אנציקלופדיה יהודית דעת - לפנים משורת הדין ;
חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

לפנים משורת הדין

סמכות בית הדין לפסוק הלכה שלא על פי דין, אלא על פי התחשבות במצבם של המתדיינים.

אין מרחמין בדין
משפט התורה ומשפט המלך
לפנים משורת הדין במשפט הישראלי
חידוש מן העת האחרונה
הערות

אמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא... שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו [=עשו] לפנים משורת הדין (בבא מציעא ל ע"ב).

על מקומה של מצוות "ועשית הישר והטוב בעיני ה'" (דברים ו, יח). חשיבותה ומרכזיותה, עמד הרמב"ן. וזה לשונו:
ולרבותינו בזה מדרש יפה, אמרו: זו פשרה ולפנים משורת הדין. והכוונה בזה, כי מתחלה אמר שתשמור חוקותיו ועדותיו אשר צוך, ועתה יאמר גם באשר לא צוך, תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר. וזה עניין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגת האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותיקוני הישוב והמדינות כולם. אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון לא תלך רכיל, ולא תקום ולא תטור, ולא תעמוד על דם רעך, לא תקלל חרש, מפני שיבה תקום וכיו"ב, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין... ואפילו מה שאמרו: ופרקו נאה, ודבורו בנחת עם הבריות, עד שיקָּרא בכל ענין תם וישר.
אחת הדוגמאות הקלאסיות להתנהגות לפנים משורת הדין עולה בקשר למצוות השבת אבֵדה. על פי שורת הדין, אם התייאש בעל האבֵדה מלמצאה, יכול המוצא אותה ליטלה לעצמו, ואינו חייב מן הדין להשיבה לבעליה . אף על פי כן, ראוי שיעשה "לפנים משורת הדין", כעולה מן הסיפור הבא:
רב יהודה היה מהלך אחרי מר שמואל בשוק. אמר לו: מצא כאן ארנק, מה דינו? אמר לו: הרי אלו שלו [כיוון שכבר התייאשו הבעלים]. בא ישראל ונתן בה סימן, מה דינו? אמר לו: חייב להחזיר. הלא דבריך סותרים זה את זה? אמר לו: לפנים משורת הדין (בבא מציעא כד ע"ב. התרגום שלי – מ"ו)
לצד סיפור זה, התלמוד מביא סיפור זהה כמעט לחלוטין בשינוי שמות החכמים ובסיום שונה במובהק:
רבא היה מהלך אחרי רב נחמן בשוק. אמר לו: מצא כאן ארנק, מה דינו? אמר לו: הרי אלו שלו. בא ישראל ונתן בה סימן, מה דינו? אמר לו: הרי אלו שלו. [אמר לו רבא] והלא עומד וצווח! [ענה לו רב נחמן] נעשה כצווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים.
ויש כאן שתי שאלות:
האם רב נחמן אינו מסכים לעקרון "לפנים משורת הדין"?
למה הביא התלמוד שני סיפורים סותרים בלי להכריע ביניהם?
לפני שננסה לענות עליהן, נאמר שנחלקו פוסקי ההלכה בשאלה אם יכול בית משפט לכפות על אחד הצדדים לנהוג לפנים משורת הדין .
לכאורה אפשרות זו קיימת, כעולה מן הסיפור התלמודי בעניין הסבלים שהתרשלו בעבודתם, ושברו חביות של יין:
רבה בר בר חנן שברו לו אותם סבלים חביות של יין. תפש את גלימותיהם [כבטוחה לתשלום פיצויי הנזק]. באו ואמרו לרב. אמר לו: תן להם את גלימותיהם. אמר לו: כך הדין?! אמר לו: כן , "למען תלך בדרך טובים" (משלי ב, כ). נתן להם את גלימותיהם. אמרו לו [הסבלים לרב]: עניים אנחנו וטרחנו כל היום, ורעבים אנחנו, ואין לנו כלום. אמר לו [רב לרבה בר בר חנא]: לך תן להם את שכרם. אמר לו: כך הדין?! אמר לו: כן, "וארחות צדיקים תשמר" (שם) (בבא מציעא פג ע"א).
ואכן גישת חכמי אשכנז היא שהדיין רשאי לכפות פסק דין לפנים משורת הדין. וכך פוסק ה"מרדכי" בשמם של גדולי פוסקי אשכנז כשהוא מסתמך על סוגיית הסבלים:
וכיון דחזינן דהוו כייפי להו הכי [=ומכיוון שאנו רואים שהיו כופים עליהם כך]... גם אנן כייפין למיעבד [=גם אנו כופים לעשות] לפנים משורת הדין, אם היכולת בידו לעשות... ואמר רבי יוחנן: לא נחרבה ירושלים אלא בשביל שהעמידו דבריהם על דין תורה, ולא עשו לפנים משורת הדין. וכן פסק הראב"ן ואבי"ה [מחכמי אשכנז במאה הי"ב-יג] דכייפינן [=שכופין] לעשות לפנים משורת הדין.
ואשר לדעת רב נחמן, שלא פסק שחובה להשיב אבֵדה לפנים משורת הדין, הוא אומר:
נראה לראבי"ה הא דלא כייפין התם [=זה שלא כופים שם] לעשות לפנים משורת הדין, אפשר שהמוצא היה עני, ובעל אבידה היה עשיר.
והעידו מאחרוני פוסקי אשכנז שכך נוהגים בתי הדין:
וכן נוהגים בכל בתי דינים בישראל לכוף לעשיר בדבר ראוי ונכון, ואף על פי שאין הדין כך. ופוק חזי מאי עמא דָבַר [=וצא וראה מה העם נוהג] .
גישת חכמי אשכנז תמוהה ביותר, הלוא המקרא צווח: "ודל לא תהדר בריבו"!? הרב קוק מתמודד ישירות עם קושי זה, ואומר דברים מפתיעים בעניין זה:
ומדת הרחמים היא משמשת ביחוד אצל קובעי החוקים ומתקני תקנות לדורות... ואפילו בשופטים פרטיים, גם כן אין זה כלל גמור [והוא מביא ראיה מסיפור הסבלים]... וגם עיקר של לפנים משורת הדין גם הוא נכנס בכלל הדין לפעמים, "ולא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עשו לפנים משורת הדין" (בבא מציעא ל ע"ב). ומכל זה מוכרחים לומר שהכתוב, שאומר "ודל לא תהדר בריבו", הוא נאמר דוקא בזמן שהדיין אינו מתחשב כלל עם שורת הדין, אלא שהוא פוסק את המשפט רק מפני מדת הרחמים על הדל, אבל בזמן שיש משקל לזה גם כן מצד צורת המשפט ויסודי הדין, יש רשות לדיין לפעמים לצרף לזה גם מדת הרחמים והחמלה על האומללים והעובדים הנדכאים.
אם נחזור לתחילת הדברים, נוכל לקבוע שלפי גישה זו, דרישת המקרא, "ודל לא תהדר בריבו", אינה חוסמת בפני הדיין את הדרך להתחשב במצבו הקשה של בעל הדין.

אין מרחמין בדין
חכמי ספרד חולקים על גישת חכמי אשכנז, והם סוברים שהדיין אינו רשאי לכפות פסק דין לפנים משורת הדין . לדידם, הדרישה לנהוג לפנים משורת הדין אינה מכוונת כלפי השופטים, שהם אמונים על הדין, ו"אין מרחמין בדין" , אלא כלפי כל יחיד ויחיד, כדבריו המאלפים של רב סעדיה גאון :
ואולם מה שקראו בשם קדמוניהם "דרך טובים ואורחות צדיקים", הרי חובה שילכו (הבריות) אחרי זה, אלא שזאת חובה על הבעלים [=המתדיינים], לא על הדיין. אכן הדיין לא יוסיף בדינו ולא יגרע ולא יעַול, שלא יעַות למאמרו: "לא תעשו עָול במשפט, לא תשא פני דל".
ואולי זוהי משמעות שני הסיפורים הסותרים לכאורה שבתלמוד בעניין השבת אבֵדה. בסיפור הראשון מר שמואל מדבר כאדם פרטי, שעליו להשיב את האבֵדה לפנים משורת הדין; ואילו רב נחמן, שהיה דיין מפורסם בזמנו, מדבר כדיין, שאם היה בא לפניו מקרה מעין זה, הרי עם כל הכאב והצער שבדבר, לא היה רשאי לכפות על המוצא להשיב את האבֵדה לבעליה.

עם זאת, נראה שגם לפי גישה זו, דברי הכתוב "ודל לא תהדר בריבו" אינם שוללים מבית המשפט את הסמכות להתחשב במצבו הדחוק של הנאשם בבואו להטיל עליו קנס כספי.

ראשית, חז"ל ומפרשי המקרא פירשו פסוק זה ומקבילו בספר ויקרא, "לא תשא פני דל" (ויקרא יט, טו), כאיסור להפלות לטובה את העני במסגרת סכסוך אזרחי, לא במסגרת שיקולי הענישה הפלילית. וכך, למשל, כותב רש"י בפירושו לפסוק "לא תשא פני דל": "שלא תאמר: עני הוא זה, והעשיר חייב לפרנסו, אזכנו בדין, ונמצא מתפרנס בנקיות" .

וכך נוקטים גם פוסקי ההלכה. כך, למשל, כותב בעל "ספר החינוך" :
שלא יחמול הדיין על החלש והדל בשעת הדין, אלא שידין דינו לאמיתו, לא על צד החמלה עליו, אבל ישווה בין העשיר והדל, להכריחו לפרוע מה שהוא חייב, שנאמר: "ודל לא תהדר בריבו". ונכפל זה העניין במקום אחר, שנאמר: "לא תשא פני דל" .
יישומו של עקרון זה אינו קל, ויש שהשופט היושב בדין נאלץ לכבוש את רחמיו ולפסוק על פי שורת הדין החמורה. דוגמה לדבר יש בתשובתו של הרשב"א בעניין אדם שלווה כסף מחברו, ואין בידו לפרעו, ונאלץ לפנות את דירתו ולהשכירה לאחר כדי לפרוע את חובו מדמי השכירות, אף שהיה מדובר בחוב פעוט, שערכו מועט ביותר בהשוואה לערך הדירה: "וממנה אתה דן למלוה ולוה, שמשכיר זה ביתו או עבדו ונותן למלוה, אם לא רצה למכור. ואין מרחמין בדין, לומר: היאך יוציאו את הלוה מביתו בשביל חוב מועט כזה? שאין הפרש בדבר זה בין חוב מרובה למעט".

מעניין הוא הדמיון בין דברי הרשב"א ובין מה שפסק שופט בית משפט השלום בירושלים, נועם סולברג , בעניין תביעה לסילוק יד מדירה שכורה ופינויה: "כאמור, אין ניתן להתעלם ממצוקתם של הנתבעים, וזו עוד תחמיר במידה ויפונו מן הדירה. התוצאה של פינוים מן הדירה תהיה, בלי ספק, תוצאה קשה. יחד עם זאת, אין בכך בלבד כדי להצדיק מניעת פינויים של אלה... מצוקה כלכלית של דייר ומצבו הבריאותי אינם מהווים הגנה כנגד עתירה לפינוי. בעל הבית אינו חייב לשאת על כתפיו את פתרון בעיותיו האישיות והסוציאליות של הדייר, וחובה זו מוטלת על רשויות הציבור. לא בכדי לימדנו הכתוב: "ודל לא תהדר בריבו" (שמות כג, ג) ומשום כך אין לדון את הדייר על פי אמות מיוחדות אך ורק בגלל עוניו ומצוקתו".

המקור היחיד שניתן ללמוד ממנו לכאורה שאסור לרחם על הדל בעת הטלת קנס, הוא דברי הרמב"ם :
אסור לבית דין לחוס על מי שנתחייב קנס, שלא יאמרו: עני הוא זה, שלא בכוונה עשה, אלא מגבין ממנו כל שיש לו בלא חנינה, שנאמר: "ולא תחוס עינֶך" (דברים יט, כא).
ברם, גם מדברים אלו לא ניתן ללמוד לענייננו, כיוון שהקנס שהרמב"ם מדבר עליו איננו קנס פלילי המשולם לאוצר המדינה, אלא קנס אזרחי המגיע לניזוק, כגון תשלומי כפל (פי שניים מערך הגנבה) שחייב בהם הגנב. אם יפטור השופט את הגנב העני מתשלום הכפל, יבוא הדבר על חשבון זכויותיו של הנפגע. ועל זה נאמר: "ולא תחוס עינֶך".

משפט התורה ומשפט המלך
אף אילו היה הכלל "ודל לא תהדר בריבו" חל בעניינים פליליים, נראה שלא היה מקום להחילו במערכת החוקים הפליליים הנחקקים על ידי הכנסת.

המשפט העברי מכיר בתחום הפלילי בשתי מערכות משפטיות מקבילות – משפט התורה ומשפט המלך .

משפט התורה הוא מערכת הענישה שמקורה בצו האלוקי, והעונשים בה מוחלטים ואינם נתונים לשיקול דעת שיפוטי .

משפט המלך מציין את מערכת הענישה שמקורה בחקיקת הריבון - כגון הכנסת בימינו - הנקבעת לפי צרכיה המשתנים של החברה בכל ענייני הסדר החברתי ושלום הציבור. מצד אחד, עונשים אלה חמורים יותר מדין תורה, כיוון שהם חלים על פעולות או על נסיבות שבהן לא היה מוטל עונש על פי דין תורה (כגון בעבֵרות הקשר והסיוע); ומצד שני, זוהי מערכת ענישה גמישה יותר, משום שאינה מתיימרת להיות ערך מוחלט, והשיקולים המרכזיים בה הם שיקולי יעילות במלחמה בפשיעה (במדינה המודרנית, בכפוף לערכים בסיסיים). השלטון רשאי אפוא להגמיש את יישומן ולהעניק לשופטיו את האפשרות להתחשב בין השאר במצבו המיוחד של הנאשם, כגון במצבו הכלכלי.

לפנים משורת הדין במשפט הישראלי
בשונה מחלק מן הדעות בעולמו של המשפט העברי, העיקרון המוצהר במשפט הישראלי הוא: "אין כופין על האדם לנהוג לפנים משורת הדין, והדבר מסור ליוזמתו ולרצונו של בעל הדין"22. אמנם יש שופטים המעניקים הקלות דיוניות לאחד מבעלי הדין על אפו וחמתו של יריבו, וכופים את היריב לנהוג לפנים משורת הדין23. כמו כן, יש ובעת פסיקת ההוצאות, המהווה חלק מן התוצאה המעשית של פסק הדין, השופט מחליט "לפנים משורת הדין" שלא לחייב את הצד שהפסיד בהוצאות משפט24. ואולם יש להדגיש שלפחות בעצם הסכסוך העומד לדיון, נראה ששופטי ישראל אינם כופים לנהוג לפנים משורת הדין25.

השאלה אם ראוי שימליץ בית המשפט לאחד מבעלי הדין לנהוג לפנים משורת הדין נתחדדה בפסק הדין הידוע בעניין כיתן26. השופט אֵלון הביע את משאלתו שיפצה הצד שהדין עמו את הצד שכנגד לפנים משורת הדין, תוך הבעת דעתו על העניין העקרוני שבהמלצה מעין זו:

מן הראוי... שבנסיבות מסוימות... נביע את דעתנו ונחדיר לתודעתם של המתדיינים, שבנסיבות מסוימות מן הראוי לילך לפנים משורת הדין27.

השופט שמגר, שותפו של אֵלון למותב בעניין כיתן, אמר שהוא "מסתייג בתכלית" מעמדת חברו למותב. ואלה דבריו:
מסתייג הנני בתכלית מן המגמה העולה מבין השיטין בדברי חברי הנכבד, שלפיה רצוי להעניק לתשלום לפנים משורת הדין מעמד כללי וממוסד בדיני הנזיקין... גישה כאמור תוביל בהכרח להגשת ערעורים בלתי מבוססים ותוסיף בכך לקשיים שבהם מתלבטים בתי-המשפט, שהרי אם אין חייבים לסמוך על קבלת טענות המעוגנות בדין דווקא כדי לזכות בפיצויים, מדוע לא למצות את כל ערכאות השיפוט, עד תומן...

יתרה מזאת, מערכת משפט הזונחת - כשיטה - את התחומים שהותוו בדין המהותי ומוסיפה, כנדבך חלופי נוסף וכשיטה, את ההמלצה על מתן פיצויים לפנים משורת הדין, פועלת בהכרח על-פי אמות המידה הערטילאיות, ואם נדייק - גם המקריות - של השופט היושב על מדין בתיק מזדמן, ומביאה במשך הזמן לטשטושו של הדין ולפגיעה בזכויות הצדדים. בשל היעדר אמות מידה ברורות עלול הדבר להביא לא אחת, למעשה, גם לתוצאה שהיא בגדר איפה ואיפה. המלצה לבר-משפטית אשר לפי עצם טיבה יכולה לשמש בנסיבות יוצאות דופן בלבד, אין להפכה בשיטה כשלנו לכלל מנחה, כי הדבר נוגד מהותה28.
השופט י' טירקל, עמד על הזהירות שיש לנקוט בהבעת משאלות והמלצות של שופטים, ואף יעץ:
ראוי לו לשופט, בדרך כלל, לכבוש את יצרו ולצמצם עצמו - בפסק הדין ולא רק בפסק הדין - אך ורק לנושאים שחובה עליו לפסוק בהם כדי להגיע להכרעה בהליך שלפניו29.
חידוש מן העת האחרונה
למרות הדברים שאמרנו לעיל, שהמשפט הישראלי מתנגד עקרונית לכפות על אחד מבעלי הדין לנהוג לפנים משורת הדין בדברים הנוגעים לעניין הנידון בבית המשפט30, דומה שבעת האחרונה סטה בית המשפט מן העיקרון הזה. בתביעת בנק כנגד לקוחתו, שנידונה בבית משפט השלום בתל-אביב, החליט בית המשפט, לפנים משורת הדין, לקזז מן הסכום שהבנק זכאי לו סך 10,000₪. הבנק ערער על פסק הדין31, אך ערעורו נדחה מן הטעם הזה:

לעיתים נוטה בית המשפט במקרים מיוחדים לסטות מהפורמליזם המשפטי ולפסוק על הבסיס של "לפנים משורת הדין", כפי שאירע במקרה זה. בנסיבות מיוחדות שנפרשו בפני השופטת המלומדת ניתן להבין ללבה ולהימנע מהתערבות בשיקוליה. לא בכדי הדבר הראשון שמבקש שלמה המלך מאלוהיו כשהוא מתבשר שעליו למלא תפקיד של שופט ולשפוט את העם הוא "ונתת לעבדך לב שומע, לשפוט את עמך, להבין בין טוב לרע, כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה" (מל"א ג, ט). ואם מוצא שופט לנכון לפעול לפי תחושת הלב, מה לנו כי נתערב בכך?

במאמר שכותרתו "מוחקים לחייבים חובות לפנים משורת הדין", מתח פרופ' רון שפירא ביקורת נוקבת על פסק דין זה, ואלה דבריו32:
אין ספק שפסיקה כזאת חריגה בשיטות משפט בנות זמננו. לא בכדי, האסמכתא היחידה המובאת בה היא מן הנביאים. יש נטייה לחשוב שקיימת לבנק חובה מוסרית שלא לנשות בלקוחותיו העניים בתקיפות יתירה, אך קשה למצוא במדינות מודרניות בתי משפט הרואים לעצמם סמכות לכפות על תובע עשיר, הצודק בתביעתו, לוותר על חלק ממנה "לפנים משורת הדין"... יש הרבה יופי בגישתו המוסרית של בית המשפט המחוזי, ולמרות זאת פסיקתו נראית שגויה לגמרי... השופטים אינם רשאים להניח שהם "שופטים את העם" מכח מתת-אל להיות בעלי "לב שומע". מדינת חוק מינתה אותם לבצע תפקיד מוגדר, והצניעות (המתגלמת בעקרון החוקיות) מחייבת אותם לבצע תפקיד זה כמות שהוא, ולא לממש את העדפותיהם המוסריות.
פסיקה חדשנית זו, יחד עם דברי הביקורת שבאו בעקבותיה, יש בה כדי לחדד את מורכבות העניין שאנו עוסקים בו. מן הדברים שאמרנו לעיל עולה שמדובר בסוגיה רבת פנים, שתיתכנה בה גישות מגוונות.

מאמרים באתר דעת הקשורים לנושא:
מוסר והלכה במסורת היהודית / אהרון ליכטנשטיין
לפנים משורת הדין" - עיקרון אתי, מוסרי ומשפטי / דב רפל


הערות
אני מודה למתמחה שלי, מר אורי דון-יחייא, על סיועו בכתיבת הגיליון.
1. ראה מ' ויגודה, השבת אבדה, בסדרת חוק לישראל, ירושלים תשנ"ב, עמ' 50-48.
2. על חילוקי דעות אלה, ראה מ' אֵלון, המשפט העברי, מקורותיו עקרונותיו ותולדותיו, מהדורה שלישית, ירושלים תשמ"ח, עמ' 148-137.
3. מילה זו, המעידה לכאורה שמדובר בפסק דין, אינה מצויה בכתבי היד של התלמוד. והשווה לגרסה המקבילה של סיפור זה בתלמוד הירושלמי, בבא מציעא, סוף פרק ו, שגם ממנה עולה שאין מדובר בפסק דין אלא בדרישה מוסרית.
4. ב"ח על ספר הטורים, חושן משפט, סימן יב, ס"ק ד.
5. באחת מאיגרותיו, שנתפרסמה בספר הזיכרון לאברהם שפיגלמן, ירושלים תשל"ט, עמ' 67. אני מודה לפרופ' נחום רקובר על הפניה חשובה זו.
6. כך היא לדוגמה שיטת רבי יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך. ראה בית יוסף, חושן משפט, סימן יב, ס"ק ב.
7. משנה, כתובות ט, ב-ג. דברי ר' עקיבא.
8. ר' סעדיה גאון, ספר הפיקדון (בתרגומו של ד"ר אדם נח בראון).
9. רש"י, ויקרא יט, טו. על פי תורת כהנים ד, ב.
10. וראה אוצר המדרשים (אייזנשטיין), עמוד קלח, ד"ה (ח') ומה משה: "שלא תאמר: הואיל וזה עני, אטול מזה ואתן לזה. אמרה תורה: "לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול"… אמר רבי שמואל בן רבי נחמני, אמר רבי יוחנן: כל דיין שנוטל ממון מזה ונותן לזה שלא כדין, הקב"ה גובה את נפשו, שנאמר "וקבע את קובעיהם נפש".
11. ספר החינוך, מצוה עט.
12. וראה גם: רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כ, הלכה ד; טור, חושן משפט, סימן יז; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן יז, סעיף י. בספרות השו"ת, שימש כלל זה בסכסוכים אזרחיים, כגון: שו"ת חכמי פרובינציה, חלק ב, סימן א, ד"ה לחכם אחר; שו"ת מהרשד"ם, אבן העזר, סימן לב, ד"ה תשובה א'; שו"ת חוות יאיר, סימן מה, ד"ה והנה אחר; שו"ת שבות יעקב, חלק ג, סימן קעד, ד"ה הנה קבלתי.
13. שו"ת הרשב"א, חלק א, סימן אלף קמג.
14. ת"א (ירושלים) 6050/98, יעקב באשר נ' דוד עובדיה, תק-של 2000(1), 194 ,עמ' 198.
15. רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כ, הלכה ד.
16. ראה לעניין זה, דרשות הר"ן, דרשה יא. וראה עוד, מ' אֵלון, המשפט העברי, לפי מפתח העניינים, ערך "מלך, מלכות (עברי)".
17. עם זאת ידוע שנרתעו חכמים מהטלת עונשים מסוימים, כגון עונש מוות, וסברו שיש להחמיר מאוד בדיני הראיות כדי להקשות על הוכחת אשמתו של הנאשם. ראה, למשל, דברי ר' עקיבא במסכת מכות ז ע"א. ותן דעתך שבאופן פרדוכסלי, ר' עקיבא הוא שטבע את הפתגם: "אין מרחמין בדין" (ראה לעיל, הערה 11).
22. השופט מ' אֵלון, ע"א 350/77 כיתן נ' וייס, פ"ד לג(2) 785, 810; קליינמן, בע' 472.
23. בש"פ 6743/93 פנסו נ' מ"י, תקדין עליון 93(4) 162 (מחיקת ערר במקום דחייתו כדי לאפשר הגשת ערר חדש); בג"ץ 7744/03 זיאדאת נ' משרד הפנים, תקדין עליון 2003(4) 969 (רשות להגיש עתירה מתוקנת); ע"א 521/03 דייני נ' עזבון קושניר, תקדין עליון 2003(2) 2310 (עיכוב הליכי מחיקת עיקול); ע"א 4608/92 שחאדה נ' בנק ערבי ישראלי, תקדין עליון 96(2) 405 (הארכת מועד להגשת ערעור). ראה גם רע"א 1119/05 גולדסיל נ' ביליה רוברט, תקדין עליון 2005(1) 2253.
24. ראה דברי בית המשפט במהלך חריג במיוחד שנקט: "לפנים משורת הדין, ואף שבתביעה ובערעור לא היה ממש - אנו מחליטים לבטל את ההוצאות שהוטלו על המערער בבית המשפט המחוזי ולהמנע מהטלת הוצאות בערכאה זו" (ע"א 9090/03 מאור נ' מ"י, תקדין עליון 2004(2) 2315). וכן: "בהתחשב בנסיבות האישיות של המבקשים, ולפנים משורת הדין, וחרף בקשת המשיב, אין צו להוצאות בהליך דהיום" (בש"א 4337/03 מצדה נ' בל"ל, תקדין עליון 2004(1) 703); ע"א 5934/02 קוך נ' מנהל מס שבח, תקדין עליון 2005(1) 1094; בג"ץ 792/05 רחמים נ' המפקח הכללי של משטרת ישראל, תקדין עליון 2005(1) 1819.
25. אך ראה להלן, ליד ציון הערה 30 ואילך.
26. ראה לעיל, בהערה 22.
27. פרשת כיתן, עמ' 811. לגישת השופט אֵלון בכללה, ראה קליינמן, עמ' 475-472.
28. שם, עמ' 805. לשיטת שמגר בכללה, ראה קליינמן, עמ' 476-475. לגישת השופט ויתקון באותה פרשה, ראה שם, בעמ' 807.
29. רע"א 4651/03 בד"ל נ' קבסא, תקדין עליון 2003(2) 3698.
30. ראה לעיל, ליד ציון הערה 22 ואילך.
31. ע"א (מח', ת"א) 3340/01 בנק המזרחי נ' בת לי אפללו ויקטוריה, תקדין מחוזי 2005(2) 745.
32. נ' שרביט, גלובס, 7.6.05.

מקור הערך: ד"ר מיכאל ויגודה, ראש תחום המשפט העברי, משרד המשפטים. מתוך: פרשת משפטים, תשס"ב, גיליון מס' 62 וכן רפאל יעקבי, שופט בית משפט השלום בירושלים. תשס"ה. גיליון 218. מדינת ישראל משרד המשפטים המחלקה למשפט עברי; המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו, מכללת “שערי משפט”

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן



ערכים קרובים
מידת חסידות
משנת חסידים
שורת הדין


נושאים קרובים באתר דעת
לפנים משורת הדין