אנציקלופדיה יהודית דעת - דיינים - שכרם ;
חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

דיינים - שכרם

כיצד ישולם שכרם של השופטים, וכיצד למנוע מצב ששכרם יגרום להטיית דין

הבעיה
בזמן התלמוד
בתקופת הגאונים
גישתם של הפוסקים
התנגדות והסכמה למתן שכר לדיינים

הבעיה
בעיית שכר השופטים במשפט העברי אינה רק בעיה של עצמאות השפיטה אלא היא גם בעיה דתית-הלכתית חמורה. המשנה קובעת: "הנוטל שכרו לדון דיניו בטלים" (בכורות ד, ו). במילים אחרות, חל איסור על הדיין לקבל שכר תמורת פעולת השפיטה. מקורו של האיסור, על פי הגמרא, הוא במדרש הלכה על הפסוק: "ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים..." (דברים ד, ה) "מה אני בחינם אף אתם בחינם" (בכורות כט ע"א). להלן נראה שאידיאל גדול זה - מבחינה רוחנית ומוסרית - לא עמד במבחן התמורות החברתיות וההיסטוריות שפקדו את העם היהודי לדורותיו. ניווכח גם שכפי שדרך מינויים של הדיינים היתה שונה ממקום למקום, כמו שראינו לעיל, כך היה גם בעניין שכרם של הדיינים.

בזמן התלמוד
בזמנים קדמונים אכן לא קיבלו הדיינים שום שכר, לא מבעלי הדין, ואף לא מקופת הקהל. כמעט כל חכמי התלמוד לא הייתה הדיינות אומנותם וכל אחד מהם עסק בעבודת אדמה, במסחר או במלאכה, ורק בשעות הפנאי דנו את הדין. בזמן מאוחר, התירו לדיינים לקבל "שכר בטלה" כאשר בעלי דין היו גורמים להם להתבטל ממלאכתם. פתרון אחר היה לבקש מהמתדיינים שיעמידו לרשות הדיין איש אחר שימלא את מקומו כל זמן שהוא יושב בדין.

בתקופת הגאונים
בתקופת הגאונים היה כבר מצב שונה. הדיין היה מקבל "חוק" קצוב מאנשי המקום: "מכל איש שהוא מבן עשרים שנה ומעלה שני זוזים בשנה, זוז בפסח וזוז בסוכות". פרנסתם של הדיינים היתה מוטלת אפוא על הציבור. גם רבי יהודה אלברצלוני, הקרוב בזמן לתקופת הגאונים, מודיע לנו כי
"נהגו ברוב מקומות לעשות לבית דין קופה שפוסקים מזון ופרנסתם לכמה עולה בשנה ומגבין אותו בתחילת השנה או בסופה... ודבר קצוב הוא על הציבור... ולא יהא צריך הדיין להחזיק טובה מגיבויו לשום אדם".
גישתם של הפוסקים
הרמב"ם התנגד בחריפות בלתי רגילה לקבלת כל תמורה עבור דיינות, רבנות או הוראת תורה בכלל. דבריו עשו רושם גדול, וכל מי שנטל שכר הרגיש צורך להתנצל על כך. בגרמניה במאות השתים-עשרה והשלוש-עשרה הרבנים לא היו נטל על הציבור אלא היו מתפרנסים מעסקי הלוואות בעיקר, דבר שהיה מבטיח את אי תלותם בקהילות. מאוחר יותר, כנראה אחרי הרדיפות הקשות שסבלו מהן הקהילות באשכנז בעקבות המגפה השחורה, התחיל המנהג שהרב והדיינים יקבלו '"דמי פסק" מאת בעלי הדין, דהיינו שכל אחד מבעלי הדין נותן סכום כסף זהה לדיין הדן בעניינם. בקהילות רבות לא היתה לדיינים שום משכורת קבועה, ו"דמי הפסק" היו הכנסתם היחידה. נוהג זה יובן יותר טוב אם נזכור שקהילות אשכנז לא היו ממוסדות כמו קהילות ספרד. עם זאת אסף מציין
"את השכר הזה לא תבעו מעולם הדיינים והרבנים בפה, אך לקחו מה שנתנו בעלי הדין לפי מה שנראה בעיניהם. ...בהרבה קהילות היה סכום 'דמי הפסק' קצוב וקבוע על פי התקנות לפי גודל וקוטן סכום התביעה. בדרך כלל היה שכר הדיינים מצער מאד".

התנגדות והסכמה למתן שכר לדיינים
היו שהתנגדו למנהג זה של קבלת "דמי פסק". בעל "עוללות אפרים" כותב :
"הרבה מכשולים אשר אין להעלותם על הכתב באים מזה".
והוא מציע במקום מנהג מגונה זה:
"ויותר נכון ליתן לדיינים קצבה בכל שנה די מחסורם מקופת הקהל כדי שיתבטלו מכל עסק וישבו בימים ידועים מבקר עד ערב, ואז מסתמא יהיה בעיניהם דין פרוטה כדין מאה".
מתוכן הצעתו ניכרים אותם המכשולים שלא רצה להעלותם על הכתב...

יש שטרחו ליישב את המנהג ולמצוא לו סימוכין, אבל אחרים, כמו השל"ה, תלמידו של המהר"ל מפראג, אסרו על עצמם קבלת כל טובת הנאה תמורת ישיבתם בדין.

אחד הנימוקים העיוניים המעניינים להצדקת קבלת שכר על ידי הדיינים, נמצא אצל רבי ישראל ליפשיץ בעל "תפארת ישראל", שהיה אב בית דין בקהילת דנציג שבגרמניה במאה התשע עשרה. הוא טוען שזה שאמרו שאסור לדיין ליטול שכר זהו -
"דווקא בלא הוקבע לכך לעולם... אבל מי יכריחו להתרצות להיות קבוע בדבר זה לעולם בחינם, ודאי בכהאי גוונא (= בכגון זה) רשאי להתנות בתחילה שיהיה לו בעד גט וחליצה כך וכך, דזה לא שכר הדין הוא רק שכר בעבור שהתרצה להיות קבוע לדבר זה לעולם. ועת לעשות לה' הפרו תורתך, דאם לא כן לא ימצא מי שיתרצה להיות קבוע לעניין זה בכל שעה" (תפארת ישראל, בכורות ד, ו).
הוא מבחין אפוא בין דיין מזדמן, שאסור לו לקבל תמורה עבור פסק דינו, לבין דיין קבוע הזכאי לקבל שכר, לא עבור הפסק, כי אם עבור הסכמתו להתפנות מכל עסק אחר לטובת הציבור. למרות הבחנה זו, הוא מרגיש צורך להוסיף להצדקת הנוהג ש"עת לעשות לה' הפרו תורתך".

נסיים עניין זה בדברי כ"ץ המהווים בעצם סיכום מצב העניינים בסוגיה זו באשכנז:
"…האידיאל של 'מה אני בחנם אף אתם בחנם' נדחק מזמן מפני המציאות הסוציאלית. נטילת השכר מבעלי הדין (לפי גודל העניין העומד לדין ובהקפדה שבתשלום יישאו שני הצדדים בשווה) – היתה שלב מתקדם ברציונליזציה מעבר להיתר המצוי בתלמוד, לשלם לדיין שכר 'בטלה דמנכרא', היינו: לפי ביטול מלאכתו המיוחדת של הדיין באותה שעה; באורח עיוני כבר עלתה מזמן המחשבה על סיפוק צרכי הדיינים מקופת הקהל, כדי לשחררם מן הזיקה הכלכלית לבעלי הדין. אולם במציאות לא נתקיימה הצעה זו… אלא לגבי רבני הקהילות הגדולות, שקבלו את משכורתם החלקית בתורת שכר בטלה".

מקור הערך: מיכאל ויגודה, בתי הדין ומינוי הדיינים במשפט העברי, מחניים 12 (א) תשנ"ו עמ' 146-160 מרכז ספיר לתרבות ולחינוך יהודי

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן



ערכים קרובים
בית דין
בתי הדין לסוגיהם


נושאים קרובים באתר דעת
בית דין