חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

סמיכה להוראה

מתן רשות לאדם להורות או לבצע פעולות הדורשות אישור על יכולתו לבצען.

התוכן
הסמיכה בזמן התלמוד
סמיכה בזמן הזה
חידוש הסמיכה בצפת
נימוקי רלב"ח נגד חידוש הסמיכה
התר הוראה
כתב סמיכה

רשות להיות רב מומחה ומורה הוראה בישראל. ההסמכה נעשה ע"י כך שהרב שם את ידו על ראש התלמיד למנותו לרב ומורה.

הסמיכה הראשונה הייתה ע"י משה רבנו: קח את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו וגו' ונתת מהודך עליו וגו' (במדבר כ"ז). בדרך זו הייתה סמיכת הזקנים בימי השופטים ואנשי כנסת הגדולה, והסנהדרין והדיינים המומחים איש מפי איש בשלשלת ההוראה מהמסמיך אל הנסמך.

הסמיכה בזמן התלמוד
סמיכת זקנים הייתה רק ארץ ישראל. הנסמכין היו יכולין לדין בדיני קנסות ולעבר שנה, לכן בבבל לא דנו דיני קנסות רק דיני ממונות, כי לא היה להם סמיכה והם פעלו ברשות ריש גלותא. הסמיכה לא הייתה ביד ממש, רק בשם: קאו לו "רבי" ונתנו רשות לדון דיני קנסות (סנהדרין י"ג:).
סמיכת זקנים או "מיסמיך סבי" הייתה בשלשה מוסמכים, ובשעת הגזירה שלא לסמוך היו סומכין גם ביחיד (שם י"ד.).
בעת הסמיכה היו עושים משתה ושמחה לרבנן, ועשו כבוד למוסמך ושרו לו שירי תהילה (כתובות י"ז. סנהדרין י"ד.).
לפעמים הייתה הסמיכה מוגבלת לנושא אחד, כמו הסמיכה שנתן רבי לרבה בר חנא שירד לבבל, שסמכו להורות באסור והיתר אך לא להתיר בכורות (סנהדרין ה'.). לפעמים הייתה הסמיכה לא להורות מיד, אלא רק לקבלת שם התואר "רבי" שנתן הרב לתלמידו כדי שיתעורר ללמוד ויהא ראוי להוראה אח"כ (ב"מ פ"ה.). הסמיכה נתבטלה בא"י כאשר נסגרו הישיבות ע"י הגזרות.

סמיכה בזמן הזה
הרמב"ם (סנהדרין ד, י"א) כותב בעניין הסמיכה:
נראין לי הדברים, שאם הסכימו כל החכמים בא"י למנות דיינים ולסמוך אותם, הרי אלו סמוכים, ויש להם לדון דיני קנסות, ויש להם לסמוך לאחרים. א"כ למה היו החכמים מצטערים על הסמיכה? לפי שישראל מפוזרים ואי אפשר שיסכימו כולם. ואם היה שם סמוך מפי סמוך אינו צריך דעת כולם, אלא דן דיני קנסות לכל, שהרי נסמך מפי בית דין, והדבר צריך הכרע.
לדעתו יכול הסומך לשלוח סמיכתו בכתב ואינו צריך לסמוך בידים דווקא (שם פ"ד ו') ודי אפילו בסומך אחד שהוא עצמו סמוך ושני דיינים בלתי מוסמכים (שם ובפירושו למשניות סנהדרין פ"א), אך הסמיכה צריכה להיות מא"י.
אחרי שנפסקה שלשלת הסמיכה בא"י, ואין לנו סמוך מתוך סמוך, אפשר לדעתו לחדש את הסמיכה בא"י ע"י הסכמה כללית של כל חכמי א"י. רמב"ם מסייג את דבריו ומסיים "והדבר צריך הכרע".

חידוש הסמיכה בצפת
בשנת רצ"ח רצה רבי יעקב בירב לחדש את הסמיכה בצפת. הוא הסתמך על פסק הרמב"ם שכל חכמי א"י יכולים לחדש את הסמיכה. מרכז הרבנים בא"י היה אז בצפת, ורוב גדולי ישראל מכל העולם היו שרוין בה, ובהם ר' יוסף קארו בעל הש"ע. עשרים וחמשה רבנים חשובים נאספו לצפת, וסמכו את ר"י בירב. לאחר שהוסמך, סמך עוד ארבעה רבנים: את ר' יוסף קארו (מחבר ה"שלחן ערוך"), ר' משה די טראני, ר' אברהם שלום ור' ישראל קוריאל. בדרך זו רצו לחדש את מוסד הסמיכה.

לסמיכה זו התנגד ר' לוי ב"ר יעקב ן' חביב (הרלב"ח) שהיה אז רב בירושלם. חכמי צפת לא התיעצו עמו מראש, ורק לאחר מעשה בקשו את הסכמתו וסמכו גם אותו. רלב"ח לא רצה לקבל הסמיכה, ומחלוקה גדולה פרצה בינו לבין רבי יעקב בירב, מחלוקת שנמשכה עד מות הרי"ב בשנת ש"א. הרעיון לא מומש, והסמיכה בוטלה.

כוונת רי"ב בחידוש הסמיכה הייתה, כי ראה בזה אתחלתא דגאולה וחזוק הדת. ממשלת תוגרמה לא הפריעה לחוקי ישראל, והחכמים רצו לדון דיני קנסות ומלקות. מטרתם בחידוש דין מלקות היתה לפטור מכרת את האנוסים מספרד שחזרו בתשובה וברחו לא"י, כי חייבי כריתות שלקו נפטרו מכרת.

נימוקי רלב"ח נגד חידוש הסמיכה
הרב לוי ן' חביב התנגד לסמיכה מטעמים רבים, ותמצית דבריו הם:
א)
כי הסמיכה הזאת תתן למוסמך התואר "רב" ואינו דבר חדש כי בזמן הזה כבר נהגו לקרוא לכל ת"ח בשם רב וגם רבי, ולא יתכן לקחת מהם התואר הזה אף שאינם ראוים לסמיכה, שלא לזלזל בכבודם ולביישם.

ב)
לדעת הרמב"ם הסכמת כל חכמי ישראל בא"י, ולא די בהסכמת הרוב, ובפרט שיש מחלוקת בדבר בין חכמי א"י.

ג)
עונש מלקות לא יפטור חייבי כריתות. כי הפטור מכרת הוא במקרה שהאיש הותרה בעדים, והולקה על ידי בית דין. האנוסים אינם עונים על דרישה זו.

ד)
הסמיכה מעוררת סדרה של בעיות שאין להם פתרון: האם נשוב לקדש חודשים על פי הראיה? כמה יהיו בבית הדין שיעבר שנים? – רמב"ם דורש 71, רמב"ן פסק שדי בשלושה. ברגע שיהיו בא"י שלושה סמוכים, יהיו חייבים לקבוע חדשים ע"פ הראיה ולעבר שנים.

ה)
הסמיכה נפסקה אלף ומאה ושמונה שנה (עד זמנו), וכיצד יתכן שבמשך הדורות אף חכם לא חשב על חידוש הסמיכה?

ו)
לדעת הרמב"ן אי אפשר לחדש הסמיכה עד יבוא מורה צדק. (סוף תשובות הרלב"ח).
למרות כשלונו של רבי יעקב בירב לחדש את הסמיכה, היו נסיונות כאלה בהמשך הדורות. פרטים על כך בערך סנהדרין

התר הוראה
אע"פ שנטלה סמיכת זקנים, לא בטלה נתינת "רשות" לדון ולהורות, או "התר הוראה", הנקרא כיום "סמיכה" זכר לסמיכת זקנים.
מי שמקבל התרת הוראה מרב מומחה נעשה "מורה הוראה" בישראל שהוא שם תואר לדיין (כתובות ע"ט.). מזמן ר' שלום מווינא ותלמידו מהרי"ל קורין לו "מורנו", רב ומורה או רב הכולל לאשכנזים, וחכם באשי לספרדים.
נטילת הרשות היא מפני שאסור לתלמיד שהגיע להוראה להורות לפני רבו אם לא קבל ממנו רשות (ע"ז י"ט). אחרי מות רבו, או אם נעשה לו תלמיד חבר, מותר לו להורות.
מורה הוראה היה מבקש רשות בבבל מריש גלותא או מפרנס הקהל בהסכמת בני עיר.

בימי הגאונים כתבו 'אגרת רשות' או' 'פתקא דדיינותא' למורי הוראה (תשובות הגאונים סי' ק"פ, זכרון ראשונים מחברת ד' חוברת א'). על פי רשות זו היה הדיין יכול לכפות את פסק ההלכה שפסק, ואם טעה בשקול דעת היה פטור מלשלם, כי קבלוהו כרב ומורה.
מאוחר יותר תקנו שהרוצה להיות רב צריך להבחן ע"י רב מומחה אם הוא בקי בתלמוד ופוסקים וידע להורות בדיני ממונות והלכה (עי' שו"ת הריב"ש סי' רע-א).

כתב סמיכה
ר' יהודה ב"ר ברזילי הברצלוני (המאה ה-9) בספר השטרות מונה עשרה 'שטרות זקנים', וביניהם "כתב מנוי" ו"שטר מסמיך".
כתב המנוי היה בזמן שנועדים בני הישיבה להושיב עליהם ראש ישיבה, או שמסכימים בני הקהילה למנות עליהם ראש או זקן או דיין או נשיא. כותבים כתב מינוי וחותמים כולם עליהם ונותנים למומסך לראיה ולזכות בידו שיהיו דבריו נשמעים.
שטר מסמיך הוא שסומכים אחר מן התלמידים שיהיה נקרא רב או חכם. מאותו יום קורין אותו "רבי", וממנין אותו בדיינין ובסודות החברים, ושימושיו ומלבושיו כשמושי החכמים ועטופי החכמים והחברים והרבנים הנסמכים, ולא כשימושי התלמידים שלא נסמכו עדיין (שם עמ' 31).

רגילים עתה להשתמש בכתב הסמיכה במונחים שהשתמשו בהם בעלי התלמוד, כמו "יורה יורה ידין ידין", למרות שביטוי זה במקורו הוא שאלה ותשובה: יורה? – יורה! גם כותבים "כל מן דין סמיכו לנא". מוסיפים דברים על תכונת התלמיד ויכולת לימודו, כמו "מתון ומשיג שמעתתא אליבא דהלכתא" וכדומה.

מקור הערך: מבוסס על אוצר דינים ומנהגים לי"ד אייזענשטיין


הערות לערך:
שם המעיר: יואל מרציאנו
הערה: ר' יהודה בר ברזילי מציין מסורת של "זכר לסמיכה" שככל הנראה פסקה עם פלישת הברברים (האלמווחידון) במאה השתים עשרה לחצי האי האיברי. מכל מקום בסוף ימי הביניים כבר לא מוצאים שום זכר לסמיכה.
אגב, מי שיסתכל בספר הקבלה לראב"ד יראה שהוא מתאר את שרשרת חכמי הדורות בספרד של המאה העשירית והאחת עשרה במונח של סמיכה, אך בחלק מהעתקות המאוחרות של חכמים אחרים הם השמיטו את הפועל "סמך" כמדומני שכך נהג המאירי.
יש אולי מקום להרחיב בעניין הסמיכה האשכנזית והפולמוס שהתעורר עם מגורשי ספרד במאה ה-16, כפי שאפשר למצוא בספר שלם שנכתב על כך "כבוד חכמים" לר' דוד מסיר ליאון.

מקור ההערה: ידע אישי


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן








ספרים בטקסט מלא
משפט הסמיכה וקורותיה