לדף
ראשי
חנינא בן דוסא
תנא בדור הראשון. חכם, איש רזים, שחי בסוף ימי הבית השני בערב העיר, צפונית לבקעת בית נטופה, בגליל התחתון. תלמיד-חבר לרבן יוחנן בן זכאי, שישב אף הוא בערב. היה מופלא במידותיו, נקי כפיים ושונא בצע. לא רצה להנות ממתנת בשר ודם, אף שהיה עני מרוד כל ימיו, ואף על פי שגדולי דורו היו משכימים לפתחו ומייחלים למוצא פיו. אמרו עליו, כי זכותו עמדה לכל בני דורו, כמו שדרשו: "ונשוא פנים (ישעיה ג:ד) - זה שנושאין פנים לדורו בעבורו למעלה, כגון רבי חנינא בן דוסא" (חגיגה יד:א). "בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני דיו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת" (ברכות יז:ב, תענית כד:ב).רבי חנינא בן דוסא התפלל על חולים, ותפילתו התקבלה. רבים בקשוהו שיתפלל עליהם. משנה ברכות פרק ה משנה ה ברכות לד ב יבמות קכא באדם אחד שכח תרנגולות בפתח ביתו, ומצאתן אשתו של רבי חנינא בן דוסא. אמר לה: אל תאכלי מביציהן! טיפלה אשת רבי חנינא בתרנגולות והרבו ביצים ואפרוחים עד שנתמלא הבית תרנגולים, והיו מצערים ומטרידים את בני הבית; מכרם רבי חנינא וקנה בדמיהם עזים, וגידלן ושמרן ולא נהנה מהם. כמה שנים אחרי אותו מעשה, שמע אדם עובר על ביתו ואומר לחברו: כאן הנחתי התרנגולין שלי. נתן לו רבי חנינא את כל הצאן שגידל (תענית כה:א). באו ואמרו לו: העזים שאתה מגדל משחיתות שדותינו. אמר להם: אם מפסידות הן יאכלון דובים ואם לאו - כל אחת תביא בערב דוב בקרניה. לערב חזרו העזים וכל אחת הביאה דוב בקרניה (תענית כה:א). מסתירים היו רבי חנינא ואשתו דלותם מעיני הבריות וסובלים חרפת רעב, ובלבד שלא יצטרכו למתנות בשר ודם. לעתים קרובות לא הייתה להם פת לשבת. מה עשתה אשתו של אותו צדיק? עמדה והסיקה את התנור הריק בערב שבת והעלתה עשן רב, כדי שיחשבו שכניהם, שהם אופים לחם הרבה לשבת. פעם נכנסה שכנתה, ואשת רבי חנינא נסתרה שלא יתגלה קלונה. נעשה נס, והתמלא התנור לחמים, עד שקראה שכנתה: בואי, רדי את הלחם שלא ישרף (תענית, שם). מעשה שקצרה רוחה של אשת רבי חנינא במחסור וברעב ואמרה לבעלה: עד מתי נצטער כל כך? בקש רחמים עלינו! ביקש רחמים ויצאה כמין פיסת יד ונתנה להם רגל של שולחן זהב. ראתה בחלומה כל הצדיקים מסובים לעתיד לבוא על שולחן של שלוש רגלים והיא ובעלה על שולחן של שתי רגלים. למחרת אמרה לו, וביקש רחמים, ויצאה יד ונטלה את רגל הזהב. מוסיפה הגמרא ואומרת, כי הנס השני, של נטילת הזהב, גדול מן הראשון של נתינתו (שם). מעשה ברבי חנינא בן דוסא, שראה בני עירו מעלין נדרים ונדבות לירושלים. אמר: הכול מעלין לירושלים נדרים ונדבות, אני איני מעלה דבר! מה עשה? יצא למדברה של עירו וראה שם אבן אחת. שבבה וסיתתה ומרקה ואמר: הרי עלי להעלותה לירושלים. זימן לו הקב"ה חמישה מלאכים בדמות בני אדם. אמרו לו: אנו מעלין לאבנך לירושלם, ובלבד שתתן אצבעך עמנו. נתן אצבעו עמהם ונמצאו עומדים בירושלים (קהלת רבה, בתחלה). ושוב מעשה בערב שבת בין השמשות, שראה את בתו עצובה. אמר לה: מדוע נעצבת? אמרה לו: כלי של חומץ נתחלף לי בכלי של שמן והדלקתי ממנו אור לשבת. אמר לה: בתי, מה איכפת לך? מי שאמר לשמן ויידלק, הוא יאמר לחומץ ויידלק. והיה אותו חומץ דולק והולך כל היום כולו, עד שהביאו ממנו אור להבדלה (תענית כה:א). מעשה בחמורו של ר' חנינא בן דוסא שגנבוהו לסטים, והניחו לפניו תבן ושעורים ולא היה אוכל (משום שלא היו מעושרים). אמרו הלסטים: למה אנו מניחים אותו שימות ויבאיש לנו את החצר? עמדו והוציאוהו והיה מהלך עד שהגיע אצל ר' חנינא בן דוסא (אבות דר"נ ח). משנת רבי חנינא בן דוסא היא בענייני מוסר ומידות: כל שמעשיו מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת (אבות ג:ט). הוא היה אומר: כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו, וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו, אין רוח המקום נוחה הימנו (שם, משנה י). הערות לערך: שם המעיר: אליהו יוסף חי הערה: זכותו של חנינא בן דוסא היתה בכך שהוא היה איש מעשה. היינו איש צדיק שכל ענינו זה לעשות מעשים טובים. בגמרא איננו מוצאים בשמו אימרות ודיונים בנושאים שונים במצוות, רק מימרות ומעשים של אמונה והשגחה. לכן חשוב להוסיף את המקור: משמת חנינא בן דוסא בטלו אנשי מעשה. זה מאוד מבטא את אשיותו. מקור ההערה: משנה מסכת סוטה פרק ט משנה טו יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן |
|