אנציקלופדיה יהודית דעת - טובת הילד ;
חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

טובת הילד

מקרה של החלטה מי יטפל בילד, העיקרון של טובת הילד הוא עיקרון מרכזי המנחה את פסיקת בית המשפט.

תוכן
עקרון טובת הילד במשפט הישראלי
עקרון טובת הילד במשפט העברי
הסטייה מדיני משמורת ילדים בשל טובת הילד
עקרון טובת הילד בפסיקת בתי הדין הרבניים
טובת הילד וחובות ההורים
סוף דבר

עקרון טובת הילד במשפט הישראלי
טובת הילד היא עיקרון חשוב במשפט הישראלי, הנזכר בחוקים אחדים.

סעיף 3(ב) לחוק שיווי זכויות האישה, התשי"א-1951, קובע שאין באפוטרופסות הטבעית השווה של ההורים הביולוגיים על ילדיהם (הנזכרת בסעיף 3(א) לחוק)
"כדי לפגוע בכוחו של בית-משפט או של בית-דין מוסמך לנהוג בענייני אפוטרופסות על ילדים, הן על גופם, והן על רכושם, בהתחשב עם טובת הילדים בלבד".
סעיף 14 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב1962-, קובע: "ההורים הם האפוטרופוסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים". סעיף 15 לחוק זה מפרט את חובות ההורים וזכויותיהם בנוגע לילדיהם:
"אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה והזכות לדאוג לצורכי הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה ולמשלח-יד לעבודתו, וכן שמירת נכסיו, ניהולם ופיתוחם; וצמודה לה הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום-מגוריו, והסמכות לייצגו".
קנה המידה לחובת ההורים מובא בסעיף 17 לחוק: "באפוטרופסותם לקטין חייבים ההורים לנהוג לטובת הקטין כדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות העניין".

סעיף 24 לחוק מסדיר את סוגיית ההסכם בין הורים-אפוטרופוסים טבעיים החיים בנפרד, וסעיף 25 קובע:
"לא באו ההורים לידי הסכם כאמור בסעיף 24, או שבאו לידי הסכם אך ההסכם לא בוצע, רשאי בית-המשפט לקבוע את העניינים האמורים בסעיף 24 כפי שייראה לו לטובת הקטין, ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת".
הפסיקה בישראל עוסקת הרבה בשאלת טובת הילד, הקטין או המאומץ1.

פסיקתם של שופטי בתי המשפט בישראל היא הבסיס לקביעתו של פרופ' שאקי, ולפיה טובת הילד היא:
מכלול הסיכויים, כפי שהם נתפשים ומוערכים על-פי שיקולי בית-המשפט לאור מכלול ממצאיו, להבטיח מרב הדאגה, בנסיבות כל מקרה, לצרכיו הגופניים, החומריים והנפשיים של הילד, בהתחשב בגילו ובצרכיו המיוחדים. צרכים שונים ומשתנים אלו מורכבים מתערובת של תנאי מגורים נאותים, תנאי כלכלה סבירים, אווירה חינוכית, תרבותית וחברתית הולמת, טיפול מסור ונכון, כשירות גופנית ונפשית של ההורה לטיפול בילד, נכונות ויכולת נפשית ומעשית של ההורה להעניק לילד תחושת קרבה, אהבה, חום, רגש, ביטחון ואמון, ומעל לכל – את ההרגשה שהוא רצוי על-ידי הוריו וסביבתו2.
עקרון טובת הילד במשפט העברי
עקרון טובת הילד נזכר הרבה במשפט העברי. התלמוד הבבלי מקטין את היקף "מעשה ידיה" של האישה שהיא חייבת לתת לבעלה בתקופה שהיא מניקה ומגדיל את היקף המזונות שבעלה חייב לתת לה, כדי שתוכל להניק את בנה כראוי. אף נקבעה תוספת יין לאישה המניקה את בנה, מפני "שהיין יפה לחלב"3, והדגיש הר"ן שהתוספת למזונות האם היא עבור ילדיה, משום שהדאגה לתזונתם של הילדים מוטלת עליה, ונימוקו: "שכיון שהם נגררים אחריה, אי אפשר לה להעמיד עצמה שלא תזון אותם"4.

כללי החזקת הילדים במשפט העברי הם בבואה של השקפת העולם של חכמי המשפט העברי באשר לטובת הילד. כאמור, ילד יונק זקוק לטיפולה המסור של אמו ואין להפרידו ממנה כשהוא מכירה, וההנחה היא שהוא צריך להיות בחזקתה5. ואולם כלל משפטי זה אינו מוחלט, כי אם יוכח שטובת הילד דורשת החזקתו בידי האב, כגון שהאם חולה במחלה גופנית או נפשית ואינה יכולה לטפל בו כראוי ולספק לו את צרכיו הגופניים והנפשיים, תינתן הזכות להחזיק בילד לאב6.

רבים מחכמי ההלכה סבורים שכלל זה חל על הילד, בין זכר בין נקבה, עד גיל שש, מפני שהילד זקוק בגיל הרך לאמו, במיוחד כדי שתספק את צרכיו הנפשיים7, ואם היא יכולה לספק את צורכי הילד בגיל זה, זכות ההחזקה בילד תימסר לה8. אך יש הסבורים שהילד צריך להיות במשמורת האב אף כשהוא בגיל הרך9. אחר גיל זה, הכול מסכימים שהבן צריך להיות בחזקת האב, משום שהוא מחויב ללמדו תורה ואומנות וכל דבר שהאיש צריך לדעת10; ואילו הבת צריכה להיות בחזקת אמה11, כדי שתלמדה כל מה שאישה בוגרת צריכה לדעת.

הרב יוסף אבן מיגאש, שדן בעניינו של אב שביקש להוציא את בתו מחזקת אמה ולהעבירה אליו, השיב:
כשיתאמת אצלנו תועלת הבת בזה. להיות שהאם על כל פנים יותר משמרתה מהאב. היא מלמדת אותה ומדריכתה במה שיצטרכו הבנות להתלמד ולהרגיל בו, כמו הטויה והפקוח בצרכי הבית, וכל כיוצא בזה, וללמד אותה דרך הנשים ומנהגם. וכל זה אינו ממלאכת האב ולא מטבעו. והראוי שלא יניחו ראובן זה להוציא הבת מאמה, אבל תשאר אצלה כאשר היתה בתחלה12.
הסטייה מדיני משמורת ילדים בשל טובת הילד
ראוי לבחון את כללי אחזקת הבן או הבת לפני גיל שש ולאחריו לגופו של עניין13. הרב מאיר הלוי אבולעפיה אומר שאם משמורת האם מקדמת את טובת הילד, הרי שראוי לתת לה את המשמורת עליו גם לאחר גיל שש, ולא לאפוטרופוס שמינה לו אביו:
שעברו עליו שש שנים, אלא שהוא חולה, שנמצא שצריך לאמו, או שנתברר באפוטרופוס זה שום פשיעה, שגרמא [=שגרמה] הפסד ליתום זה, בגופו או בממונו, שלא היה מהפך בזכותו כראוי... שאין בית הדין רשאים להפריד יתום זה מעם אמו, על מנת להפקידו ביד אפוטרופוס כזה, ומתוך שאינם רשאים [בית דין] להפרידו מעל אמו, (ו)צריכים לדור כאחד14.
בית הדין, שהוא "אביהם של יתומים"15, צריך לבחון כל מקרה לאור נסיבותיו המיוחדות ולהכריע בעניין המשמורת על פי עקרון טובת הילד. וכתב הרשב"א16, ר' שלמה בן אדרת:

הבת לעולם אצל האם, ואפילו נשאת האם... והטעם כדי שתרגיל האם לבת ותלמדה דרך נשים, ושלא תרגיל עצמה בפריצות. אבל הבן [אחר גיל שש] יותר ראוי להיות אצל האנשים הקרובים, שהם ירגילוהו וילמדוהו דרך הלמוד ודרך אנשים יותר מן האם... ולעולם צריך לדקדק בכלל לדברים אלו אחר מה שבעיני בית דין בכל מקום ומקום, שיש בו יותר תיקון ליתומים, שבית דין אביהם של יתומים, לחזור אחר תיקונן.

עקרון טובת הילד בפסיקת בתי הדין הרבניים
על פי הנחיית הרבנות הראשית לישראל, בתי הדין הרבניים מחייבים בני זוג המתגרשים ואינם מסכימים ביניהם בעניין החזקת ילדיהם להמציא חוות דעת של מומחים, כגון עובדים סוציאליים או פסיכולוגים על טובת הילד17. המומחים קובעים את עמדתם לפי הדעות הרווחות בזמננו בעקבות מחקרים בתחום מדעי ההתנהגות. החשיבות שהדיינים מייחסים לחוות הדעת של מומחים משתקפת היטב בפסיקתם18. הדיין אליעזר גולדשמידט הסביר שהיסוד ההלכתי להנחיית הרבנות הראשית הוא חובת הדיינים הדנים בעניין החזקת ילדים לבחון את טובת הילד19 מכוח היותו "אביהם של יתומים"20.

פרשנות עובדי הרווחה חשובה בגלל משקלו הרב של עקרון טובת הילד בעיני הדיינים. לדעת הדיין הרב גולדשמידט, בהכרעות בתי הדין הרבניים בשאלת החזקת הילד, עקרון טובת הילד הוא שיקול העל, השיקול הבלעדי21. בדרך דומה פסקו גם דיינים אחרים, כגון הרב אליעזר יהודה ולדנברג, שהטעים שבית הדין הרבני עשוי להורות לאב להחזיק בבנו כשהוא רך בשנים או שתחזיק האם בבנה שכבר אינו רך בשנים, בן שבע ומעלה, או שיחזיק האב בבתו בגיל זה, בניגוד לכללים הרווחים במשפט העברי בעניין החזקת הילדים, אם טובת הילד מחייבת להורות כן. בית הדין הרבני מונחה על ידי הכלל שעליו להקנות זכות החזקת ילדים להורה העשוי לקדם את טובת הילד. לדעתו, כללי החזקת ילדים במשפט העברי תקפים רק כאשר בחינה של טובת הילד מלמדת ששני ההורים יכולים לפעול לטובת הילד במידה שווה. רק בנסיבות אלו, כללי החזקת הילדים במשפט העברי מטים את כפות המאזניים לכאן או לכאן22.

ומעין זה פסק בית הדין הרבני הגדול - בהרכב הדיינים הרב הרצוג, הרב עוזיאל והרב שבתאי – בעניין שהובא לפניו, שאף על פי שלפי כללי החזקת ילדים במשפט העברי האם צריכה להחזיק בבנותיה, אין זה בגדר חובה, ובנסיבות העניין טובתן היא שהאב יחזיק בהן23.

לאור גישה זו של בתי הדין הרבניים בישראל כתב א' שוחטמן24:
כללי ההלכה בשאלה דנן אינם מהווים חזקה, במובנו של מונח זה במישור דיני הראיות. עיקרון "טובת הילד" המונח ביסוד הכללים, אינו מכוון כלפי בעל דין המבקש סטייה מהם, אלא הוא מונח בתור טעם ביסוד הכללים, המכוון כלפי בית הדין, במובן זה שאל לו לבית הדין להפעילם אלא אם כן הפעלתם עולה בקנה אחד עם טובת הילד. אם ימצא בית-הדין, במקרה נתון, שאין מקום להפעיל את הכללים הללו, לאור העיקרון הנ"ל, הוא יסטה, ביוזמתו הוא, מאותם כללים.
וכך כתב גם השופט מ' אֵלון25:
נראה לי, שלא זו בלבד שלא קיים הבדל מהותי בין גישת שתי מערכות משפטיות אלה [בתי הדין הרבניים ובתי המשפט האזרחיים], אלא דעתי נוטה לומר שאף מבחינת הרמת נטל הראיה אין משום הבדל של ממש ביניהן; בשתיהן הכלל הגדול הוא, ששומה על בית-המשפט לבדוק, מיוזמתו הוא, בכל מקרה ומקרה טובת הילד מהי. ואין לו להסתפק בהסתמכות על הנחה זו או אחרת, ולפסוק על-פיהן בלבד, ללא כל בדיקה נוספת.
טובת הילד וחובות ההורים26
הפוסקים הדגישו כמה פעמים שמעקרון טובת הילד, נובעות בראש ובראשונה חובות ההורים לילדיהם.

הרב משה מטראני (טורקיה ארץ ישראל, המאה הט"ז) כתב27:
למדנו מכאן שתגדל הבת אצל אמה, שתלמוד לה אומנות נשים וצניעות ודרך נשים. ואם כן אפלו נתרצית האם לתתן [=את הבנות] לאב, חייב להחזירן, כשתרצה היא להחזירן לביתה. כי מה שאמר: הבת אצל אמה, לא בשביל קירוב ואהבת האם לבת יותר מן האב נגעו בה [כלומר, לא משום זכויות האם קבעו כך], אלא לתיקון הבת, [ש]תלמוד דרך ארץ עם אמה.
וכעין זה כתב ר' שמואל ד' מדינה28 (טורקיה, המאה הט"ז):
וכללא דמלתא כי כל זכות שאז"ל [=שאמרו (חכמים) זיכרונם לברכה] בדבורם "הבת אצל האם לעולם", לא אמרו כן לחוב לאחרים... ובזכותה דברו, ולא בזכות האם... מה שאמרו: "הבת אצלך", לא אמרו אלא בזכות הבת. והנה אנו רואים שחוב הוא לה, שתעמוד אצלך ותוליכנה מהעיר... ולעולם צריך לדקדק בדברים אלה, אחרי שיראה בעיני בית הדין בכל מקום שיש בו יותר תקון ליתומים, שבית הדין אביהם של יתומים, לחזור אחר תקונן.
מן האמור במקורות הללו, הסיק בית הדין הרבני29:
שכל דין מקום החזקת הילדים איננה שאלה של זכות האם או זכות האב, אלא טובת הילד קובעת.
גם בפסקי דין אחרים של בתי הדין הרבניים בישראל מודגשת העובדה שחובות ההורים לילדיהם נובעת בראש ובראשונה מעקרון טובת הילד.

בפסק דין של בית הדין הרבני30, בתביעת אדם שהודתה האישה שהוא אבי ילדה שיחייב בית הדין את האישה להתיר לו לראות את הילד, נאמר:
לוּ היה עניין פגישות בין הורים וילדיהם עניין של זכויות ההורים ותועלתם, היו פוסקים בסכסוך כזה ביניהם על סמך הודאת בעל דין31, אלא שאין הדבר כן... ההלכות בדבר החזקת ילדים אינן הלכות בטובת ההורים, אלא הלכות בטובת הילדים. אין הבן או הבת "חפץ" לזכויות אב או אם. אין כאן זכויות לאב או לאם, רק חובות עליהם ישנן כאן, שמחויבים הם לגדל ולחנך את ילדיהם. ובבוא בית הדין לקבוע בדבר מקומו של הילד, בדבר המגע בינו ובין הוריו, רק שיקול אחד נגד עיניו, והוא טובתו של הילד אצל מי תהיה, ובאיזו אופן תהיה. אבל זכויות אב ואם, זכויות כאלה לא קיימות כלל... ולפי זה, בבואנו לדון בדבר פגישות התובע עם הילדה, אין לפנינו דיון בדבר זכויות התובע או זכויות הנתבעת, כי אין כאן סכסוך בתועלת אחד משני הצדדים, יש כאן רק דיון בטובת הילדה. ואם כן, מה שייך הודאת בעל דין, שנאֹמר: הנתבעת הודתה בזכויות התובע. לשניהם אין כאן זכויות כלל.
סוף דבר
עקרון טובת הילד הוא עיקרון-על מנחה במשפט העברי בשאלת היחס בין ההורים או המטפלים או בתי הדין או החברה לבין הילדים. ואף שנקבעו במשפט העברי כללי החזקת הילדים, המשקפים את תפישת העולם של חכמי ההלכה בשאלת טובת הילד, הכללים הללו כפופים לבחינה הקונקרטית של טובת הילד בכל מקרה לגופו בסיוע חוות דעת של עובדי רווחה ופסיכולוגים. על בתי הדין לפסוק לאור "מה שנראה בעיניהם שזהו טובתם של הילדים, ללא כל שיקול אחר... לשקוד על תקנת הילדים וטובתם בלבד, וזהו שעומד תמיד לנגד עיני בתי הדין בישראל"32.

הערות
1. ראה ע"א 319/54 ד.ג. נ' ה.ג., פ"ד יא 261, 267-268; בג"ץ 349/80, 268 ינסן-זהר נ' זהר, פ"ד לה(1) 1, 26-27; ע"א 783/81 פלונים נ' פלוני, פ"ד לט(2) 1, 8-9; ע"א 2591/92 גולדפיין נ' גולדפיין, פ"ד מז(2) 195, 200-201. ראה גם ש' סעדיה, משמורת קטינים (תל-אביב, תשנ"ב), עמ' 47; ד' גוטליב, "נושאים דתיים בקביעת משמורת ילדים וסדרי ראיה", רפואה ומשפט 16 (תשנ"ז), עמ' 84.
2. א"ח שאקי, "אפיונים בדיני משמורת קטינים - תוך דגש על יישום עקרון טובת הילד", עיוני משפט י (תשמ"ד), עמ' 15.
3. ראה כתובות סה ע"ב.
4. פירוש הר"ן לכתובות סה ע"ב (כח ע"ב בדפי הרי"ף), ד"ה בעירוב אמו.
5. ראה תוספתא, כתובות ה, ה; שם נידה ב, ה; ירושלמי, כתובות, פרק ה, הלכה ו; כתובות נט ע"ב; רמב"ם, הלכות אישות, פרק כא, הלכה טז; ספר הטורים, אבן העזר, סימן פב; שולחן ערוך, אבן העזר, סימן פב, סעיף ה.
6. ראה א' שוחטמן, "למהותם של כללי ההלכה בסוגיית החזקת הילדים", שנתון המשפט העברי ה (תשל"ח) 285, בעמ' 292-291 (מכאן ואילך: שוחטמן, "למהותם"). בית דין רבני, בשבתו כבית דין לערעורים, לא יאשר הסכם בין ההורים או החלטת בית דין רבני אזורי בשאלת המשמורת על הילד אם אינם עולים בקנה אחד עם טובת הילד. ראה פד"ר ב, 298, 300; פד"ר יא, עמ' 173-172.
7. ראה: כתובות סה ע"ב, ופירוש רש"י שם, ד"ה יוצא בערוב אמו; תוספות רי"ד, שם, ד"ה יוצא בערוב אמו; שיטה מקובצ ת, שם, ד"ה לאו משום.
8. ראה: משנה תורה לרמב"ם, הלכות אישות, פרק כא, הלכה יז; ספר הטורים, אבן העזר, סימן פב; שולחן ערוך, אבן העזר, סימן פב, סעיף ז. וראה גם פד"ר ז, עמ' 10; פד"ר יא, עמ' 369-368.
9. ראה דעת הראב"ד בהשגותיו למשנה תורה לרמב"ם, שם. וראה גם: שו"ת הרא"ש, כלל פב, סימן ב; תשב"ץ חלק א, סימן מ; שו"ת מהר"ם די בוטון, סימן כד; אוסף פסקי דין של הרבנות הראשית לארץ ישראל א (תש"י) ח, יא; שו"ת מנחת יצחק, חלק ז, סימן קיג; שו"ת ציץ אליעזר, חלק טו, סימן נ.
10. ראה כתובות סה ע"ב; שם קב ע"ב; בבא בתרא כא ע"א. המסקנה משתמעת מן הכלל האמור במקורות הללו. וראה שוחטמן, "למהותם" (הנזכר לעיל, בהערה 14), עמ' 297.
11. ראה כתובות קב ע"ב-קג ע"א; רמב"ם, הלכות אישות, פרק כא, הלכה יז; טור, אבן העזר, סימן פב; שולחן ערוך, שם, סעיף ז.
12. שו"ת רבנו יוסף אבן מיגאש, סימן עא. בהמשך תשובתו עומד הרב יוסף אבן מיגאש על נימוקים נוספים הקיימים במקרה זה: "בפרט מה שנראה מהתועלת וההנאה בזה לקטנה, בהיותה אמה אומרת שתתחייב להכניסה לחופה ולתת לה נדוניא משלה, והיות האב רגיל לפרוש לארץ אחרת ואין להאמין שיישאר ולא יפרוש".
13. ראה שו"ת רבנו יוסף אבן מיגאש, הנזכר בהערה הקודמת; ושו"ת הרמ"ה, הנזכר להלן, בהערה הבאה.
14. שו"ת הרמ"ה, סימן רפט.
15. בבא קמא לז ע"א. וראה להלן, הערה 28.
16. ראה שו"ת הרשב"א, המיוחסות לרמב"ן, סימן לח. וראה גם: פד"ר א, עמ' 157; פד"ר ג, עמ' 358.
17. ראה ביד"מ 1/60 וינטר נ' בארי, פ"ד טו 1457, 1479 (להלן: עניין וינטר); א' גולדשמידט, שו"ת עזר משפט (ירושלים, תשנ"ד), כח, עמ' שלט (מכאן ואילך: עזר משפט); ד' שניט, החוק, הפרט ושירותי הרווחה (ירושלים, תשמ"ח), עמ' 224.
18. ראה פד"ר יא, בע' 153, 156, 157, 161, 171; שוחטמן (הנזכר לעיל, בהערה 14), עמ' 320, הערה 151.
19. עניין וינטר (הנזכר לעיל, בהערה 25), עמ' 1485 (=עזר משפט (הנזכר לעיל, בהערה 25), בעמ' שמב).
20. ראה בבא קמא לז ע"א והמקורות הנזכרים בעניין וינטר (לעיל, בהערה 25), עמ' 1480-1479 (= עזר משפט (הנזכר לעיל, בהערה 25), עמ' שלט).
21. ראה: עניין וינטר, הנזכר לעיל, בהערה 25), עמ' 1485 (=עזר משפט (הנזכר לעיל, בהערה 25), עמ' שמב); פד"ר א, 145, 157. וראה גם: פד"ר ג, 353, 358; פד"ר יא, 366, 368-369; א' שוחטמן, "דיון בהרכב חסר ופסיקה לקויה בשאלת טובת הילד בבית-הדין הרבני - עילה להתערבות בג"צ?", משפטים טו (תשמ"ה), עמ' 314, הערה 107.
22. ראה שו"ת ציץ אליעזר, חלק יז, סימן נ.
23. ראה אוסף פסקי דין של הרבנות הראשית לארץ ישראל, בית הדין הגדול לערעורים, ב (תשמ"ה), עמ' 8-7. וראה עוד, בין היתר, פד"ר יג, 335, 338.
24. שוחטמן (הנזכר לעיל, בהערה 14), עמ' 287. וראה גם פ' שיפמן, "'טובת הילד' בבית-הדין הרבני", משפטים ה (תשל"ד), עמ' 427-426.
25. ראה ע"א 458/79 ניר נ' ניר, פ"ד לה(1), עמ' 518, 524-523.
26. לגישה המוצגת כאן השווה י"צ גילת, "משמורת קטינים - על המשפט והרגש ומה שביניהם", פרשת השבוע, מקץ, תשס"ב, גיליון מס' 55.
27. שו"ת מבי"ט, חלק ב, סימן סב.
28. שו"ת מהרשד"ם, אבן העזר, סימן קכג, והסכים עמו שם הרדב"ז.
29. פד"ר ג, 353, 358.
30. פד"ר א, 145, 158-157. וראה גם פד"ר ג, 353, 358.
31. הכלל בעניין תוקפה של ההודאה הוא: "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי". ראה: משנה, בבא מציעא א, י; גיטין מב ע"ב; שם סד ע"א; קידושין סה ע"ב; בבא מציעא ג ע"ב.
32. פד"ר יא, 366, 369.

מקור הערך: ד"ר יחיאל קפלן, מרצה למשפט עברי ולדיני משפחה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה. פרשת שמות, תשס"ד, גיליון מס' 152, עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה, מדינת ישראל משרד המשפטים המחלקה למשפט עברי; המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו, מכללת "שערי משפט".

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן




ערכים קרובים
אב ואם
כיבוד אב ואם