חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

ספר היובלים

אחד מן הספרים החיצונים שנכתבו בימי בית שני. הספר מתאר את תולדות ישראל למן בריאת העולם ועד יציאת מצרים, והוא כתוב כדברי מלאך המדבר למשה בזמן עלותו להר סיני. שמות הספר: "ספר היובלות", "בראשית זוטא", "ספרא דאדם הראשון", "צוואת משה".

תוכן:
מחבר הספר וזמנו
תולדות הספר
תוכן הספר
טעמים למצוות בספר היובלים
סתירות ממסורת חז"ל
מידת הדיוק של ספר היובלים
הלוח של ספר היובלים

מחבר הספר וזמנו
נוטים לייחס את 'ספר היובלים' לתקופה שלאחר רדיפות אנטיוכוס אפיפנס והחשמונאים הראשונים. יש המקדימים אותו למאה השלישית לפנה"ס. ויש המאחרים אותו לימי יוחנן הורקנוס.

קליין אומר שמלחמות יעקב המתוארות בספר היובלים משקפות את מלחמותיו של יוחנן הורקנוס. דבריו החריפים נגד הזנחת מצוות מילה [פרק טו] מתפרשים כתגובה למגמות הלניסיטיות שפשטו בארץ ישראל.

ליכט כותב באנציקלופדיה המקראית, בערך "יובלים", כי לדעת רוב החוקרים זמן חיבורו של הספר הוא בין זמן כיבוש אדום בידי יוחנן הורקנוס, בשנת 128 לפה"ס, לבין זמן התבצרותו של הכיבוש הרומי בארץ, בשנת 63 לפה"ס.

כפי הנראה, נכתב הספר בידי יהודים במאה ה-2 לפנה"ס ואומץ בידי איסיים - כת נזירים שחייתה במדבר יהודה. הספר נכתב עברית, אך לא שרד את כל השנים עד ימינו אלא בתרגום החבשי. קטעים קצרים מהספר המקורי בעברית נתגלו במגילות ים המלח בקומראן.

ביוספוס נזכר הספר בשם "ספר היובלות". הספר נקרא גם "בראשית זוטא", "ספרא דאדם הראשון", "צוואת משה". בספר ברית דמשק הוא מכונה "ספר מחלקות העתים ליובליהם ולשבועותיהם".

תולדות הספר
חשיבותו ההיסטורית והספרותית גדולה, אבל גורלו היה כגורל כל ספרי הגניזה שאבדו. בספרות העברית העתיקה שבידנו, לא נזכר כלל. בספריהם של אבות הכנסייה הנוצרית, שנכתבו כשלוש מאות שנה אחרי החורבן, מובאים כמה מאמרים בשמו.

בשנות הארבעים של המאה ה- 19 נמצאו כתבי יד שלמים בארץ אביסיניא בבית תפילה מצרי בשפה כושית. בשנת 1859 פרסם דילמן תרגום לגרמנית של ספר היובלים, ובשנת 1895 פרסם צ'רלס תרגום אנגלי של הספר בצרוף הערות ומבואות.
במגלות ים המלח נמצאו קטעים מן המקור העברי.

בין המתרגמים הראשונים של הספר לעברית היה ר"ש רובין, שתרגמו לעברית תנכית, והדפיסו ב"השחר" תרכ"ט עם "מבוא גדול על הספרים הגנוזים בכלל וספר זה בפרט ועם הערות מאירות". באתר האינטרנט דעת מצוי הטקסט המלא של תרגום זה, מעוצב ומתוקן על פי תרגומים מאוחרים יותר.
טקסט מלא של ספר היובלים

הטקסט של ספר היובלים על פי אתר "דעת" ובעריכת יהודה איזנברג הודפס בהוצאת ידיעות אחרונות, בכרך "ספרים חיצוניים", בסדרה "עם הספר" בשנת תשס"ט.

תרגום נוסף לעברית של ספר היובלים מצוי בסדרת הספרים החיצוניים של אברהם כהנא, תל אביב תש"ך, כרך א.

העיסוק בספר היובלים נזנח לאורך השנים. במאתיים השנים האחרונות חידש המחקר את התעניינותו בספרים אלו, ולימוד הספר התחדש, בעיקר מן ההיבט ההיסטורי-דתי.

תוכן הספר
המסגרת הסיפורית של הספר היא שיחה בין מלאך הפנים, המלמד את משה בהר סיני, את לוחות השמים הכוללים את חלוקת מועדי השנה ותולדות האנושית לפי חלוקה ליובלים [=49 שנים] ושמיטות [=7 שנים].

הספר מחלק את תולדות האנושות לפי יחידות של יובלים ושבועות. כל סדר הדורות וכל מקריהם מתוארים בספר על פי חשבון שנים זה. אין בספר משמעות מיוחדת להתחלות היובלים. הספר בנוי על יחידות ספירה של 7, בניגוד לשיטת הספירה העשרונית שאנו רגילים בה, המבוססת על יחידות של 10, כאשר עשר יחידות כאלה הן 100. 7 שבועות בספר היובלים הם יובל = 49 שנים. ובחשבונות של מספרים גדולים מוסרים את מספר היובלים שעברו, מספר השבוע בתוך היובל האחרון, ומספר השנה בשבוע.

לפי חשבונו עברו חמישים יובלים בדיוק מבריאת העולם עד כניסתם של ישראל לארץ, בשנת 2450. (לפי חשבון חז"ל נכנסו בשנת 2488, אבל לדעת חוקרי לוח שונים מספר זה הוא לחשבון אדם, ולחשבון הבריאה יש להוסיף שנה אחת, כך שההפרש קטן יותר). המספר 2450 עולה מן המתואר בספר היובלים פרק מז. שם נאמר כי משה נולד בשבוע הרביעי בשנה השישית ליובל הארבעים ושמונה בהיות ימי העוני לבני ישראל". שנה זו היא שנת 2330. משה חי 120 שנה, ומת בשנת כניסת בני ישראל לארץ, בשנת 2450 לפי חשבונו.

הספר בנוי כהרצאת דברים של המלאך למשה, כאשר המלאך מלמד, מטיף מוסר ומוסר ציוויים לדורות, וסוקר את תולדות בני האדם עד לתקופת משה. לעתים מדבר המלאך בגוף ראשון רבים, כאשר הוא מתאר מעשים שעשו המלאכים, או שיחות מלאכים עם ה', או מאבק בין המלאכים לבין השטן, השר משטמה, המלמד בני אדם לחטוא.

המחבר משלים בסיפור המקראי פערים סיפוריים שאינם כתובים בו. הוא יודע את שמותן של בנות אדם, וכי ילדה חוה עוד תשעה בנים, דבר שלא נזכר באגדה אחרת. יודע שמות כל הנשים שהתורה עברה עליהם בשתיקה עד נשי בני יעקב. חנוך היה הראשון שהמציא את הכתב וערך את הזמן בשבתות ובחדשים ולימד אותם לבני דורו (פ"ד). אברם נקרא בשם אבי אמו אשר מת בטרם שנולד הוא.

מלבד מלאך הפנים, גם השטן, השר משטמה, הוא אחד המשפיעים הגדולים על חיי האדם, הוא השטן היורד ומסית ועולה ומקטרג. לא ה' נסה את אברהם, אלא משטמה הסית אותו בו (יובלים י"ז כ"א), משטמה ניסה הוא להרוג את משה בדרכו ממדין מצרימה.

המחבר העריץ את הלשון העברית כשפת המלאכים, והוא מפרש את השמות לפי פירושם העברי.
לדוגמא: (פ"ד, ט"ז) ויקרא את שמו ירד כי בימיו ירדו מלאכי אלוהים ארצה, (פי"א י"ב); ויקרא את שמו תרח כי התחרו בהם העורבים.
כמה מאמרים בתרגום הכושי והלטיני (שתורגמו מיונית) יובנו רק אם נשוב לתרגמם לעברית, לשונם המקורית. למשל: "בת פרעה" ולא "בית פרעה".

טעמים למצוות בספר היובלים
טעמים מיוחדים ומצוות זרות מצויות בספר היובלים:
- דיני טומאת יולדת נקבעו בשל משך הזמן בו נברא האדם והאשה: האדם נברא בשבוע הראשון, והאשה בשבוע השני, ועל כן טומאת יולדת זכר הוא שבוע, ויולדת נקבה – שבועיים [פרק ג]
- מצווה לכסות את הערווה, בגלל שאדם הראשון כסה את ערוותו [פרק ג]
- דמי טהרה ליולדת זכר הם 40 יום, וליולדת נקבה 80 יום, כי האדם הוכנס לגן עדן אחרי 40 יום, והאשה אחרי 80 יום. [פרק ג].
- חג הסוכות הוא לזכר הבשורה שהתבשרו אברהם ושרה כי יצחק יהיה בן ההבטחה. [פרק טז].
- אברהם הקיף את המזבח שבנה בלולב ופרי הדר, ועל כן מצוות ערבה לבני ישראל לדורות. [פרק טז].
- חג שבעת ימים לזכר הצלת יצחק. [פרק יח]
- האיסור להתחתן עם הגויים הוא בשל מעשה דינה בשכם. [פרק ל]
- יעקב חגג בבית אל חג שבעת ימים, הקדיש את לוי להיות כהן לפניו ונתן לו מעשר שני, ובגלל זה נצטוו במצוות מעשר שני [פרק לא]
- יעקב נשאר בבית אל יום נוסף אחרי התגלות, ויום זה הוא חג העצרת [לב]
- השבת היא יום קדוש לכל ישראל, ואסור לעשות בו כל מלאכה: לצאת לדרך או לשאת כל משא מבית איש החוצה. איש אשר יבעיר אש, או ירכב על בהמה, או ילך באניה על הים, ואשר יענה את נפשו, ואשר יעשה מלחמה ביום השבת - מות ימות. אחד מאיסורי השבת בספר היובלים פרק נ' הוא קיום יחסי אישות, דבר הנוגד את מסורת חז"ל. [יש לציין כי האיסור לקיים יחסי אישות בשבת מוזכר בדבר אבן עזרא לפסוק "בחריש ובקציר תשבות" (שמות לא,כד), כרעיון קראי, המובא בשם ענן.]

סתירות ממסורת חז"ל
כמה מאמרים ואגדות בספר זה סותרים מדרשים הידועים לנו, מתנגדים למסורת חז"ל, להלכה ולכתובים בתורה. למשל:
- נח חגג את חג השבועות בפעם הראשונה לזיכר הברית שכרת עמו ה' אחרי המבול ולזיכרון בריאת העולם. זה היה חוק שהיה חרות על לוחות השמים למען יעמוד לדורות (שם פ"ו).
- לפי הקבלה עקד אברהם את יצחק בראש השנה, ובספר היובלים עשה אברהם אחרי הניסיון חג של שבעת ימים ומאז נעשה לחוק לישראל ולזרעם לחוג את החג הזה.
- לפי הקבלה נולד יצחק בפסח (ר"ה י':), ובספר היובלים ילדה שרה את יצחק בחודש השלישי, בחג בכורי הקציר (שם פ"ט ז'). כאשר שבו המלאכים, ברכו את שרה, ובישרו לאברהם שיוליד עוד שישה בנים אבל רק ביצחק יקרא לו זרע. שמח אברהם ויבן מזבח ויסב אותו במשך שבעה ימים שבע פעמים בכל יום והוא ועבדיו ישבו בסוכות שבעה ימים. והחג הזה נועד לבני ישראל לחוג אותו עד קץ הימים. אבל בתורה (ויקרא כ"ג מ"ב-מ"ג) כתוב: בסוכות תשבו שבעת ימים... למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים.

- קין מת כאשר נפל עליו בית אבנים, מפני שהרג את הבל באבן, ובלוחות השמים כתוב, כי כל איש ייענש לפי חטאו, מידה כנגד מידה, כאשר עשה כן יעשה לו.
- מעשה ראובן ובלהה נזכר בתורה ברמז. בספר היובלים פרק ל"ב סיפור ארוך על פגישת ראובן ובלהה, שראה אותה במקום רחצה וחשק בה. ויהי מעשהו רע מאוד בעיני ה', ובגלל מעשה ראובן כתוב על לוחות השמים שלא ישכב איש עם אשת אביו.

מלאך הפנים פתח את פי אברהם ואת שפתיו ולמדהו לדבר עברית, השפה שבה נברא העולם (שם י"ב כ"ז). אברהם הכיר את בוראו כשהיה ילד, ואחרי כן קיים כל המצוות וקידש את המועדים, ולפני מותו ציווה ליצחק להיזהר בכל מצוות הקדושה והטוהרה ולמדהו תורת הקורבנות.
בני ישראל הם זרע קודש, בני אלוהים אשר אוהב בצדק (פ"א), ויקדשם אף קרבם אליו מכל בני האדם (פט"ו).
- מצוות מילה היא חוק הוא לכל הדורות ואין לעבור על יום אחד משמונת הימים, כי ברכת עולם היא, וכל בן ישראל אשר לא נמול אין לו חלק בברית ה' אשר כרת את אברהם. רק בני בליעל אינם מלים את בניהם, וקצף גדול על ישראל על אשר עזבו את בריתו (פט"ו).
- בני ישראל הוציאו את עצמות כל בני יעקב ממצרים וקברו אותן בשדה "מערת המכפלה". יוסף לא ביקש מאחיו לקבור אותו במצרים, כי מצרים הייתה נצורה, ואי אפשר היה לצאת ממנה.

מידת הדיוק בחשבונות ספר היובלים
נראה שחשבונות הימים משובשים בספר היובלים. בדיקה של שנות חייו של יוסף תעלה נתונים אלה:

בפרק כ"ז נאמר:
(כא) ויצא יעקב מבאר שבע ללכת חרנה
בשנה הראשונה לשבוע השני ליובל הארבעה וארבעים.
שנה זו היא שנת 2115.
השבטים נולדו מן השנה השביעית לבוא יעקב לחרן, ועד השנה ה- 14 לשהותו שם. יוסף נולד בשנה ה- 14 לשהותו של יעקב בחרן, היא שנת 2129. נתון זה סותר את האמור בפרק כח.

בפרק כ"ח נאמר:
(לב) ואלוהים חנן את רחל ויפתח את רחמה, ותהר ותלד בן ותקרא את שמו יוסף, בראש החודש הרביעי בשנה השישית לשבוע הרביעי ההוא.
שנה זו היא שנת 2135.

יוסף חי 110 שנים. ומכאן שמת בשנת 2245 לפי פרק כ"ח, או בשנת 2239 לפי פרק כ"ז.

בפרק מ"ה נאמר:
(יז) ויהי ישראל בארץ מצרים שבע עשרה שנה. ויהי כל ימי חייו שלושה שבועים, שבע שנים וארבעים ומאת שנה. (יח) וימת בשנה הרביעית לשבוע החמישי ליובל הארבעים וחמשה.

היובל ה- 45 הוא משנת 2157 ועד שנת 2205. השנה הרביעית של השבוע החמישי היא שנת 2189, וזו שנת מותו של יעקב.

בפרק מ"ו כתוב:
(ג) ויחי יוסף אחרי אביו עוד עשרה שבועים.
שבעים שנה אחרי שנת 2189 היא שנת 2259.

בהמשך פרק מ"ו כתוב:
(יד) וימת יוסף ביובל השישה וארבעים בשבוע השישי בשנה השנית
שנה זו היא שנת 2242.

סיכום: יוסף מת בשנת 2245 לפי פרק כח, בשנת 2239 לפי פרק כז, בשנת 2259 לפי פרק מו,ג ובשנת 2242 לפי פרק מו,יד.

הלוח של ספר היובלים
לוח השנה של ספר היובלים הוא בן 364 ימים, שהם 52 שבועות בדיוק. מכאן שכל שנה מתחילה באותו יום, והחגים חלים באותו יום. החודשים מסודרים בארבע "תקופות" של 13 שבועות שלמים, וכל תקופה מתחילה באותו יום בשבוע (פרק ו').

ליכט, באנציקלופדיה המקראית, ערך 'יובלים', סבור כי העובדה שבספר היובלים נאמר שחנוך היה הראשון מבני האדם שלמד את אותות השמים והורה את הדרך למניין החודשים והשנים [פרק ד] מלמדת שהלוח של ספר היובלים מבוסס על החישובים שנמסרו בשמו של חנוך. חישובים אלה נמצאים בספר חנוך הכושי, פרקים עב-פה, ובקומראן נמצאו שרידי ספרים שעסקו בחישובים אלה.

לפי החישובים של ספר חנוך, בארבעת הנקודות החשובות של מחזור השמש [ימי השוויון וביום הארוך ביותר והקצר ביותר] מחזור השמש ארוך הוא בן 31 יום, במקום 30 שבכל חודש. לפי ספר היובלים ימים אלה הם בתחילת התקופות. תיאור זה מסביר את אורך החודשים שבכל תקופה: שני חודשים של 30 יום, וחודש אחד של 31 יום. 91 יום הם 13 שבועות במדויק.

המחבר מזהיר שלא לחיות לפי הלוח הירחי, כי "הוא המשחית את הזמנים, ויקדים עשרת ימים בכל שנה ושנה".
לדברי בעל ספר היובלים, רק חשבון הלוח של ספר היובלים נכון, וכל חשבון אחר שגוי, וההולך אחריו עושה פסח, יוה"כ וכל המועדים שלא בזמנם (סוף פ"ו).

ראוי לציין כי המחבר מדבר על הפרש של עשרה ימים בן הלוח הירחי ללוח השמשי, וזאת בגלל העובדה שהוא מונה לשנת חמה 364 ימים, ולא 365, כפי הנכון.
נותרת פתוחה הבעיה של היום החסר בלוח: שנת חמה היא 365 ימים ורבע, ולא 364. לוח ספר היובלים יצבור סטייה של למעלה מארבעה חודשים במאה שנה – דבר שהוא בלתי אפשרי מבחינת ניהול לוח.

משפט עמום אחד בתיאור שמיני עצרת עשוי אולי לפתור את בעיית היום החסר בלוח. "ויקרא שמו עצרת, כי הוא יעצור (ישלים) ימי החג על פי מספר ימי השנה" (פרק ל"ב, לפי תרגומו של שלמה ראבין. בתרגומו של כהנא סיום המשפט חסר). אם הכוונה במילים "יעצור / ישלים ימי החג על פי מספר ימי השנה" – ששמיני עצרת הוא יום נוסף על ימי השנה, והוא משלים את היום ה- 365 החסר בה, הרי נמצא פתרון לחוסר ההתאמה של שנת ספר היובלים לשנת השמש. יום שמיני עצרת משלים את היום ה- 365. השערה זו טעונה בדיקה ואימות על פי התרגומים והזיקה למקור, ואין לדעת אם יש בה אמת.

חשבון דומה לזה קיים בספר חנוך [פב,ד-ז]: בשנה 12 חודשים של 30 יום, שהם 360 יום, וארבעת ימי האותות [ימי השוויון והארוך והקצר] מוסיפים למספר הימים עוד 4 ימים, ובכך מגיע ימי השנה ל- 364 יום.

רשימת הספרים החיצוניים המצויה באתר דעת

מקור הערך: יהודה איזנברג

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן



ערכים קרובים
ספרים חיצוניים וגנוזים
חנוך
יובלים