)(ב) לחוק זכויות החולה, הקובע שוועדת האתיקה, בבואה לאשר טיפול רפואי בניגוד לרצונו של המטופל, חייבת להשתכנע גם ש"צפוי שהטיפול הרפואי ישפר במידה ניכרת את מצבו הרפואי של המטופל" וש"קיים יסוד סביר להניח שלאחר מתן הטיפול הרפואי יתן המטופל את הסכמתו למפרע".

סוף דבר
הדרשות "וחי בהם ולא שימות בהם" ו"לכם שבת מסורה, ואי אתם מסורין לשבת" מלמדות ששמירת הנפש היא ערך-על בסולם הערכים היהודי, הדוחה גם מצוות חשובות ומרכזיות, כגון שבת ויום הכיפורים. לכאורה, גישת המקורות היהודיים, שלא כגישת החוק הישראלי, שקדושת החיים דוחה מפניה את עצמאותו של הפרט לחלוטין, עד שניתן לכפות טיפול רפואי מציל חיים על חולה מסוכן. אולם זהו תיאור פשטני מאוד, כיוון שרבים הם המקרים שבהם, אף לפי המשפט העברי, אין לכפות על החולה טיפול רפואי בניגוד לרצונו12.

הערות
* תודתי נתונה לד"ר דניאל סינקלר שהעביר לידי פרקים מספרו Jewish Biomedical Law: Legal and Extra-Legal Dimension, העומד לראות אור ב-Oxford University Press. פרקים אלו היו לי לעזר רב בכתיבת מאמר זה.
1. לסקירת המקורות בנושא ראה: א' שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, כרך ב, ערך "הסכמה מדעת", עמ' 2, בעמ' 33-22.
2. הנזכר לעיל, בהערה. לניתוח מפורט והרחבת הבסיס התאורטי לאבחנות המצויות ב"מור וקציעה", ראה ד' סינקלר (הנזכר לעיל, בהערה), עמ' 276-275, ועמ' 284-283; הנ"ל, "Non-Consensual Medical Treatment of Competent Individuals In Jewish Law, With Some Comparative Reference to Anglo-American Law", Tel Aviv Studies in Law, Vol. II 1992, p. 247-248.
3. ראה איגרות משה, חו"מ, חלק ב, סימן עג, אות ה. וראה שם, סימן עד.
4. השאלה מצטמצמת להגדרה של חלופה רפואית מקובלת. ראה לדוגמה תשובות הרב ח"ד הלוי, עשה לך רב, כרך ה, סימנים נב-נג, שפסק, בעניין חולה סרטן, שגם טיפול הומאופתי נחשב לחלופה רפואית אפשרית. אך השווה: הרב ג"א רבינוביץ, "תשובה בדבר רפואות הומיאופטיות", רפואה והלכה ג (תשמ"ג), עמ' רמח; הנ"ל, "דרכי ריפוי בלתי בדוקות", שם, עמ' קטו. וראה ד' סינקלר (הנזכר לעיל, בהערה), עמ' 284.
5. שו"ת איגרות משה, חו"מ, חלק ב, סימן עג, אות ה; שם, סימן עד, אות ג.
6. ואולם השווה להלן, בהערה 10, דעתו של הרב אויערבך החולק בעניין זה. להבחנה בין הזנה מלאכותית לטיפול תרופתי, ראה ע"א 506/88 יעל שפר נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 87. וראה ד' סינקלר (הנזכר לעיל, בהערה), הערה 110.
7. כן מסר לי הרב י' שפרן. מושג זה של רצון מעורפל או ילדותי שאין להתחשב בו נמצא הן במשפט העברי (ראה למשל: מור וקציעה, הנזכר לעיל, בהערה; שו"ת איגרות משה, שם), הן בפסיקה הישראלית (ראה פסק דינו של השופט בך בפס"ד קורטאם, הנזכר לעיל, הערה, בעמ' 683 ובעמ' 687).
8. בתי המשפט קוראים למחוקק להסדיר את הנושא בחוק. ראה למשל ע"א 3031/99 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני, דינים עליון, כרך נז, 782.
9. שו"ת איגרות משה, חו"מ, חלק ב, סימן עג, אות א.
10. הרב אויערבך אינו מקבל כנראה את עמדתו של הרב פיינשטיין שהובאה לעיל, שאין להאכיל את החולה בכוח, ונראה שאינו חושש שהפעלת כוח מעין זו תקצר חיים, ולא תאריך אותם.
11. עם זאת, הרב אויערבך מסיים את דבריו בלשון זו: "אם החולה ירא שמים ולא נטרפה דעתו, רצוי מאוד להסביר לו שיפה שעה אחת בתשובה בעוה"ז מכל חיי העולם הבא".
12. אין כאן מקום לדון בהבדלים בין ההלכה לפסיקה הישראלית בכל הנוגע לגבולות המותר והאסור בטיפול בחולה הסופני. נציין רק שבעת האחרונה, התירו בתי המשפט לנתק חולי A.L.S ממכונת הנשמה (ראה למשל ה"פ 1513/01 (תל אביב-יפו) פלוני נ' מדינת ישראל, דינים מחוזי לג(1) 677), שלא כדעת רוב פוסקי ההלכה.

לעיון נוסף
חובת הרופא על פי ההלכה-לטפל בחולה סופני המסרב לטיפול רפואי / הרב ד"ר יעקב גניזי

מקור הערך: עו"ד ירדנה קופ-יוסף, מנהלת המכון התלמודי ומרצה במת"ן, מרכז תורני לנשים. פרשת כי תשא, תשס"ג, גיליון מס' 111 עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה, מדינת ישראל משרד המשפטים המחלקה למשפט עברי; המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו, מכללת "שערי משפט".

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן




ערכים קרובים
התאבדות
חולה הנוטה למות