אנציקלופדיה יהודית דעת - הקדשות ;
חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

הקדשות

סמכות בתי הדין הרבניים בניהול נכסים שהוקדשו למטרות דתיות.

תוכן
מבוא
בית הדין כממונה על ההקדשות
דרכי הפיקוח על ההקדשות
א. בחירת האפוטרופסים ומינוים
ב. פעולות הטעונות אישור מראש
ג. חובת הדיווח
העדפת נהנה קרוב משפחה על ידי נאמן
פיטורי אפוטרופסים
סיכום

מבוא
סימן 53 לדבר המלך במועצתו, 1947-1922, קובע:
לבתי-הדין הרבניים של העדה היהודית יהא שיפוט יחיד בכל ענין הנוגע ליצירתו או להנהלתו הפנימית של ווקף או הקדש דתי שנוסדו לפני בית-דין רבני לפי דיני ישראל.
חוק הנאמנות, התשל"ט-1979, המסדיר את נושא ההקדשות במדינת ישראל לא שינה מצב זה, וסעיף 41(א) בו קובע במפורש:
לגבי הקדש דתי שנוסד בפני בית דין דתי על פי הדין הדתי רשאי בית הדין הדתי להורות שהוראות חוק זה בענין יצירת הקדש ובענין ניהולו הפנימי לא יחולו עליו.
אם כן, בית הדין הרבני הוא הממונה על פי חוק על ההקדשות הדתיים. בדברים שלהלן אבקש לסקור בקצרה מקצת מן העקרונות המנחים את פעילות בתי הדין הרבניים ומידת מעורבותם בנושא זה. אולם לפני שאדון בגופם של דברים, אני מבקש להטעים שהגדרת ה"הקדש" כ"הקדש דתי" והחלת הוראות המשפט העברי עליו, אינה נגזרת ממהות מטרות ההקדש, שהרי אינן מטרות "דתיות" פולחניות דווקא, אלא משום שנוסד בפני בית דין דתי. הקדש שנוסד שלא בפני בית דין דתי, אינו הקדש דתי לפי החוק, אף אם מטרותיו "דתיות".

בית הדין כממונה על ההקדשות
מעורבות בית הדין היא יותר מפיקוח גרידא, שהרי כבר קבעו הפוסקים, וכן נקבע בפסקי הדין שניתנו בבתי הדין, שבית הדין עצמו הוא הממונה על ההקדשות. וכמו שבעניין נכסי יתומים הביטוי השגור הוא "בית דין אביהם של יתומים", כך בעניין נכסי צדקה: "בית הדין הוא ידם של העניים".

בית הדין, כממונה על ההקדשות, חייב לדאוג לשמירה על הנכסים שהוקדשו ולפיתוחם, כדי שישמשו למטרות הנעלות שהועידו להם המקדישים הנכבדים, ולא רק שלא יֵרדו לטמיון. חובה זו נובעת הן מן העובדה שסמכו המקדישים על בית הדין שיעשה כן הן מצד הזכאים ליהנות מן ההקדש, שברוב המקרים אינם יכולים, ואף אינם יודעים, לממש את זכויותיהם מן ההקדש. נמצא בית הדין משמש פה לשניהם, למקדישים ולנזקקים, בבחינת "פתח פיך לְאִלֵּם" (משלי לא, ח). לכן אין חשיבות פורמלית לזהותו של התובע לתקן את המצב. זאת ועוד, בית הדין חייב להתערב מיזמתו לטובת התיקון אף אם נודע לו הדבר על ידי מן דהוא.

וכבר עמד על עניין זה בית הדין הגדול בפסק הדין הידוע בעניין 'הקדש עיזבון בליליוס'1, בהרכב הרבנים א' גולדשמידט, ש"ש קרליץ, י"פ פיטוסי, זכר צדיקים לברכה, כשדחה את טענות המערערים בדבר פגמים בהגשת התביעה ובניסוחה. וזה לשונו:
אין ביה"ד חי מפי הצדדים המופיעים לפניו בכגון זה; תמיד חייב ביה"ד לדון ולברר ולנקוט בכל אמצעי שהוא, הן אם נדרש על ידי מישהו לכך, או לא, מכח תפקידם כבית דין עליהם לשמור שכספי עניים יגיעו למטרתם הנכונה, באמצעות השלוחים המתאימים2.
מן ההיבט הזה של תפקיד בית הדין, נגזר גם היחס אל אפוטרופסים שאינם ממלאים את תפקידם כראוי (גם אם לא מעלו בכספי ההקדש), משום שאין כאן רק אי-מילוי תפקיד האפוטרופוסות בלבד, אלא הדבר נחשב גם כאילו ביה"ד עצמו אינו ממלא את תפקידו כראוי.

דרכי הפיקוח על ההקדשות
הכלל העיקרי בפיקוח על פעולת האפוטרופוס הוא: הקדם רפואה למכה. כלומר, השתדל לסגור את הפרצות מראש.

התלמוד הירושלמי3 מספר על המנהג בזמן שבית המקדש היה קיים שכל אדם היה תורם בכל שנה מחצית השקל לצורך קרבנות הציבור באותה שנה. התרומות היו נאספות באחת מלשכות בית המקדש. שלוש פעמים בשנה היו תורמים את הלשכה, ממלאים שלושה כלים גדולים במטבעות שנאספו בלשכה ובהם היו קונים את הקרבנות. והמשנה אומרת:
התורם נכנס לא בפרגוד חפות ולא במנעל ולא בסנדל ולא בתפילין ולא בקמיע, שמא יעני ויאמרו מעַון הלישכה העני, או שמא יעשיר ויאמרו מתרומת הלישכה העשיר, שאדם צריך לצאת ידי הבריות.
כלומר, הכוהן היה נכנס ללשכה בבגד שאי אפשר להסתיר בו מטבע. עוד נאמר שם בירושלמי שלא היה נכנס שם כוהן ששערו מגודל. ואם היה לבוש בגד צמר, היו בודקים בין זיפי הצמר. אף היו מדברים עם הכוהן כל זמן שהותו בלשכה, כדי שלא יכניס מטבע לפיו. כל זאת היו עושים כדי למנוע לזות שפתיים.

לכן, הדרך הטובה והיעילה ביותר למניעת מעשי מרמה או רשלנות וניהול כושל היא ליצור תנאים שימנעו מעשים פסולים מראש. בית הדין דואג לדבר בשלוש דרכים עיקריות: מקפיד מאוד בבחירת האפוטרופוס ורואה בו אחראי אישית כלפיו; אינו מתיר לו לעשות פעולות מסוימות בלא אישור מראש; ומחייב אותו לדווח על פעולותיו - כעולה מתקדימים שנידונו בפני בתי הדין הרבניים.

א. בחירת האפוטרופסים ומינוים
אופן הבחירה והמינוי – כשהמקדיש בוחר את האפוטרופסים, בית הדין משתדל לכבד את רצונו. גם כשנאמר בשטר ההקדש שהאפוטרופסים הנותרים יציעו את המועמדים החדשים, בית הדין אינו מתערב בדרך כלל בבחירתם, והוא מקבל את הצעתם.

ואם לא נקבעה מראש דרך המינוי, המועמדים מוצעים בידי אנשים המוכרים לבית הדין, ולעתים על ידי הנהנים. האפוטרופוס נדרש להופיע אישית בפני בית הדין, כדי שיתרשמו ממנו ומכישוריו למילוי התפקיד4, ומתחייב למלא אחר הוראות בית הדין ולדווח על פעולותיו.

מינוי זמני או חלקי - כשיש לבית הדין ספק באשר לכישוריו של המועמד, הוא מתמנה לתקופת מוגבלת של שנה או יותר, ורק לאחר תקופת הניסיון הוא מקבל מינוי של קבע.

פעם אחת מינה בית הדין האזורי בירושלים, על פי שטר ההקדש, אחד מבני משפחת המקדיש להיות אפוטרופוס על נכסי ההקדש המשמשים מוסד חינוכי, אך הגביל את המינוי לנכס בלבד, אך לא לחברות בהנהלת המוסד, כיוון שלעניין זה דרושים כישורים חינוכיים, לא רק כישורים עסקיים5.

מינוי אישי – בית הדין ממנה את האפוטרופסים מינוי אישי, ואינו ממנה "עמותה" או "הנהלה". ואף כשההקדש פועל כ"עמותה", האפוטרופסים מתמנים מינוי אישי מכלל חברי העמותה, והם אחראים אישית להקדש כלפי בית הדין. כך, למשל, בהקדש לטובת בית חולים: בית החולים מנוהל כעמותה ציבורית, ההכנסות מן ההקדשות מועברות אל העמותה לטובת בית החולים, אך נכסי ההקדש מנוהלים בידי אפוטרופסים שמונו על ידי בית הדין. זאת ועוד, האפוטרופוס רשאי אמנם להסתייע בשלוחים ומיופי כוח לפעולות מוגדרות, אך שיקול הדעת חייב להיות שלו תמיד6.

מינוי קרובי משפחה – בית הדין אינו ממנה קרובי משפחה (מדרגה ראשונה) לשמש יחד כאפוטרופסים בהקדש אחד7, אף על פי שלפי ההלכה ניתן למנות גם שני אחים8, אלא אם ביקש המקדיש עצמו שיתמנו רק אפוטרופסים מבני משפחתו.

פעם אחת אישר בית הדין בירושלים באופן חריג מינוי אב ובן להקדש אחד, משום שסבר שהדבר הוא לטובת ניהול ההקדש, אך הגביל את זכות ההצבעה של הבן9.

מספר האפוטרופסים - אין ממנים פחות משלושה אפוטרופסים, אלא לפי דרישת המקדיש, ולעולם אין ממנים נאמן יחיד, כמו שנפסק בשולחן ערוך10:
הקופה אינה נגבית בפחות משנים, שאין עושין שררה על הציבור בממון בפחות משנים... ואינה מתחלקת אלא בשלשה, לפי שהיא כדיני ממונות, לעיין על כל עני כמה ראוי לו.
בדרך זו יש שיקול דעת נכון יותר של האפוטרופסים ואיזון בפעולותיהם, במיוחד בחלוקת הכספים לנהנים. אף נמנעת ברוב המקרים אפשרות שימוש לא נאות בכספי ההקדש, כיוון שנתברר שמעילות או שימוש חריג נעשו ברוב המקרים בזמן שהיה להקדש אפוטרופוס יחיד. לכן, נקבע שאם מת אחד האפוטרופסים או התפטר, חבריו חייבים להודיע על הדבר מיד לבית הדין כדי שימנה אחר במקומו.

מקום מגורי האפוטרופוס – כדי לייעל את הטיפול בנכסי ההקדש, האפוטרופוס חייב לגור במקום שהם מצויים בו11, אלא אם כן נאמר אחרת בשטר ההקדש12. באחד מפסקי הדין, ביטל בית הדין האזורי בירושלים13 מינוי של אפוטרופוס ששהה רוב הזמן בחוץ לארץ.

ב. פעולות הטעונות אישור מראש
כדי למנוע נזקים או מעשים לא תקינים בנכסי ההקדש, יש פעולות שלביצוען האפוטרופסים זקוקים לאישור מראש מבית הדין, כגון:

א. מכירת נכס הקדש או התקשרות בחוזה של שכירות מוגנת, "דמי מפתח", או בחוזה שכירות לתקופה ארוכה14.

ב. שעבוד נכסי ההקדש. הנוסח המקובל בשטרי ההקדש הוא: "לא ימכר ולא יגאל ולא יתמשכן"15, אך במקרים יוצאים מן הכלל, בית הדין מאפשר שעבוד נכס הקדש לטובת ההקדש. כך, למשל, כשדייר מוגן מבקש לפנות את הנכס ומבקש לקבל את חלקו בדמי המפתח. ידוע שפינוי דייר מוגן הוא לטובת הנכס, ואם אין די כסף בקופת ההקדש, יתיר בית הדין ליטול הלוואה ולמשכן את הנכס כדי לפנות את הדייר, בתנאי שדמי השכירות שיתקבלו מהנכס כפנוי יכסו את ההחזר והריבית תוך שנים אחדות, ולאחר כמה שנים תגדל ההכנסה מנכס ההקדש משמעותית.

ג. קבלת שכר. בדרך כלל האפוטרופסים מנהלים את ההקדש שלא על מנת לקבל פרס, אך לעתים אישר בית הדין את בקשת האפוטרופסים לקבל שכר. שכר זה נקבע בידי בית הדין לפי היקף העבודה וגובה ההכנסות מן ההקדש. אפוטרופסים שנטלו לעצמם שכר שלא על דעת בית דין, פוטרו מתפקידם, וכה אמר בית הדין:
בזה גופא שעשו המשיבים מדעת עצמם ולא שאלו בעצת ביה"ד, מעלו בתפקידם ואינם ראויים עוד לשמש כאפוטרופסים על נכסי ההקדש16.
כל פעולה שהאפוטרופסים אינם רשאים לעשותה בלי רשות בית דין צריכה היתר מיוחד, כדי שתיבחן בידי בית הדין לעצמה, ובכל מקרה אין תוקף להיתר גורף17.

ג. חובת הדיווח
בתלמוד הירושלמי נאמר18:
[אמר] רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן: מצינו בתורה בנביאים ובכתובים שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום. בתורה מניין? "והייתם נקיִם מה' ומישראל" (במדבר לב, כב). ובנביאים מניין? "אלהים הוא יֹדע וישראל הוא יֵדע" (יהושע כב, כב). ובכתובים מניין? "ומְצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם" (משלי ג, ד).
גם נאמן שאינו חשוד חייב למסור דין וחשבון, כדי לצאת ידי חובת הבריות, כדרך שנהג משה רבנו כשנסתיימה מלאכת המשכן, כמו שנאמר: "אלה פקודי המשכן משכן העדֻת אשר פֻּקד על פי משה" (שמות לח, כא), וכפי שנתבאר במדרשי חז"ל. ונפסק בשולחן ערוך19:
אע"פ שגבאי צדקה הכשרים אין מדקדקים אחריהם, מכל מקום, כדי שיהיו נקיים מה' ומישראל, טוב להם ליתן חשבון.
קל וחומר כשבית הדין דורש מן הנאמן לדווח על מעשיו. לפיכך נקבע הדבר כנוהג מחייב, שכל אפוטרופוס חייב לתת דו"ח שנתי. עניין הדיווח נכתב בפירוש בשטר ההקדש עצמו או בכתב המינוי, והרי כאילו נתמנה מלכתחילה בתנאי שייתן דו"ח20, ונמצא שעניין הדיווח אינו עצה טובה בלבד אלא חובה הלכתית-משפטית.

כשמצא בית הדין שהדו"ח אינו מפורט די הצורך או אינו מאושר כדין או שההוצאות מרובות על ההכנסות, ביקש לערוך חקירה יסודית של מסמכי ההקדש ופעולות האפוטרופסים21, מינה "אפוטרפוס על" חיצוני לבדיקת הפעילות22, ובמקרה מסוים אף מינה ועדת חקירה23.

העדפת נהנה קרוב משפחה על ידי נאמן
זהות הנהנים מן ההקדש נקבעת על ידי המקדיש עצמו בשטר ההקדש, אך בדרך כלל אין מפרטים אותם, אלא את הקבוצה שיש לבחור ממנה את הראויים ביותר. כן הוא הדבר בהקדש לטובת אנשים מארץ המוצא של המקדיש או לטובת תלמידי חכמים או עניים מאותה ארץ.

בכגון זה, האפוטרופסים מחליטים כיצד לחלק את פירות ההקדש בין המועמדים הראויים ביותר לפי הוראות שנקבעו בכתב ההקדש. וכיוון שאי אפשר לחלק את הכסף לכל המועמדים, נקבע שיש לקבוע קריטריונים ברורים לחלוקת התמיכות מכספי ההקדש24. העדפה לא מוצדקת של קרובי משפחה היא עילה לפיטורי האפוטרופסים, כמו שנעשה בתביעה שהוגשה בפני בית הדין הרבני האזורי בירושלים לפטר אפוטרופוס שמסר אחת מדירות ההקדש לשימוש חתנו של הנאמן בלי לשלם "דמי מפתח"25.

פיטורי אפוטרופסים
מעילה בכספי ההקדש ואפילו נטילת שכר בלא רשות בית הדין26, מינוי שהושג ברמייה27, ניהול כושל28, אי-ציות להוראות בית הדין29, אי-הגשת דוחות30 - כל אלה הן עילות לפיטורי האפוטרופוס. בדרך כלל, בית הדין נזהר מאוד בהטלת סנקציה זו, ואינו עושה כן אלא לאחר אימות העילה לפיטורין31, בגלל הפגיעה החברתית והכלכלית הכרוכה בהטלת דופי ביושרו ובאמינותו של המפוטר, כמו שכתב הרה"ג עובדיה יוסף שליט"א32: "גיזברי הקדש אין להורידם ממינויים... שמעלין בקודש ולא מורידין, והורדתם הוה ליה [=הרי הוא] כשפיכות דמים".

אמנם יש הבדל עקרוני בין אפוטרופוס שנתמנה בידי המקדיש עצמו, שדינו כאילו מינהו אבי יתומים, ובין אפוטרופוס שנתמנה בידי בית הדין: במינוי על ידי המקדיש, אין די בחשד באפוטרופוס, ויש צורך להוכיח שפעל שלא כשורה; ואילו באפוטרופוס שנתמנה בידי בית דין, די בעצם קיומו של חשד כדי לסלקו מתפקידו, כמו שפסק הרמב"ם33:
בי"ד שהעמידו אפוטרופוס ושמעו עליו שהוא אוכל ושותה ומוציא הוצאות יתר מדבר שהיה אמוד בו, יש להם לחוש לו שמא מנכסי יתומים הוא אוכל, ומסלקין אותו, ומעמידין אחר34.
משום כך השעה לעתים בית הדין את האפוטרופוס והעמיד אחר במקומו, עד שנתבררו הטענות שהועלו כנגדו35.

סיכום
מעורבות בית הדין בהקדשות הדתיים מקיפה למעשה את מגוון פעילות ההקדש, והיא אמורה להבטיח את ניהולו התקין, ובעיקר קיום המטרות שלשמן נוסד, והפקת מירב התועלת מנכסיו. תפקידו הראשי של בית הדין הוא בחירת אפוטרופסים מתאימים ומינוים, קבלת דוחות מהם ובדיקת טיב פעילותם.

הניסיון מלמד שמעורבות פעילה של בית הדין ממריצה את פעילות האפוטרופסים ומביאה לתוצאות משופרות הן בניהול ההקדש הן בהגדלת ההכנסות לתועלת הציבור הן במניעת מעשים שלא ייעשו.

הערות
1. ערעור תשט"ז/21, מועצת עזבון בליליוס ואחרים נ' הרב צ.פ. פרנק ואחרים, פד"ר ב, עמ' 18, בעמ' 35-34.
2.
ראה גם א' שוחטמן, סדר הדין (ירושלים תשמ"ח), עמ' 53-52.
3. ירושלמי, שקלים, פרק ב, הלכה ב.
4. לכישורים הנדרשים מן האפוטרופוס על נכסי יתומים, ראה שולחן ערוך, חו"מ, סימן רצ, סעיף ב.
5. תיק תשט"ו/1316 המבקש מר מ"ב (לא פורסם). על פסק הדין הוגש ערעור, אך הוא נדחה. ראה תיק תשי"ז/154 משה ברוכוב נ' בית היתומים הספרדי (פורסם בספר בשערי בית הדין, חלק א, ירושלים תשנ"ט, עמ' 26-17).
6. תיק 6/2/712 התובע הכללי של הרבנות הראשית לעניני הקדשות נ' אפוטרופסי הקדש טורא (פורסם בספר בשערי בית הדין, חלק א, עמ' 75-68), שביקר בחריפות אפוטרופוס שמינה אפוטרופוס אחר תחתיו. ראה גם קהילות יעקב, בבא קמא, סימן מד, ס"ק ד.
7. תיק תשנ"ט/1738 בביה"ד האזורי ירושלים, בעניין הקדש אתר קבר רשב"י (פורסם בספר בשערי בית הדין, חלק א, עמ' 317, בעמ' 352-351).
8. שולחן ערוך יו"ד, סימן רנו, סעיף ג.
9. תיק תש"ס/1417 בעניין הקדש פלוני (לא פורסם). לעניין הגבלת זכות ההצבעה של הבן, בית הדין מסתמך על התוספתא: "בדיני ממונות... אב ובנו הרב ותלמידו שניהן נמנין אחד" (סנהדרין ז, ב), ואף מפנה להרמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק יא, הלכות ז-ט, והשגות הראב"ד, ולחם משנה, שם.
10. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנו, סעיף ג.
11. ראה תיק לג/319 ביה"ד האזורי צפת, בראשות הרב א"ש הכהן קפלן ז"ל (פורסם בספר בשערי בית הדין, חלק א, עמ' 28); תיק תשנ"ט/1738 בביה"ד האזורי ירושלים, בעניין הקדש אתר קבר רשב"י (פורסם בספר בשערי בית הדין, חלק א, עמ' 317, בעמ' 352-351).
12. ערעור תשל"ט/83 שמעון ואחרים נ' יעקב ואחרים (פורסם בספר בשערי בית הדין, חלק א, עמ' 38-36).
13. תיק תשכ"ט/354 (פורסם בספר בשערי בית הדין, חלק ב, ירושלים תשס"ב, עמ' 79).
14. ראה לדוגמה פסק הדין שפורסם בספר בשערי בית הדין, חלק א, עמ' 190.
15. לעניין זה, ראה תיק 6/9/712 ביה"ד האזורי בירושלים בראשות הרב עובדיה יוסף שליט"א (פורסם בספר בשערי בית הדין, חלק א, עמ' 447).
16. תיק תשט"ז/730 הגר ואחרים נ' לנדנר ואחרים (פורסם בספר ביכורי אשר, לרב מסעוד אלחדד, חלק ב, סימן נג).
17. תיק 6/2/712 התובע הכללי של הרבנות הראשית לעניני הקדשות נ' אפוטרופסי הקדש טורא (פורסם בספר בשערי בית הדין, חלק א, עמ' 75-65).
18. ירושלמי, שקלים, פרק ג, סוף הלכה ב.
19. יורה דעה, סימן רנז, סעיף ב.
20. ראה רמ"א, חו"מ, סימן רצ, סעיף יז, בעניין מי שנתמנה על ידי ערכאות של גויים, שחייב לדווח על מעשיו, כיוון שכך הוא המנהג בדיניהם.
21. בביה"ד האזורי בירושלים, תיק 6/2/712 התובע הכללי של הרבנות הראשית לעניני הקדשות נ' אפוטרופסי הקדש טורא (פורסם בספר בשערי בית הדין, חלק א, עמ' 68, בעמ' 74). וראה עוד שם, עמ' 118-113, לעניין צווים והחלטות של בתי הדין על חובת הדיווח ובדיקת הדוחות.
22. ראה פסק דין של ביה"ד הגדול (פורסם בספר בשערי בית הדין, חלק ב, עמ' 84-83).
23. ביה"ד האזורי ירושלים, תיק תשט"ו/1316. הצו ניתן לבקשת הראשון לציון, הרב יצחק נסים (פורסם בספר בשערי בית הדין, חלק א, עמ' 270).
24. ראה לדוגמה תיק תשס"א/333 (פורסם בספר בשערי בית הדין, חלק ב, עמ' 302-301).
25. תיק תשט"ז/730 (לעיל, הערה 16).
26. תיק תשט"ז/730 (הוזכר לעיל, ליד ציון הערה 16, בעניין קבלת שכר).
27. תיק תשנ"ו/193 (פורסם בספר בשערי בית הדין, חלק א, עמ' 134-121). פסק הדין ניתן ברוב דעות ואושר בידי ביה"ד הגדול (פסק הדין פורסם בספר בשערי בית הדין, חלק ב, עמ' 163-149).
28. לנימוקים לפסק הדין של הרה"ג אברהם כהנא שפירא, ראה ספר בשערי בית הדין, חלק ב, עמ' 63-60.
29. כאמור לעיל, האפוטרופסים הם כשלוחי בית הדין למימוש מטרות ההקדש. לכן, אי-ציות להוראות בית הדין הוא עילה לפיטורין (שני פסקי הדין מובאים בספר בשערי בית הדין, חלק ב, עמ' 77-73).
30. ראה פד"ר, כרך א, עמ' 353, תיק תשט"ו/1176, לעניין הקדש בליליוס, בעמ' 360; שם, חלק ב, עמ' 18, פסה"ד של ביה"ד הגדול באותו עניין. וראה בשערי בית הדין, חלק א, עמ' 113.
31. ויש שנוכח בית הדין לדעת שהמחלוקת בין האפוטרופסים פוגעת בתפקודם ובהקדש, וכפשרה התפטר אחד האפוטרופסים מתפקידו. ראה תיק 69/2421 (פורסם בספר בשערי בית הדין, חלק א, עמ' 40).
32. שו"ת יביע אומר, חלק ח, חו"מ, סימן ז, אות ה.
33. הלכות נחלות, פרק י, הלכה ז.
34. וכן נפסק בשולחן ערוך, חו"מ, סימן רצ, סעיף ה. אמנם הרמ"א הביא שם שיש חולקים בעניין זה, ואף כשמינוהו בית דין, אין מסלקין אותו, אלא אם כן באו עדים והעידו שהוא מפסיד. וראה ערעור תשי"ז/154 מר משה בר נ' בית יתומים (פורסם בספר בשערי בית דין, חלק א, עמ' 25-17).
35. תיק נ"ד/337 בעניין הקדש טביב (לא פורסם). מסקנות פסק הדין הובאו בספר בשערי בית הדין, חלק א, עמ' 44-43.

מקור הערך: הרב אברהם צבי שיינפלד, אב בית הדין להקדשות, בית הדין הרבני האזורי, ירושלים. מתוך: פרשת בחקתי, תשס"ג, גיליון מס' 122, עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה, מדינת ישראל משרד המשפטים המחלקה למשפט עברי; המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו, מכללת "שערי משפט".

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן