אנציקלופדיה יהודית דעת - מאסר (במשפט העברי) ;
חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

מאסר (במשפט העברי)

עמדת ההלכה כלפי השימוש במאסר כדרך להעניש אדם.

תוכן
פתיחה
המעצר במשפט המקרא
מעצר חשוד – הצורך בראיות לכאורה
מאסר פלילי-עונשי
מאסר אזרחי – מאסר על חוב
סוף דבר

פתיחה
תכלית המעצר והמאסר שלילת חירותו של האדם באמצעות הגבלת חופש התנועה שלו למקום מוגדר, תחת פיקוחה של רשות מוסמכת האמונה על הגבלת החירות1.

מעשה שלילת חירותו של האדם, יש בו שלושה סוגים של הגבלות על החירות: מעצר, מאסר פלילי ומאסר אזרחי.

המעצר במשפט המקרא
המעצר הוא על פי רוב פגיעה בחירותו של האדם עוד לפני שנשפט והורשע2. המעצר נזכר בפעם הראשונה במקרא בסיפור יוסף, כשהושלך אל "בית הסוהר מקום אשר אסירי המלך אסורים"3. בהמשך אנו מוצאים את מעצרם של שני שרי פרעה שסרחו, שר המשקים ושר האופים, המושמים בבית סוהר4, "ויתן אותם במשמר... אל בית הסוהר"5, עד לבירור משפטם במועד מאוחר יותר6.

במשפט העברי המקראי, אנו מוצאים בשני מקומות שימוש במעצר כאמצעי שתכליתו עיכוב החייב עד ליבון העניין. על בן האישה הישראלית, שנקב את השם נאמר: "ויניחֻהו במשמר לפרֹש להם על פי ה'"7. ומעין זה נאמר גם במקושש עצים ביום שבת: "ויניחו אֹתו במשמר, כי לא פֹרש מה יֵעשה לו"8.

"משמר" זה שבמקרא נראה לכאורה שווה לבית הסוהר9. ועל אף הדמיון בין שני המקרים הללו, רש"י מבחין ביניהם על פי המדרש10, ואומר:
ויניחהו לבדו, ולא הניחו מקושש עמו, ששניהם היו בפרק אחד, ויודעים היו שהמקושש במיתה, אבל לא פורש להם באיזו מיתה11.
כלומר, בפרשת המקלל, לא היה ברור העונש, ואילו בפרשת מקושש העצים היה ידוע שעונשו של החוטא במיתה, אלא שלא היה ידוע סוג המיתה שיש להמיתו בה12.

מעצר חשוד – הצורך בראיות לכאורה
בתלמוד הירושלמי נקבע13 שאין לעצור חשוד אלא רק כשיש ראיות לביצוע העברה. ופירש ר' משה מרגלית (המאה הי"ח), בעל "פני משה"14:
אנו שומעים ממתניתין [=ממשנתנו]: אם יש עדים שהרג את הנפש, אע"פ שעדין לא חקרו ודרשו את העדים, תופסים אותו עד שיבואו עדים לפני בית הדין, ובודקין אותו.
עמדה זו משתלבת יפה בגישת המשפט העברי, ולפיה אין לעצור אדם אלא אם נחשד בעברה חמורה ביותר15. בחידושיו על מסכת סנהדרין, מביא הר"ן, ר' נסים גירונדי (ספרד, המאה הי"ד)16, עמדה מתונה יותר, ולפיה ניתן לעצור לצורכי חקירה גם מי שעבר עברה קלה, כגון גזל, ולא רק עברה חמורה שעונשה במיתה17.

מאסר פלילי-עונשי
אחד המאפיינים החשובים של המשפט העברי המקראי הוא אי ראיית המאסר ושלילת חירותו של אדם בהתאם לגזר דין מרשיע של בית דין18 עונש ההולם את העברות השונות19. בעניין זה מאלפים דברי ר' שמשון רפאל הירש, בפירושו לתורה, בשאלת עונש המאסר במשפט העברי20:
עונשי המאסר על כל התקווה והשחתת המוסר השוכנים אחרי חומות בית הכלא, על כל היגון והאנחה שהם מביאים על אשתו ועל טפו של האסיר – אין להם מקום בתורת האל. לא יכירם מקומם, על מצודות הכלא העלובות של הפשע – בתחום ממלכת התורה. במשפט התורה, אין אלא מעצר וחקירה. זאת ועוד, המעצר אינו יכול להיות אלא לתקופה קצרה בלבד על פי כל דיני הנוהל המשפטי, בייחוד נוכח העובדה שמשפט התורה אינו מכיר בראיות נסיבתיות כל עיקר.
המאסר, או בשמו הקדום, "עונש הכיפה"21, נזכר כאמצעי ענישה בפעם הראשונה בתקופת התלמוד22:
מי שלקה ושנה, בית דין מכניסין אותו לכיפה, ומאכילין אותו שעורין עד שכרסו מתבקעת.
ומוסיפה התוספתא23:
עבר עבירה שיש בה מלקות: פעם ראשונה ושניה מלקין אותו, ושלישית כונסין אותו לכיפה. אבא שאול אומר: אף בשלישית מלקין אותו, וברביעית כונסין אותו לכיפה.
אף שנינו במקום אחר24:
ההורג נפש שלא בעדים, מכניסין אותו לכיפה ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ.
בבקשו להסביר את דברי המשנה, מעמיד אותה התלמוד בנסיבות שיש בהן דרישה לעדות מיוחדת או בנסיבות שבהן לא התרו בעבריין או שדברי העדים הוכחשו בבדיקות ולא הוכחשו בחקירות25.

ומעין זה מצאנו גם במקרה אחר:
התרו בו ושתק, התרו בו והרכין ראשו - פעם ראשונה ושניה מתרין בו, שלישית כונסין אותו לכיפה. אבא שאול אומר: אף בשלישית מתרין בו, ברביעית כונסין אותו לכיפה26.
אחד האמוראים, רב אבהו בשם שמואל27, מפרש דין זה ברוצח שנתערב עם רוצחים אחרים שנגזר דינם למיתה. חכמי המשנה נחלקו בעניין זה: לדעת מקצתם, כולם פטורים, אך ר' יהודה חולק עליהם וסובר: "כונסין את כולם לכיפה"28.

הרמב"ם, ר' משה בן מימון (ספרד, המאה הי"ב), מביא מקרה אחר שהמאסר משמש בו אמצעי הרתעה חוקי29:
וכל אילו הרצחנים וכיוצא בהן, שאינן מחויבים מיתת בי"ד... וכן אם ראו בי"ד להרגם בהוראת שעה, אם השעה היתה צריכה לכך, יש להם רשות כפי מה שיראו... הרי בי"ד חייבין מכל מקום להכותם מכה רבה הקרובה למיתה, לאסרם במצור ובמצוק שנים רבות ולצערם בכל מיני צער כדי להפחיד ולאיים על שאר הרשעים.
היינו: מדובר כאן בסמכות שבשיקול הדעת המאפשרת את המאסר כ"הוראת שעה"30. הרמב"ם מדגיש את הצורך שיהא הדיין זהיר כשהוא בא להפעיל סמכותו זו31:
כל אלו הדברים לפי מה שיראה הדיין, שזה ראוי לכך והשעה צריכה.. ואל יהיה כבוד הבריות קל בעיניו...
מן הדברים שאמרנו לעיל, למדנו שהמאסר בימי התלמוד הופעל בעיקר במקרים של עברות חמורות. בתקופה הבתר-תלמודית, הלך והתרחב השימוש בעונש המאסר. וכבר ציין מ' אֵלון32 שמן המאה הי"ד ואילך התקבל המאסר העונשי כחלק מהותי של מערכת הענישה במשפט העברי, והוחל על שורה ארוכה של עברות, כגון: עברות נגד המוסר דוגמת הניאוף, עברות רכוש וכיוצא בהן33.

מאסר אזרחי – מאסר על חוב
בתקופת המקרא לא נהגו לאסור אדם בגלל אי פירעון חוב34. בתקופת התלמוד הבחינו בין לווה עני, שאסור היה לנקוט נגדו אמצעי שיש בו משום פגיעה בחירותו האישית, לבין חייב בעל יכולת כלכלית שביקש להשתמט מנושהו. הזהירות שיש לנקוט מפני פגיעה בחירותו האישית של החייב נוגעת לא רק למאסרו אלא גם לחדירה לפרטיותו. אליבא דחלק מחכמי התלמוד, איסור הכניסה לביתו של החייב אינו חל על שליח בית דין, שבניגוד לבעל החוב, היה רשאי להיכנס לבית החייב כדי לעקל את רכושו. אך לדעת אחרים, אין להבחין בין שליח בית דין לבעל חוב, ושניהם אסור להיכנס לביתו של החייב35.

בתקופה הבתר תלמודית נאלצו חכמי ההלכה להתמודד עם פרדוקס שהלך והחריף בין עמדת ההלכה לבין דרישות המציאות הכלכלית של אותם ימים36.

הרמב"ם קובע ב"משנה תורה" הסדר מפורש בעניין מאסרו של הלווה37:
דין תורה שבזמן שיתבע המלווה את חובו, אם נמצאו ללווה נכסים מסדרין לו ונותנין לבעל חובו את השאר... ואם לא נמצא ללווה כלום או נמצאו לו דברים שמסדרין לו בלבד, ילך הלווה לדרכו, ואין אוסרין אותו, ואין אומרים לו, 'הבא ראיה שאתה עני', ולא משביעין אותו כדרך שדנים העכו"ם38.
פסיקת הרמב"ם39 מסכמת את ההלכה שרווחה בסוף תקופת התלמוד. כפי שציין אֵלון, הלכה זו עמדה בעינה עד המאה הי"ד. אז אירע מפנה ששורשיו במשבר אמון חמור שפקד את העולם העסקי והכלכלי באותם ימים, כשחייבים החלו לנקוט אמצעים שונים של הברחת נכסים והשתמטות מתשלום חובם40.

כך, למשל, מגולל הריב"ש, ר' יצחק בר' ששת ברפת (צפון אפריקה, המאה הי"ד) בתשובותיו משנה סדורה בעניין מאסר בגלל אי פריעת חוב. מצד הדין, נוקט הריב"ש עמדה41 האומרת: "אין אדם יכול לשעבד עצמו ולהתנות להיות נתפס בגופו... ולהיות במסגר אסיר בבית כלא...". עם זאת, הוא מתאר את מנהג הדיינים בעירו42:
בעירנו זאת נוהגין הדיינין לתפוש הלווה בגופו כשנתחייב כן, והוא מצד תקנת הקהל... ואני רציתי למחות בידם על התקנה ההיא, באשר היא שלא כדין תורתינו, ואמרו לי כי זו תקנת השוק, מפני הרמאין ושלא לנעול דלת בפני לווין, והנחתים על מנהגם.
בהמשך דבריו מבאר הריב"ש מתי ניתן לאסור את חייב:
ומכל מקום אפשר לומר שאם הלווה מוחזק שיש לו מיטלטלין ומבריחן, אפשר לבית דין לכופו ולאסרו...
אבל אם הלווה עני ואין לו מה לשלם, הדבר ברור שאסור לתפשו בגופו ולענות נפשו, ואף אם נתחייב בזה השטר והיה התנאי מועיל מן הדין...
פסיקתו של הריב"ש לא התקבלה בקרב קהילות ישראל, וחכמי ישראל בחרו שלא לאמצה43. גם ר' יוסף קארו אימץ את שיטת הרמב"ם והרא"ש והרשב"א, ושלל לחלוטין את המאסר בגלל אי פריעת חוב44. אף על פי כן, הלכה ונשתרשה פסיקתו של הריב"ש. כך, למשל, פסק הרמ"א, ר' משה איסרלש (פולין, המאה הט"ז), בהגהותיו על השולחן ערוך, וכן נהגו גם חכמים אחרים45.

סוף דבר
בעולמה של היהדות, עקרון חירות האדם, שנטבע בלשונם של חכמינו זכרונם לברכה במאמר "חביב אדם שנברא בצלם"46, הוא עקרון יסוד שממנו יתד וממנו פינה להלכות רבות.

מכוח עיקרון זה, נקבעו סייגים והגבלות הרבה שתכליתם למנוע שלילת חירותו של אדם ולהשתמש בה לענישה או להרתעה רק כמוצא אחרון בלבד.

עם זאת, מציאות החיים וניסיונם של חייבים ועבריינים להימלט מפני הדין הביא לתמורה ממשית בנושא זה, כמו בנושאים אחרים, והמשפט העברי התאים עצמו לשינויי הזמן לפי המקום והשעה והאדם.

הערות
1.
ראה בהרחבה: מ' אֵלון, המאסר במשפט העברי, ספר היובל לפנחס רוזן, ירושלים תשכ"ב-1962, עמ' 171; הנ"ל, כבוד האדם וחירותו בדרכי ההוצאה לפועל (ירושלים תש"ס), ערכים "מאסר" ו"תפיסה", לפי המפתח.
2.
ראה: אנציקלופדיה עברית, ערך "מעצר ומאסר", כרך כד, עמ' 60-56; ח"ה כהן, המשפט (ירושלים תשנ"ב), עמ' 545. לתכליות השונות של המעצר, ראה: שו"ת שבות יעקב, חלק א, סימן יד; א' ורהפטיג וש' רבינוביץ, "עיר מקלט במערכת ענישה מודרנית", שערי משפט ב(3) (תשס"א) 353, בעמ' 364. וראה גם ב"ש 1/87 דננאשוילי נ' מד"י, פ"ד מא(2) 281; בש"פ 8087/95 זאדה נ' מד"י, פ"ד נ(2) 133, עמ' 133; בש"פ 153/95 רחאל נ' מד"י, פ"ד מט(2) 221; בש"פ 537/95 גנימאת נ' מד"י, פ"ד מט(3) 355; וכן ח' זנדברג, פירוש לחוק המעצרים, תשס"א, עמ' 89-7.
3.
בראשית לט, כ. ומעניין הוא פירושו של אבן עזרא (המאה הי"א) על אתר: "לא נדע אם הוא לשון הקודש או לשון מצרים, בעבור שפירש אחריו ואמר מהו". הרמב"ן, ר' משה בן נחמן (המאה הי"ג), אומר שם: "כי דרך הכתוב לפרש לשון נכריה".
4.
שמות נרדפים לציון "בית סוהר" במקרא הם: בית כלא, בית אסורים, בית הסורים, בית אסור, בית משמר, מסגר, בית פקודות, חצר המטרה, בית הבור, בור ובית כלא. על בית הסוהר, ראה: י' בזק, הענישה הפלילית, דביר, מהדורה מתוקנת 1998, עמ' 138-110.
5.
בראשית מ, ג.
6.
בראשית מ, כ-כב. בהמשך מתואר כיצד עצר יוסף את אחיו בדומה למעצר המנהלי שבימינו (בראשית מב, טז-יט).
7.
ויקרא כד, יב.
8.
במדבר טו, לד.
9.
ראה תרגום אונקלוס ותרגום יונתן בן עוזיאל על אתר.
10. תורת כהנים יד, ה.
11.
רש"י לויקרא כד, יב, ד"ה ויניחוהו.
12.
מכאן לומד קמינר "שאין עוצרים במקום אחד שני עצירים, כאשר עונשו של האחד ידוע, ואילו זה של חבירו עדיין לא נקבע". ראה: ל"י קמינר, "עונש המאסר בישראל", תחומין ט (תשמ"ח) 134, בעמ' 137; א"י ולדנברג, "מאסר כאמצעי וכעונש", צומת התורה והמדינה, א, עמ' 390-389.
13.
ירושלמי, סנהדרין, פרק ז, הלכה ח.
14.
ירושלמי, סנהדרין שם.
15.
שו"ת הריב"ש, סימן רלו.
16.
הר"ן לסנהדרין נו ע"א.
17.
וראה קמינר (הנזכר לעיל, בהערה 12), עמ' 139-137.
18.
ראה אנציקלופדיה עברית וח"ה כהן (הנזכרים לעיל, בהערה 2). להיבטיו ההיסטוריים של המאסר, ראה בספרם של ש' גיורא שהם וג' גבריאל, עבירות ועונשים - מבוא לפנולוגיה, הוצאת עם עובד, תש"ן-1990, עמ' 188-174.
19.
ראה מ' אֵלון, כבוד האדם וחירותו (לעיל, בהערה 1); בזק (הנזכר לעיל, בהערה 4), עמ' 112.
20.
שמות כא, ו, ד"ה ועבדו.
21.
למקורו של העונש, ראה סנהדרין פא ע"ב. וראה פירוש הר"ן למסכת סנהדרין. "הכיפה" נגזרה מן כפ"ף, על שום היות האדם הנמצא בתוכה כפוף או מפאת קמירות תקרתה. וראה דברי הרמב"ם בפירושו למשנה: "מושב מאסר עושין אותו בבתי הסוהר, ויש בגובהו כקומת האדם בלבד, ואין לו בו איפה לשכב ולא לישון" (סנהדרין ט, ה). וראה פירוש הרמב"ן לבראשית לט, כ. לעונש הכיפה, ראה א' רייך, "עונש הכיפה", מעליות, עלון ז (תשמ"ו), עמ' 41-31; מ' אֵלון, כבוד האדם וחירותו (לעיל, בהערה 1), עמ' 178-176.
22.
בבלי סנהדרין פא ע"ב.
23.
תוספתא סנהדרין ב, ד.
24.
הערה 29, שם.
25.
שם.
26.
שם. וראה גם מאמרו של הרב ולדנברג (הנזכר לעיל, בהערה 12), עמ' 397-396.
27.
סנהדרין עט ע"ב.
28.
שם. וראה גם משנה תורה להרמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש ד, ז; סנהדרין יד, ז. וראה בכסף משנה (ר' יוסף קארו, המאה הט"ז), הלכות רוצח ושמירת הנפש שם. וראה מאמרו של קמינר (הנזכר לעיל, בהערה 12), עמ' 149.
29.
הלכות רוצח ושמירת הנפש ב, ב-ה.
30.
למקור הסמכות, ראה מועד קטן טז ע"א. וכן הובא להלכה, ראה: רמב"ם סנהדרין כד, ט; טור, לר' יעקב בן אשר (המאה הי"ד); שולחן ערוך, לר' יוסף קארו (המאה הט"ז), חו"מ, ב.
31.
סנהדרין כד, י.
32.
להתפתחות המאסר בתקופה שלאחר חתימת התלמוד, ראה: מ' אֵלון (הנזכר לעיל, בהערה 1), עמ' 185-178.
33.
לפירוט ראה: מ' אֵלון, כבוד האדם וחירותו (לעיל, בהערה 1), עמ' 200-190; אנציקלופדיה עברית, ערך "מעצר ומאסר", כרך כד, עמ' 60-59; ש' אסף, העונשין אחר חתימת התלמוד (ירושלים תרפ"ב). להתנגדות למאסר, ראה שו"ת בנין אב (לרב א' בקשי-דורון), סימן עד.
34.
ליחסי נושה ובעל חובו, ראה: דברים כד, ו; שם י-יג; שמות כד-כו. ואולם המציאות היומיומית הייתה מעט שונה. כך, למשל, אנו מוצאים שביקשו חייבים את חסותו של דוד בגלל פחדם מפני בעלי חובם (שמ"א כב, ב). אף מצאנו שנושה בא לקחת את ילדי החייב שמת לעבדים תחת תשלום חוב שלא נפרע (מל"א ד, א). לתיאור מפורט יותר של השתרשות הנוהג, ראה נחמיה ה, א-יג. וראה בהרחבה: מ' אֵלון, כבוד האדם וחירותו (לעיל, בהערה 1). וראה גם: בג"צ 5304/92 פר"ח 1992 נ' שר המשפטים ואח', פ"ד מז(4) 715. לנוהג בשיטות משפט קדומות אחרות, ראה מ' אֵלון, שם, עמ' 8-3.
35.
ראה בבא מציעא קיג ע"א. וראה מ' אֵלון, כבוד האדם וחירותו (לעיל, בהערה 1), עמ' 37-13. ראה גם דברי יוספוס פלביוס, קדמוניות היהודים, ספר ד, פרק ח, פסקה כו (בתרגום א' שליט), המובא אצל אֵלון.
36.
לתקופה זו והשפעותיה, ראה מ' אֵלון, כבוד האדם וחירותו (לעיל, בהערה 1), עמ' 49-38. למאסר "ממוני", ראה רש"י לפסחים צא ע"א, ד"ה בית האסורים של ישראל. למשמעות פירושו, ראה אלון, שם, עמ' 114-112.
37 הלכות מלווה ולווה ב, א. וראה מגיד משנה על אתר (ר' וידל די טולושא, המאה הי"ד). להסתייגותו של הרמב"ם, ראה גם שו"ת הרמב"ם (מהדורת בלאו), סימן תי.
38.
למציאות הזרה באותה תקופה, ראה שו"ת ר"י מיגאש (המאה הי"ב), סימן צ.
39.
בדרכו של הרמב"ם, הלכו גם ר' שמואל סרדי (המאה הי"ג), ספר התרומות, שער ב, חלק א, סימן ב; ר' משה מקוצי (המאה הי"ג), ספר מצוות גדול (סמ"ג) מצוות עשה צג; המרדכי (ר' מרדכי בר' הלל הכהן, המאה הי"ג), בבא מציעא, פרק המקבל, תב-תג.
40.
בתופעה זו נלחמו הרשב"א (ר' שלמה בן אדרת, המאה הי"ג) ורבנו אשר (המאה הי"ג) בשורה ארוכה של תשובות. כך, למשל, הם פסלו עסקאות מפוקפקות שתכליתן השתמטות מתשלום חוב או התנאה מפורשת בין המלווה ללווה בדבר מאסרו של החייב אם לא יפרע את חובו. אף על פי כן לא הותר השימוש במאסר. ראה מ' אֵלון, כבוד האדם וחירותו (לעיל, בהערה 1), עמ' 132-118.
41.
שו"ת הריב"ש, סימן תפד. לניתוח מקיף של תשובת הריב"ש, ראה: מ' אֵלון, כבוד האדם וחירותו (לעיל, בהערה 1), עמ' 148-140; בג"צ פר"ח (הנזכר לעיל, בהערה 34), עמ' 741-738.
42.
שו"ת הריב"ש, שם.
43.
ראה ר' ישראל איסרלין (המאה הט"ו), לקט יושר, הוצאת מקיצי נרדמים, תרס"ג, יורה דעה, עמ' 80-79; המהרי"ק (המאה הט"ז), שו"ת המהרי"ק, סימן קכז. וראה מ' אֵלון, כבוד האדם וחירותו (לעיל, בהערה 1), עמ' 152-148.
44.
שולחן ערוך, חו"מ, סימן צז, סעיף טו. וראה גם דבריו בבית יוסף על הטור חו"מ, סימן צז, ס"ק לא.
45.
שו"ע, חו"מ, שם. התרחבות תופעת ההשתמטות גררה בעקבותיה פסיקה המתירה את המאסר על חוב. יתר על כן, היו מקומות שביקשו בהם מנהיגי הקהילה לאסור לפרק זמן קצוב חייב שאין לו במה לשלם את חובו. ואולם חכמי ההלכה התנגדו בכל תוקף למאסרו של חייב שאין לו במה לשלם את חובו. ראה מ' אֵלון, כבוד האדם וחירותו (לעיל, בהערה 1), עמ' 237-156.
46.
משנה אבות ג, יד.

מקור הערך: עו"ד אלישי בן יצחק, המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו, מכללת "שערי משפט". מתוך: פרשת בהעלותך, תשס"ג, גיליון מס' 125, עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה, מדינת ישראל משרד המשפטים המחלקה למשפט עברי; המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו, מכללת "שערי משפט".


הערות לערך:
שם המעיר:
הערה: עונש הכיפה הוא בעצם סוג של עונש מוות (עבור מקרים מיוחדים) ואינו דומה כלל למאסר רגיל


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן