חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

נדר ונדבה

נדר, התחייבות שאדם מתחייב בפני ה', והופך דבר מותר לדבר שהוא אסור עליו, או שהוא מטיל על חפץ חובה לעשות בו דבר שלא היה חייב לעשותו.

התוכן
נדר
חומרת הנדר
הפרת נדרים
הפרת נדרים
נדרים המותרים

נדר
הנדר הוא בשני אופנים:
א) נדרי הקדש, שהוא מקריב לבדק הבית או למזבח, ובעניין זה אינו יכול להקדיש אלא דבר שהוא שלו, ואיסורו כולל כל אדם. בזמן הזה נדר הוא לבית הכנסת ולבית המדרש, לעניים או לדבר מצווה (ר"ח ו'. נדרים ח'. הריטב"א שם).

ב) נדרי איסור, שאוסר על עצמו דברים המותרים לו, כגון: שלא יאכל או שלא ישן וכיוצא בו (ש"ך ליו"ד סי' ר"ה). בעניין זה יכול לאסור אפילו נכסי חברו עליו, או שאוסר על אחרים דברים שלו. וזה שאמר הכתוב "איש כי ידור נדר לה' וגו' לאסור איסר על נפשו".

נדרי איסור מתחלקים לשלושה: עיקר הדבר וכנוייו וידות:
א) עיקר הדבר הוא שיאמר דבר זה אסור עלי או יאסר עלי דבר זה, זהו איסור האמור בתורה לאסור איסר על נפשו. אם אמר ככר זה אסור עלי כקורבן או כהקדש זה עיקר הדבר האמור בתורה. ואז יאסר עליו הדבר המותר כדבר האסור מצד הקדש (נדרים י"ג. ר"ן שם).

ב) כינוי נדר הוא שקורא הנדר בשם אחר בלשון משובש, כגון שאמר קונם קונח או קונס ככר זה עלי, אסור בו כאילו אמר קורבן עלי ככר זה (שם, וש"ך ליו"ד סי' כ"ז). בכל מקום הולכין אחר הלשון שרגילים בו בני אדם, אבל אם הכינוי רחוק מהלשון הרגיל אינו נדר (נדרים י'.).

ג) ידות נדרים הוא שמתחיל במקצת דבורו של נדר ואינו גומר אותו, ונחשב לו שנדר את הנדר בשלמותו. כתוב ככל היוצא מפיו יעשה, ולא כתוב כל היוצא. משמע, אע"פ שלא יצא אלא מקצתו. נקראו נדרים אלה ידות, כאדם האוחז בבית יד של כלי ומטלטל כלו (נדרים נ'. יו"ד כי' ר"ג רל"ה).

חומרת הנדר
מצוות עשה (ת"ז פ' מטות) לדון דיני נדרים, שנאמר איש כי ידור נדר לה' וגו'.

מצוות לא תעשה (ת"ח) שלא לעבור על הנדרים, שנאמר לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה וגו'.
מצוות לא תעשה (תקע"ד פ' כי תצא) שלא לאחר נדרו, שנאמר כי תדור נדר לה' וגו' לא תאחר לשלמו.
ומצוות עשה (תקע"ה) לקיים מוצא שפתיו שקיבל עליו בנדר או שבועה, לעניין קורבן או צדקה וכיוצא בו, שנאמר מוצא שפתיך תשמור ועשית באשר דברת (ש"ע יו"ד סי' רנ"ח).

יהא זהיר בנדרו, שלא יהא סופו כנדר יפתח הגלעדי, ואין חפץ לה' בנדרים כאלה.
נאמר כי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא (ויקרא כ"ב), וטוב שלא תדר משתדר ולא תשלם (קהלת ה' ג').
כל הרגיל בנדרים אין רוח חכמים נוחה הימנו (חולי ב'.).
עדיף שלא ידור שום נדר אפילו לצדקה, אלא ינדב צדקה ויתנה מיד, או יקבל עליו המצוה "בלי נדר". וכן המזכיר נשמות אבותיו ומבטיח צדקה יאמר בפירוש שאינו מקבל עליו בנדר (חכמת אדם).
בעת צרה מצווה לנדור, כאמור בבראשית רבה
וידר יעקב נדר לאמר, מהו לאמר? לאמר לדורות שיהיו נודרים בעת צרה (תוס' חולין ב'.).
אם ירא שמא יתרשל במצוה שרי ליה לנדור לזרוזי נפשיה (נדרים ח'.).
וע"ז אמרו: נדרים סייג לפרישות (אבות פ"ג), וכתיב נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך.

הפרת נדרים
האב מפיר נדרי בתו בזמן שהיא קטנה או נערה מי"ב שנה ויום אחד. שכתוב בנעוריה בית אביה (במדבר ל'). לאחר י"ב שנה וששה חדשים היא בוגרת, ואם נשאת אפילו כשהיא קטנה - אינו יכול להפר, מפני שהבוגרת היא ברשות עצמה, והנשואה היא ברשות בעלה (נדרים ס"ז).

בעל מפר נדרי אשתו משתכנס לחופה, ואם גרשה אינו יכול להפר (שם ע"ג).
האב או הבעל יכולים להפר רק ביום שמעם ולא בלילה שאח"כ, ואם שמע בלילה יוכל להפר רק כל הלילה (יו"ד סי' רל"ד).
לשון ההפרה:
מופר לך, או שהוא בטל בכל לשון. האב או הבעל מפירים רק נדרים שיש בהן עינוי נפש או דברים שבינו לבינה (הבעל, לפי רמב"ם), אבל לא שאר דברים (שם עי' כלבו סי' פ"ח)..
התרת נדרים
איש, או אשה שהיא ברשות עצמה, שנדרו והם מתחרטים, ילכו אצל חכם מומחה הבקי בהלכות נדרים, או אצל שלושה הדיוטות המבינים, כדי שידעו איך להתיר הנדר. עכשיו לוקחים שלושה בעלי בתים ואחר למדן.

מי שקשה לו לקיים נדרו צריך לבקש להתירו. הנודר צריך לפרט בפני המתירים לו אתהנדר (גטין ל"ה.), והחכם או ההדיוטות שואלים אותו: האם אתה רוצה בנדר זה? והוא עונה: איני רוצה בו ואני מתחרט על אשר נדרתי מעולם, ואז מתירים לו (נדרים ט"ז.).

אם אינו מתחרט על נדרו, צריכים לבקש לו פתח חרטה.
אומרים לו: אילו היית יודע דבר זה או זה היית נודר?
אם הוא אומר "לא" - מתירים לו.
או שאומרים לו: אילו ידעת שתתחרט על הנדר, היית נודר?
והוא עונה לא, ואז מתירים לו, ואומרים 3 פעמים: מותר לך או שרי לך או מחול לך, בכל לשון (שם).

אין מתירים נדר לפני שהגיע הזמן שהנדר חל בו.
נדר על דעת אדם אחר, אין מתירים לו אלא בהסכמתו. נדר לעשות צדקה, לא ישאל על נדרו אלא בשעת הדחק. אמר הרי עלי צדקה אם אעשה דבר זה, ועשה - מחויב לשלם, ואיו לו היתר, שאמירתו היא כמסירה לגבוה (שו"ת מהר"ם מינץ סי' ע"ג).
הנודר בעת צרה, יש אומרים שלא מועילה התרה, שהוא כנודר על דעת המקום (ש"ך שם).
נדר שהותר מקצתו הותר כולו (שם סי' רכ"ט).

נדרים המותרים
ארבעה נדרים אינם צריכים התרה:
א) נדרי זרוזין, שלא נדר אלא לזרז את חברו שלא יעמוד בדעתו, כגון שהיה מוכר חפץ ואמר קונם שאיני פוחת לך מן הסלע, שכן דרך התגרים לידור ואין בלבו לשם נדר.

ב) נדרי הבאי, כגון המגזם ואמר קונם ככר זה עלי אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד או חומה גבוהה עד לשמים.

ג) נדרי שגגות, שנדר בשוגג ואמר קונם עלי ככר זה אם אכלתי, ונזכר שאכל. אינו נדר כי טעה בדעתו.

ד) נדרי אונסין, כנון שהדירו חברו שיאכל אצלו, וחלה או קרה לו אונס אחר, ואינו יכול לבוא אצלו. וכן שנים שנתערבו שמי שיתאמתו דבריו יתן לחברו ממון, המפסיד פטור מלשלם (שבועות כ"ו. ט"ז שם סי' רל"ב).


מאמרים נוספים הקשורים לנושא (קישורים לאתר דעת):
דיני הנדרים כמקור להלכות משפט, אביעד הכהן

מקור הערך: מבוסס על אוצר דינים ומנהגים לי"ד אייזענשטיין

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן



ערכים קרובים
כל נדרי
שבועה
שבועה בנקיטת חפץ


נושאים קרובים באתר דעת
נדר
נדבה