אנציקלופדיה יהודית דעת - ניאוף, עריות ;
חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

ניאוף, עריות

אופיו של איסור ניאוף, היקפו ותוצאותיו המשפטיות.

תוכן
לא תחמוד אשת רעך
אסורה לבעלה ולבועלה
"שמא נתנה עיניה באחר"
בספרות השו"ת
במשפט הישראלי

יצר לב האדם רע מנעוריו. עיון במקורותינו מלמד שלא תמו חַטאים מן הארץ: דור דור וחוטאיו, דור דור ונואפיו. שניים מעשרת הדיברות שבפרשתנו ובפרשת יתרו, מתריעים מפני חטא זה: "לא תנאף", ו"לא תחמֹד אשת רעֶך". התחקות אחר היקפו של איסור הניאוף מלמדת שמונח זה ציין מתחילה עבֵרה מסוימת, קיום יחסי מין עם אשת איש1, אלא שברבות הימים נתרחבה משמעותו, והוא נעשה שם נרדף לעבֵרות מין בכלל, למעשי זנות וזימה ולמעשים הדומים להם2.

בדברים שנביא להלן אנו מבקשים להאיר נקודות אחדות בדבר אופיו של האיסור, היקפו ותוצאותיו המשפטיות.

עיון במשפט המקרא מלמד שעבֵרת הניאוף נמנתה עם העברות החמורות, ומכאן עונשם החמור של השותפים לה: "ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו, מות יומת הנֹאף והנֹאָפת" (ויקרא כ, י). ברם, עונש חמור זה הוחל רק על ידי שופטים מוסמכים הרשאים לדון דיני נפשות. משפסו הללו מן העולם עם חורבן הבית - ויש אומרים ארבעים שנה קודם שחרב3 - בטל ועבר מן העולם.

חומרת האיסור במשפט המקראי והסלידה מפניו עשויות להסביר גם מדוע הוא נסמך בעשרת הדיברות ובמקומות אחרים במקרא לעברות חמורות אחרות דוגמת רצח4, גנֵבה5 ושבועת שווא (ירמיהו ז, ט; הושע ד, ב). מכמה מקורות עולה שעיקר החטא נתלה בנואף, המפתה אשת איש ומסית אותה לחטוא עמו. בספר משלי מתוארים החוטא ועונשו בצבעים עזים (ו, כה-לה):
היחתה איש אש בחיקו, ובגדיו לא תשרפנה. אם יהלך איש על הגחלים, ורגליו לא תכוינה. כן הבא אל אשת רעהו לא יִנקה כל הנֹגע בה... נֹאף אשה חסר לב, משחית נפשו הוא יעשנה. נגע וקלון ימצא, וחרפתו לא תמָחה. כי קנאה חמת גָּבר, ולא יחמול ביום נקם. לא ישא פני כל כֹפר, ולא יאבה כי תרבה שחד6.
הנואף מתואר במקרא כמי שעושה במחשך מעשיו: "ועין נֹאף שמרה נשף" (איוב כד, טו); ואילו הנואפת מתוארת כמיתממת: "כן דרך אשה מנאָפת אכלה ומחתה פיה, ואמרה לא פעלתי אָון" (משלי ל, כ).

לימים נזדהו המנאפת והזונה, וכשהמשיל יחזקאל את בני ישראל הנוהים אחרי אלהים אחרים, השוום באריכות לזונה ולמנאפת: "כל אלה מעשה אשה זונה שלָטת. בבנותַיך גבך בראש כל דרך ורמתך עשית בכל רחוב, ולא היית כזונה לקלס אתנן. האשה המנאָפת תחת אישהּ תקח את זרים. לכל זונות יתנו נֵדֶה, ואת נתת את נְדניך לכל מאהביך ותִשחֳדי אותם לבוא אליך מסביב בתזנותיך" (טז ל-לג).

וכן עשה ירמיהו הנביא7 בגנותו את עם ישראל שבגד באלוהיו: "כי כֻלם מנאפים עצרת בוגדים" (ירמיהו ט, א); והעיד שהארץ חרבה בעטיים: "כי מנאפים מלאה הארץ כי מפני אָלָה אבלה הארץ יבשו נאות מדבר" (ירמיהו כג, י).

אסורה לבעלה ולבועלה
על אף ההתייחסות השלילית והמחמירה למעשה הניאוף, ניתן למצוא בספרות חז"ל מגמות שתכליתן להקל מעט מהתוצאות המשפטיות החמורות הנובעות הימנו.
במישור הפסיכולוגי, ראו במעשה הניאוף "כֵשֶל" שנגרם בגלל "רוח שטות" בלא כוונה, כמאמר חז"ל: "אין המנאפין נואפין עד שתיכנס בהן רוח שטות8, דכתיב 'כי תשטה9' (במדבר ה, יב). וכתוב בו: 'נֹאף אשה חסר לב10' (משלי ו, יב)"11. מנגד, גינו את הפגם המוסרי במעשה זה, ואף הרחיבו את מידתו, כשדרשו את הפסוק הנזכר לעיל, "ועין נֹאף שמרה נשף", ואמרו: "שלא תאמר שכל מי שהוא נואף בגופו נקרא נואף, אלא [=גם] נואף בעיניו נקרא נואף. והנואף הזה יושב ומשמר אימתיי נשף [=לילה] בא" (ויקרא רבה כג).

מכוח המתינות המתחייבת בדין וחומרת עונש המנאפים, נצטוו השופטים שלא לדון "שני דינין ביום אחד, אפילו נואף ונואפת. אלא דנין את הראשון ואחר כך - למחרת היום - דנין את השני"12. היינו: הגם שלכאורה מדובר במסכת עובדתית אחת, בית הדין צריך לעיין היטב בדינו של כל אחד בנפרד, שמא יימצא בו צד זכות ויינצל מן העונש. זאת בנוסף לדיני הראיות שלפיהם עדות שמיעה וראיות נסיבתיות אינן ראיות קבילות בדרך כלל, ואין להרשיע נאשם אלא על פי עדותם של שני עדים כשרים.

מכוח גישה זו, החילו על הניאוף את הכלל הגדול בדיני נפשות: "מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה" (סנהדרין ד, א). כלומר: אם הדיינים סבורים שטעו בהכרעת הדין, בהלכה שאינה מן המפורסמות, הם חייבים לחזור בהם ובלבד ששינוי הכרעת הדין הוא לטובת הנאשם. מכאן אמרו שאם טעה בית הדין וזיכה נואף שבא על אשת איש "שלא כדרכה" (בניגוד לדין האומר שהוא חייב גם בכגון זה), אינו יכול לחזור בו13.

נוסף לעונש הפלילי המוטל על הנואף והנואפת, לפי ההלכה התלמודית, אישה שזינתה תחת בעלה מרצונה, "כשם שאסורה לבעל אסורה לבועל" (סוטה ה, א). לפיכך לא תוכל להינשא לבועלה גם אחר גירושיה מבעלה הראשון14. כפי שציין ח' כהן15, דין זה, על תוצאתו החמורה, מצוי גם בשיטות משפט אחרות, לא דתיות, כנראה כדי "שלא יהא חוטא נשכר" (כתובות לט ע"ב).

"שמא נתנה עיניה באחר"
נחלקו חכמים בטיב הראיות שיש בהן לקבוע שזינתה האישה ולאסרה על בעלה (יבמות כד ע"ב). אין סומכים בנקל על הודאתה של האישה משום החשש "שמא נתנה עיניה באחר", והיא מבקשת עילה להיפטר מבעלה16. אכן, כשיש "רגליים לדבר" שהודאתה נכונה, היא נאמנת, והוא חייב להוציאה17.

הוא הדין כשהבעל מאמין להודאתה: במקרה זה חל הכלל הנוהג בדיני איסור והיתר, ולפיו "שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא" – 'עשאה לעצמו חתיכת איסור'. כלומר, משעה שהאמין להודאתה, עשאה "דבר איסור", ואסרה על עצמו18.

המגמה להימנע מלאסור את האישה על בעלה רק על סמך הודאת האישה באה לביטוי חריף בתלמוד המביא שרשרת מעשים שבהם מודה אשת איש ששכבה עם איש זר, ואף על פי כן אין אוסרין אותה על בעלה, "שמא עיניה נתנה באחר", והודאתה מוּנַעַת רק מרצונה להתגרש19:
מעשה באישה שבכל יום של תשמיש [=קיום יחסים] הייתה רוחצת את ידי בעלה לאחר מעשה. יום אחד הביאה לו מים לרחוץ ידיו. אמר לה: היום לא עשינו מעשה. אמרה לו: אם כן, אַחֵר בא עלי. שמא היה זה אחד ממוכרי הבשמים שהיו כאן עכשיו. אם לא אתה היית כאן, שמא אחד מהם. אמר רב נחמן: שמא עיניה נתנה באחר, ואין ממש בדבריה.

ומעשה באישה שלא הייתה שמחה עם בעלה. אמר לה: למה את כועסת? אמרה לו: מעולם לא ציערת אותי בשעת התשמיש כמו עכשיו. אמר לה: לא היה עכשיו מעשה! אמרה לו: מוכרי נפט היו כאן. אם אתה לא עשית מעשה, שמא אחד מהם עשה. אמר להם רב נחמן: אל תשגיחו בדבריה. נותנת עיניה באחר היא20.
ומתוך שעסק בדיני ראיות במעשה הניאוף, הביא התלמוד מקרים אחרים שגם בהם יש לנקוט בזהירות בעניין זה:
מעשה באיש שהיה מתחבא בבית אחד עם אשת איש. נכנס בעל הבית לביתו. פרץ הנואף את קיר הקנים וברח. אמר רבא: האישה מותרת לבעלה, שאילו עשה האיש מעשה, היה מתחבא ולא נמלט.

ומעשה בנואף שנכנס אצל אישה אחת, ובא בעלה לביתו. נסתלק הנואף והתחבא מאחורי הדלת, והיו מונחים שם שחליים [=ירק גינה] שטעם מהם נחש21. ביקש בעל הבית לאכול מאותם שחליים. הציץ עליו הנואף, ואמר לו: אל תאכל מהם, לפי שטעם מהם נחש. אמר רבא: האישה מותרת לבעלה, שאילו עשה הנואף מעשה, היה מעדיף שיאכל הבעל וימות, שנאמר: "כי "נאפו ודם בידיהן" (יחזקאל כג, מה). מכאן שאין המנאפים חוששים מלבוא לידי שפיכות דמים.
בכל המקרים הללו, בולט רצון חכמים להקפיד מאוד על דיני הראיות, הן כדי להגיע לחקר האמת הן כדי לנסות ולמנוע את הגירושין משום חשד ניאוף שלא הוכח כדבעי.

בספרות השו"ת
הגם שמעשי ניאוף וזנות "הצנעה יפה להם"22, ניכר רושמם באוצרות המשפט העברי, בעיקר בספרות השאלות ותשובות (השו"ת), שצומחת מן החיים עצמם, ולא רק מעיסוק תיאורטי בתורת המשפט.

במקרים רבים נידונה סוגיה זו בשעה שביקש אחד מבני הזוג לכפות גירושין על רעהו בטענת ניאוף. כך, למשל, מביא הרשב"א (ספרד, סוף המאה הי"ג) תיאור מרתק של סכסוך בין שני בני זוג ש"גבה הר ביניהם"23:
ראובן ואשתו יהודית אשר היו דרים בבית איש אחד מקרובי יהודית. והיה מורגל להתאכסן שמה איש רע ובליעל, מסוֹר ומלשין ואַלָּם [=אלים], רֵיק, זנאי ונואף. וניאופו מפורסם, כי הייתה בעיר אשת איש מיוחדת לו, והיו לו בנים ממנה.

ויהי כי ארכו לו שם הימים, נכנס אותו רשע ומצא יהודית הנזכרת יושבת יחידה. ויפן כה וכה וירא כי אין איש, וילך ויתפשה בבגדה, ורצה לנשקה. ועקב מאנה בו, כעס עליה, ויאמר לה, כי את ממאנת בי, וכבר זנית עם פלוני, ויצא מעמה בחרי אף.

ובעודם מדברים, היה ראובן בעלה ישֵן בעלייה. וייקץ משנתו, וישמע סוף דבריהם, ועמד מרעיד [=רועד]. ויקרא לאשתו, ויאמר לה: היזהרי בנפשך שלא תעלימי ממני דבר, אך תגידי לי מה היו הדברים אשר שמעתי מאחורי הפרגוד, כי כבר הבנתי מקצתם.

ותען ותאמר לו: לא אכחד ממך דבר, כי הדברים האלה דבר אלי האיש. וכשמוע ראובן בעל האישה את דבריה, וראה כי לא כיחדה דבר, האמין לה, ולא חשדה בכלום.
העניינים נרגעו מעט, אך כעבור חודש:
הרגיש וראה ראובן שהייתה רודפת אשתו אחרי אותו האיש ואוהבתו יותר מעצמו, ורוב פעמים מצאם מדברים יחד בדרך אהבה ושמחה. ושמא נאמר כי אפשר שבעל כורחה היה בא [=אותו קרוב נואף] ומדבר עמה? דקדק ראובן הנזכר ומצא כי היא הייתה רודפת אחריו יותר ממה שהיה הוא רודף אחריה.
הבעל הִתרה באשתו לבל תמשיך במעלליה, אך ללא הועיל:
כי כמה פעמים אחר מיכן מצאה כי במטמוניות [=בסתר] הייתה נכנסת בחדר, ומצעת שם מיטתו [=של הנואף] או עושה מלאכת מה, כדי להיות לה כסות עיניים עד כי ידברו יחד. וכך מצאם כמה פעמים. והדבר ידוע, כי היא לא הייתה רגילה לעשות כל בבית, כי אפילו מיטתה לא הייתה רגילה להציע, וכל שכן שבאותו חדר לא היה לה כל.

וכשהיה בעלה בא ומצאה באותו חדר, והאיש שמה, היה אומר לה: מה זו? וכי לא הזהרתיך שלא תדברי עם פלוני מטוב ועד רע?! והייתה תשובתה לאמור: מה אוכל לעשות, כי אנוכי הייתי בחדר תחילה, והוא נכנס אחרי. והוא [=הבעל] היה משיבה: ומי הזקיקך להיכנס שמה, או מה לך באותה מלאכה? והיא תמיד הייתה משיבה לו שינויי דחיקי [=תירוצים דחוקים], כי הייתה אומרת שביקשה בעלת הבית ממנה בדרך אהבה לעשות אותה מלאכה.

והוא לא היה יכול להכחישה, כי לא היה רשאי לשאול מבעלת הבית אם אמת הדבר אם לאו, פן יאמרו עליו שנעשה קנאי באשתו. וגם כי היה ירא שמא ירגיש או ידע אותו האַלם שקינא לה ממנו.
משלא היה לו מוצָא אחר, ביקש ראובן לשאול בעצת "גדולים" [=חכמי הלכה], ולפי שעה הרחיק את אשתו מן העיר, והתרה בה שלא תשוב אליה "פן תחזור למקום קלקולה", ואף התרה בה שלא תתייחד עם אותו נואף. כששמעו חכמי ההלכה את המעשה, התירו לו להמשיך לחיות עם אשתו . אך בכך לא תם הסיפור:
ויהי כראותו כי הותרה לו, שמח בלבו, לפי שהיתה אשת נעוריו, ויתאו [=והתאווה] נפשו לשוב לביתו. ובהיותו בדרך, מצא חבל אנשים באים משם, והגידו לו כי מיד [לאחר] שנתרחק, יצאה אשתו מן העיר, והלכה בביתו של אותו האיש, ועמדה שם שמונה ימים ושמונה לילות. ולא היה בבית רק הוא והיא ובנים קטנים אשר היו לו, כי רק גויה אחת הייתה נכנסת ויוצאת שמה בכל יום לעשות קצת צורכיהם. ואחר השמונה ימים חזרה לאותו מקום אשר הניחה שם.
גם הפעם מצאה האישה מענה לשאלתו לפשר מעשיה:
אתה ידעת כי הבנים [=של הנואף] קרוביי, ואנוכי שמעתי כי היו צריכים לי, ונכמרו רחמי עליהם. כללא דמילתא [=כללו של דבר], כי על רוב המעשים אשר נעשו בינו לבינה הייתה מוצאת תמיד עילה או אמתלה לדבריה.
בסופו של דבר, נטש ראובן את אשתו למשך שנתיים, וגם אז ריננו עליה שזינתה עם גברים נשואים, אלא שלא הייתה ראיה ברורה וחד-משמעית אחת שתמלא אחר דרישות הראיות המחמירות שבדין העברי. ואולם פסק הרשב"א שמכלול הראיות וה"רינון" החוזר ונשנה שיצא על האישה די בו כדי להתיר לבעל לגרש את אשתו בעל כורחה24.

המעיין במאות רבות של תשובות ופסקי דין בנושא זה, יוכל לעמוד על כוחם הרב של חכמי ההלכה להשתמש בדיני הראיות שימוש מושכל, גם כדי להימנע מהרשעת אדם ללא ראיות מוצקות, אלא על סמך שמועות קלוטות מן האוויר, וגם כדי להימנע במידת האפשר מן התוצאה הקשה שכרוכה במעשה הניאוף, פירוק קשר הנישואין.

במשפט הישראלי
בניגוד למשפט העברי, שעבֵרת הניאוף נחשבת בו עבֵרה חמורה ביותר ובת עונשין, אין מעשה זה נמנה עם העברות הכלולות בדין הפלילי של שיטות משפט מערביות בנות ימינו25, ובכללן המשפט הישראלי26. עם זאת, יש לסוגיה זו השפעות על מערכת דיני המשפחה במדינת ישראל.

סעיף 2 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953, קובע: "נישואין וגירושין של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה". לפיכך, אם קבע בית הדין הרבני שזינתה אשת איש תחת בעלה, הוא עשוי לחייבה לקבל גט, לעתים תוך איבוד זכויותיה הממוניות27.

ומאחר שהניאוף נעשה בצנעה, לעתים ידועה רק זהות האישה המזנה, אך זהות הנואף אינה גלויה לבית הדין, וממילא איסורה על בועלה נותר תיאורטי. היה ונתבררה זהות הבועל, אפילו רק מפי האישה, ולא מפי עדים כשרים, נהג בית הדין לרשום על גבי תעודת הגירושין גם את שם הבועל, כדי שלא יוכל לשאת את בעולתו לאישה.

על אף שהכיר בית המשפט העליון בסמכות בית הדין הרבני לפסוק לפי דין תורה, פסל ברוב דעות נוהג זה, וקבע שיש בו חריגה מסמכות. לדעתו, אין כאן שאלת "גירושין", מפני שהם נשלמו סופית לפני מתן התעודה; אף אין כאן שאלת "נישואין", מפני שעדיין לא הוגשה בקשת נישואין28.

בית הדין הרבני הגדול לערעורים, שמלאכת מחיקת ההערה האוסרת את האישה על בועלה הושתה עליו, מאן לקבל את הוראת בית המשפט העליון, באמרו שבית הדין הרבני נתן למעשה שני פסקי דין: האחד קובע את החיוב בגט, והשני קובע את השפעות הגט גם לעניין דיני איסור והיתר.

אגב מקרה אחר, הובא העניין שנית לפני בג"צ29, וגם הפעם קבע בית המשפט ברוב דעות שבית הדין הרבני חרג מסמכותו:
אשה אמנם אסורה לבועלה אם זינתה תחת בעלה, אך אין לשים לה אות לבלתי להשיאה, כדי שדבר הניאוף יתפרסם וייוודע ברבים. לא מצינו בפקודה הוראה המרשה רשות רושמת להביא טומאת האשה לידיעת הציבור. העותרת יכול שתזדקק לתעודת גירושין לצורך שומת מס הכנסה, או הביטוח הלאומי או בקשר להשגת עבודה. איסור נישואין כי קיים, לא מן הראוי שהעותרת תיאלץ להודיעו לכל מי שיראה את התעודה. בכך יש משום פגיעה חמורה בזכות הפרט, והוא הדין לא רק בתעודה הכוללת את הפסקה המגבילה אלא גם בכל תעודה אחרת המכילה סייג כלשהו ומעידה על עצמה שהיא חורגת מן המקובל.
בית המשפט הוסיף ואמר שבניגוד לדין היהודי, תוקף הסייג לנישואין הוא רק בתחומי מדינת ישראל. לפיכך קבע, ש"אין זה מן הראוי לסבך את העותרת על ידי הוספת סייג לתעודה, שאין לו סימוכין בפקודה שמכוחה היא הוצאה, אך יש בו כדי להביך ולביש אותה".

הבדלי הגישות בסוגייה זו, שבין המשפט העברי למשפט הישראלי, משקפים תפישות שונות באשר לתפקידו של המשפט בכלל, והתערבותו בחיי המשפחה בפרט, ויש בהם ביטוי גם לגישות השונות בשאלת הסוגייה הסבוכה של אכיפת מוסר בחברה מתירנית.
הערות
1. במכילתא: "אין ניאוף אלא באשת איש" (שמות כ, יג).
2. ראה, למשל, א' בן יהודה, מלון הלשון העברית (ירושלים תשי"ט), עמ' 3470; א' אבן-שושן, המלון החדש (ירושלים תשמ"ט), עמ' 817. ומכאן הסמכת הזנות לניאוף במקומות שונים, כגון: "ואשׂבִע אותם וינאָפו ובית זונה יתגודָדו" (ירמיהו ה, ז); "ותסֵר זנוניה מפניה ונאפופיה מבין שדיה" (הושע ב, ד).
3. ראה: סנהדרין מא ע"א; ירושלמי סנהדרין פ"א ה"א, יח ע"א; ג' אלון, תולדות היהודים בתקופת המשנה והתלמוד, א (תל-אביב תשי"ט), עמ' 131-129; מ' אֵלון, המשפט העברי (ירושלים תשמ"ח), עמ' 7 והערה 10.
4. וראה פירוש בעלי התוספות, מהד' י' גליס (ירושלים תש"ן), עמ' קיג: "לא תרצח לא תנאף לא תגנב - הטיל לא תנאף בין שניהם, לומר לך ששקול כשניהם ודומה לשניהם. דומה לרציחה שנאמר (דברים כב, כו באיסור האינוס): "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחוֹ נפש כן הדבר הזה". ודומה לגניבה, שנאמר (משלי ט, יז): "מים גנובים ימתָקו ולחם סתרים ינעם". לא תנאף הן אותיות 'תן אף', שכל הנואף מביא אף [=חרון וכעס] לעולם".
5. ויש ליתן את הדעת לעובדה שבניגוד למקובל, איסור "לא תגנוב" שבעשרת הדיברות אינו מכוון כנגד גנבת ממון, אלא כנגד "גונב נפשות". מכאן הזיקה ל"נואף", שכביכול "גוזל" אשת איש מבעלה.
6. מעניין הוא הנימוק ה"תועלתני" המוצג כאן, ולפיו הבעל הנבגד לא יסלח לנואף אשתו. והשווה לדברי בעל ספר ה"חינוך" (ספרד, המאה הי"ג), מצווה לה.
7. ושם השווה את נביאי השקר למנאפים (כט, כג). והשווה: ג, ח; ה, ז.
8. וראה: נ' רקובר, "התגברות היצר כטענת אונס", תחומין יח (תשנ"ח), 209-197.
9. חכמים דרשו כאן, כמו בסוטה, את המילה "תשטה" בשני פנים של הגייה: בשי"ן שמאלית, לשון סטייה; ובשי"ן ימנית, לשון שטות.
10. "חסר לב" מתפרש כאן על מי שעובר עברה בלא יסוד נפשי של כוונה.
11. רש"י במדבר ה, יב, ומקורו במסכת סוטה, שבה העניין מנוסח בהרחבה (שביטוייה המקבילים מצויים גם במשנת אפלטון): "אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות". אך אפשר שגם כאן הכוונה דווקא לעבֵרת מין דווקא. שבלשון חכמים לעתים גם סתם "עברה", עברת מין היא. ואכמ"ל.
12. תוספתא סנהדרין ז, ב, ומקבילתה בתוספתא נגעים א, יא, וכן בירושלמי סנהדרין פ"ד ה"ז, כב ע"ב. בהלכה המאוחרת סייגו דין זה ואמרו שרק כשמדובר בשני עונשים שונים, כגון כשהנואף הוא ישראל והנואפת היא בת כהן, אין דנים את שניהם ביום אחד. ראה: בבלי סנהדרין מו ע"א; רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק יד, הלכה י.
13. בבלי סנהדרין לג ע"ב, והשווה לירושלמי סנהדרין פ"ד ה"ג, כב ע"ב. כשהייתה הטעות בדבר פשוט המפורש בתורה, כגון שדין הנואף והנואפת שווה, מחזירים את הדין. ראה שם.
14. ראה ב"צ שרשבסקי, דיני משפחה (ירושלים תשנ"ג), עמ' 325-320.
15. ח' כהן, המשפט (ירושלים, תשנ"ב), עמ' 581.
16. ראה: פד"ר ג, 260; פד"ר ט, 76.
17. שולחן ערוך, אבן העזר, קטו, ו, והגהות הרמ"א שם. וראה שרשבסקי (לעיל, הערה 14), עמ' 322.
18. קידושין סו ע"א ותוספות, שם, ד"ה רבא; רמב"ם, הלכות אישות, פרק כד, הלכה יח; פד"ר א, 236; שרשבסקי, שם.
19. נדרים צא ע"א-ע"ב, והובאו כאן בתרגום חופשי.
20. בפירושו למשנה, מסביר הרמב"ם ששני מקרים אלה עניינם אשת כוהן, שאף אם נבעלה באונס, אסורה לבעלה (וכן פירשו התוספות על אתר, ד"ה שמא). אך אילו היה מדובר באשת ישראל, הייתה מותרת לו, שהרי "טעות בעובדה" שהייתה לה הריהי כאונס. לסוגיה זו, ראה : מ' דרורי, "שגגה במשפט העברי: טעות בדין טעות בעובדה (לענין הניאוף בשגגה)", שנתון המשפט העברי א (תשל"ד), עמ' 72-97. וראה: הרב י' גולדשמידט, "בגידה בשגגה", תורה שבעל פה כב (תשמ"א), עמ' נב-נז.
21. לפי אמונתם, היה אסור לאכול מזון שנגע בו נחש, שמא הטיל בו ארס.
22. דבר זה בולט בעיקר במיעוט היחסי של עדויות על מעשי אונס בספרות השו"ת הענפה בספרד, אך רושמה של התופעה ניכר מתעודות של בית המשפט הנכרי. ראה: א' גרוסמן, חסידות ומורְדות (ירושלים תשס"א), עמ' 255-229; Y. Assis, "Sexual Behaviour in Mediaeval Hispano-Jewish Society", in: Jewish History (Essays in Honour of C. Abramsky, London, 1988, pp. 25-59.
23. התשובה נתפרסמה בידי ש"ז הבלין, "תקנות רבנו גרשם מאור הגולה בענייני אישות בתחומי ספרד ופרובנס", שנתון המשפט העברי ב (תשל"ה), עמ' 223-219.
24. זאת גם בניגוד לתקנת רגמ"ה, רבנו גרשם מאור הגולה, שאסר לעשות כן ברגיל. על חשיבות התשובה לתולדות תקנת רגמ"ה, ראה הבלין שם.
25. מעניינת היא עדותו של ר"י עראמה (ספרד, המאה הט"ו) על ההבדל בעניין זה כבר בימיו: "[העמים] מחרפים ומגנים יותר הגנבים מן הנואפים, ולא עוד אלא שהם מתפארים בעוון ההוא [=הניאוף]. ואמת שעל דרך האמת הוא בהפך, כי הגנב יקרה שיעשה רע מעט לצורך גדול הכרחי, והוא כאשר לא ימצא אופן אחר למלאת רעבונו כי אם בגנבה, כי אם נמצא הדבר ההוא ישלם בעבורו שבעתים ממחירו, ואף שיתן בו את כל הון ביתו... אמנם נואף אשה חסר לב, כי הוא עושה רע בהפך, כי הוא מזיק נזק גדול לזולתו לנאף את אשתו אשר לא ניתן לימחל [=למחילה] בעבור השחתת גופו ונפשו, כי נגע וקלון ימצא".
26. להתייחסות החברתית לתופעה זו, ראה למשל: ח' נרדי, "מים גנובים - על גברים ובגידות" (תל-אביב 1996). לבעייתיות שבעיגון נורמה זו במשפט המודרני, ראה: א' רובינשטיין, אכיפת מוסר בחברה מתירנית (תל-אביב תשל"ה).
27. לחוסר השוויון בסוגיה זו בין האיש והאישה, ראה: ר' קדרי, "בגידת הבעל כעילה לכפיית גט", מחקרי משפט ז (תשמ"ט), עמ' 329-297.
28. בג"צ 295/72 בכר נ' בית הדין הרבני האזורי, פ"ד כז(1)568. וראה ח' כהן (לעיל, הערה 15), 582.
29. בג"צ 212/74 פלונית נ' בדר"א באר שבע, פ"ד כט(2)436.

מקור הערך: אביעד הכהן (מנהל המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו במכללת "שערי משפט"), מלמד משפט עברי ומשפט חוקתי בפקולטה למשפטים, באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטת "בר אילן". , מתוך: פרשת ואתחנן, תשס"ב, גיליון מס' 84 עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה; מדינת ישראל משרד המשפטים המחלקה למשפט עברי; המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו, מכללת "שערי משפט".

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן



ערכים קרובים
זנות