חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

דש

איסור מלאכת פירוק גרעיני התבואה מתוך השבלים בשבת.

הפרקים:
א. האיסור וגדרו;
ב. כותש קולף ומולל;
ג. סוחט;
ד. מוצץ;
ה. במשקים בלועים;
ו. משקים שזבו;
ז. חובל;
ח. חולב.

א. האיסור וגדרו
דישה היא אחת משלשים ותשע אבות מלאכות, שמנו חכמים במשנה1, לפי שהייתה במשכן2, בסממנים של צבע תכלת וארגמן ותולעת שני3. לדעת הראשונים הסוברים שאף המלאכות שנעשו לצורך הקורבנות הן בכלל מלאכות המשכן, ואנו למדים אבות מלאכות אף מהן4, למדים מלאכת הדישה ממנחה של קרבן תמיד ומחביתי-כהן-גדול* וממילואים*, שכל אלה באו מן הזרע ומן הקציר, והייתה בהם מלאכת הדישה5.

גדרה של מלאכה זו הוא הפרדת האוכל מהפסולת המחוברת בו, שיהיה מוכן לברירה בזרייה או בהרקדה6, או שמפרק מן האוכל פסולת המחוברת בו, כדי שיהא נכון לאכילה7, ובזה נבדלת מלאכת זו ממלאכות בורר* וזורה* ומרקד*, שאף הן הפרדת פסולת מאוכל8, שכולן הן הפרדת פסולת מעורבת בתוך אוכל, ואינה מחוברת בהן, ובדישה האוכל והפסולת מחוברים9.

המפרק, הוא תולדה של דש10, שהדש גם כן מפרק התבואה מהשיבולת, ולכן כל המפרק אוכל מפסולת הרי זה תולדתו11. אף הפרדת משקה מאוכל, הרי זה תולדת דש12, אבל הפרדת אוכל מאוכל אין בו משום דש13, שבדש הוא מפריד שני דברים חלוקים זה מזה, ושייך לומר שמפרק דבר אחד מתוך דבר אחר, וכן משקה מאוכל דומה לזה, שאף [טור תשלט] הם שני דברים חלוקים זה מזה ומדובקים זה בזה, מה שאין כן אוכל מאוכל, שהרי זה כנוטל מאכל עב וחולק מתוכו מעט אוכל, שאין זה נחשב כיסוי לזה14, ויש שהוכיחו בדעת ראשונים שחולקים וסוברים שאף בהפרדת אוכל מאוכל יש משום תולדת דש15. וחייב משום דישה בין כשהוא דש בבהמות או במקל16, או בכל כלי המיוחד לכך17, ובין כשעושה ביד, אם דרך המלאכה בכך18, אלא שהעושה בכלי הוא אב מלאכה, והעושה ביד הוא תולדה19. המפרק דרך זריקה, שזרק איזה דבר על האוכל ופרקו, נחלקו אמוראים: רב פפא מחייב, ורב אשי אמר אין דרך פריקה בכך20, אלא או ביד או בכלי, אבל לא על ידי זריקה21.

שיעור הדישה להתחייב עליה הוא בגרוגרת22.

בדישה שלא בגדולי-קרקע* נחלקו תנאים:
לר' יהודה יש דישה גם שלא בגידולי קרקע, ולחכמים אין דישה אלא בגידולי קרקע23.
להלכה נחלקו ראשונים:
יש פוסקים כר' יהודה24, ורוב הראשונים פוסקים כחכמים25.
ויש מן הראשונים מצדד לומר שלא נחלקו ר' יהודה וחכמים בדבר כלל, ואף ר' יהודה סובר שאין דישה אלא בגידולי קרקע26.
וכתבו ראשונים שמדרבנן לדברי הכל אסורה דישה גם שלא בגידולי קרקע27.
יש מן האחרונים הסתפקו אם הדבר תלוי בפסולת ולא באוכל, שאם הפסולת היא מגידולי קרקע, אף שהמשקה או האוכל אינם מגידולי קרקע חייב, ואם הפסולת אינה מגידולי קרקע, אף שהאוכל או המשקה הם מגידולי קרקע, אין בו [טור תשמ] משום דישה או תולדתה, ולכן המים הבלועים בבגדים שהם מגידולי קרקע - לדעת הסוברים שיש דין מפרק בסחיטת בגדים28 - יש בהם משום מפרק, אף שהמים אינם מגידולי קרקע, ולהפך בשמן הנבלע בבגד שאינו מגידולי קרקע, אף שהשמן הוא מגידולי קרקע, אין בו משום מפרק29, או שהדבר תלוי באוכל, שבו נעשית המלאכה, אם הוא מגידולי קרקע30.

יש מן הראשונים סוברים שדישה ישנה בין בתלוש ובין במחובר לקרקע31,
ויש סוברים שאין דישה במחובר לקרקע32.

מלאכת דישה כתבו ראשונים שהיא כשהאוכל מכוסה וטמון בתוך הפסולת, המלבישה אותו, כמפרק התבואה שהיא אוכל מהשבלים שהם פסולת המכסה עליו33.
כשהאוכל אינו טמון ומכוסה בתוך הפסולת, כגרעינים בשבלים, אלא מחובר לו מן הצד-

יש סוברים
שאין בו משום דישה34, ולכן יחור תלוש מן האילן ובו פירות, מותר לתלוש ממנו הפירות בשבת35, וכן מותר לפרק קטניות משרביטיהם, אם נפתחו השרביטים מערב שבת, אף כשהקטניות עדיין דבוקות אל השרביטים36.

ויש מוכיחים
בדעת ראשונים שחולקים וסוברים שאף בחיבור מן הצד יש בו משום דש37, ולכן במפרק תמרים מן המכבדות - הענפים38 - שלהם, חייב משום מפרק, שהוא תולדה של דש39, ואף על פי שמותר לתלוש פירות מייחור תלוש40, הרי זה מפני שאין הדרך לתלוש את הייחור מן האילן ביחד עם פירותיו אלא תולשים [טור תשמא] את הפירות בעוד הייחור מחובר לאילן, ולכן אין זו דרך דישה כלל, ובתמרים בלבד נוהגים לתלוש את המכבדות מן האילן ואחר כך להפריד התמרים מהן41.

אוכל שהוא טמון ומכוסה בפסולת, אבל אינו מחובר אליה, שכבר נפסק חיבורו, אין בו משום דישה, ולכן שרביטי קטניות, אם הקטניות כבר נותקו מן השרביטים, אין בהם משום דש ומותר ליקח הקטניות מן הקליפות כשרוצה לאכול מיד, שכדי לאכול לאחר זמן אסור משום בורר*42, ואף על פי שבחולב יש סוברים שחיובו משום דש43, והחלב אינו מחובר בעטיני דדי הבהמה, אלא כנוס ועצור בהם44, וכן מצינו בסוחט זיתים וענבים, שיש בו משום דש45, אף שהמשקה שלהם אינו בלוע בפרי אלא כנוס בהם46, הרי זה לפי שמתחילת ברייתם היו החלב והמשקה עצורים וכנוסים בהם, וזוהי דרך פריקתם, אבל תבואה וקטניות שהיו משעת גידולן מחוברות אל השרביט, דרך פריקתן היא כשהן מחוברות, וכשנותקו מותרות47.
ויש חולקים וסוברים שדישה היא כשהאוכל טמון ומכוסה אבל אינו מחובר אל הקליפה או הפסולת48, ולשיטתם הסממנים שבמשכן אינם מחוברים אל השרביטים - וכן גרעיני החטים בשבלים - אלא מונחים וטמונים בהם49. על הקטניות המחוברות בשרביטיהן, עי' להלן: כותש, קולף ומולל.

אין הבדל בדישה ותולדתה בין עושה כדי להניח לאחר זמן ובין עושה סמוך לסעודה, כדי לאכול לאלתר50,
ויש סוברים שלאכול לאלתר מותר, כמו בבורר51, ודווקא כשכך דרכם לפרקם סמוך לאכילה, [טור תשמב] אבל אם דרכם לדוש כדי להניח, חייב אף במפרק סמוך לסעודה52, וכן אם מפרק כדי להניח, חייב אף אם דרך פריקתם סמוך לסעודה53.

המנפץ והמנפט אף הם בכלל דש54.
יש מפרשים המנפץ בפשתן להוציאו מהגבעולים55, ומנפט הוא בצמר גפן, שמפרק את גרעיניו ממנו, וצמר גפן אף הוא מגידולי קרקע56, אלא שמהם סוברים כי אב מלאכה אינו אלא הדש בתבואה, והמנפץ והמנפט הם תולדות57, ומהם סוברים שכולם אב מלאכה של דש הם58, ואף על פי שמנפץ בצמר הוא אב מלאכה אחרת59, כתבו ראשונים שבפשתן שאין בו גבעולים ניפוצו הוא משום מלאכת מנפץ בצמר, וכשיש בו גבעולים הרי זה דש60, ויש שכתבו שאם מנפץ את הזרע הוא בכלל דש, ואם מנפץ את העץ כדי שיהיה דק הוא בכלל מנפץ בצמר61.

ויש מפרשים המנפץ שהוא מנפץ את האוכל מן העפרורית שעליו וחייב משום דש, ומנפט הוא מולל שבלים62. יש מהאחרונים כתבו שהדברים אמורים דווקא כשהעפרורית הייתה על האוכל משעת גידולו, שאם לא כן פטור63.

ב. כותש, קולף ומולל
הכותש חיטים במכתשת להסיר קליפתן - כגון אלו שמתקנים אותן לצורך מעשה קדרה64 - חייב משום דש, שכן היה במקדש בסממנים65, ואב מלאכה הוא, כמו דש66,

ויש מהראשונים
סוברים שכתישה אינה מלאכה חשובה, שכן לא כל אדם טוחנים בחיטים שלהם סולת, שיצטרכו להסיר קליפתן, שהעניים אוכלים פתם בלא כתישה ואינם אוכלים סולת, לפיכך אינה אלא כתולדה ולא אב67. אף שאר פירות שכותשים [טור תשמג] אותם להסירם מקליפתם, כגון כותש שומים, חייב משום דש68.

הקולף, שמסיר הקליפה המקיפה את הדבר, נחלקו בו ראשונים:
יש סוברים שהקולף קנים חייב משום דש69, והוא הדין בקולף תבואה ופירות מקליפתם70,
ויש סוברים שמותר לקלוף שעורים מקליפתם כדי לאכלם לאלתר71, והוא הדין כל מיני דגן כשקולף72, וכן מותר לקלוף שומים ובצלים לאכול לאלתר73.

בטעם המתירים -
יש שכתבו לפי שבקולף אין בו משום דישה כלל, שבדישה וכן בכתישה המלאכה היא באוכל, שמוציאו מן הפסולת או מן הקליפה, אבל בקולף הוא מסיר את הקליפה מן האוכל, ואין זו דישה74,

ויש שכתבו
שכותש הוא בכלי וחשוב כמו דש, וקולף הוא ביד, ולא הייתה מלאכה זו במשכן אלא בכתישה75.

ויש מי שכתב
לחלק בין קולף חיטים שאין שם אלא קליפה אחת, וכשמסירה חייב משום דש כמו כותש, ואין הבדל בין כשעושה בכלי לעושה ביד, לקולף שעורים, שיש עליהן שתי קליפות, וכשמסיר הקליפה החיצונה, כיון שעדיין הקליפה השניה עליה, לא נשלמה הדישה ומותר, ואינו דומה לדש, שמצניע עם הקליפה של הגרעין ונשלמה הדישה בהשרת השבולת76, ובשומים ובצלים שמותר לקלוף, הרי זה מפני שאין דרכם לקלוף אותם אלא סמוך לסעודה בלבד ואין זו דרך דישה77. הקולף בשביל להניח לאחר זמן, חייב אף לסוברים שאין בקליפה משום דש, וחיובו משום בורר78.

אסור למלול בשבת בידיו חיטים, כשהן רכות79, היינו שמולל השבלים של תבואה בידיו כדי שיפול [טור תשמד] הזרע מן השבולת80, וכן אסור לפרך השרביטים של קטניות בידיו כדי שיתלשו הזרעונים ממקום חיבורם בשרביט81.

יש מהראשונים סוברים
שהאיסור הוא מדרבנן, לפי שדש כלאחר יד הוא82, שדש גמור הוא אילו היה עושה כן בכלי, או שהיה מפרק הזרעונים בידיו ממקום חיבורם, ולא שמולל השבלים והזרעונים נופלים83,
ויש סוברים שהוא איסור מן התורה, וחייב משום מפרק84.

המולל על ידי שינוי, כגון שמולל בראשי אצבעותיו את השבלים והשרביטים כדי שיפלו מהם החיטים או הקטניות, נחלקו ראשונים:

יש סוברים
שמותר, שכן שנינו: מולל ואוכל ובלבד שלא ימלול בכלי הרבה דברי ר' יהודה, וחכמים אומרים מולל בראשי אצבעותיו ואוכל ובלבד שלא ימלול בידו הרבה כדרך שהוא עושה בחול85, שלחכמים אסור בכל היד אלא בראשי אצבעותיו ולא ימלול הרבה86, הרי שבשינוי מותר גם בשבת, וכן אמרו: כיצד מולל, אביי בשם רב יוסף אמר בין אצבע אחת לשניה, היינו בין גודל לאצבע, ורב אויא בשם רב יוסף אמר אחת על שתים, בין גודל לשתי אצבעותיו, ורבא אומר כיון שמשנה אפילו אחת על כל האצבעות מותר87, והלכה כרבא, שכן חכמים שאמרו בראשי אצבעותיו סוברים כמותו והדברים אמורים גם בשבת88, שמכיוון שאפילו אם מלל בלי שינוי אינו אלא מפרק כלאחר יד, לכן לא גזרו כשעושה על ידי שינוי89, ואפילו הסוברים שמולל בלי שינוי חייב מן התורה משום מפרק90, מכל מקום מהם הסוברים שבשינוי מותר אף מדרבנן91, וביום טוב לשיטה זו מותר למלול אף בלי שינוי92.

ויש חולקים
וסוברים שבשבת אסור [טור תשמה] למלול אף על ידי שינוי, ולא אמרו כיצד מולל אלא ביו"ט, שאף ביו"ט אסור למלול בלי שינוי93, ואותה ששנינו מולל בראשי אצבעותיו94, הדברים אמורים בחבילי תלתן95, ולא בחבילי תבואה וקטניות96, או שהדברים אמורים שם כשאינו מולל אלא לרכך את האוכל, ולפיכך מותר על ידי שינוי, אבל כשמולל כדי לפרק את האוכל מתוך הקשים אסור לגמרי97, ולכן אסור לפרק האגוזים והלוזים מתוך קליפתם הירוקה98, היינו הקליפה העליונה שעל גבי הקליפה הקשה99, שזה דומה כמלילה מתוך השבלים100, ואפילו בראשי אצבעותיו101, וטוב להחמיר, מאחר שיכול לשברם ולאכלם כך בלי פירוק102, אבל מותר לשבר הקליפה הקשה ולקלוף גם הקליפה הדקה שמתחתיה שעל האגוז עצמו103.

שרביטים של קטניות נוהג העולם היתר לפרכם ולהוציא הקטניות מהם104, היינו שנוטלים הקטניות מתוך השרביטים בידים בלי שום שינוי, אף שיש בדבר חיוב חטאת105.

וכתבו הפוסקים
להמליץ על המנהג לפי שהשרביטים לחים וראויים לאכילה, והרי זה מפריד אוכל מאוכל שאין בו משום מפרק106.

ויש מהאחרונים
שכתבו לדחות טעם זה, אם מפני שיש סוברים אף אוכל מאוכל הוא דש107, או לפי שהשרביטים סופם להקשות ואינם חשובים אוכל108.
על קטניות שכבר נותקו מן השרביטים עי' לעיל: האיסור וגדרו.

אין שפים את הכרשינים ביד כדי להסיר הפסולת109, ופירשו בירושלמי מפני שהוא דש110. [טור תשמו]

ג. סוחט
לא יסחוט אדם זיתים וענבים בשבת, ואם סחט חייב חטאת111, משום מפרק, שהוא תולדה של דש112, אחד הסוחט בכלי ואחד הסוחט ביד113.

בשאר פירות מלבד זיתים וענבים, אמר רב וכן שנו בי מנשה שאין חייבים על סחיטתם מן התורה114, לפי שזיתים וענבים עומדים לסחיטה, ולכן סחיטתם היא מלאכה, אבל שאר פירות אין דרכם בכך ואין סחיטתם מלאכה115.

ויש מסבירים מפני ששאר פירות אין המשקה שלהם חשוב להיות חייב על סחיטתו מן התורה116.

ויש מסבירים לפי שפירות שאינם עומדים לסחיטה, הסוחט אותם הרי זה כעושה בשינוי והוא מפרק כלאחר יד, שאינו חייב מן התורה117. ואפילו תותים ורימונים שדרך מקצת בני אדם לסחטם, כיון שרובם לאכילה עומדים, זה שסחט בטלה דעתו אצל כל אדם118.

בדעת ר' יוחנן נחלקו ראשונים:
יש סוברים שהוא מחייב מן התורה אף בסחיטת שאר פירות, כגון תותים ורימונים119,
ויש סוברים שאף ר' יוחנן מודה בסחיטת שאר פירות שאינו חייב עליהם120.
להלכה דעת רוב הפוסקים שאינו חייב אלא על זיתים וענבים121,
ויש סוברים בדעת ראשונים שהלכה כר' יוחנן שחייב גם על שאר פירות122.

אפילו לסוברים שאין חייבים מן התורה אלא בסחיטת זיתים וענבים, מכל מקום מדרבנן אסור לסחוט גם תותים ורימונים, הואיל ומקצת בני אדם סוחטים אותם גזרו בהם שמא יבוא לסחוט גם בזיתים וענבים123, וכן שאר פירות שדרך מקצת בני אדם [טור תשמז] לסחטם למשקים אסור לסחטם מטעם זה124. ודווקא כשסוחטים אותם לשתות מימיהם, כגון מחמת צמא או לתענוג, אבל אם סוחטים לרפואה בלבד, דינם כפירות שאינם עומדים לסחיטה כלל125. שאר פירות, שאינם עומדים לסחיטה כלל, כגון פרישין, פגעין ועוזרדין, מותר לסחטם אפילו מדרבנן126.

לדעת רוב הראשונים
מותר אפילו כשנתכוון להוציא מימיהם, היינו המשקה שלהם, שכיון שאינם עומדים לסחיטה, אפילו זה שסחט אותם בטלה-דעתו-אצל-כל-אדם*127, ואין עליו שם משקה כלל, והרי זה כמפריד אוכל מאוכל, שאין בו משום מפרק128,

ויש מהראשונים סוברים
שאף פירות אלו אסורים בסחיטה אם צריך למימיהם, אלא שתותים ורימונים אסורים אף כשסוחטם כדי למתק את הפרי, מפני שיש בני אדם שסוחטים לשם המשקה שלהם, ולכן חוששים אפילו כשסוחט למתק שמא יעשה לשם משקה, ובשאר פירות מותר כשסוחט למתק הפרי ואין חוששים שמא יעשה למשקה, שאין אדם עושה אותם למשקה129. וכתבו הפוסקים שהעיקר כדעה הראשונה, אלא שבמקום שנהגו להחמיר אין לשנות130.

מקום שנהגו לסחוט פירות מסוימים לצורך מימיהם, נחלקו בדבר:
יש סוברים שמכיוון שיש מקום בעולם שנוהגים לסחטם, דינם כתותים ורימונים בכל העולם שאסורים מדרבנן בסחיטה131,

ויש סוברים שדווקא באותו מקום שרגילים לסחטם דינם כתותים ורימונים, אבל בשאר העולם דינם כפירות שאינם עומדים לסחיטה132,

ויש מחלקים:
אם יש מקום בעולם שרגילים לסחטם, ואפילו שמקצת בני אדם סוחטים שם, ובשאר מקומות שאין סוחטים הרי [טור תשמח] זה מפני שאין אותם הפירות מצויים שם הרבה, ולכן אוכלים אותם כמות שהם, ואילו היו מצויים שם היו אף הם סוחטים אותם, דינם כתותים ורימונים בכל מקום, אבל אם בשאר מקומות אין סוחטים אותם אפילו שמצויים שם הפירות, דינם כפירות שאינם עומדים לסחיטה אף באותו מקום שנוהגים לסחטם, שבטלה דעתם אצל כל בני אדם133,

ויש סוברים שעל כל פנים באותו מקום שנוהגים לסחטם לעולם דינם כתותים ורימונים134. תפוח מבושל מותר לסחטו לדברי הכל, מפני שנסחט כל האוכל ממנו ולא מימיו בלבד135.

בסחיטת לימונים נחלקו ראשונים:
יש סוברים שמכיוון שנוהגים לסחטם למשקים, סחיטתם אסורה כתותים ורימונים136,
ויש סוברים שאין בלימונים משום איסור סחיטה כלל137, אם מפני שהכל יודעים שעשויים לצורך מיתוק אוכל ולא לצורך משקה138, או לפי שלא נאסרו פירות בסחיטה אלא אם כן המשקה היוצא מהם שותים אותו בפני עצמו, אבל מיץ לימונים אין שותים בפני עצמו, אלא מטבלים בו אוכלים או משקים אחרים139, או שאינו אסור אלא כשסוחטים המשקה לבד ואחר כך מערבים אותו, אבל בלימונים נוהגים לסחטם לכתחילה לתוך משקה אחר וזה מותר140. ואפילו לאוסרים כל הפירות לסחטם לצורך מימיהם141, מכל מקום מותר לסחוט הלימונים לצורך אוכל, היינו לטבל המאכל במימיהם, אפילו שיש מקומות שנוהגים לסחטם לצורך מימיהם142,
ויש מן האחרונים כתבו שבזמן הזה שנוהגים למלא חביות למאות מיץ לימונים לשתות עם משקה, אפשר שדומה לתותים ורימונים, כיון שסוחטים אותם בפני עצמם143, וצריך להיזהר [טור תשמט] לסחטם על גבי סוכר, שודאי מותר, שהרי זה משקה הבא לאוכל144.

מותר לסחוט אשכול ענבים לתוך הקדרה145 של תבשיל לתקנו שניכר הדבר שאינו צריך לו למשקה אלא לאוכל, ואין זה דרך פריקתו, והוא כמפריד אוכל מאוכל146, שמשקה הבא לאוכל אוכל הוא147, אבל לא לתוך הקערה148, שלפעמים עומד למשקה, ואף על פי שאין אדם שותה בקערה אין הדבר ניכר149.
ויש שהסבירו: לתוך הקדרה, מכיוון שהענבים קודם סחיטתם היו ראויים לכולם באכילה, ואין בהם פסולת, ועכשיו הוא משקה הבא לאוכל וכאוכל חשוב, אם כן הרי זה כפורס מכיכרו, אבל סוחט לשם משקה, כיון שקודם הסחיטה לא היו כל הענבים ראויים לשתייה הרי הוא מפרק בסחיטתו אוכל מפסולת וחייב משום דש150. ואין הבדל בין פירות שכנוסים לאכילה ובין פירות הכנוסים למשקה151.

יש מן הראשונים
סוברים שלא אמרו היתר זה של סוחט לתוך הקדרה אלא ביו"ט, אבל לא בשבת152, אבל דעת רוב הראשונים שאף לשבת נאמר153.
להלכה יש מן הראשונים סובר שרב ושמואל הם שאמרו כן ור' יוחנן חולק עליהם וסובר שאף לתוך הקדרה חייב, ופסק הלכה כמותו154, אבל רוב הפוסקים סוברים שאין מחלוקת בדבר ופסקו הלכה שלתוך הקדרה מותר155.

קדרה זו יש סוברים שאפילו אם היא עתה ריקנית, אם בדעתו לערות את המשקה לתוך אוכלים אינו חייב, מאחר שכוונתו בסחיטה זו היא לשם אוכל ולא לשם משקה, אלא שמדרבנן אסור אם אין בה עכשיו אוכלים156,

ויש חולקים
וסוברים שאם עמד המשקה בעינו אחרי שנסחט, אף שכוונתו [טור תשנ] הייתה לערות לתוך אוכל, הרי זה מפרק157, ואפילו בסוחט לתוך אוכל, אם אין המשקה מתערב עם האוכל יש בו משום מפרק158.

הסוחט בוסר* לתוך הקדרה-
יש מהראשונים סוברים שאף הוא מותר, ואין הבדל בין פרי גמור לבוסר159,
ויש סוברים שסוחט בוסר, הואיל ואינו ראוי לאכילה, דינו כמפרק אוכל מתוך פסולת160.

אין הסחיטה אסורה מן התורה בשבת אלא כשעושה כל הסחיטה, אבל זיתים וענבים שריסקם מבעוד יום161, אם יסחטם בשבת אינו חייב162. השום והבוסר והמלילות - שבלים שלא בשלו כל צרכן163 - שריסקן מבעוד יום, ר' ישמעאל אומר יגמור משתחשך ור' עקיבא אומר לא יגמור164.

יש מפרשים
יגמור שיניחם בכלים ויצאו מעצמם165, או יגמור היינו שיאכלם בשבת, ואין גוזרים שמא יסחט, מפני שאף אם יסחט אין בו איסור דאורייתא166,
ויש מפרשים יגמור בידים, ומותר אפילו לכתחילה167.

הלכה כר' ישמעאל168, אלא שיש מהראשונים סוברים שאין מותר אלא דווקא כשכבר עשו שתי מלאכות מבעוד יום, ריסוק ודיכה, ואינם מחוסרים אלא שחיקה - לפיכך מותר לגמור שחיקת הריפות בעץ הפרור בתוך הקדרה בשבת, אחר שמורידים אותה מעל האש169, שכבר דכו אותם במדוכה כל צרכם ואינם מחוסרים אלא שחיקה170 - אבל אם מחוסרים דיכה ולא עשו אלא ריסוק בלבד, אסור לסחטם בשבת171, או שגם חייב חטאת במחוסרים דיכה172, ובזיתים וענבים
יש סוברים גם שם דווקא כשעשו בערב שבת שתי מלאכות, כדריכה וטעינה, ונתרסקו יפה,
ויש סוברים שבהם די בריסוק בלבד, מפני שאין שם יותר משתי מלאכות173.
ויש חולקים [טור תשנא] וסוברים שאף בשום ובוסר גם במחוסרים דיכה, מותר לגמרם בשבת174.

חלות דבש שנתרסקו מבעוד יום, אסור לרסקן להוציא מהן הדבש, מפני שהוא מפריד אוכל מפסולת, דהיינו הדבש הראוי לאכילה מהשעוה שאינה ראויה לו, ויש בזה משום מפרק175.

ד. המוצץ
המוצץ את הפירות בפה, יש מהראשונים סוברים שיש לחשוש לחיוב מן התורה משום מפרק כמו בסוחט176, ואינו דומה ליונק מן הבהמה, שהוא מפרק כלאחר יד ואינו אסור אלא מדרבנן177, שביניקה הרי זה שינוי גמור, שאין דרך כלל לינוק אלא לחלוב, אבל מציצת פירות אינה שינוי כל כך, כי רגילים לעשות כן לפעמים178, ולכן אפילו פירות שאיסור סחיטתם הוא מדרבנן אסור למצוץ כמו זיתים וענבים שלא חילקו חכמים בגזרתם179, וכן אסור למצוץ פת שנשרתה ביין או בשר שנשרה במרק180, וכן למצוץ קני סוכר181.

ויש חולקים
וסוברים שמציצה בפה אין בה משום מפרק כלל, שאין זו דרך סחיטה, ואפילו יכווין למצוץ את המשקה בפיו בטלה דעתו אצל כל אדם, ולכן מותר למצוץ בפיו מן הענבים המשקה שבהם וכל שכן בשאר דברים182.

ויש סוברים שפת הבלועה מיין וכן בשר ממרק חמורים יותר, שכיון שקודם שנבלע בהאוכל כבר היה על המשקה הנמצץ שם משקה ולכן קרוב הוא לחיוב חטאת ואסור למצוץ אותו, אבל בענבים שמעולם לא היה על המשקה הבלוע שם משקה קודם לכן מותר למצוץ אותם ואין זה מפרק אלא כן הוא דרך אכילתם183,

ויש מוכיחים
להפך ששאר דברים קלים יותר מענבים, שהמשקה גדל בתוכם ולא נבלע מהחוץ184, וכן יש מהאחרונים שכתבו להחמיר בזיתים וענבים, [טור תשנב] שסחיטתם מן התורה, ולהקל בשאר דברים185.

ויש שכתבו
שהמנהג להקל אפילו בזיתים וענבים, אלא שהמחמיר אפילו בפת ובשר תבוא עליו ברכה, ובשאר פירות יש להקל יותר, כי יש לומר שדרך אכילתם כך הוא, וכל שהוא דרך אכילה אינו מעין מלאכה כלל ואף חכמים לא גזרו בו186.

כתבו אחרונים שכל זה כשמוצץ הפירות דרך יניקה, שאינו משימם לתוך פיו, אבל אם משימם לתוך פיו, ומוצץ המשקה ומשליך הקליפות לחוץ, הרי זה דרך מאכל לדברי הכל, ומותר אפילו בזיתים וענבים187.

ה. במשקים בלועים
כבשים, היינו ירקות וכדומה שנכבשו ביין או בחומץ188, ושלקות, היינו ירקות וכדומה להם, ששלקן - בישלן - קודם השבת, ונשארו מימיהם בהם189, לסחטם לגופם לדברי הכל מותר אף לכתחילה190. לגופם הוא כשסוחט לצורך הירקות עצמם, להוציא המשקה הצף עליהם והנבלע בהם191, כדי לתקנם לאכילה192. שכיון שאינו צריך למשקה הנסחט מהם, אין זה בכלל מפרק193, שאין דרך דישה בכך193א. זיתים וענבים, כיון שרוב העולם סוחטים אותם למימיהם, אפילו לסחטם לצורך גופם אסור194.

סחט הכבשים והשלקות לצורך מימיהם, נחלקו אמוראים:
רב אמר בכבשים פטור אבל אסור195. שמכיוון שאין המשקה יוצא מגוף הכבשים, שהרי לא גדל בתוכם - אלא מן החוץ נבלע בתוכם - אין זה מפרק196, ויש מפרשים מפני שאין חיוב על סחיטה מן התורה אלא בזיתים וענבים בלבד197, אבל אסור מדרבנן משום זיתים וענבים198, ובשלקות מותר לכתחילה199, שאינו משקה אלא אוכל200.
ושמואל אמר אחד כבשים ואחד שלקות פטור [טור תשנג] אבל אסור201, ואף על פי ששאר פירות מותר לסחוט אפילו למימיהם202, הרי זה מפני שאין שם משקה עליהם, מה שאין כאן שהיה שם משקה עליו מקודם שנבלע203, ור' יוחנן אמר אחד כבשים ואחד שלקות חייב חטאת204, והרי זה כמו שסחט זיתים וענבים205, אם מפני שסובר שאף בשאר פירות כשסחטם למימיהם חייב206, או מפני שאף הוא מודה בשאר פירות שמותר, אבל בכבשים ושלקות חייב, מפני ששאר פירות אין דרך לסחטם, וכבשים ושלקות דרכם בכך207.
להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים כשמואל208, ויש פוסקים כר' יוחנן209.

הסוחט דג לצירו, דינו כסוחט שלקות למימיהן210, שאף ציר זה אינו משקה אלא אוכל211, ולשמואל והפוסקים כמותו אף הוא אסור לכתחילה, כיון שהיה עליו שם משקה מקודם, ואינו דומה לשאר פירות212, וכן לר' יוחנן שמחייב חטאת, אף הסוחט דג לצירו חייב חטאת213. ויש שכתבו דג לצירו מותר לסחטו214.

הסוחט בגדים ממשקים שנבלעו בהם, יש מן הראשונים סוברים, שמלבד האיסור משום מלבן, אם המשקים הם מאותם המלבנים215, יש בו גם משום איסור מפרק, אם הוא צריך למשקים הנסחטים216, ואפילו רב ושמואל שפוטרים בסוחט כבשים ושלקות, בבגדים מודים שחייב מן התורה, לפי שבגדים שבלעו משקים בתוכם עומדים הם לסחיטה217, אבל אם אינו צריך למשקים הנסחטים מהבגדים, אין בו משום דישה כלל ומותר לכתחילה218.

וכתבו אחרונים
שאין היתר כשסוחט לאיבוד אלא כשסוחט לכתחילה על גבי קרקע וכיוצא, אבל אם סוחט לתוך כלי, אף על פי שבדעתו לשפכו אחר כך לאיבוד, הרי תכף כשנכנס לתוך הכלי כבר הוא מפרק ואסור [טור תשנד] ואינו מועיל מה שאחר כך שופכו לאיבוד219,

ויש חולקים
וסוברים שאף זה הוא בכלל סוחט לאיבוד219א,

ויש אוסרים מדרבנן גם כשאינו צריך להם220, ואף על פי שמשקה ההולך לאיבוד אינו משקה, הרי זה כשמעיקרו היה אוכל, ולא בזה הבלוע בבגד שמעיקרו כבר היה משקה בעין221, ואף שכבשים שסחטם לגופם מותר, מפני שאינו צריך למשקה הנסחט222, הרי זה מפני שכבשים הם אוכלים והנסחט מהם הוא כמו אוכל הנפרד מאוכל ואין שם משקה עליו223, או לפי שבכבשים לגופם אינו רוצה שיהיה המשקה בגוף של האוכל שרוצה לאכלו בלא משקה הבלוע בו224.

ויש חולקים
וסוברים שאין בסחיטת בגדים משום מפרק כלל, אלא משום מלבן*225, ויש שהסבירו שאין חייבים משום מפרק אלא כשמוציא משקים שהיו מכונסים או בלועים בדבר מתחילת ברייתם226.

על סתימת פי נקב של יין בבגד ועל הוצאת פקק של פשתן מחבית יין, אם אסור משום סחיטה, ע"ע דבר שאינו מתכוון227.

על איסור סחיטה בבגדים משום כיבוס, ע"ע מלבן.

ספוג, אם יש לו בית אחיזה שיאחזנו בו, מקנחים בו - את הטבלא228 - ואם לאו אין מקנחים בו229, שאי אפשר שלא יסחוט כשאוחז בספוג230, וכיון שהבלוע בו הוא שמן וכיוצא - ולא מים - הרי זה מפרק, כסחיטת זיתים וענבים231.
ויש מפרשים שאף ביש לו בית אחיזה אי אפשר לקנח בלא סחיטה, אלא שמותר מפני שכיון שיש לו בית אחיזה אינה סחיטה, אלא הרי זה כמריק מים מצלוחית מלאה232.
ויש מפרשים אף כאן שכל האיסור הוא משום מלבן233.

נשברה חבית של יין, אסור לספוג234, שלא ישים [טור תשנה] ספוג במקום היין לחזור ולהטיפו בתוך כלי גזרה שמא יסחוט235.

בשער, נחלקו אמוראים:
רבה ורב יוסף אומרים אין סחיטה בשער,
ורב אשי אמר יתכן שיש סחיטה בשער236.
הלכה אין סחיטה בשער237.
אף סחיטה זו יש סוברים שמשום מפרק דנו עליה238,
ויש סוברים משום מלבן239.

השלג והברד שאסור לרסק אותם בשבת, בשביל שיזובו מימיהם240, יש מן הראשונים סוברים שהטעם הוא משום גזרה שמא יבוא לסחוט פירות האסורים בסחיטה241, ולטעם זה מותר לרסק בידים לתוך הכוס או לתוך הקערה242, שכיון שנתערב במים מותר243.

ויש מהראשונים
שהסביר, שאף על פי שהשלג נקרש ונעשה עב, הכל יודעים שאינו אוכל שמימיו נסחטים מתוכו, אלא מים הם מתחילתם ועד סופם, אלא שנקרשו לפי שעה, ולפיכך הקלו בהם לסחטם לתוך הקערה או לתוך הכוס, אלא שהחמירו לסחטם ולרסקם בפני עצמם244.

ו. משקים שזבו
משקים שיצאו מעצמם מהפירות, אסורים בשתייה245, גזרה שמא יסחוט246. ר' יהודה אומר אם הפירות עומדים לאכילה, המשקה היוצא מהם מותר, ואם למשקים, היוצא מהם אסור247, שכשעומדים לאכילה לא ניחא לו במשקים שזבו ואין לגזור בהם שמא יסחוט, ואם עומדים למשקים הרי ניחא לו בהם ונתקיימה מחשבתו, לכן יש לגזור שמא יסחוט248.

ונחלקו אמוראים:
עולא אמר רב ור' יוחנן סוברים חלוק היה ר' יהודה אף בזיתים וענבים, שאף על פי שרובם עומדים לסחיטה, כיון שזה הכניסם לאכילה, אין לגזור בהם שמא יסחוט,

ורב יהודה אמר שמואל מודה ר' יהודה לחכמים בזיתים וענבים, שכיון שרובם לסחיטה עומדים, אף על פי שזה הכניסם לאכילה, כיון שרואה משקה זב מהם נותן דעתו להיות נוח לו בכך,
ומודים חכמים לר' יהודה בשאר פירות, שאינם עומדים [טור תשנו] לסחיטה, ולכן אם הכניסם לאוכלים מותר,

ולא נחלקו אלא בתותים ורימונים, שיש שעושים מהם משקים ויש שכונסים אותם לאכילה, שלחכמים גוזרים שמא יסחוט ולר' יהודה אם הכניסם לאכילה לא גזרו249.
הלכה כר' יהודה בתותים ורימונים250.

זיתים וענבים שנתרסקו מערב שבת, ויצאו המשקים מהם בשבת מעצמם, נחלקו תנאים:
לחכמים אסורים ור' אלעזר ור' שמעון מתירים251, מפני שאפילו אם היה סוחטם עכשיו בשבת לא היה חייב חטאת, מאחר שכבר נתרסקו מערב שבת, ולכן לא גזרו בהם שמא יסחוט252.
וכן נחלקו בחלות דבש שריסקן מערב שבת, והדבש זב מאליו בשבת מתוך השעוה, שאין דרך לסחטו: חכמים אוסרים, גזרה מרוסקים משום שאינם מרוסקים, ור' אלעזר מתיר253.
הלכה כר' אלעזר ור' שמעון254.

השום והבוסר* והמלילות - שבלים שלא בשלו כל צרכן - שריסקם מבעוד יום, נחלקו תנאים אם המשקה הזב מהם בשבת מותר באכילה בו ביום: לר' ישמעאל מותר ולר' עקיבא אסור255. ואמר ר' יוחנן שלא נחלקו אלא בשנתרסקו ונידוכו ואינם מחוסרים אלא שחיקה - או: סחיטה256 - אבל במחוסרים דיכה לדברי הכל אסור257.
יש מהראשונים
שפירשו: ריסוק הוא הכאה בעלי מעט מעט עד שיתפרדו ויעשו חתיכות, ואחר כך עושים הדיכה והיא הכאה מדבקת ותמידה בכח עד שיעשה הכל אחד, ואחר כך שחיקה והיא סיבוב העלי עליהם לגמר מלאכה, והיא כעין סחיטה לזיתים וענבים258.

ונחלקו ראשונים
:
יש סוברים אלו דברי ר' יוחנן, אבל אין הלכה כמותו, שלדעת ר' יוסי ב"ר חנינא סובר ר' ישמעאל אף במחוסרים דיכה מותר, והלכה כר' ישמעאל, ואף זיתים וענבים וחלות דבש שהתרנו אין בהם אלא ריסוק בלבד, שאין בהם שלש מלאכות כמו בשום ובוסר ומלילות, ולכן אף בהם מותר בריסוק בלבד259,

ויש סוברים שלדברי הכל [טור תשנז] אין המשקה הזב מותר אלא במחוסרים שחיקה בלבד, אבל במחוסרים דיכה אסור260, אלא שמהם סוברים בזיתים וענבים, כיון שאין בהם אלא שתי מלאכות בלבד, ריסוק וסחיטה, די כשנתרסקו מערב שבת, שהרי אינם מחוסרים אלא מלאכה אחת, והרי זה כמחוסרים שחיקה בשום ובוסר261, ומהם סוברים אף בזיתים וענבים שאין המשקה מותר אלא כשעשו בערב שבת שתי מלאכות, כגון דריכה ברגל וטעינה בקורה262.

ז. חובל
החובל בשבת בבעלי חיים שיש להם עור, שחייב כשיצרר הדם263, יש מן הראשונים סוברים שחיובו משום מפרק, שהוא תולדה של דש264, שהדמים שמפרק מתחת העור דומה למפרק תבואה מקשיה, ואף על פי שלא יצאו לחוץ, מכל מקום נעקרו ממקום חיבורם265, ואף על פי שאין דישה אלא בגידולי קרקע, בעלי חיים לדעתם הם גידולי קרקע266, או שבדישה עצמה, שהיא האב, אמרו שאינה אלא בגידולי קרקע, אבל המפרק, שהוא התולדה, ישנה גם שלא בגידולי קרקע267, אבל רוב הראשונים חולקים וסוברים שחיובו של חובל הוא משום נטילת נשמה268.

לסוברים שחיובו משום מפרק, שיעורו להתחייב עליו הוא כשיוצא דם בכגרוגרת*269.

בעלי חיים שאין להם עור, שפטור עליהם אף כשהוציא מהם דם270, לסוברים שחיובו משום מפרק, הרי זה מפני שבאלה שיש להם עור הדם מובלע בבשר ולא בעור, ויש לדם מקום, וכשהוא מפרקו ומוציאו ממקומו הרי הוא כמו שמוציא משקה מן הפרי, שהמשקה בלוע בפרי ולא בקליפה, אבל אותם שאין להם עור הדם מצוי בגוף כולו ואין לדם [טור תשנח] מקום שנוכל לומר שהוא מפרקו משם271, ועוד שכיון שחיובו של מפרק הוא משום דש, אינו חייב אלא במפרק דבר שאינו חוזר לקדמותו כמו שהיה כמו במפרק חיטה מן השבולת, שאין השבולת מתמלאת עוד פעם, ומטבע השרצים שאין להם עור להיות הדם חוזר ומתמלא בהם שוב, ואין בזה משום דש272. ומהאחרונים יש שכתבו לפי שאינו חייב משום סוחט אלא במשקים הכנוסים ולא הבלועים273, ובשרצים שאין להם עוד הדם בלוע ולא כנוס274.

באלו שיש להם עור יש מן האחרונים שכתבו שאפילו אם נקלף עורם יש בהם משום מפרק275. וכן כתבו שלשיטה זו שחיוב חובל משום מפרק, חייב גם בפצעם מתים, כי לעניין דישה אין חילוק בין חי או מת276.

אפילו לדעה זו שחובל חייב משום מפרק, אינו חייב אלא אם כן הוא צריך לדם שהוציא277, ואינו דומה לסחיטת פירות שיש מחייבים אף אם אינו צריך למשקים278, שהחובל שאינו צריך לדם הרי הוא מזיק ומקלקל, ומקלקל בשבת פטור279. על החובל בכעסו ונתקררה דעתו בכך, ע"ע מקלקל וע' שוחט.

האחרונים דנו בשוחט, שחיובו לדברי הכל משום נטילת נשמה280, אם חייב גם משום מפרק כשהוא צריך להדם לסוברים כן בחובל281.

החובל באדם יש מי שכתב שלדברי הכל אין חיובו משום מפרק לפי שאין לו עור282, וחייב משום נטילת נשמה283, ואחרונים הוכיחו שאף באדם חיובו משום מפרק, לסוברים כן בבהמה חיה ועוף284. על בעילת מצווה בשבת, אם יש בה משום חובל, ע"ע בעילת מצווה.
[טור תשנט] על החובל לרפואה, ע"ע מלאכה שאינה צריכה לגופה וע' שוחט. על מעמיד עלוקה בשבת אם חייב משום חובל, ע"ע שוחט.

המולח בשר חי בשבת להוציא את דמו285,
יש מהאחרונים סוברים שחייב משום מפרק286,
ויש חולקים287, ונתנו טעם שבמפרק צריך שהמשקה יהיה כנוס ולא בלוע288, ובמליחה הדם הכנוס בגידים אינו יוצא כלל והדם הבלוע שיוצא אין בו משום מפרק289.

ח. חולב
החולב את הבהמה בשבת חייב290, וחיובו משום מפרק291 שהוא תולדה של דש292, שהדש מפרק חיטה ממלבושה והחולב מפרק חלב מן הדד293, ואפילו לסוברים אין דישה אלא בגידולי קרקע294, מכל מקום בעלי חיים נקראים גידולי קרקע295, או שהלכה שיש דישה גם שלא בגידולי קרקע296, או שאף על פי שדישה עצמה, שהיא האב, אינה אלא בגידולי קרקע, אבל מפרק, שהוא תולדה, יש גם שלא בגידולי קרקע297.

ויש מן הראשונים סוברים שאין החיוב משום דש, לפי שבעלי חיים אינם גידולי קרקע ואין דישה אלא בגידולי קרקע, אבל חייב משום מלאכות אחרות, אם משום קוצר298, או משום גוזז299, או משום ממחק שמחליק פי הדד300, או משום טוחן301, או משום בורר, שכיון שאסור לשחוט הבהמה עצמה בשבת הרי זה כבורר [טור תשס] אוכל מתוך פסולת302.

ויש מן הראשונים חולקים לגמרי וסוברים שלהלכה אין החולב חייב כלל, שהדבר שנוי לדעתם במחלוקת בין ר' אליעזר לחכמים, וחכמים אומרים אין בחולב אלא משום שבות*, לפי שמן התורה אין דישה אלא בגידולי קרקע303.

שיעור החלב שיתחייב עליו הוא כגרוגרת*304, ככל מלאכות שבאוכלים, ואף החלב חשוב אוכל לכך, שראוי ללפת בו את הפת305,
ויש חולקים וסוברים שיעורו כדי גמיעה, כמלאכות שבמשקים306. ויש מחלקים בין חולב לשתייה, ששיעורו כדי גמיעה, לחולב לגבינה, ששיעורו כגרוגרת307.

חולב אדם עז לתוך הקדרה - שיש בה אוכל - אבל לא לתוך הקערה308.
ונחלקו ראשונים
:
יש סוברים שאין הדברים אמורים אלא ביום טוב309, אם משום שמלאכת אוכל נפש הותרה ביו"ט310, או מפני שביו"ט שהבהמה עצמה ראויה לאכילה, הרי זה כמפריד אוכל מתוך אוכל, אבל בשבת שאינה ראויה לאכילה, דינה כפסולת, וכשחולב נוטל האוכל מהפסולת311, ואפילו למתירים סחיטת אשכול של ענבים בשבת לתוך הקדרה שיש בה אוכלים312, הרי זה מפני שהאשכול ראוי לאכילה, מה שאין כן הבהמה313,

ולא עוד אלא שמהם יש סוברים שלהלכה אף ביו"ט אסור314. [טור תשסא]

ויש סוברים שאף בשבת הדברים אמורים, ומותר כמו בסוחט זיתים וענבים לתוך הקדרה315, כי הבהמה חשובה אוכל גם בשבת, שהבהמה מצד עצמה חשובה אוכל, אלא שיש איסור לשחטה ואין בכח האיסור להפקיע שם אוכל ממנה, ועוד שראויה לאכילה לנכרי ולחולה שיש בו סכנה, וכן ראויה לאכילה למוצאי שבת, ולכן החולב דינו כמפרק אוכל לתוך הקדרה316, שמשקה הבא לאוכל הוא כאוכל, ונמצא שאין שם משקה על חלב זה אלא שם אוכל, והרי זה כנוטל מאכל עב וחוקק מתוכו מעט אוכל, שאינו כמפרק, שאין זה נחשב כיסוי לזה, ואינו דומה לדש, שמפרק התבואה שהיא אוכל, מהשבולת שהיא פסולת, והם שני דברים חלוקים זה מזה, ושייך לומר שמפרק דבר אחד מתוך דבר אחר, וכן החולב לכלי ריקן, שהחלב הוא משקה ומפרקו מהבהמה שהיא אוכל, שהם שני דברים חלוקים זה מזה ומדובקים זה בזה ומפרק אחד מהשני317.

ויש סוברים החולב לתוך האוכל פטור, ואסור מדרבנן318.

לתוך הקדרה שאמרו שהמשקה שנותנים בה נחשב לאוכל - אם בשבת, לסוברים כן, או ביו"ט - היינו שהחלב מתערב ונכנס לתוך פירורים של פת או גבינה שבתוך הקדרה ונעשה אוכל, אבל לא שיתנו לתוך הכלי לחם ויחלבו עליו, שכיון שהחלב אינו מתערב עמו אין זה משקה הבא לאוכל319, ולא אמרו אלא חולב אדם עז, ולא עזיו320.

מותר לומר לנכרי לחלוב את בהמתו בשבת, שהבהמה מצטערת מרוב החלב שבדדיה, ואיסור [טור תשסב] אמירה לנכרי שהוא מדרבנן321 נדחה מפני צער בעלי חיים שהוא מן התורה322, ויש אוסרים, אלא אם כן אומר לנכרי חלוב וקח החלב לעצמך, שאז הוא טורח בשביל עצמו, ואחר כך יקנה ממנו הישראל החלב בדבר מועט, שלא יראה כעושה לצורך ישראל323, ובעבדו ושפחתו השכורים לו לשנה ושנתיים אין צריך לומר לו קח לעצמך, שעושים כדי לקבל כל שכרם בסוף הזמן324.

ויש שכתבו להתיר דווקא כשאומר לנכרי מערב שבת קח החלב לעצמך325,
ויש אוסרים אף בזה326.
והעולם נוהגים כסברא הראשונה - להתיר לגמרי אמירה לנכרי במקום צער הבהמה - מכל מקום טוב לחלוב לתוך האוכל, כדי שיהיה שבות דשבות327. החלב שחלבו הגוי, אסור בו ביום משום משקים שזבו מפירות העומדים לסחיטה328, ואפילו הייתה הבהמה של הנכרי329.

על חליבה לאיבוד329א ועל חליבה במכונת חשמל המתוקנת לכך מערב שבת עי' בספרי האחרונים שדנו בזה329ב.

אין יונקים מבהמה טהורה בשבת330. חולה שצריך חלב לרפואתו מותר לינוק בשבת מן הבהמה, מפני שהוא מפרק כלאחר יד - שאין דרך לינוק מן הבהמה אלא לחלוב ביד331 - ובמקום צער לא גזרו חכמים332, ואפילו הוא חולה שאין בו סכנה333. במה דברים אמורים בצער של חולי, אבל משום צער של רעב לא התירו בשבת אלא ביום טוב334.

ויש סוברים שהדבר שנוי במחלוקת, ואבא שואל סובר שאף בחולה אסור בשבת335, אלא שאף לדבריהם [טור תשסג] הלכה כדעה הראשונה שמותר336. ויש מי שסובר שכל ההיתר לא נאמר אלא אם הוא חולה כזה שאם לא ישתה כלל את החלב יסתכן, אף שאם לא ישתה עד לאחר השבת לא יסתכן336א. ויש שסובר יותר מזה שכל ההיתר לא נאמר אלא בחולה שיש בו סכנה בלבד336ב.

לא תקל אשה חלב מדדיה ותיתן לתוך הכוס או לתוך הקערה ותניק את בנה337, שהחולב לתוך [טור תשסד] כלי מפרק גמור הוא וחייב משום דש, ולא התירו מלאכה גמורה אלא במקום סכנה, ולא משום צער338. ודווקא לתוך הכלי, אבל על גבי קרקע מותר להקל, כשמתקשה החלב בדדיה ויש לה צער, שכיון שאינה צריכה לחלב, אין זה מפרק גמור, ובמקום צער לא גזרו חכמים339. וכן מותר לאשה לקלח החלב בפי התינוק כדי שיהא אוחז את הדד ויינק340.

הערות
1. שבת עג א. וע"ע אבות מלאכות.
החולב.
2. ע"ע הנ"ל: גדר האב.
3. רש"י שבת שם ד"ה האופה.
4. ע"ע הנ"ל.
5. עי' חי' גאונים קדמונים שבריש ס' מעשה רוקח בשם ר"ה גאון על כל י"א מלאכות שבפת. ועי' תורתן של ראשונים הורוויץ ח"ב עמ' 45 סי' יג תשו' רה"ג.
6. ר"ח שבת עד א; ערוך ע' דש ג.
7. ערוך שם, ועי"ש בערוך השלם.
8. עי' ערכיהם, ושם החילוקים שבין כל אחד משלשתם.
9. ר"ח שם.
10. רמב"ם פ"ח ה"ז, ועי"ש פכ"א הי"ב; רש"י עג ב ד"ה מפרק ותוס' שם ד"ה ואחת. ועי' מהר"ם לובלין שם לתוס' ד"ה מפרק שר"ל לר"ת שם שאף מפרק אוכל הוא משום ממחק, ועי' להלן: 11. שו"ע הרב שה כח. ועי' מנ"ח מוסך השבת מלאכת דש שדש עצמו הוא הסרת הגרעינים מהשבולת. על הסרת הקליפה מהגרעינים, עי' להלן: כותש.
12. עי' להלן: סוחט.
13. רמב"ם שבת פ"ח ה"י, ע"פ שבת קמד ב משקה הבא לאוכל אוכל; רשב"א שבת שם ד"ה ה"נ וד"ה הא; מג"א סי' שיט ס"ק ח. ועי' פמ"ג אשל אברהם פתיחה לסי' שכ ושו"ע הרב שה כח. [טור תשלט]
14. שו"ע הרב שם.
15. שו"ת משכנות יעקב או"ח סי' קב ואגלי טל מלאכת דש ס"י ובבאורו שם ס"ק יז בדעת הר"ח שבת קמה א. ועי' להלן: סוחט, בסוחט לתוך קדרה.
16. מאירי שבת עג ב. וצ"ב שהרי העושה מלאכה ע"י בהמתו אינו אלא מחמר, עי' רמב"ם פ"כ ה"א ומ"מ שם בשם רמב"ן והחינוך מצוה לב, וע"ע מחמר.
17. שו"ע הרב תקי א.
18. שם, ועי"ש בקו"א אות א שהוכיח כן מרש"י ורמב"ם. ועי' רש"י עג ב ד"ה מפרק.
19. שו"ע הרב שיט ט, וכ"כ בקו"א תקי א בארוכה.
20. שבת עג ב.
21. רש"י שם.
22. רש"י עג א ד"ה האופה; רמב"ם פ"ח ה"ז, ע"פ שבת צה א בחולב. ועי' להלן: חולב.
23. שבת עה א בפוצע חלזון. וע"ע גדולי קרקע עמ' קפט בגדרם של גידולי קרקע לענין דישה בשבת.
24. תוס' שבת עג ב ד"ה מפרק בדעת רש"י.
25. רמב"ם שבת פ"ח ה"ז ומ"מ שם; רמב"ן שבת קז א; רשב"א שם; תוס' רי"ד שם; או"ז ח"ב סי' נח; תה"ד סי' נו. ועי' מנ"ח מצוה לב שכ' לכוין גם ד' רש"י כן.
26. או"ז שם, שלא נחלק ר' יהודה אלא בדגים מפני שסובר שאף הם גידולי קרקע. וע"ע הנ"ל.
27. או"ז שם, ועי' אגלי טל שהוכיח גם מטור או"ח סי' שמ. [טור תשמ]
28. עי' להלן: במשקים בלועים.
29. אגלי טל ס"ק ז אות ג וד, ע"פ תוס' רי"ד שבת קמה א וס' הישר לר"ת בשבת קכח ב.
30. אג"ט שם אות יז, ועי"ש שתלה הדבר במחלוקת הראשונים בעימור אם אינה אלא בגדו"ק, שכן בעימור אין פסולת, וע"ע מעמר. ועי' תוס' כתובות ו א שבספוג הסחיטה משום מפרק, והרי הספוג אינו גדו"ק, עי' ערוך ע' ספוג ותפא"י שבת פכ"א מ"ג.
31. עי' רש"י שבת עג ב ד"ה מפרק שמפרש תמרים מן המכבדות שבאילן, ועי' מנ"ח מוסך השבת מלאכת דש.
32. חי' המיוחסים לר"ן שבת שם; מאירי שבת קמד ב ד"ה מפרק. וכ"כ באג"ט ס"ד ושם בס"ק ט בפשיטות.
33. רש"י שבת עד א ד"ה וליחשב כו' מיפרקה מלבוש כו' וצה א ד"ה מפרק. ועי' שו"ע הרב שה כח.
34. פמ"ג אשל בפתיחה לסי' שכ ע"פ רש"י שבת שם ושם, ומשבצות סי' שלו ס"ק ח; מנ"ח דש בד' התוס' שבת עג ב ד"ה ואחת בשם רבנו שמואל. וכ"מ מלשון המאירי עג ב סוד"ה יש שואלים: שאין מפרק אלא מוציא דבר ממקום שנסתם שם ומפרישו ממנו.
35. רבנו ירוחם ני"ב חי"ד ורמ"א בשו"ע שלו ח שאין בו איסור תולש, וממילא שגם איסור דש אין בו, שהרי כתבו שמותר, עי' פמ"ג שם.
36. ארחות חיים למהרש"ם סי' שיט, הביאו בשביתת השבת דש בפתיחה אות ה.
37. מנ"ח דש ושביתת השבת שם בד' רש"י ורמב"ן ור"ן שבת עג ב; אגלי טל ס"ק ב בד' ר"ח עד א: מהפסולת המחוברת בו.
38. עי' רש"י סוכה יג ב ד"ה מכבדות.
39. רש"י שבת שם ד"ה מפרק ורמב"ן ור"ן שם, אלא שנחלקו אם הפירוק הוא כשמחוברים באילן או כשנפלו לארץ. ועי' שביתת השבת שם שדחה מש"כ מהרש"ם, שהתמרים מכוסים וטמונים בין העלים של המכבדות, וכ' שאין המציאות כן.
40. עי' לעיל מרבנו ירוחם ורמ"א בשו"ע. [טור תשמא]
41. אגלי טל שם ס"ק ב, ועי"ש שבתולש פירות כשהם מחוברים באילן יהיה תלוי במחלוקת בין רש"י וחי' המיוחסים לר"ן לעיל אם יש דישה במחובר.
42. ט"ז סי' שיט ס"ק ד, להבנת שו"ע הרב שם ט, ומ"ב שם בבאור הלכה ואג"ט ס"ק טו. ועי' לעיל בשם ר"ח וערוך בהבדל שבין דש לזורה ובורר.
43. עי' להלן: חולב.
44. עי' רש"י שבת צה א ד"ה מפרק.
45. עי' להלן: סוחט.
46. עי' פסחים לג ב.
47. אגלי טל ס"ק ג, ועי"ש ובשביתת השבת ס"ק צז עוד טעם שבמפרק המעשה הוא בהאוכל שפורקו מהפסולת, וכן הוא בחולב וסוחט, וזוהי מלאכת דישה, ובקטניות שנתפרקו, המעשה הוא בפסולת, שפותחה והאוכל יוצא מאליו, ואין זו דישה.
48. מהר"ש ומהרי"ל, הובאו באליהו רבא סי' שיט ס"ק יא, ועי"ש שנחלק עליהם, ובפמ"ג פתיחה לסי' שכ כ' כמותם.
49. פמ"ג שם, ועי' אגלי טל ס"ק טו שהשיג שבתבואה ודאי הגרעין דבוק, ופי' ד' המהרי"ל בע"א.
50. פמ"ג אשל פתיחה לסי' שכ במפרק. וכ"מ מהאחרונים שכתבו טעמים לקילוף שומים ובצלים לאלתר שמותר, עי' להלן: כותש קולף ומולל, בשם מגן אבות ובאור הלכה.
51. ע"ע. ד"מ סי' תריא ס"ק ב בשם הר"א מפראג בפציעת אגוזים. ועי' אג"ט ס"ק ג שלפ"ז מותר לתלוש ענבים מאשכלותיהם סמוך לסעודה אף להסוברים שגם במחובר מן הצד יש בו משום דש, וכ"כ שם בטעם ההיתר של קילוף השומים והבצלים לאלתר. [טור תשמב]
52. אג"ט שם.
53. ד"מ תריא שם, ועי' ירושלמי שבת פ"ז ה"ב ההוא דשחיק תומא כד מפרך ברישייא משום דש, וצ"ל שמפרך להניח.
54. ברייתא בשבת עג ב.
55. רש"י שם; מאירי שם בשם יש מפרשים; ר"ן ורא"ש שם.
56. שם ושם.
57. רש"י ור"ן ומאירי שם.
58. תוס' עד א ד"ה אע"ג, ועי' אג"ט שם ס"ק א שאף רש"י לא נתכוין שהוא תולדה ולשונו שלא בדיוק.
59. ע"ע מנפץ.
60. סמ"ג לאוין סה מלאכת מנפץ, ועי' רמב"ם שבת פ"ט הי"ב שחשב מנפץ בצמר או בפשתן כאחד.
61. שנו"א להגר"א שבת פ"ז מ"ב, ועי"ש בהערות אות יח שמפרש כן גם בד' הרמב"ם.
62. ערוך ע' פץ בשם גאון, וכ"ה בר"ח, אלא שבר"ח לא כ' שחיובו משום דש, על מולל שבלים עי' להלן: כותש קולף ומולל; ס' העתים סי' רכד.
63. אג"ט ס"ו ושם ס"ק יג. וצ"ב לר"ת בתוס' כתובות ו א שסחיטת יין מספוג היא משום מפרק כזיתים וענבים, והרי אין הספוג משעת גידול היין, ועי' לעיל ציון 30.
64. מאירי עג א בבאורו למשנה שם.
65. שבת עד א ורש"י ותוס' שם; ירושלמי פ"ז ה"ב ההן דכתיש אורז כו'.
66. רש"י ותוס' שם.
67. ר"ח שם בפי' דברי אביי בגמ' שם שכן עני אוכל כו'; המיוחס לד"ן שם, וכ"כ שם בשם הרא"ה; מאירי עג ב. [טור תשמג]
68. ירוש' שם ההן דשחק כו'. ועי' סמ"ג לאוין סה מלאכת דש והגמי"י שבת פ"ח ה"ז.
69. ר"ח שבת עג ב בחלתא; ערוך ע' חלתא; ס' העתים סי' רכח.
70. שביתת השבת ס"ק ו ובפתיחה לדש אות ד לשיטת ר"ח וערוך. וכ"נ בקה"ע שבת פ"ז ה"ב בפי' כד מפרכייא בראשייא משום דש בירושלמי שם, שכ' שמסירה הקליפה במישוש היד. ועי' חי' רעק"א לסי' שיט מג"א ס"ק ח ובדרוש וחידוש שבת עד א שמשווה קולף לכותש.
71. תוס' ביצה יג ב ד"ה ואם קלף.
72. מג"א סי' שיט ס"ק ח, ע"פ תוס' הנ"ל. ועי' להלן שבאג"ט מחלק בין שעורים לחטים.
73. סמ"ג לאוין סה; הגמי"י פ"ח ה"ז; ב"י ורמ"א בשו"ע סו"ס שכא.
74. מגן אבות במלאכות יו"ט ד"ה והדש. ועי' ירושלמי פ"ז ה"ב הנוגע באוכל חייב משום מעמד בקליפה חייב משום דש, ובירושלמי כפשוטו לר"ש ליברמן עמ' 138 פי' שאין דש אלא במפרק הקליפה ולא את האוכל, והוא להיפך מד' המגן אבות.
75. באור הלכה של המ"ב סו"ס שכא, ועי' לעיל בדישה עצמה שגם ביד הוא תולדה של דש, וצ"ל שבקליפה אין דרך המלאכה בכך ביד, ועי' שביתת השבת ס"ק ו.
76. אג"ט ס"ק ו ויא, ועי"ש שחולק על המג"א שמתיר גם בחטים.
77. שם, ועי' לעיל: האיסור וגדרו, מחלוקת אחרונים אם בדישה לאכול לאלתר חייב.
78. עי' בירושלמי שבת פ"ז ה"ב כד מברר בקליפייתה כו' וב"י ורמ"א בשו"ע סו"ס שכא. וע"ע בורר עמ מא.
79. ביצה יב ב איידי דתנא רישא מערב שבת כו'; רמב"ם שבת פכ"א הי"ד; טוש"ע שיט ז. [טור תשמד]
80. שו"ע הרב שיט ט ותקי א.
81. עי' ביצה שם באיסורייתא דחרדלא ובאור הלכה של המ"ב שיט ז.
82. רש"י שם ד"ה מוללין, וכ"מ ברמב"ם שם שכ' שלא יראה כדש, ועי' ט"ז סי' תקי ס"ק א ושו"ע הרב שם.
83. עי' שו"ע הרב שם.
84. ערוך ע' פץ בשם גאון; ר"ח שבת עג ב שהוא מנפט, עי' לעיל; תוס' רי"ד שבת קמד ב. ובודאי שאין ר"ל בכלי, שמלילה היא ביד, ועי' פהמ"ש להרמב"ם מעשרות פ"ד מ"ה.
85. ברייתא בשבת קכח א.
86. רש"י שם.
87. ביצה יג ב ורש"י.
88. רי"ף ורא"ש שבת קכח א, וכ"ד רמב"ן ורשב"א שם, ועי' ברמב"ן ורשב"א שם שהביאו ראייה גם מתוספתא שבת פט"ו המולל מלילות בשבת כו', וכ"ם הרמב"ם שבת פכ"א שם ועי"ש במ"מ וטוש"ע שיט ז.
89. שו"ע הרב שיט ט, ועי' לשון הרמ"א בשו"ע שם ו.
90. עי' לעיל ד' הערוך ור"ח ותוס רי"ד.
91. עי' תוס' רי"ד שבת שם, ועי' אג"ט ס"ק כח שהביא כמה דוגמאות שלפעמים התירו על ידי שינוי אף במקום שכדרכו הוא מלאכה דאורייתא. וע"ע כלאחר יד.
92. רמב"ם יו"ט פ"ג הט"ו ועי"ש במ"מ, וכ"כ הר"ן ביצה פ"א ושבת פי"ח לד' הרי"ף והעומדים בשיטתו שכיצד מולל מוסב על שבת, וכ"פ הטוש"ע תקי א. [טור תשמה]
93. רש"י ביצה יג ב ד"ה כיצד מולל; תוס' שם ד"ה כיצד; המאור שבת פי"ח; ר"ן שבת שם וביצה פ"א בשם אחרים; רמ"א בשו"ע שיט ו בשם יש מחמירים.
94. עי' לעיל משבת קכח א.
95. עי' כברייתא שם סיאה אזוב כו'.
96. המאור שבת שם.
97. ר"ן ביצה שם בשם אחרים. ועי' מג"א סי' שיט ס"ק ח כדעת היש מחמירין.
98. רמ"א שם בשם מהרי"ל.
99. שו"ע הרב שם ט.
100. מ"ב ס"ק כד.
101. שו"ע הרב שם; מ"ב ס"ק כג, כי בלי שינוי לדברי הכל אסור.
102. רמ"א שם. ועי' קו"א לשו"ע הרב סי' תקי ס"ק א שד' הרמ"א בעיקר כהמתירים גם בשבת בשינוי וביו"ט בלי שינוי אלא שבמקום שאפשר יש להחמיר, וכ"כ בבאור הלכה שיט ו בדעתו.
103. שו"ע הרב שם ומ"ב ס"ק כד. ועי' לעיל בקולף.
104. מג"א שיט ס"ק ח.
105. קו"א לשו"ע הרב תקי ס"ק א בפי' מנהג העולם, ועי' בשלחנו שיט ט ובבאור הלכה להמ"ב שיט ו.
106. מג"א שם ושו"ע הרב שם.
107. עי' לעיל ציון 15 בשם אחרונים בדעת ר"ח.
108. אג"ט ס"ק יד, ע"פ פסחים פד א בגידים שסופם להקשות.
109. משנה שבת קמ א ורש"י.
110. ירושלמי פ"כ ה"ג. וברש"י שם וכן בטוש"ע שיט ח משום בורר. [טור תשמו]
111. ברייתא בשבת קמה א; רמב"ם שבת פ"ח ה"י ופכ"א הי"ב.
112. רש"י קמג ב ד"ה אין סוחטין; מאירי שם; רמב"ם שם. ועי' רש"י שבת יח א ד"ה שטוענין שהוא אב מלאכה, ועי' אג"ט ס"ק יז בהג"ה שר"ל מלאכה דאורייתא ולא אב ממש.
113. שו"ע הרב סי' תקי וקו"א שם ס"ק א.
114. שבת קמה א.
115. רש"י שם ד"ה דבר תורה.
116. רשב"א ור"ן שם, ועי' פמ"ג בפתיחה לסי' שכ שהם שני טעמים, ובאג"ט אות טז כ' שאין מחלוקת ביניהם. ושניהם טעם אחד, שלפי שאין הפירות עומדים לסחיטה אין המשקה שלהם חשוב להתחייב עליו.
117. תוס' רי"ד שם.
118. רשב"א שם ד"ה למימיהן. ועי' נשמת אדם שבת כלל יד שר"ל לשיטת רש"י שזיתים וענבים לאו דוקא והוא הדין תותים ורמונים, ועי' צמח צדק החדש למשניות שבת פכ"ב שהשיג עליו והוכיח שאף רש"י סובר כשאר הראשונים בדעת רב ותני דבי מנשה שדוקא זיתים וענבים.
119. רשב"א שבת שם ד"ה הא דאמר וד"ה רב מתרץ בטעם שר' יוחנן מחייב בכבשים, עי' להלן. ועי' צ"צ למשניות שם שהוכיח שכ"ד תוס' שבת יט א ד"ה השום והבוסר, וכ"כ בד' רש"י קמד ב ד"ה כרב חסדא אלא שנסתפק בדעתו אם ר"ל אף שאר פירות כגון פרישין ועוזרדין מפני שהוא מחשיב אותם כשסוחטם או דוקא תותים ורמונים.
120. ר"ח שבת שם, ועי"ש שר' יוחנן חולק בכבשים רק מפני שנבלעו משקים גמורים מן החוץ, עי' להלן; תוס' רי"ד שם; יראים השלם סי' קב.
121. רמב"ם פ"ח ה"י ופכ"א הי"ב; טוש"ע שכ א, ועי' מג"א סי' שכ בריש הסי' ובבאור הלכה שם א, ועי' אג"מ ס"ק טז שכן הסכמת הפוסקים שאין הלכה כר' יוחנן בכבשים, ועי' להלן.
122. עי' צ"צ שם בד' תוס' יט א ורש"י קמד ב, וכ"ד הנשמת אדם שם.
123. רמב"ם פכ"א הי"ב, ע"פ שבת קמד ב ועי"ש ברי"ף ורא"ש; טוש"ע שכ א. [טור תשמז]
124. שבלי הלקט השלם סי' צ בשם רבנו ישעיה בתפוחים; שלטי הגבורים שבת פכ"ב בשם ריא"ז, ועי' מג"א שכ ס"ק א ושו"ע הרב שם א, וחיי אדם שבת כלל יד באגסים.
125. ב"י שכ ורמ"א בשו"ע שם א במקום שנהגו, עי' להלן.
126. ברייתא שבת קמד ב; רמב"ם פכ"א שם; טוש"ע שם א.
127. רמב"ן ורשב"א וריטב"א שבת שם, וכן כתבו שם בד' הרי"ף שם. ועי' באור הלכה ר"ס שכ שממילא הסמ"ג וסמ"ק ורא"ש והטור שכ' כלשון הרי"ף דעתם כך, וכ"ד הרמב"ם פכ"א שם שכ' סתם סוחטים, וכן דעת השו"ע שם (בס"ו בלימונים). ועי' אג"ט אות כט ס"ק ז שלשיטתם למיתוק הפרי מותר אף בתותים ורמונים.
128. רשב"א שם; שו"ע הרב שם א; מ"ב ס"ק ז.
129. רש"י קמד ב ד"ה כרב חסדא; תוס' שם ד"ה ה"ג. ועי' ב"י שם שכ' שלפי המסקנא אף רש"י ותוס' יודו שכל הפירות מותרים למימיהם. ועי' לעיל שהצ"צ למשניות מצדד שלרש"י למימיהם יהיה גם איסור תורה. ועי' ט"ז ס"ק א שר"ל שלדברי הכל אם נתכוין למשקה אסור, אלא שמן הסתם אנו אומרים שנתכוין למתק הפרי, ועי' פמ"ג ובאור הלכה שם שאין כן דעת רוב הראשונים.
130. מג"א סוס"ק א; שו"ע הרב שם; מ"ב ובאור הלכה שם.
131. ב"י סי' שכ, ועי' מג"א ס"ק א כ' שדבריו תמוהים.
132. רמ"א בשו"ע שם, ועי"ש במג"א. ועי' ט"ז ס"ק ה להתיר מטעם זה לסחוט תפוחים מפני ש"במדינתנו" לא נשמע לעשות יין תפוחים. [טור תשמח]
133. מג"א שם, עי"ש במחצית השקל ובאור הלכה בדעתו.
134. שו"ע הרב שם א בד' הרמ"א, ובציוני המ"מ שם כ"כ גם בד' המג"א, ועי' מ"ב שם ובבאור הלכה שכ"כ ע"פ סתימת לשון הרמ"א, וכ"כ באג"ט סט"ו.
135. ט"ז ס"ק ה.
136. תוס' רי"ד שבת סופ"א; שבלי הלקט סי' צ בשם רבנו ישעיה; ש"ג שבת פכ"ב בשם ריא"ז.
137. שו"ת הרא"ש כלל כב דין ב; שבלי הלקט שם בשם מורו ר' יהודה ב"ר בנימין; טור שכ בשם הרא"ש; שו"ע שם ו.
138. שבה"ל שם; ט"ז ס"ק ה, ונ' שהט"ז לשיטתו לעיל שלצורך משקה כל הפירות אסורים.
139. שו"ת הרדב"ז ח"א סי' י; ב"י שם בפי' א. ועי' תפא"י למשניות כלכלת שבת מלאכת דש שכ' להתיר מפני שנסחט כל האוכל שבתוכו וכט"ז לעיל בתפוח מבושל.
140. ב"י בפי' ב; מג"א ס"ק ה.
141. עי' לעיל שיטת רש"י ותוס'.
142. שו"ע הרב שם י.
143. חיי אדם כלל יד; מ"ב ס"ק כב. והח"א לשיטתו לעיל חושש גם לאיסור תורה. ועי' שו"ת הרדב"ז שם שמצדד להתיר אפילו במקומות שעושים חביות למאות. [טור תשמט] 144. ח"א שם ומ"ב שם.
145. רב שבת קמה א ושמואל שם קמד ב.
146. רש"י קמד ב, וכ"ה ברמב"ם פ"ח ה"י.
147. גמ' שם אלמא קסבר כו' ורמב"ם שם וטוש"ע שכ ד.
148. גמ' שם.
149. רש"י שם.
150. תוס' רי"ד שם.
151. כלבו שבת ס' ל בשם בעל ההשלמה, והובא בב"י סי' שכ, ועי' באור הלכה שם.
152. ר"ח שם בשם יש שמעמיד; או"ז ח"ב סי' נח בשם ה"ר שמשון.
153. ר"ח ורי"ף ורא"ש שם ורמב"ם וטוש"ע שם.
154. ר"ח שם, והובאה דעתו בראשונים ובשו"ע שם ז ורמ"א שם.
155. רי"ף שם, וכ"כ שם בשם רב האי גאון; תוס' שם ד"ה ור' יוחנן; רא"ש שם; רמב"ם פ"ח ה"י; מרדכי שם סי' תלז; טוש"ע שכ ד; שו"ע הרב שם ושאר אחרונים. ועי' שו"ת משכנות יעקב סי' קב ואג"ט ס"י שנוטים להחמיר כשיטת ר"ח.
156. שו"ת הרדב"ז סי' תרפו בדעת רש"י שם, וכ"מ בתוס' רי"ד שם לדעת רש"י. [טור תשנ]
157. תוס רי"ד שם, ועי' אג"ט אות יח בדעתו שחייב חטאת, וכ"כ בדרישה אות א בד' הרי"ף.
158. הגהות סמ"ק סי' רפא ושו"ת הריב"ש סי' קכא, ועי' להלן: חולב, בחולב לתוך הקדרה.
159. סמ"ג לאוין סה בשם הר"י פורת; מרדכי פכ"ב וטור שם בשמו; שו"ע שם ה בשם יש מי שאומר.
160. סמ"ג ומרדכי שם בשם ר"ת; שו"ע שם בשמו. ואע"פ שהזכירו בשם ר"ת שהוא בורר הכוונה גם משום דש, עי' פמ"ג במשבצות זהב ס"ק ה ושו"ע הרב שם ח ובאור הלכה שם.
161. ועי' להלן על ריסוק זה.
162. שבת יט א, ועי"ש ברש"י יח א ד"ה וטוענין.
163. רש"י.
164. עדיות פ"ב מ"ו.
165. רש"י שבת שם.
166. תי' א בתוס' שם. ועי' להלן: משקין שזבו, על דין אכילתם, ולשני פירושים אלה לגמור בידים אסור מדרבנן.
167. פי' ב בתוס' שם, והר"ן שם לד' הרי"ף ורז"ה במאור שם ומאירי שם ופהמ"ש להרמב"ם עדיות שם ועוד.
168. רי"ף ורא"ש שבת שם, כהוראת ר' יוסי בר חנינא שבת שם ב; רמב"ם פכ"א הי"ג וכפי' המ"מ פ"ג ה"ב בדעתו; טוש"ע שכא יט.
169. רמב"ם שם; טוש"ע שם.
170. שו"ת הרמב"ם הוצ' פריימן סי' סג, והובאה בב"י שם.
171. רי"ף ורמב"ם שם וטוש"ע שם. ועי' להלן: משקין שזבו, על שלש מלאכות אלו, ועל שיטות הראשונים שבדבר.
172. תי' ב בתוס' יט א ד"ה ור' ישמעאל לר' יוחנן בגמ' שם ב, אלא שלר' יוסי בר חנינא מדרבנן אסור, ועי"ש בר"ן לד' הרי"ף.
173. עי' השיטות להלן: משקים שזבו. [טור תשנא]
174. רז"ה במאור שבת סופ"א ומאירי ורשב"א שם, שר' יוסי ב"ר חנינא סובר שר' ישמעאל אף במחוסר דיכה אומר יגמור, ועי' להלן, שם. והמחבר בשו"ע אף שבסי' רנב במשקים שזבו פוסק כדעה זו, אבל במלאכת הגמר בידים פוסק בסי' שכא במחוסרים דיכה שאסור, ועי' באור הלכה להמ"ב שם ושם.
175. מג"א סי' שכא ס"ק טז ושו"ע הרב שם יד ומ"ב שם ס"ק מח. ועי' להלן: משקים שזבו על הדבש שזב מאליו בשבת. על רדיית הדבש מהכוורת, ע"ע תולש.
176. יראים השלם סי' רעד; הגמי"י פכ"א הי"ג בשמו; כלבו הל' שבת; רמ"א בשו"ע שכ א בשם יש אוסרים, עי' באור הגר"א שם ס"ק ה שמדמה לחולב שחייב משום מפרק.
177. ע"ע להלן: חולב.
178. מג"א ס"ק ב ושו"ע הרב שם ב.
179. שו"ע הרב שם. ועי' מג"א ס"ק ד.
180. יראים שם והגמי"י שם ושו"ע הרב שם.
181. ב"י שם.
182. שבלי הלקט השלם סי' צ בשם אחיו הרב בנימין, ועי' ביראים הישן סי' קב בהג"ה שבפנים ד"ה אמר בנימין צעיר, ועי' תועפות ראם ליראים השלם שם אות כו על הג"ה זו; דעה א ברמ"א בשו"ע שם. וכן דעת הט"ז שם ס"ק ב.
183. רש"ל בהגהותיו לסמ"ג, והובא בב"ח שם ומג"א ס"ק ד.
184. מג"א שם ע"פ דין של כבשים ושלקות, עי' להלן, וכ"מ ל' הרמ"א שענבים חמורים יותר, וכ"ה בשו"ע הרב שם. [טור תשנב]
185. אליהו רבא שם, והביאו במ"ב ס"ק יב.
186. שו"ע הרב שם. וע"ע בורר על מלאכה בדרך אכילה שלא אסרו.
187. פמ"ג מ"ז ס"ק ב ומ"ב שם ס"ק יב. ועי' קצות השלחן בענין סחיטת אוכלים ס"ק כח שהשיג ע"ז.
188. רש"י שבת קמה א; רמ"א בשו"ע שכ ז.
189. ר"ח שם.
190. גמ' שם; רמב"ם פכ"א הי"ג; טוש"ע שכ ז.
191. רש"י שם.
192. טוש"ע שם. וברמב"ם שם: לרכך אותם.
193. רש"י שם; מג"א ס"ק ט.
193א. תוס' עג ב ד"ה וצריך. ועי' תוס' ורשב"א כתובות ו א, ועי' להלן בסחיטת בגדים. ועי' אג"ט ס"ק כז שכ' בד' הרמב"ם שאם נתכוין לרכך גופם ואינו מתכוין לסחיטה כלל אז הוא שמותר, אבל אם מתכוין לסחטם אע"פ שעושה כן לצורך הכבשים להוציא מימיהם מהם אסור.
194. מג"א ס"ק ט. ועי' לעיל בשאר פירות.
195. גמ' שם.
196. רש"י.
197. תוס' שם ד"ה כבשים; רשב"א שם. ועי' תוס' כתובות ו א ד"ה האי מסוכרייתא.
198. רש"י שם.
199. גמ' שם.
200. רש"י שם. [טור תשנג]
201. גמ' שם.
202. עי' לעיל.
203. מג"א ס"ק ט.
204. גמ' שם.
205. שם נעשה כמי שסחט כו'.
206. רשב"א שם, ועי' לעיל ציון 119.
207. עי' באור הלכה שם לשיטת ר"ח שפסק כר' יוחנן ופסק בפגעים ופרישים שמותר, ועי' לעיל.
208. רי"ף שם, מפני שלאיסור מן התורה רב ושמואל הם רבים נגד ר' יוחנן שפטור, ולאיסור דרבנן שמואל ור' יוחנן רבים נגד רב שאסור; רמב"ם שבת פכ"א הי"ג ועי"ש במ"מ; טוש"ע שכ ז.
209. ר"ח שם והביאו הרי"ף ושאר ראשונים; רשב"א שם; רוקח סי' סא; או"ז ח"ב סי' נח; יראים השלם סי' רעד.
210. ב"י סי' שכ ושו"ע שם ח, ע"פ הסוגיא קמה א.
211. רש"י שם ד"ה ודג; מג"א שם ס"ק יב.
212. מג"א שם.
213. תוס' קמה א ד"ה ור' יוחנן, וכן בירושלמי שבת פ"ז ה"ב אם להוציא ציר חייב, ושם שאף לגופן להסוברים משאצל"ג חייב גם בזה חייב. ועי"ש בשי"ק ובגליון הש"ס.
214. רבנו ירוחם ני"ב ח"ח, ועי' מג"א שם שצ"ע ליישב דבריו.
215. ע"ע מלבן.
216. תוס' שבת קיא ב ד"ה האי מסוכרייתא וכתובות ו א ד"ה האי מסוכרייתא; ר"ן שבת סופי"ד; או"ז שם בשם ר"ת; רא"ש שבת פכ"ב סי' ד; שמ"ק כתובות שם.
217. רא"ש שם, ועי' מאירי קמה א בשם גדולי הדורות שבמפרק ובבגדים המשקה כנוס ולא בלוע משא"כ בשלקות.
218. עי' תוס' כתובות שם ומג"א סי' שכ ס"ק כג בשם מ"מ ורשב"א וריב"ש. [טור תשנד]
219. ט"ז סי' שכ ס"ק יב.
219א. אליהו רבה שם.
220. ר"ן שבת פי"ד, והביאו במג"א שם. ועי' להלן: חולב.
221. סה"ת סי' רמז.
222. עי' לעיל.
223. תוס' כתובות ו א בשם ר"י.
224. סה"ת שם וצ"ב, ועי' צ"צ החדש על משניות שבת פכ"ב שכ' איני מבין דבריו הק'.
225. מ"מ שבת פ"ט הי"א לד' הרמב"ם שם; רמב"ן שבת סופט"ז.
226. שמ"ק כתובות ו א בשם שיטה ישנה.
227. עמ' תרמז - תרמח.
228. רש"י.
229. משנה שבת קמג א; רמב"ם פכ"ב הט"ו בדיני מלבן; טוש"ע שכ יז.
230. גמ' שם ור"ח, וע"ע דבר שאינו מתכוין עמ' תרמד וציון 179 שם על מש"ש בשו"ע גזירה כו'.
231. תוס' כתובות ו א ד"ה האי מסוכרייתא.
232. ראב"ד בהשגות שם, ועי' מג"א ס"ק יט ושו"ע הרב שם סכ"ג.
233. רמב"ם שם שכלל זה בדיני מלבן.
234. משנה קמג ב: רמב"ם פכ"ב הט"ז; טוש"ע שלה א. [טור תשנה]
235. רש"י שם; טוש"ע שם. אף כאן להתוס' הוא משום מפרק ולרמב"ם משום מלבן. וע"ע עובדין דחול שיש בזה אף איסור שעושה מעשה חול.
236. שבת קכח ב.
237. רמב"ם פ"ט הי"א.
238. תוס' שבת קיא ב וכתובות ו א.
239. רמב"ם שם, ועי' שו"ת אבני נזר או"ח סי' קנז. על סחיטת שער ברחיצה במים, ע"ע מלבן.
240. עי שבת נא ב ורמב"ם פכ"א הי"ג וטוש"ע שכ טו.
241. רמב"ן ורשב"א שבת שם; ריטב"א ור"ן שם בפי' ב; מ"מ שם בד' הרמב"ם, וכ"כ הר"ן שם בד' הרמב"ם.
242. רמב"ן ורשב"א ור"ן שם, ע"פ תוספתא שבת סופ"ד.
243. מג"א ס"ק יג.
244. רשב"א שם, וע"ע מוליד דעת הסוברים שאיסור הריסוק הוא משום מוליד.
245. משנה שבת קמג ב.
246. ביצה ג א.
247. משנה שם.
248. רש"י שם. [טור תשנו]
249. גמ' שבת שם ורש"י.
250. רי"ף ורא"ש שבת שם. כר' יוחנן בגמ' שם; רמב"ם פכ"א הט"ו טוש"ע שכ א.
251. ברייתא בשבת יט ב.
252. עי' רש"י יח א ד"ה שטוענין ותוס' יט א ד"ה ר' ישמעאל.
253. משנה שבת קמג ב, ועי' גמ' יט ב שזה קל יותר מזיתים וענבים שנתרסקו, לפי שהדבש הוא אוכל, וע"ע דבש.
254. רי"ף שבת פכ"ב ורא"ש שם סי' ה בשם רב צמח בן פלטוי; רמב"ם שבת פכ"א הט"ז; טוש"ע שכ ב בזיתים וענבים; ב"י ורמ"א בשו"ע שכא יג בדבש. ועי' להלן באיזה ריסוק מערב שבת הוא שמותר.
255. משנה עדיות פ"ב מ"ו ורע"ב שם, ועי' תוס' שבת יט א שם. ועי' ר"ש וראשונים שם שי"מ מחלקותם בסחיטה בידים.
256. עי' רש"י שם בשם רבותיו ומאירי שם.
257. שבת יט ב.
258. מאירי שבת שם.
259. הרז"ה במאור שבת סופ"א, אלא שמפרש הדברים גם בנוגע לגמר הסחיטה בידים; מאירי שם בשם גדולי המגיהים; רשב"א שבת שם; מ"מ שבת פ"ג ה"ב בשם רמב"ן ורשב"א, וצ"ע שהרמב"ן במלחמות כ' להיפך; שו"ע רנב ה לפי' הגר"א שם ס"ק כה שאפי' מחוסרים דיכה, וכ"כ גם לתי' ב של תוס' יט א ד"ה ור' ישמעאל. וכ"מ ד' שו"ע הרב רנב יד שלא הזכיר דיכה מבעו"י. [טור תשנז]
260. רי"ף שבת פ"א; רמב"ן במלחמות שם; סה"ת שבת סי' רכב; מאירי שם; סמ"ג לאוין סה; סמ"ק סי' רפא; טור סי' רנב. ועי' רמב"ם פכ"א הי"ג שאסר ג"כ במחוסר דיכה, אבל שם לענין המלאכה לגמור, ועי' מ"מ פ"ג ה"ב שיטתו, וגם המחבר בשו"ע שכא יט אוסר בזה ומ"מ המשקה הזב מתיר.
261. רמב"ן ומאירי שם.
262. סה"ת סי' רכג; סמ"ג שם; טור סי' שכ: שנתרסקו יפה, ועי' בבאור הלכה שם ב שר"ל שיהיה נידוך היטב וכשיטתו בסי' רנב, ועי' באור הלכה רנב ה.
263. עי' משנה שבת קז א וגמ' שם א וב.
264. רמב"ם שבת פ"ח ה"ז ומ"מ שם. ועי' מג"א סי' שטז ס"ק טו בשם י"א.
265. באור הלכה להמ"ב שטז ח, ועי' להלן מתשו' ר"א בן הרמב"ם.
266. מ"מ שם ומג"א שם. וע"ע גדולי קרקע, ועי' להלן: חולב.
267. תשו' ר"א בן הרמב"ם לר"ד הבבלי בס' ברכת אברהם סי' יח.
268. ע"ע שוחט, וע"ע צובע שי"א שחיובו משום צובע. ועי' מג"א שטז שם.
269. רמב"ם שם. וע"ע הנ"ל שלהסוברים שחיובו משום נטילת נשמה או צובע חייב בכל שהוא.
270. עי' משנה וגמ' שם, וע"ע הנ"ל. [טור תשנח]
271. תשו' ר"א בן הרמב"ם שם.
272. תשו' ר"א בן הרמב"ם שם, ועי' פהמ"ש להרמב"ם למשנה שם. וצ"ב מחולב, ובתשו' הר"א שם: ואע"פ שיש להקשות הא איכא חולב, ולא תי', וזו קו' הרמ"ך בכ"מ שם. ועי' שו"ת בית אפרים או"ח סי' כב מש"כ ליישב.
273. עי' לעיל בכבשים.
274. מנ"ח מוסך השבת מלאכת דש.
275. פמ"ג שטז אשל ס"ק טו.
276. פמ"ג שם ע"פ שבת עה א שפצעו מת.
277. רמב"ם שם ה"ז, ע"פ שבת קו א.
278. עי' לעיל.
279. שבת שם; רמב"ם שם. וע"ע מקלקל, ושם מחלוקת בדבר וי"א שבחבורה גם מקלקל חייב.
280. ע"ע שוחט.
281. עי' פנ"י ביצה יב א שבקדשים שצריך לדם יתחייב משום מפרק, ועי' תוס' רעק"א שבת פי"ד מ"א שדן גם בשוחט חולין כיון ששוחטם אינו מקלקל יתחייב משום מפרק, ועי"ש בתפא"י ובתפארת ירושלים, ועי' מנ"ח מוסך השבת מלאכת דש ואג"ט ס"ק יז אות ס וס' שביתת השבת דש ס"ק צז וצח.
282. ע"ע בשר עמ' תרעח לענין טומאה שעורו כבשרו.
283. מעשה רוקח שבת פ"ח ה"ז.
284. מנ"ח מלאכת דש; שו"ת בית אפרים או"ח סי' כב. עי"ש בארוכה. וע"ע גדולי קרקע אם אדם בכלל גידולי קרקע. [טור תשנט]
285. ע"ע מליחה.
286. פמ"ג פתיחה להל' שבת ד"ה וראיתי.
287. עי' שו"ת מהר"ם שיק סי' קלח ומנ"ח מלאכת דש, ע"פ המל"מ שבת פי"א ה"ה שלא מצא שום איסור מן התורה במולח בשבת.
288. עי' לעיל.
289. מנ"ח שם. ועי' הערות מהרש"ם לס' מגן אבות ומהר"ם שיק שם וס' שביתת השבת ס"ק צה עוד טעמים.
290. ברייתא בשבת צה א; רמב"ם שבת פ"ח ה"ז.
291. גמ' שם; רמב"ם שם.
292. ר' מתתיהו גאון בתשוה"ג שערי תשובה סי' רכא, והובא בשבלי הלקט השלם סי' קכג בשם תשובות הגאונים ובשו"ת מהר"ם בר"ב ד' לבוב סי' שג; רש"י שבת שם; רי"ף שבת פ"ז ורא"ש שם סי' ב; רמב"ן ורשב"א צה א; רמב"ם שם ומ"מ. וכ"פ בשו"ע הרב שה כח.
293. תשוה"ג בציון הקודם.
294. עי' לעיל: האיסור וגדרו.
295. מ"מ שם; רשב"א שבת צה א בשם ר"ה גאון. וכ"כ הרמב"ן שם בתורת אפשר. וע"ע גדולי קרקע עמ' קפט - קצ. ועי' לעיל: חובל.
296. תוס' שבת עג ב ד"ה מפרק לדעת רש"י. ועי' לעיל: האיסור וגדרו.
297. תשו' הר"א בן הרמב"ם לר"ד הבבלי בס' ברכת אברהם סי' יח. וע"ע גדולי קרקע ציון 79. ועי' לעיל ציון 267.
298. רש"י שבת שם בשם אית דאמרי, ודחה לפי שאינו מחובר, אבל כן מפורש בירושלמי שבת פ"ז ה"ב שמשום קוצר, אלא ששם לא הוזכר מפרק, ועי' שי"ק שם ד"ה החולב. וע"ע קוצר.
299. שמ"ק כתובות ה ב בשם ר' שלמה בן אברהם; מאירי שבת שם. וע"ע גוזז עמ' רפא.
300. ר"ת בתוס' עג ב ד"ה מפרק ובס' הישר כתובות סי' סט ובשמ"ק כתובות שם. וע"ע ממחק.
301. יראים השלם סי' רעד עמ' קמא. וע"ע טוחן. [טור תשס]
302. רשב"א שבת קמד ב ד"ה הא דדייק בשם ר"ת; ר"ן שם. ועי' לעיל: האיסור וגדרו, בשם ר"ח לחלק בין דישה לברירה. ויתכן שאין ר"ל בורר דוקא והכוונה דש וכמש"כ התוס' יבמות קיד א ד"ה וקסבר דבורר כו' ודומה לדש דבורר אוכל מתוך פסולת. ועי' באו"ז ח"ב סי' נח הביא ל' ר"ת שברשב"א וכ' והוי כמו דש. אבל בסמ"ק סי' רפא כ' ונהי דמשום סוחט ליכא משום בורר מיהא איתא שהבהמה היא כפסולת בשבת, משמע שר"ל בורר דוקא. ועי' מהרש"א לתוס' שבת קמד ב ומג"א סי' שכ סוס"ק ז.
303. רשב"א שבת צה א בשם ר"ה גאון, ומפרש שמחלוקת חכמים בברייתא שם היא אף על חולב וכו', וכן מדייק הרמב"ן שבת קמד ב מל' הירושלמי פ"ז ה"ב; תוס' רי"ד שבת שם; המיוחס לחי' הר"ן שבת שם; מ"מ שם בשם יש מי שסובר. ועי' תי' א בתוס' יבמות קיד א ד"ה וקסבר. ועי' שבה"ל השלם סי' קכג בשם הגאונים שאע"פ שגם הם מפרשים שחכמים חולקים על ר' אליעזר מ"מ פסקו הלכה כר' אליעזר שחייב ע"פ הסוגיא בגמ' שם.
304. תוספתא שבת פ"י וברייתא בשבת שם; רמב"ם שבת פ"ח ה"ז. וע"ע גרוגרת.
305. כ"מ שם.
306. ראב"ד בהשגות שם, וע"ע מוציא על שיעור זה של כדי גמיעה.
307. ר"י בתוס' שבת עו ב ד"ה המוציא, ועי"ש במהרש"א. ועי' צ"צ החדש למשניות שבת פ"ח מ"א שרמב"ם וראב"ד שניהם סוברים כר"י, אלא שנחלקו בסתם חולב.
308. שבת קמד ב.
309. רי"ף שבת שם; ר"ת בתוס' שם ד"ה חולב; רשב"א שם בשם הגאונים; רא"ש שם.
310. תשו' הרי"ף שהביא הרמב"ן במלחמות שבת פכ"ב.
311. ר"ת בתוס' שם ורשב"א שם בשמו.
312. עי' לעיל: סוחט.
313. תוס' ורשב"א שם. וע"ע יו"ט אם דוקא בבהמה העומדת לאכילה מותר ביו"ט או אף בעומדת לחליבה, ואם יש עכ"פ בעומדת לחליבה משום מוקצה. וע"ע מוקצה.
314. ר"ח שבת שם, והביאוהו ברי"ף ורא"ש שם והאריכו לחלוק עליו, וע"ע יו"ט. [טור תשסא]
315. עי' לעיל: סוחט, שכן היא דעת רוב הראשונים.
316. רמב"ן שבת קמד ב ורשב"א שם בשם גדולי האחרונים ומקצת מן הראשונים ועי"ש ברשב"א שהסכים להם (אלא שלמעשה כ' בסוף דף קמה שיש להורות כהגאונים) ור"ן שם בשם אחרים, וכ"ד המאור בריש ביצה ובשבת פכ"ב.
317. שו"ע הרב שה כה. ועי' לעיל: סוחט, כעי"ז מתוס' רי"ד שבת בסחיטת זיתים וענבים לקדרה.
318. רמב"ם פ"ח ה"י ומ"מ שם, וכ"פ במג"א סי' שה ס"ק יב ושו"ע הרב שם. ועי"ש במ"מ שסובר כהרי"ף שהדין אמור רק ביו"ט, ומשו"ע הרב שם ובציוני המ"מ נ' שגם להרי"ף וסייעתו אינו אסור בשבת אלא מדרבנן, ועי' חזון איש שבת סי' ח ס"ק א שהרמב"ם סובר כראשונים המתירים אף בשבת אלא שמשום מוקצה אסר, אבל להרי"ף חייב חטאת. ועי' אג"ט דש ס"ק יז אות נח פי' שגם להרמב"ם חייב חטאת ולא כ' כלי שיש בו אוכל אלא לתוך האוכל ור"ל בלא כלי, שחשוב שלא כדרך חליבה.
319. הגהות סמ"ק סי' רפא; שו"ת הריב"ש סי' קכא; ב"י ושו"ע תקה. ועי' לעיל עמ' תשמט.
320. ריב"ש שם. [טור תשסב]
321. ע"ע אמירה לנכרי שבות.
322. ע"ע צער בעלי חיים. שו"ת מהר"ם בר"ב ד' לבוב סי' שנ; רא"ש שבת פי"ח סי' ג בשם הר"מ מרוטנבורג; מרדכי סוף שבת; טוש"ע שה כ.
323. מרדכי שם בשם הר"מ; טוש"ע שם בשם י"א, ועי"ש בבאור הגר"א ס"ק יז, ובשו"ע הרב שם סכ"ט נ' שגם לדעה הראשונה כן, וכ"מ מלשון המרדכי שם.
324. ב"ח שם; שו"ע הרב שם. ועי' מג"א שפקפק.
325. תשוה"ג בשערי תשובה סי' רכא: מבעוד יום; שבלי הלקט השלם סי' קכג בשם גאון; מערב שבת. ובשו"ת מהר"ם בר"ב שם הביא תשוה"ג ולא הזכיר מבעו"י או מע"ש.
326. שבה"ל שם ואין בנו כח להתיר כו'.
327. מג"א שם. ונוהגים להתיר חליבה על ידי נכרי מבלי להצריך ליתן אוכל לתוך הכלי, וכן בשו"ע הרב שם לא הזכיר חומרא זו, אלא שהוא החמיר שיתן החלב להנכרי ויחזור ויקנה אותו ממנו.
328. כלבו בשם הר"פ; טוש"ע שם. ועי' לעיל: משקים שזבו.
329. שו"ע הרב שם לב.
329א. עי' להלן ציון 339.
329ב. עי' חזו"א או"ח סי' לח ס"ק ד והר צבי או"ח ח"א סי' קצח, ועי' תורה ומדע ח"א ת"א תשל"א, וספר חשמל ושבת, ירושלים תשל"ה על עוד ספרים הדנים בזה.
330. תוספתא שבת סופ"י. על יניקה, וכן חליבה גופה, ביו"ט אם היא מהמלאכות המותרות ביו"ט משום אוכל נפש, ע"ע יום טוב.
331. רש"י.
332. כתובות ס א; רמב"ם פכ"א הי"ד; טוש"ע שכח לג.
333. תוס' שם ד"ה גונח; רמב"ם שם.
334. תוס' שם ויבמות קיד א ד"ה שבת בשם ר"ת, ע"פ הסוגיא ביבמות שם; רא"ש שבת פכ"ב סי' ד; טור שם; שו"ע שם בשם י"א.
335. רי"ף שבת פכ"ב בפי' הסוגיא ביבמות שם; ר"י בתוס' כתובות ויבמות שם. ועי' הגר"א סי' שכח ס"ק נו שזוהי דעה ראשונה בשו"ע שם. ואינם מחלקים בין צער חולי לרעבון גם בשבת. ועי' מור וקציעה או"ח סי' שכח שאף להאוסרים בצער של רעבון היינו בסתם צער תאות אכילה אבל אם גובר הרעב ביותר ועלול לבוא לידי חולי מותר כמו בחולה שאין בו סכנה. [טור תשסג]
336. רי"ף ותוס' שם, ע"פ כתובות שם הלכה כר' מרינוס.
336א. רמב"ן בשמ"ק כתובות שם בשם י"א, והוא כ' על פי' הרי"ף: ועיקר.
336ב. רי"ף שם בשם חזינן מאן דמוקים כו' ורמב"ן בשמ"ק שם בשם ר"ח ועי"ש שדחו.
337. תוספתא שבת סופ"י, והובאה בב"י סי' שכח בשם שבה"ל; שו"ע שכח לד. [טור תשסד]
338. שו"ע הרב שם מ, וכ"כ בפמ"ג שם אשל אברהם ס"ק מא שאיסור דאורייתא הוא.
339. או"ז ח"ב סי' נח; מרדכי שבת סי' שעא בשם י"מ, והביאו הב"י סו"ס של ובשו"ע שם ח. ועי' תוס' שבת קלה א ד"ה מפני הסכנה, ושם כ' מפני שמלאכה שאינה צריכה לגופה במקום צער התירו, ובשו"ע הרב של ט כ' מפני שכשהולך לאיבוד אין בו משום מפרק אלא מד"ס ובמקום צער לא גזרו. ועי' מחצית השקל סי' של ס"ק יז על שני הטעמים. ועי' לעיל: משקים שנבלעו, מהמג"א סי' שכ ס"ק כג שי"א כשהולך לאיבוד מותר לכתחילה. ובמושבות שבא"י יש כמה שנוהגים לחלוב הבהמות ע"ג קרקע משום צער הבהמה. ועי' לעיל ציון 327. ועי' על חליבה בשבת לאיבוד ובשאר האופנים בשו"ת אחיעזר ח"ג סי' לד, בחזון איש שבת סי' ב וז וח, בשו"ת מבית מאיר ח"ב מדף מט ואילך, בשו"ת משפטי עוזיאל ח"א סי' י ויא, בקונטרס החליבה שבס' קצות השלחן ח"ו, ועוד.
340. שבה"ל סי' קכג בשם אחיו הר"ב, והביאו בב"י סי' שכח; שו"ע שכח לה. ועי' פמ"ג שם ושו"ע הרב שם סמ"א שהחלב הולך לאיבוד ואסור מד"ס ולא גזרו לצורך התינוק, וצ"ע שבשבה"ל שם מפורש שמקלחת לפי התינוק, ועי' שער הציון של המ"ב ס"ק פא. ועי' על המתיז מחלבה על מי שנשף בו רוח רעה בשבה"ל שם וברמ"א בשו"ע שם ומג"א ס"ק מא שבשביל זה לא התירו.


מקור הערך: אינצקלופדיה תלמודית

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן




ערכים קרובים
אבות מלאכה
אבות מלאכות