חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

שמעון בר יוחאי

תנא בדור השני אחר החרבן.

תלמידו של ר' עקיבא שהוסמך על ידו. ייסד ישיבה בצידון ואח"כ במירון. רשב"י נאלץ לברוח מפני הרומאים ושהה עם בנו ר' אלעזר במערה 13 שנים. ר"ש הלך עם ר"א ב"ר יוסי לרומא להשתדל לבטל גזירות המלכות. אמר: ארבעה דברים היה רבי עקיבא דורש ואין אני דורש כמותו ודברי נראים מדבריו. היה דורש את טעם המצוות: "ר"ש דרש טעמיה דקרא". ן היה גדול גם באגדה. מיוחס לו ספר הזהר שנודע בשם מדרש דרשב"י, מיוחסים לו עוד מדרשים בשם נסתרות דרשב"י, ותפלת רשב"י. לשמו ולזכרו חוגגים את "הלולא דרשב"י" שנזכר בזהר, ביום ל"ג בעומר (י"ח אייר) במירון.
התוכן
רשב"י ובנו במערה
הלכותיו
ר"ש דרש טעמיה דקרא
מעמדו
מדרש אגדה

שמעון בן יוחאי, רשב"י - תנא בדור השני אחר החרבן.
נולד בגליל, ולפי המסורה מת במירון בל"ג בעומר.
בברייתא ובגמרא הוא מכונה ר' שמעון בן יוחי או ר"ש בן יוחאי או ר"ש סתם, ובמשנה הוא נקרא "רבי שמעון". היה תלמיד מובהק של רבי עקיבא ולמד אצלו 13 שנים בבני ברק (ויק"ר פכ"א ז').

רשב"י היה חשוב מאד אצל רבי עקיבא רבו, שסמך רק את רשב"י ורבי מאיר. כאשר הושיב את רשב"י אחרי רבי מאיר, נתקנא בו רשב"י, ורבי עקיבא פייסו בדברים (ירוש' תרומות מ"ו ע"ב, שם סנהדרין פ"א י"ט ע"א).

רשב"י יסד ישיבה בצידון.
פעם באו לפניו איש ואשתו להתגרש, מפני שהאשה לא ילדה לו במשך עשר שנים לנשואיהן. רשב"י הציע להם שיעשו סעודה קודם הגט כמו סעודת הנשואין, ולבסוף נתחרטו שניהם על הגט ורשב"י התפלל עליהם ונולד להם בן (פסיקתא דר"כ פכ"ב, שה"ש רבה פ"א ד').
ניתוח האגדה על הזוג מצידון

רשב"י חזר כמה פעמים לישיבת רבי עקיבא, ופעם אחת שלח לו דבר ע"י תלמידו ר' חנינא בן חכינאי (נדה נ"ב: תוס' נדה פ"ו ו'). כאשר נתפס רבי עקיבא וישב בבית האסורים, בא אצלו רשב"י ללמוד תורה.
א"ל רבי למדני תורה, אמר איני מלמדך, א"ל (רשב"י בדרך שחוק) אם אין אתה מלמדני אני אומר ליוחי אבא ומוסרך למלכות, א"ל בני יותר ממה שהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק. א"ל ומי בסכנה והלא עגל בסכנה. אמר לו: אם בקשת ליחנק - היתלה באילן גדול, וכשאתה מלמד את בנך - למדהו בספר מוגה. (פסחים קי"ב.).
אחרי מות רבי עקיבא נסמך רשב"י עוד הפעם ע"י ר' יהודה בר אבא (סנהדרין י"ד).

רשב"י ובנו במערה
רשב"י לא השתתף בתחילה במרד נגד הרומאים, אך רדיפות הרומיים והריגת רבי עקיבא הפכו את לבו נגדם.
שנה או שנתים אחרי מות רבי עקיבא (בערך שנת 126), נתאספו חכמים בכרם ביבנה. היו שם ר' יהודה ב"ר אלעאי ור' יוסי ורשב"י. ויתיב יהודה בן גרים גבייהו.
פתח ר' יהודה ב"ר אלעאי בשבח הרומיים ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו, תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות. ר' יוסי שתק. נענה רשב"י ואמר: כל מה שתקנו לא תקנו, אלא לצורך עצמן תקנו. שווקין להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם ונשמעו למלכות. אמרו: יהודה שעילה - יתעלה, יוסי ששתק יגלה לציפורי, שמעון שגינה יהרג. אזל הוא ובריה טשו בי מדרשא, וכאשר גברה הגזירה החביאו את עצמם במערה, ונעשה להם נס ומצאו חרוב ומעין מים והתפרנסו בדרך הזה, ולמדו שם ביחד כל היום במשך י"ג שנים. ואחר שמת הקיסר (אדריינוס) בא אליהו הנביא והודיעם, ויצאו משם (ירוש' שביעית פ"ט, בבלי שבת ל"ג: פסיקתא דף פ"ח ע"ב, ב"ר פע"ד ו' קה"ר פ"י ח', אסתר רבה פ"א ט').
רשב"י טהר את טבריא מטומאות מתים ע"י שנטע תורמסין בשווקים ובכל מקום שהתורמוס גדל, ידע שהוא מקום טהור, וכל מקום שלא גדל, ידע שקבר מתחתיו, והוציא את המת משם (שבת ל"ד.).
היה שם כותי אחד ואמר אנא אזיל ומחייך בהדין סבא דיהודאי, מה עביד? נסב חד מית ואזל ואטמריה בחד שוקא דדכי (טהור)... צפה רשב"י ברוה"ק, וידע שנתנו שם, ואמר גוזר אני על העליונים שירדו ועל התחתונים שיעלו. וכן הות ליה, מדנפיק עבר קמי כנישתא דמגדלא, ושמע קליה דמינקי ספרא דמגדלא, אמר (הכותי) הא בר יוחאי דרכי טבריא (בלשון התול), א"ל ולא מן המנין היית, תלה עינוי ואסתכל ביה ומיד נעשה גל של עצמות (פסיקתא דר"כ פ' בשלח סי' קפ"ב).
לאחר זמן התישב ר"ש במירון, אמר דבר ונתמלאה כל הבקעה שלפניו בדינרי זהב (תנחומא פקודי סי' ז', שמות רבה פנ"ב ג" ועי' ירוש' פ"ט די"ג ע"ד).
ר"ש הלך עם ר"א ב"ר יוסי לרומא להשתדל לבטל גזירות המלכות. שלחו אותו מפני שהיה מלומד בנסים, ובאמת קרה לו נס שהוציא רוח רעה מבת הקיסר (מעילה י"ז.).

הלכותיו
בהלכה היה לרשב"י גישה אחרת מרבי עקיבא רבו. בפירוש אמר:
ארבעה דברים היה רבי עקיבא דורש ואין אני דורש כמותו, ודברי נראים מדבריו (ר"ה י"ח: ספרי ואתחנן פ' ל"א).
התיר מוקצה בניגוד לב"ה שהלכה כמותם (שבת מ"ד.) התיר בשבת דבר שאינו מתכוון (שבת כ"ב.), ופטר מלאכה שאינה צריכה לגופה (שם צ"ג:).

ר"ש דרש טעמיה דקרא
במדרש ובהלכה היה דרכו לבקש את טעם המצווה: "ר"ש דרש טעמיה דקרא". גישתו זו הופעלה גם כאשר היא משנה את אופי הכתוב בתורה. למשל: במצות לא תחבול בגד אלמנה, משמעות הכתוב היא על כל אלמנה, בין עניה בין עשירה. ר"ש דרש את טעם המצווה, שאם אתה מחזירה אתה משיאה שם רע בשכנותיה. ולכן קבע שבאלמנה עשירה אינו צריך להחזיר וראוי למשכנה (ב"מ קט"ו.).
במצות לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה', דרש את טעם המצווה: על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ומים. מי דרכו לקדם? אנשים ולא נשים (ספרי שם פ' רמ"ט, יבמות ע"ז.) רשב"י לא דרש את הדרשה עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, כי מדרשה זו אפשר לומר גם מצרי ולא מצרית ממזר ולא ממזרת. לפעמים דרש טעם מעצמו: הפסוק 'ולקח הוא ושכנו' נאמר בפסח מצרים, ור"ש קבע שהוא גם בפסח דורות, בשל הטעם שדרש למצווה זו: כדי שלא יניח אדם את שכנו הקרוב אל ביתו וילך ויעשה פסחו אצל חבירו (תוס' פסחים פ"ט).

רשב"י התקין כללין ופרטין בתורה שבע"פ (ירוש' שקלים פ"ח), בלשון זה הכלל, או כלל אמר ר"ש, כמו שני כללות נאמרו בבת כהן (סנהדרין נ"ה:), ד' כללות בקדשים (זבחים קי"ט:).

מעמדו
חכמי דורו והבאים אחריו שבחוהו מאד והללו את תורתו. ר' יוסי חברו אמר עליו: שפתים ישק משיב דברים נכחים (גיטין ט'.), איסי בן יהודה אמר: ר"ש שנה הרבה ומשכח קמעא ומה שהוא משכח סובין של משנתו (שם ס"ז. אדר"נ פי"ח). אמרו עליו כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בפניו ושלא בפניו (פסחים נ"א:). ינוחו לו לר"ש ברכות על ראשו (ע"ז ס':). נמטיה אפריון לר"ש (ב"מ קי"ט.).

הלכותיו נמצאות בכל מסכתות הש"ס מלבד במסכתות ברכות, חלה, תענית, נדרים. תמיד ומדות. ומיחסים לר"ש הספרי (סנהדרין פ"ו.), ומכילתא דרבי שמעון (עי' הפלס שנה ב' ושנה ג').

מדרש אגדה
רשב"י היה גדול גם באגדה. היה אומר, שלשה כתרים הם:
כתר תורה
וכתר כהונה
וכתר מלכות,
וכתר שם טוב עולה על גביהן (אבות פ"ד י"ב).

שלוש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן לא נתנן אלא ע"י יסורין, אלו הן:
תורה וא"י ועוה"ב (ברכות ה'. מכילתא יתרו בהחדש פ"י, ספרי דברים סי' ל"ב).
לא נתנה תורה אלא לאוכלי מן (מכילתא ויחי סי' א').
אילו הוינא קאים על טורא דסיני בשעתא דאיתיהיבת תורה לישראל הוינא מתבעי קומוי רחמנא דיתברי לבר נשא תרין פומין, חד דהוה לעי באורייתא, וחד דעביר ליה כל צרכיה (ירוש' ברכות פ"א ד"ג ע"ב).
דבריו על תשובה ומוסר:
אפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה איבד את הראשונות; ואפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירים לו שוב רשעו (קדושין מ': תוספתא קדושין פ"א י"ד). כל המתגאה הוא בעיניו כעובד עבודה זרה (סוטה ד':), וכל המלבין פני חברו ברבים מוטב שהפיל עצמו לתוך כבשן האש (ברכות מ"ג:).
לכמה אגדות שנאמרו עליו יש חותם הקבלה. גם אחרי מותו נראה לתלמידיו.
מעשה בריב"ל ואליהו הנביא שהיו עסוקין במדת רשב"י, ונתקשה ריב"ל בדבר הלכה. א"ל אליהו: מבקש אתה לשאול לרשב"י, בא ואני מעמיד אותו לך... ולא חפץ לענות לו. א"ל אליהו: כדאי הוא ריב"ל לראותך, צדיק הוא. אמר ליה: אילו היה צדיק, לא היה נראה הקשת בימיו... (מדרש תהלים מזמור ל"ו סי' ח').

מיוחס אליו ספר הזהר, שנודע בשם מדרש דרשב"י. כמו כן מיוחסים אליו מדרשים אחרים (עי' בית המדרש ח"ג 78 ח"ד 117): נסתרות דרשב"י ותפלת רשב"י.

באותן השנים בהם שהה רבי שמעון בר יוחאי במערה חיבר הוא ע"פ המסורת את "ספר הזוהר" שהוא הטקסט העיקרי של תורת הקבלה וכן את ה"מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי" – על ספר שמות אשר ממנו שרדו קטעים אחדים.
זמן חיבורו של ספר הזוהר ומחברו נתונים במחלוקת בין המסורת לבין החוקרים.

לאחר צאתו מן המערה נדד רבי שמעון בר יוחאי בגליל והרביץ תורה בישוב היהודי: במירון, בכפר ג'יש ובתקוע הגלילית (ח' שמע), באתרים אלו נחשפו בתי כנסת מן התקופה ההיא.

קוהלת רבה מביא מסורת הקובעת את קברו של רבי שמעון בר יוחאי במירון וקבורת בנו אלעזר בגוש חלב.

נוסע אלמוני, מתלמידי ר' עובדיה מברטנורא ביקר במירון ב- 1495 והוא מתאר את שרידי ביה"כ המיוחס לרבי שמעון בר יוחאי:
"ולא נשאר ממנו רק כותל אחד ואומרים אנשי ספיטה (צפת) כי קבלה להם, כי כאשר יפול הכותל ההוא יבוא המשיח, והוגד לי כי בשנת גירוש ספרד (1492) נפלה השאייטה בכותל ההוא ואז עשו אנשי צפת יום משתה ושמחה".
אגדה אחרת מספרת על תלמידו של רבי שמעון בר יוחאי שיצא לחו"ל והתעשר והיו תלמידיו מקנאים בו. הוציאם רבי שמעון בר יוחאי "לבקעה אחת של פני מירון ונתפלל ואמר: בקעה, בקעה! מלאי דינרי זהב. התחילה מושכת דינרי זהב לפניהן. אמר לתלמידיו: אם זהב אתם מבקשים, הרי זהב! טלו לכם! אבל היו יודעין: כל מי שהוא נוטל עכשיו – חלקו של עולם הבא הוא נוטל, שאין מתן שכרה של תורה אלא לעולם הבא!" (שמות רבה נ"ב, ג').
לשמו ולזכרו חוגגים במירון את "הילולא דרשב"י" שנזכר בזהר, ביום ל"ג בעומר (י"ח אייר).

מקור הערך: על פי י"ד אייזנשטיין, אוצר ישראל` שמואל כהן, "זמן מקום"


הערות לערך:
שם המעיר: צופיה
הערה: לא כתוב על היחס (הקיצוני) של רבי שמעון ללימוד התורה.

הבאתי כמה מקורות:

למשל בברכות ל"ה

"לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", יכול דברים ככתבן? ת"ל ואספת דגנך. הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי ר' ישמעאל. ר"ש בן יוחאי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה?

לגבי לימוד תורה מול תפילה:
מתני' לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל לא יכנס אדם למרחץ ולא לבורסקי ולא לאכול ולא לדין ואם התחילו אין מפסיקין. מפסיקין (לקרות ק"ש) ואין מפסיקין לתפלה:
שבת י"א
ואם התחילו אין מפסיקין מפסיקין לק"ש:
הא תנא ליה רישא אין מפסיקין סיפא אתאן לדברי תורה דתניא חברים שהיו עוסקין בתורה מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה א"ר יוחנן לא שנו אלא כגון ר"ש בן יוחי וחביריו שתורתן אומנותן אבל כגון אנו מפסיקין לק"ש ולתפלה

בירושלמי ברכות פרק א הלכה ה, הוא אומר שאפילו לא מפסיקים מלימוד תורה בשביל קריאת שמע ותפילה: רבי שמעון בן יוחאי כדעתיה דרשב"י אמר אלו הוינא קאים על טורא דסיני בשעתא דאתיהיבת תורה לישראל הוינא מתבעי קומי רחמנא דיתברי לבר נשא תרין פומין חד דהוי לעי באוריתא וחד דעבד ליה כל צורכיה.


מכאן רואים שלפי רשב"י לימוד תורה יותר אפילו מתפילה ואולי אפילו מק"ש, וע"פ הירושלמי

מקור ההערה: ברכות ל"ה, שבת י"א. ירושלמי פרק א הלכה ה


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן



ערכים קרובים
זוהר


נושאים קרובים באתר דעת
רשב"י