חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

נפילת אפים

כיסוי הפנים בעת שאומרים תפילות תחנונים.

לאחר חזרת הש"ץ על תפילת ה"עמידה" אומרים כל יום "תחנון" (תחינה, "תחינות" "תחנונים"). מקור המנהג הזה נמצא במשנה וגם ב"בן סירא" (נ', טז-כא). אנו קוראים שם, שהעם הנמצא בבית המקדש, כששמע את התקיעה, ולאחר מכן כשהכוהנים בירכו את העם, נפל על פניו על הארץ כביטוי להערצה. זה היה הרגע, שבו התפלל העם במלוא מובנה של המלה. כל אחד ואחד הביע בתפילת לחש אותן משאלות שרחש לבו אותה שעה. נוהג זה הועתק מבית המקדש אל בית הכנסת. משמע שמעתה שוב לא נאמרה תפילת היחיד בסמוך לקרבן הציבור אלא בסמוך לתפילת הציבור.

בסיום התפילה ניתנה הזדמנות לכל אחד לשפוך את לבו ולנהל דו-שיח עם קונו בלא כל כפייה מבחוץ... הציבור נוטל לעצמו מקום בראש, אבל משנסתיימה תפילתו שלו, הוא מניח ליחיד לתת פורקן לדחפו הפנימי (התפילה בישראל, עמ' 58).

התחנון הקצר
נוסח האשכנזים מורכב מן הפרק "ד' אל באפך תוכיחני" (תהילים ו') ומקטעי בקשות אחרים, שתחילתם "שומר ישראל שמור שארית ישראל".

בנוסח הספרדים אומרים "וידוי", "י"ג המידות" לפני שנופלים אפיים. עדות המזרח מוסיפות את הפרק "אליך ד' נפשי אשא" (שם כ"ה).

תחינה זאת ידועה גם בשם "נפילת אפיים", משום שבעת שבית המקדש היה קיים, נפלו עם הפנים על הארץ. בימינו, האשכנזים מטים את הראש על הזרוע השמאלית; בשחרית, כאשר הזרוע השמאלית עטורה ברצועת התפילין, מטה על הזרוע הימנית. מנהג עדות המזרח לא להטות את הראש על הזרוע, אלא יושבים בראש מורד בשעת אמירת הפרק, ואילו התימנים נופלים על הארץ עד היום, וזה לדעת הרמב"ם, שעליו הם סומכים בהרבה עניינים.
בזמן הגאונים היו נופלים על פניהם גם בתפלת נעילה.
הטעם שנופלים על הפנים בתחנון, לפי שכאשר היו ישראל משתחווים בעזרה, היה בין כל אחד ואחד ד' אמות, כדי שלא ישמע אחד וידוי חברו ויתבייש ממנו. אנו עושים כהאי גונא בהסתר פנים, כאילו כל אחר אינו רואה את חברו ואינו יודע מה שמתפלל (מטה משה).
בימים שני וחמישי מוסיפים קטעי תחינות על "התחנון הקצר", שנתחברו, לדעת צונץ, במאה השביעית, ובהם זעקת חמס על הנגישות באותם הימים מיד הפרנקים והגותים, בקשה על סליחה העוונות ותחנונים על הגאולה. מלות הפתיחה לקטעים אלה הן: "והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית, והרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו" (תהילים ע"ח, לז).
האשכנזים ה"מתנגדים" מוסיפים רק בימים אלה את ה"ווידוי" (אשמנו...) ואת "י"ג המידות.

ה"תחנון" הזה של ימי ב' וה' הוא "תחנון ארוך", והוא נאמר בעמידה ובהתרגשות ניכרת. בנוסח עדות המזרח קטעי התחנון שונים במקצת וכן גם סדרם.

אין אומרים "תחנון": בשבת ובמועד, אפילו במועד הקל ביותר כמו ט"ו בשבט וט"ו באב ול"ג בעומר ובחול המועד; וכן יש שבועות רצופים שאין אומרים אותו: כל חודש ניסן, מיום כיפור אחרי ראש חודש חשוון, ועוד.
כמו כן אין אומרים אותו במקום שיש בו: שמחה (ברית מילה, חתן בשבעת ימי המשתה).
ובבית האבל.
יש נוהגים לא לומר תחנון גם כשבר מצווה עולה לתורה ביום חול, בעיקר בעדות המזרח.

מקור הערך: שמואל בן ארצי, יהדות כאן ועכשיו, תקליטור


הערות לערך:
שם המעיר: ראובן בן-עוליאל
הערה: לא רק האשכנזים - אלא גם במרוקו נהגו להטות את הראש על הזרוע השמאלית בזמן נפילת אפיים.


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן



ערכים קרובים