חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

מערכת הזמנים בלשון המקרא ובעברית החדשה

ההבדלים בצורת הצגת הזמן בפועל מעידים שלפנינו שתי לשונות שונות.

השימוש בצורות הלשון לסימון הזמנים היא התופעה הבולטת ביותר שבה נבדלת העברית שבפינו מן העברית המקראית. בעברית החדשה שלוש צורות פועל שונות המבטאות שלושה זמנים: עבר, הווה, עתיד - קטל, קוטל ויקטול. אני קורא – בהווה, קראתי - בעבר ואקרא - בעתיד. לעומת זאת בלשון המקרא פועלים חוקי לשון אחרים. הפועל המקראי אינו מסייע לנו לסימון הזמן בפסוק. ישנם פעלים במקרא בצורת יקטול שזמנם עבר או הווה, ופעלים בצורת קטל שזמנם עתיד.
מערכת הזמנים במקרא סבוכה מאוד והועלו סברות שונות באשר לפירושה. יש הסבורים שבלשון המקראית לא שמשו צורות הפועל להבדיל בין זמנים שונים אלא כדי לבטא אספקטים שונים של הפעולה. יש הטוענים שמצב צורות הפועל בתנ"ך הוא תולדה של התפתחות ממערכת זמנים שבה שימשה רק צורת 'יקטול', בכל הזמנים. התפתחות מאוחרת יותר יצרה את ההבחנה בזמן בין 'יקטול' ל'ויקטול' ול'קטל'. כתוצאה מכך במקרא מערכות שונות המבטאות את הזמן.
תוכן העניינים
זמני הפועל
הפועל במקרא
פעלים בצורת עתיד לזמן עבר
פעלים בצורת קטל שזמנם עתיד
צורת יקטול
צורות 'יקטול'
צורות עתיד המשמשות כציווי
הצורה: 'לֹא תוּכַל'
במקרא מופיעה צורת הבינוני בכל הזמנים
בזמן עבר
לציון עתיד
פעלים הבאים בנטייה במקום במקור
צורות מקראיות שאינן עוד בלשוננו
צורת זמן במקרא שאינה בעברית של ימינו

השימוש בצורות הלשון לסימון הזמנים היא התופעה הבולטת ביותר שבה נבדלת העברית שבפינו מן העברית המקראית.
מערכת הזמנים במקרא סבוכה מאוד והועלו סברות שונות באשר לפירושה.

זמני הפועל
בעברית החדשה שלוש צורות פועל שונות המבטאות שלושה זמנים:
עבר, הווה, עתיד - קטל, קוטל ויקטול. אני קורא – בהווה, קראתי - בעבר ואקרא - בעתיד.

הפועל במקרא
בלשון המקרא פועלים חוקי לשון אחרים. הפועל המקראי אינו מסייע לנו לסימון הזמן בפסוק.
ישנם פעלים במקרא בצורת יקטול שזמנם עבר או הווה, ופעלים בצורת קטל שזמנם עתיד.

גישתו של ס"ר דרייבר ((S. R. Driver, A Ttreatiseon the Use of the Tenses in Hebrew, Oxford 1892 היא שבלשון המקראית לא שמשו צורות הפועל להבדיל בין זמנים שונים אלא כדי לבטא אספקטים שונים של הפעולה. תיאוריה זו אינה מתאימה לכל המקרים בתנ"ך.
התיאוריה של באואר (Die Tempora im Semitischen, Beitr. Z. Assyriolgie etc.VIII 1, 1910, p. 5-11 ) היא שמצב צורות הפועל בתנ"ך הוא תולדה של התפתחות ממערכת זמנים שבה שימשה רק צורת 'יקטול', בכל הזמנים. התפתחות מאוחרת יותר יצרה את ההבחנה בזמן בין 'יקטול' ל'ויקטול' ול'קטל'. כתוצאה מכך במקרא מערכות שונות המבטאות את הזמן.

פעלים בצורת עתיד לזמן עבר

בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ (ירמיהו א' ה), וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב מֵהַרְרֵי קֶדֶם לְכָה אָרָה לִּי יַעֲקֹב וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל (במדבר כ"ג ז), פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי וּמֵעַמִּים אֵין אִישׁ אִתִּי וְאֶדְרְכֵם בְּאַפִּי וְאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי וְיֵז נִצְחָם עַל בְּגָדַי וְכָל מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי (ישעיהו ס"ג ג).
כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶֽת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק. (דברים י"א י), תִּזְרַע – עבר. יֹאבַד יוֹם אִוָּלֶד בּוֹ וְהַלַּיְלָה אָמַר הֹרָה גָבֶר (איוב ג' ג), אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ (דברים ד' מא), אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר עֵיבָל (יהושע ח' ל), אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב בָּהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִָם ... (מלכים א' י"א ז).

על שלוש הדוגמאות האחרונות מעיר ראב"ע:
אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה - משפט לשון הקודש לומר לשון עתיד תחת עבר עם מלת אז, אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה (מ"א י"א ז), אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ, (יהושע י' יב), אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה (דברים ד' מא), וככה בלשון ישמעאל. (אבן עזרא הפירוש הארוך לשמות ט"ו א).
פעלים בצורת קטל שזמנם עתיד
בפסוק: בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת (בראשית ט"ו יח) הפועל נָתַתִּי הגזור בצורה המוכרת כעבר, זמנו עתיד, והוא דומה לנאמר בבראשית י"ב ז: וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, או בבראשית כ"ו ג-ד: כִּי-לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת-הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ ... וְהִרְבֵּיתִי אֶת-זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל ...
רש"י מעיר: לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי - אמירתו של הקב"ה כאילו היא עשויה.
בפסוק ... אַךְ אִם אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי וְאֶקְבְּרָה אֶת מֵתִי שָׁמָּה (בראשית כ"ג יג) הפועל נָתַתִּי הוא בעתיד או בהווה, אך בוודאי לא בעבר.
רש"י מפרש: נָתַתִּי - דונא"י בלע"ז [נתתי] מוכן הוא אצלי והלואי נתתי לך כבר.
אך בפירושו לבראשית י"ד כב אומר רש"י:
הֲרִמֹתִי יָדִי - לשון שבועה, מרים אני את ידי לאל עליון. וכן (בראשית כ"ב טז) בִּי נִשְׁבַּעְתִּי, נשבע אני; וכן (שם כ"ג יג) נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי, נותן אני לך כסף השדה וקחהו ממני.
גם נָתַתִּי שבפסוק: וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ (בראשית י"ז טז), זמנו עתיד.
נשווה את הפועל וְעָלוּ בשני פסוקים:
וַתֵּרֶא דְּלִילָה כִּי הִגִּיד לָהּ אֶת כָּל לִבּוֹ וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים לֵאמֹר עֲלוּ הַפַּעַם כִּי הִגִּיד לה [לִי] אֶת כָּל לִבּוֹ וְעָלוּ אֵלֶיהָ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וַיַּעֲלוּ הַכֶּסֶף בְּיָדָם (שופטים ט"ז יח).
וְשָׁרַץ הַיְאֹר צְפַרְדְּעִים וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל מִטָּתֶךָ ... (שמות ז' כח).
בפסוק הראשון – "ועלו" זמנו עבר, ובפסוק השני זמנו עתיד.
האם הפעלים יִרְבֶּה ויִפְרֹץ בפסוק: "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות א' יב) זמנם עתיד?
הפעל תִּשָּׁחֵת בפסוק: וַיַּעַשׂ ה' כֵּן וַיָּבֹא עָרֹב כָּבֵד בֵּיתָה פַרְעֹה וּבֵית עֲבָדָיו וּבְכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם תִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ מִפְּנֵי הֶעָרֹב (שמות ח' כ) מתאר את מה שהתרחש בעבר.
רש"י מבאר: תִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ- נשחתה הארץ, אתחבלת ארעא.
[יש המתקנים את גרסת פירוש רש"י והופכים אותה להווה ולא לעבר: נשחתת הארץ. וכך מתקנים גם את הציטוט מאונקלוס מלשון עבר- אתחבלת ללשון הווה – מתחבלת (למרות שאתחבלת הארמי יכול להתפרש גם כהווה) בעל "באר יצחק" קובע כלל בפירוש רש"י שלא יבוא לעולם העתיד תחת העבר, אבל במקום הבינוני יבוא לרוב במקרא. כלל זה אינו הולם את הגרסה שהבאנו ברש"י.]
צורת יקטול
צורת יקטול שבעברית החדשה מסמנת זמן עתיד, משמשת במקרא גם להווה.
כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו. (בראשית י"ח יט).
רש"י מפרש כי הפועל יְצַוֶּה הוא בהווה:
"יצוה - לשון הווה. כמו ככה יעשה איוב"
[= כִּי אָמַר אִיּוֹב אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרֲכוּ אֱ-לֹהִים בִּלְבָבָם כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כָּל הַיָּמִים (איוב א')].

אֲנִי טֶרֶם אֲכַלֶּה לְדַבֵּר אֶל לִבִּי וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתִּשְׁאָב וָאֹמַר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא (בראשית כ"ד מה). זמנו של הפועל אֲכַלֶּה הוא עתיד המתייחס להווה, כפי שמפרש רש"י:
טֶרֶם אֲכַלֶּה - טרם שאני מכלה. וכן כל לשון הווה, פעמים שהוא מדבר בלשון עבר כמו טֶרֶם כִּלִּיתִי, ופעמים שמדבר בלשון עתיד. כמו כִּי אָמַר אִיּוֹב (איוב א' ה) הרי לשון עבר. כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב הרי לשון עתיד, ופי' שניהם לשון הווה, כי אומר היה איוב אולי חטאו בני וגו' והיה עושה כך.
דברים דומים אומר רש"י על בראשית כ"ט ב-ג:
וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר. וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ:
וְנֶאֶסְפוּ - רגילים היו להאסף לפי שהיתה האבן גדולה. וגללו - וגוללין ותרגומו ומגנדרין כל לשון הווה משתנה לדבר בלשון עתיד ובלשון עבר לפי שכל דבר ההוה תמיד כבר היה ועתיד להיות.
את הפסוק: וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם (במדבר י' לא), מבאר רש"י בכמה אופנים:
וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם - לשון עבר, כתרגומו. (= הו"ו היא ו"ו חיבור רגילה). דבר אחר לשון עתיד, כל דבר ודבר שיתעלם מעינינו תהיה מאיר עינינו. דבר אחר שתהא חביב עלינו כגלגל עינינו שנאמר וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר (דברים י' יט) (= "ו"ו ההיפוך").
בלשון המקרא משתמשים בצורה יקטול, המשמשת בעברית החדשה כזמן עתיד, כדי לציין פעולה שבהרגל, פעולה מתמשכת, או פעולה החוזרת ונשנית. הניגוד שבין צורת 'קטל' לצורת 'יקטול' אינו מסמן ניגוד של זמן אלא ניגוד בין פעולה חד-פעמית לבין פעולה חוזרת ונשנית או פעולה של הרגל.

צורות 'יקטול'
צורות 'יקטול' מסמנות פעולה שטרם נשלמה בין שזמנה עבר ובין שזמנה הווה או עתיד.
כך למשל הפועל יִתֵּן בפסוקים בשמואל א' פרק א' פסוקים ד-ה: וַיְהִי הַיּוֹם וַיִּזְבַּח אֶלְקָנָה וְנָתַן לִפְנִנָּה אִשְׁתּוֹ וּלְכָל בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ מָנוֹת. וּלְחַנָּה יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם כִּי אֶת חַנָּה אָהֵב וַה' סָגַר רַחְמָהּ... מציין פעולה חוזרת, כפי שמדגיש הכתוב בהמשך: וְכֵן יַעֲשֶׂה שָׁנָה בְשָׁנָה (שם ז). כך בפסוק: כִּי אֳנִי תַרְשִׁישׁ לַמֶּלֶךְ בַּיָּם עִם אֳנִי חִירָם אַחַת לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים תָּבוֹא אֳנִי תַרְשִׁישׁ נֹשְׂאֵת זָהָב וָכֶסֶף שֶׁנהַבִּים וְקֹפִים וְתֻכִּיִּים. (מלכים א' י' כב).
צורה זו משמשת גם לציון פעולות שאינן קשורות בזמן, כמו מנהג רווח, או חוק.
בפסוק: עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד, (בראשית ב' כד) הפעלים יַעֲזָב, וְדָבַק, וְהָיוּ - אינם מציינים זמן עתיד, אלא מנהג.
צורות עתיד המשמשות כציווי
וּשְׁתֵּי שַׁרְשְׁרֹת זָהָב טָהוֹר מִגְבָּלֹת תַּעֲשֶׂה אֹתָם מַעֲשֵׂה עֲבֹת וְנָתַתָּה אֶת שַׁרְשְׁרֹת הָעֲבֹתֹת עַל הַמִּשְׁבְּצֹת (שמות פרק כ"ח פסוק יד). מעיר רש"י:
וְנָתַתָּה אֶת שַׁרְשְׁרֹת - ... ולא זה הוא מקום צוואת עשייתן של שרשרות ולא צוואת קביעותן ואין תַּעֲשֶׂה האמור כאן לשון צווי ואין וְנָתַתָּה האמור כאן לשון צווי אלא לשון עתיד, כי בפרשת החשן חוזר ומצוהו על עשייתן ועל קביעותן ולא נכתב כאן אלא להודיעך מקצת צורך המשבצות שצוה לעשות עם האפוד וכתב לך זאת לומר לך המשבצות הללו יוזקקו לך לכשתעשה שרשרות מגבלות על החשן תתנם על המשבצות הללו.
לעומת זאת בפסוק: וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם, (בראשית י"ז ט) משמש העתיד כציווי. וכך מפרש רש"י: וְאַתָּה - וא"ו זו מוסיף על ענין ראשון אני הנה בריתי אתך, ואתה הוי זהיר לשמרו, ומה היא שמירתו, (פסוק י) זאת בריתי אשר תשמרו המול לכם וגו'.

בשמות פרק כ"ח פסוקים א-ד מתחילים הפסוקים בפועל בצורת ציווי: "הַקְרֵב", אך ממשיכים בעתיד שהוא המשכו של הציווי: וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן. וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת. וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי. וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט וְעָשׂוּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי.

מתי מסתיים התנאי: 'כִּי-תָבֹא' ומתחיל הציווי בפסוקים בדברים פרק י"ז פסוקים יד-טו?
"כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא-אָחִיךָ הוּא."
האם וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ הוא צו, או המשכו של התנאי? האם התיבה וְאָמַרְתָּ היא ציווי או עתיד? האם שׂוֹם תָּשִׂים הוא ציווי או שמא רשות?
רמב"ן בפירושו לפסוק פסוק יד מבאר:
וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ - על דעת רבותינו (ספרי ראה סז, סנהדרין כ ע"ב), כמו ואמור אשימה עלי מלך, והיא מצות עשה שיחייב אותנו לומר כן אחר ירושה וישיבה, כלשון ועשית מעקה לגגך (דברים כ"ב ח), וזולתם. והזכיר "ואמרת", כי מצוה שיבואו לפני הכהנים הלוים ואל השופט ויאמרו להם רצוננו שנשים עלינו מלך. ולפי דעתי עוד, שגם זה מרמיזותיו על העתידות, שכן היה כששאלו להם את שאול אמרו לשמואל שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל-הַגּוֹיִם (שמואל א' ח' ה), וכן כתוב שם וְהָיִינוּ גַם אֲנַחְנוּ, כְּכָל הַגּוֹיִם וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וגו', (פסוק כ), כי מה טעם שתאמר התורה במצוה "כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי", ואין ישראל ראויים ללמד מהם ולא לקנא בעושי עולה, אבל זה רמז לענין שיהיה, ולכך באה הפרשה בלשון הבינוני, כאשר פירשתי כבר (דברים ד' כה).
רמב"ם בהלכות מלכים פרק א הלכה א פוסק:
שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ, למנות להם מלך שנאמר שום תשים עליך מלך, ולהכרית זרעו של עמלק שנאמר תמחה את זכר עמלק, ולבנות בית הבחירה שנאמר לשכנו תדרשו ובאת שמה.
נראה שרמב"ם קרא את התנאי: כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי [כאשר תבוא אל הארץ ותאמר אשימה עלי מלך...] שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ [מצווה עליך למנות מלך].
לעומתם מפרש ראב"ע: שׂוֹם תָּשִׂים - רשות.

וַיְצַו ה' אֱ-לֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת (בראשית ב' טז). האם אָכֹל תֹּאכֵל היא מצוות עשה או רשות?

וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים ... (ויקרא י"ט כג). האם וּנְטַעְתֶּם הוא ציווי או עתיד?
ר' יהודה בר' סימון, במדרש ויקרא רבה פרשה כה, דרש את הפסוק כציווי:
אלא מתחילת ברייתו שלעולם לא נתעסק אלא במטע תחילה, הה"ד [הדה הוא דכתיב = זהו שכתוב] וַיִּטַּע ה' אֱ-לֹהִים גַּן בְּעֵדֶן (בראשית ב', ח), אף אתם כשאתם נכנסין לארץ ישראל לא תתעסקון אלא במטע תחילה - כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל.
כך גם הדרשן במדרש תנחומא בובר פרשת קדושים סימן ח:
כִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם. אמר להם הקב"ה לישראל, אעפ"י שתמצאו אותה מליאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא נטע, אלא הוו זהירין בנטיעות, שנאמר וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל, כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם נטעו לבניכם, שלא יאמר אדם אני זקן ולמחר אני מת, ולמה אני יגע בשביל אחרים ...
הצורה: 'לֹא תוּכַל'
הצורה: 'לֹא תוּכַל', משמשת לעתים לתיאור העתיד ולעתים כציווי
את הפסוק בדברים י"ב יז: לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ וְכָל נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ וּתְרוּמַת יָדֶךָ מפרש רש"י:
לֹא תוּכַל - בא הכתוב ליתן לא תעשה על הדבר. רבי יהושע בן קרחה אומר יכול אתה, אבל אינך רשאי, כיוצא בו וְאֶת הַיְבוּסִי יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לֹא יוכלו [יָכְלוּ] בְנֵי יְהוּדָה לְהוֹרִישָׁם (יהושע ט"ו סג), יכולים היו, אלא שאינן רשאין, לפי שכרת להם אברהם ברית כשלקח מהם מערת המכפלה, ואונקלוס תרגמו לית לך רשו (אין לך רשות = ציווי) למיכל בקרוך מעשר עבורך וחמרך ומשחך ובכורי תורך וענך וכל נדרך דתדר ונדבתך ואפרשות ידך.
גם בפסוק: וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם (דברים כ"ב ג), מדובר בציווי.

כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה. וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר (דברים כ"א טז). על פסוקים אלה אומר רמב"ן:
לא יוכל לבכר את בן האהובה - אזהרה שלא יעשה זה, וכן כולם, לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ (דברים י"ב יז), לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי (דברים י"ז טו), ואמר אונקלוס בכולם לית לך רשו. והטעם לא תתן יכולת לנפשך לעשות ככה, והוא מפליג באזהרה. וכן כי את הבכר בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים - מצות עשה שינחילנו פי שנים. והנה המשוה את הבכור לאחיו בנחלתו עובר בלא תעשה ועשה ואע"פ שאין דבריו קיימים בדין, וכל שכן אם לא רצה להודיע שהוא הבכור וטען שהוא פשוט והנחילו כאחד מבניו מדעתו שהוא הבכור שעובר בהן. ואלו מצות מחודשות.
בפסוק הבא, ברור מן ההקשר שלֹא תוּכַל הוא עתיד.
וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם כִּי יְבָרֶכְךָ ה’ אֱ-לֹהֶיךָ (דברים י"ד כד)
מה משמעות הפועל בפסוקים הבאים:
וְאֶת הַיְבוּסִי יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לֹא יוכלו [יָכְלוּ] בְנֵי יְהוּדָה לְהוֹרִישָׁם וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה (יהושע ט"ו סג).
וְנָשַׁל ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ מְעַט מְעָט לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה (דברים ז' כב)?
על הפסוק הזה מעיר רשב"ם בפירושו לדברים ט' ג:
וְהַאֲבַדְתָּם מַהֵר- כל מלחמות שתלחמו בהם תנצחום במהירות בלא טורח סוללה ומצודות ימים רבים, ומכל מקום לא תוכל לכלותם את כולם מהר פן תרבה עליך חית השדה, כי לא אניח לכם להלחם על כולם בשנה אחת: לֹא תוּכַל - לשון התראה כמו לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי (דברים י"ז טו), לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ (דברים י"ב יז).
במקרא מופיעה צורת הבינוני בכל הזמנים
בזמן עבר
למשל בפסוקים הבאים: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה יַעֲקֹב וּבָנָיו בְּכֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן (בראשית מ"ו ח), ומעיר רש"י על אתר: הַבָּאִים מִצְרַיְמָה - על שם השעה קורא להם הכתוב באים. ואין לתמוה על אשר לא כתב אשר באו. בפסוק בשמות א' א צורת בינוני וצורת עבר: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. גם בבראשית פרק מ"ג פסוק יב: וְכֶסֶף מִשְׁנֶה קְחוּ בְיֶדְכֶם וְאֶת הַכֶּסֶף הַמּוּשָׁב בְּפִי אַמְתְּחֹתֵיכֶם תָּשִׁיבוּ בְיֶדְכֶם אוּלַי מִשְׁגֶּה הוּא, או: במדבר פרק י"ד פסוקים לו-לח: וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיָּשֻׁבוּ וַיַּלִּינוּ עָלָיו אֶת כָּל הָעֵדָה לְהוֹצִיא דִבָּה עַל הָאָרֶץ. וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי ה'. וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה חָיוּ מִן הָאֲנָשִׁים הָהֵם הַהֹלְכִים לָתוּר אֶת הָאָרֶץ, משמשים הפעלים בצורת בינוני לציון זמן עבר. תלמידים אשר ישוו בין הפסוק בבראשית פרק י"ט פסוק ה: וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם, לבין הפסוק ביהושע פרק ב' פסוק ג: וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ יְרִיחוֹ אֶל רָחָב לֵאמֹר הוֹצִיאִי הָאֲנָשִׁים הַבָּאִים אֵלַיִךְ אֲשֶׁר בָּאוּ לְבֵיתֵךְ כִּי לַחְפֹּר אֶת כָּל הָאָרֶץ בָּאוּ, ישימו לב כי הפועל הַבָּאִים שבצורת זמנו הוא הווה משמש לציון העבר.

לציון עתיד
את הפסוק בבראשית ד' יד: הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי, מתרגם אונקלוס: ויהי כל דישכחנני יקטלנני. (= כל שימצאני).
וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה (שופטים י"א לא), וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱ-לֹהִים בְּיָדִי (שמות י"ז ט), וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ (בראשית ו' יג) וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם ... ( בראשית ו' יז), כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ (בראשית ז' ד).
בפסוק בבראשית י"ד י: וְעֵמֶק הַשִּׂדִּים בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר וַיָּנֻסוּ מֶלֶךְ סְדֹם וַעֲמֹרָה וַיִּפְּלוּ שָׁמָּה וְהַנִּשְׁאָרִים הֶרָה נָּסוּ, משמשת צורת הבינוני וְהַנִּשְׁאָרִים לציון זמן עבר, לעומת זאת בדברים י"ט כ: וְהַנִּשְׁאָרִים יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת עוֹד כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ, משמשת אותה צורה לציון העתיד.

פעלים הבאים בנטייה במקום במקור
כך למשל בפסוק: אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה (שמואל א' ב' ג) משמעות הפעלים תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ הוא אל תדברו הרבה.
וּמִהַרְתֶּם וְהוֹרַדְתֶּם שבפסוק: וְהִגַּדְתֶּם לְאָבִי אֶת כָּל כְּבוֹדִי בְּמִצְרַיִם וְאֵת כָּל אֲשֶׁר רְאִיתֶם וּמִהַרְתֶּם וְהוֹרַדְתֶּם אֶת אָבִי הֵנָּה (בראשית מ"ה יג) פירושו: ומיהרתם להוריד.
כוונת דברי איוב האומר: אַל נָא אֶשָּׂא פְנֵי אִישׁ וְאֶל-אָדָם לֹא אֲכַנֶּה. כִּי לֹא יָדַעְתִּי אֲכַנֶּה... (איוב ל"ב כא-כב) היא: כי לא ידעתי לכנות.
בפסוק ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה, וְיַאְדִּיר (ישעיהו מ"ב כא) בא פועל בנטייה במקום מקור. פירושו הפשוט של הכתוב הוא: ה' חפץ להגדיל תורה, וכך גם בפסוק: כִּי לֹא אוֹסִיף עוֹד אֲרַחֵם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי נָשֹׂא אֶשָּׂא לָהֶם (הושע א' ו) - לא אוסיף לרחם (רש"י).
את דברי אבימלך אל העם אשר עמו: מָה רְאִיתֶם עָשִׂיתִי מַהֲרוּ עֲשׂוּ כָמוֹנִי (שופטים ט' מח), ינסחו בלשוננו היום: מהרו לעשות כמוני. כך גם בצירוף הפעלים במגילת איכה: נָעוּ עִוְרִים בַּחוּצוֹת נְגֹאֲלוּ בַּדָּם בְּלֹא יוּכְלוּ יִגְּעוּ בִּלְבֻשֵׁיהֶם (איכה ד' יד) - לא יוכלו לגעת.
כדי לעמוד על התופעה אפשר להשוות את הפסוק בבראשית ל"ח ה: וַתֹּסֶף עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שֵׁלָה, עם הפסוק בבראשית ד' ב: וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת-אָחִיו אֶת הָבֶל...

צורות מקראיות שאינן עוד בלשוננו
הפסוק הֲתִמְלֹךְ כִּי אַתָּה מְתַחֲרֶה בָאָרֶז אָבִיךָ הֲלוֹא אָכַל וְשָׁתָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה אָז טוֹב לוֹ (ירמיהו כ"ב טו), לא בא לבטא אירוע מסוים או רצף של מעשים. הוא מתאר מעשים שעשה המלך יאשיהו מבלי להתייחס לסדרם ולרצף שלהם. הפעולות היו יכולות להתבצע זו לצד זו.
לעומת זאת כאשר מדובר ברצף של פעולות שנעשו בזו אחר זו, יופיעו מספר צורות 'ויקטול' כמו בפסוק וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה (בראשית כ"ה לד).

ההבחנה הזאת שבין פעולות המתבצעות בו בזמן, זו לצד זו בצורה סימולטנית, לבין פעולות עוקבות, המתבצעות בזו אחר זו ברצף, אינה קיימת בעברית החדשה.

צורת זמן במקרא שאינה בעברית של ימינו
וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ ה' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר. וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר דִּבֶּר אֹתוֹ אֱ-לֹהִים.
רש"י:
וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה וגו' - (ב"ק צב) סמך פרשה זו ללמדך שכל המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה שנאמר ויתפלל וגו' וסמיך ליה וה' פקד את שרה שפקדה כבר קודם שריפא את אבימלך (כ"א א).
כיצד קובע רש"י שה' פקד את שרה תחילה? והרי קודם לכן מסופר שה' פקד את אבימלך ואמהותיו וילדו. את הכלל שלפיו אפשר לקבוע זאת מביא רש"י בפירושו לבראשית ד' א:
וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה', וְהָאָדָם יָדַע - כבר קודם הענין של מעלה קודם שחטא ונטרד מגן עדן וכן ההריון והלידה שאם כתוב וידע אדם נשמע שלאחר שנטרד היו לו בנים.
רש"י מלמדנו כלל תחבירי חשוב: הצורה "ופלוני עשה" בתחילת משפט (הנושא מופיע תמיד בצירוף ו"ו החיבור) פירושה עבר מוקדם.

פסוקים נוספים שבהם אפשר לעמוד על התופעה:
וַיָּקָם יַעֲקֹב וַיִּשָּׂא אֶת בָּנָיו וְאֶת נָשָׁיו עַל הַגְּמַלִּים. וַיִּנְהַג אֶת כָּל מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל רְכֻשׁוֹ אֲשֶׁר רָכָשׁ מִקְנֵה קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּפַדַּן אֲרָם לָבוֹא אֶל יִצְחָק אָבִיו אַרְצָה כְּנָעַן. וְלָבָן הָלַךְ לִגְזֹז אֶת צֹאנוֹ וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ. (בראשית ל"א יז-יט), וכן: וַיָּבֹא לָבָן בְּאֹהֶל יַעֲקֹב וּבְאֹהֶל לֵאָה וּבְאֹהֶל שְׁתֵּי הָאֲמָהֹת וְלֹא מָצָא וַיֵּצֵא מֵאֹהֶל לֵאָה וַיָּבֹא בְּאֹהֶל רָחֵל. וְרָחֵל לָקְחָה אֶת הַתְּרָפִים וַתְּשִׂמֵם בְּכַר הַגָּמָל וַתֵּשֶׁב עֲלֵיהֶם וַיְמַשֵּׁשׁ לָבָן אֶת כָּל הָאֹהֶל וְלֹא מָצָא. וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ אַל יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ כִּי דֶרֶךְ נָשִׁים לִי וַיְחַפֵּשׂ וְלֹא מָצָא אֶת הַתְּרָפִים (בראשית ל"א לג-לה). וְדָוִד אָמַר אַךְ לַשֶּׁקֶר שָׁמַרְתִּי אֶת כָּל אֲשֶׁר לָזֶה בַּמִּדְבָּר וְלֹא נִפְקַד מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מְאוּמָה וַיָּשֶׁב לִי רָעָה תַּחַת טוֹבָה. (רש"י: וְדָוִד אָמַר - בלבו כשאמרו לו נעריו גדופי נבל אך לשקר שמרתי וגו'). (שמואל א' כ"ה כא)
וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה...; (בראשית ל"ט א)
וַה' גָּלָה אֶת אֹזֶן שְׁמוּאֵל יוֹם אֶחָד לִפְנֵי בוֹא שָׁאוּל לֵאמֹר (שמואל א' ט' טו). וּשְׁמוּאֵל מֵת וַיִּסְפְּדוּ לוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּקְבְּרֻהוּ בָרָמָה וּבְעִירוֹ וְשָׁאוּל הֵסִיר הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִים מֵהָאָרֶץ.
(שמואל א' כ"ח ג).

הצורה של 'פלוני עשה' אינה מופיעה רק במקרה שבו המקרא רוצה לבטא עבר מוקדם. כאשר מבקשת התורה להדגיש את שם העצם או להנגידו עם מה שנכתב קודם לכן, יופיע שם העצם בראש המשפט בלווית ו"ו החיבור.

ראב"ע מפרש את הפסוק: וְהָאָדָם יָדַע. וְהָאָדָם- כאשר ראה שלא יחיה בגופו בעצמו לעולם, הוצרך הוא להחיות המין, על כן אמרה קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה' (ראב"ע בראשית ד' א).
בפסוק: וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה (בראשית כ"ה לד), ברור שאין מדובר בעבר מוקדם אלא בהבלטת מעשי יעקב לעומת מעשיו של עֵשָׂו.
כך הוא הדבר גם בפסוקים הבאים:
וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לה'. וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ (בראשית ד' ג-ד);
וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים (שמות כ' יז).
העובדה שאותו מבנה יכול להופיע משתי סיבות שונות, הופך חלק מן הפסוקים לדו משמעיים, ולפיכך, מבחינה לשונית, גם פירושו של רש"י וגם פירושו של ראב"ע אפשריים.


מקור הערך: ד"ר יהושע מנחם רוזנברג


הערות לערך:
שם המעיר: חגי לב - מעלות
הערה: ציינת שברור שב'ויעקב נתן' אין הכוונה לעבר מוקדם אלא להנגדה.

אכן נחמה ליבוביץ ז"ל מציינת בספרה את שתי האפשרויות לפועל הכתוב באופן זה. עלי לציין שבמקרה זה ראיתי כאלו שכתבו דווקא שהמקרא בא ללמד שיעקב קנה את הבכורה לאחר שהשקה והאכיל את עשיו. (כמדומני שדר' אררט מחיפה כתב כך במאמר כל שהוא) גם הרב מנשה וינר בישיבת מעלות ביאר כך את הפסוקים.

בברכה , חגי לב 0523121610


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן