לדף ראשי




א. מקומה וכיבושה
המקום בשם ירושלים, הוזכר לראשונה במקרא בימי אברהם, כמו שנאמר: ומלכי צדק מלך שלם וגו', ותרגומו: שם בר נח מלכא דירושלם. וכן את הכתוב: ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה, דרשו: אברהם קרא אותו יראה; שם קרא אותו שלם, אמר הקב"ה אני קורא אותו ירושלם, כמו שקראוהו שניהם, יראה שלם. וכן נקרא המקום בשם ירושלם - בלא יו"ד, מלבד בחמשה מקומות שנכתב ירושלים - בכל ספרי הנביאים והכתובים. ויש שהוזכר בשם ציון, או בכינויים אחרים. וכן במשנה ובתוספתא ובתלמוד ובמדרשים נקרא בשם ירושלים, או: העיר, סתם.

בכיבוש ארץ ישראל וחלוקתה לשבטי ישראל בימי יהושע, הוזכרה העיר ירושלים בגבול שבין יהודה ובנימין, כמו שנאמר בגבול יהודה: ועלה הגבול וגו' אל כתף היבוסי מנגב היא ירושלם, וכן בגבול בנימין: וירד הגבול וגו' אל כתף היבוסי נגבה וגו', והיו הערים למטה בני בנימן וגו', והיבוסי היא ירושלם. וכן בכלל מלכי כנען שהכה יהושע, נאמר: מלך ירושלם אחד, וכן נאמר: וילחמו בני יהודה בירושלם וילכדו אותה ויכוה לפי חרב ואת העיר שלחו באש. ומכל מקום לא הורישו משם את היבוסים עד שבא דוד, כמו שנאמר: ואת היבוסי יושבי ירושלם לא יכלו בני יהודה להורישם וישב היבוסי את בני יהודה בירושלם, וכן: ואת היבוסי ישב ירושלם לא הורישו בני בנימן וישב היבוסי את בני בנימן בירושלם עד היום הזה. ובמה שנאמר: [טור שו] לא יכלו בני יהודה להורישם, דרשו: יכולים היו, אבל אין רשאים, לפי שכרת להם אברהם ברית כשלקח מהם מערת המכפלה, ולא יבוסים היו אלא חתיים היו, אלא על שם העיר ששמה יבוס, והוא שנאמר בדוד: וילך המלך ואנשיו ירושלם אל היבסי ישב הארץ ויאמר לדוד לאמר לא תבא הנה כי אם הסירך העורים והפסחים לאמר לא יבוא דוד הנה, והם צלמים שכתבו עליהם את השבועה. וכן מה שנאמר: וילכד דוד את מצדת ציון היא עיר דוד וגו', פירשו ראשונים שמצודת ציון נקראת יבוס, ומזרעו של אבימלך היו, והיו שם שני צלמים, אחד עיור ואחד פיסח, ובפיהם השבועה שנשבע אברהם לאבימלך - שנאמר: אם תשקר לי ולניני ולנכדי - וכשלכדו את ירושלים, לא לכדו את המצודה, ובימי דוד כבר עברו הדורות שהוזכרו בשבועה. ויש מן הראשונים שכתב, שאף על פי ששבועה זו כבר בטלה בימי שמשון - שכן דרשו מה שנאמר בו: והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים, שהוחלה שבועתו של אבימלך, לפי שהם עברו על השבועה תחלה - מכל מקום לא באו עליהם עד ימי דוד.

במדרש אמרו, שירושלים הייתה לפנים שתי עיירות, אחת עליונה ואחת תחתונה, העליונה נפלה בגורל יהודה והתחתונה בגורל בנימין, ואחרי מות יהושע עלו בני יהודה ולקחו את חלקם ושרפו את העיר באש, ועזבוה חרבה, אבל ירושלים התחתונה שהייתה לבנימין ולא אבו להורישה, [טור שז] הייתה עומדת עד ימי דוד, ובעיר זו נאמר: ויבא עד נכח יבוס היא ירושלם וגו', לא נסור אל עיר נכרי, ועיר זו היא שנלחם בה דוד בשנת שמנה למלכו, וכשלכד אותה התחיל ובנה את ירושלים העליונה ועשה חומה אחת לעליונה ולתחתונה - כמו שנאמר: ויבן דוד סביב מן המלוא וביתה - ונעשו שתיהן שם אחד, ירושלים, ובה נטה אהל לארון, ובאותה ירושלים בנה דוד את המזבח בגורן ארונה היבוסי.

על חלוקת ירושלים ומקום המקדש בין שני שבטים אלו, ועל מחלוקת התנאים אם ירושלים נתחלקה - היינו שהייתה קנויה - לשבטים אלו, או שכל ישראל שותפים בה, עי' להלן: קנינה לכל ישראל. על גבולות העיר שנתקדשה בקדושת ירושלים, עי' להלן: חומתה ותחומה. על מקומן של ירושלים וגבולותיה, עי' נספח בסוף הכרך.

ב. בחירתה וחשיבותה
ה עיר ירושלים נבחרה כמקום שבו נבנה בית-המקדש, כמו שנאמר: כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם, ואחרי בניין בית המקדש הראשון, נאמר: בירושלם העיר אשר בחרתי לי לשום שמי שם. ואמרו: עד שלא נבחרה ירושלים, הייתה כל ארץ ישראל ראויה לשכינה, משנבחרה ירושלים יצאה ארץ ישראל, שנאמר: כי בחר ה' בציון. ואמרו: מדד הקב"ה את כל העיירות ולא מצא עיר שיבנה בה בית המקדש, אלא ירושלים.

מלבד בחירתה של ירושלים כמקום שבו נבנה [טור שח] בית המקדש, יש מן הראשונים סוברים שירושלים כולה היא בכלל "מקדש" השנוי במשנה, כגון אותה ששנינו שבזמן המקדש היה לולב ניטל במקדש כל שבעה, ובמדינה יום אחד, ולמדוהו מהכתוב: ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו' ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים, ולא בגבולין כל שבעה, יש מהראשונים שכתב שגבולין נאמר על כל ארץ ישראל חוץ מעל ירושלים, וכן דרשו בירושלמי את הכתוב: ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים, בירושלים, שאף בירושלים לפני ה' הוא, ושאף ירושלים בכלל מקדש. אבל רוב הראשונים פירשו שאף ירושלים כגבולין, והרי היא בכלל מה שאמרו: במדינה יום אחד, שאף על פי שמצינו שכל ירושלים קרויה "לפני ה'", שכן נאמר בקדשים קלים ומעשר שני: לא תוכל לאכל בשעריך וגו' כי אם לפני ה' אלהיך תאכלנו וגו', שם לא בא לפני ה' אלא למעט "שעריך", מה שאין כן בנטילת לולב, אין לפני ה' אלא במקדש.

אף בתקיעת-שופר בראש השנה שחל להיות בשבת, ששנינו שבמקדש היו תוקעים, אבל לא במדינה - לפי שגזרו שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, ולא גזרו במקדש - יש מן הראשונים שפירש שמקדש נקראת ירושלים כולה, ומדינה נקראת שאר ארץ ישראל. אבל לדעת רוב הראשונים, אף ירושלים בכלל מדינה לעניין זה. [טור שט] על תקנת רבן יוחנן בן זכאי לאחר חורבן בית המקדש, שיהיו תוקעים בכל מקום שיש בו בית דין, זכר למקדש, ועל הדברים שהייתה ירושלים יתירה על מקומות אלו, ע"ע תקיעת שופר.

על יום טוב של ראש השנה, שאף בירושלים פעמים שהיו עושים אותו שני ימים אפילו בזמן שהיו מקדשים את החודש על פי הראיה, ע"ע ראש השנה.

על בית דין הגדול, היינו סנהדרי גדולה של שבעים ואחד, שמקומו בלשכת-הגזית, ושממנו יוצאת תורה לכל ישראל, שנאמר: וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו וגו', ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה' וגו', ע"ע בית דין הגדול, וע' דיני נפשות, וע' זקן ממרא, וע' עבור השנה.

על תקנת הנביאים הראשונים שיהיו עשרים וארבעה משמרות כהונה, ושעל כל משמר ומשמר יהיה מעמד בירושלים, ע"ע מעמדות וע' משמרות כהונה.

חשיבותה של ירושלים, מצינו שנאמרה בה אף כמקום תפלה, וכן דרשו את הכתוב: מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים, מכאן אתה למד שכל המתפלל במקום הזה, בירושלים, כאילו התפלל לפני כסא הכבוד, ששער השמים שם הוא ופתח פתוח לשמוע תפלה. ועוד אמרו: היה עומד בחוץ לארץ, יכווין את לבו - היינו שיחזיר פניו - כנגד ארץ ישראל, שנאמר: והתפללו אליך דרך ארצם; היה עומד בארץ ישראל, יכווין את לבו כנגד ירושלים, שנאמר: והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת בה; היה עומד בירושלים, יחזיר את פניו כנגד בית המקדש, שנאמר: והתפללו אל הבית הזה; [טור שי] היה עומד בבית המקדש, יכווין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים, שנאמר: והתפללו אל המקום הזה, ודרשו כן את הכתוב: כמגדל דויד צוארך בנוי לתלפיות, תל שכל פיות פונים בו. ויש שלמד כן ממה שנאמר בדניאל: וכוין פתיחן לה בעליתה נגד ירושלם.

על כלי הקודש שהם בחזקת בית-הכנסת שבירושלים, אם אסור להוציאם למקום אחר בארץ ישראל, ע"ע מעלין בקדש ולא מורידין.

ג. קדושתה וקידושה
קדושת ירושלים נמנית בין עשר הקדושות שמנו חכמים בארץ ישראל, זו למעלה מזו, וקדושתה למעלה מקדושת ערי-חומה, שבירושלים אוכלים קדשים-קלים ומעשר-שני, ולמטה מקדושת הר-הבית, שמשלחים ממנו זבים וזבות נדות ויולדות. וכן בשילוח טמאים מן המחנות, אמרו: כשם שהיו במדבר שלש מחנות - מחנה שכינה ומחנה לוויה ומחנה ישראל - כך היו בירושלים: מפתח ירושלים עד פתח הר הבית, מחנה ישראל; מפתח הר הבית עד שער נקנור, מחנה לוויה; משער נקנור ולפנים, מחנה שכינה.

ירושלים נקראת "לפני ה'", וכן דרשו את הכתוב באכילת מעשר-שני וקדשים-קלים: לא תוכל לאכל בשעריך גו', כי אם לפני ה' אלהיך תאכלנו במקום אשר יבחר, זו ירושלים, וכן כתוב במלואים: ואת חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור, ודרשו: טהור, מכלל שהוא טמא - שלא נאמר במקום קדוש, ומשמע שהוא טהור במקצת ולא מן הכל - הא כיצד, טהור מטומאת מצורע וטמא מטומאת זב, ואיזה זה, זה מחנה ישראל, שאין מצורע נכנס לו, שמשתלח חוץ לשלש מחנות, והזבים נכנסים [טור שיא] שם, מכאן לקדשים קלים, שנאכלים בכל העיר. וכן דרשו מה שנאמר בהם: ואכלתם שם לפני ה' אלהיכם, במחיצה, שקדשי- קדשים נאכלים הם לפנים מן הקלעים לכהנים, וקדשים קלים לפנים מן חומת ירושלים. ויש שדרשו כן את הכתוב: והיה המקום אשר יבחר ה' אלהיכם בו לשכן שמו שם שמה תביאו את כל אשר אנכי מצווה אתכם וגו', שם שמה, היו שם שתי מחיצות, מחיצה לקודשי קדשים ומחיצה לקדשים קלים, שחומת ירושלים לקדשים קלים כחומת העזרה לקודשי קדשים. וכן בלחמי-תודה אמרו: השוחט תודה לפנים ולחמה חוץ לחומה, לא קדש הלחם, כיון שאינו מקום אכילת קדשים קלים. וכן בפסול ואיסור יוצא - היינו קודש שיצא חוץ למחיצה הראויה לו, שנפסל ונאסר באכילה - חומת ירושלים היא מחיצה לקדשים קלים, ונפסלים ביציאתם חוץ לחומה.

על החיוב להעלות לירושלים בכורים ומעשר-שני ורבעי וקדשים-קלים ועל האיסור לאכול את כל אלו חוץ לירושלים, ע"ע אכילת בכורים; אכילת מעשר שני; אכילת קדשים; בכור בהמה טהורה; הבאת מקום. על המקריב קרבן, שטעון לינה בירושלים, ועל הקורבנות שטעונים לינה, ע"ע לינה.

על קדושת ירושלים מטעם שבנינה בא מתרומת הלשכה, עי' להלן: בנינה וישובה.

קדושת ירושלים לפנים מן החומה, היא מזמן הבית הראשון, שנתקדשה אז על ידי דוד ושלמה, [טור שיב] ואמרו שקידוש ירושלים הוא על ידי מלך ונביא ואורים-ותומים וסנהדרין של שבעים ואחד, ובשתי תודות ובשיר, וכל מקום שלא נעשה בכל אלו וכסדר הזה, לא נתקדש קידוש גמור, ולמדוהו ממה שנאמר: ויבא גד אל דוד ביום ההוא ויאמר לו עלה הקם לה' מזבח בגרן ארונה היבס י , ויעל דוד כדבר גד כאשר צוה ה', זה מלך ונביא, ונאמר: ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלם בהר המוריה אשר נראה לדויד אביהו וגו', ודרשו: אשר נראה, זה אורים ותומים; לדויד אביהו, זה סנהדרין, שנאמר: שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. וכן שתי תודות ושיר, למדו ממה שנאמר על ידי נחמיה בחנוכת חומת ירושלים בבית שני: ואעמידה שתי תודת גדולת ותהלכת לימין מעל לחומה וגו', וילך אחריהם הושעיה וגו', בכלי שיר דויד איש האלהים ועזרא הסופר לפניהם.

בקידוש חומת ירושלים שבבית שני על ידי עזרא נחלקו אמוראים :
לדעת רב הונא קדושה ראשונה - של דוד ושלמה - קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא - משתחרב - ומה שעשה עזרא אינו אלא לזכר בעלמא, ולא במעשיו נתקדש המקום;

ולדעת רב נחמן קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא, ובבית שני נתקדשה על ידי עזרא. ונחלקו במה ששנינו בקידוש ירושלים, שכל מקום שלא נעשה בכל אלו - היינו במלך ונביא ואורים ותומים וסנהדרין ובשתי תודות ובשיר - לא נתקדש, שלדעת רב הונא בכל אלו דווקא אמרו, והרי לא היה [טור שיג] בבית שני לא מלך ולא אורים ותומים, אלא שלא הוצרך עזרא לקדש, שלא הוסיף כלום באורך וברוחב, ולדעת רב נחמן קדושה אף באחת מכל אלו, ונתקדשה על ידי עזרא בשתי תודות, אף על פי שלא היו שם לא מלך ולא אורים ותומים. ואמרו שהדבר תלוי במחלוקת תנאים, שכן אמר ר' יהושע: שמעתי שמקריבים אף על פי שאין בית; אוכלים קדשי קדשים, אף על פי שאין קלעים; קדשים קלים ומעשר שני, אף על פי שאין חומה - בירושלים קודם שנבנית החומה - מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא, ולא הוצרך עזרא לקדש כלום, ולדעת כמה תנאים קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא, והוצרך עזרא לקדשה, וקידשה בלא מלך ואורים ותומים. ויש מן הראשונים שכתבו, שהסוברים שקדושה ראשונה של ירושלים קדשה לעתיד לבוא, סוברים כן אף אם לדעתם קדושה ראשונה של ארץ ישראל על ידי יהושע, לעניין מצוות התלויות בארץ, לא קדשה לעתיד לבוא, לפי שקדושת מחיצות קיימת כל שעה, שנאמר בקדושת ערי חומה: אשר לו חמה - "לוא" כתיב, משמע לא ומשמע לו, או שהכתיב הוא "לא" והקרי הוא "לו" - ודרשו: אף על פי שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן, או לפי שקדושת ירושלים נקראת נחלה - שכן דרשו: כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה, מנוחה זו שילה, נחלה זו ירושלים - ואין לה הפסק, או לפי שנאמר: כי בחר ה' בציון וגו', זאת מנוחתי עדי עד, או לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה.

[טור שיד] בקדושת ירושלים בזמן הזה, לאחר חורבן בית שני, הדבר תלוי במחלוקת תנאים אם קדושה ראשונה של מקדש וירושלים קדשה לעתיד לבוא, או שלא קדשה לעתיד לבוא, אף אם קדושת הארץ לעניין מצוות התלויות בארץ לא בטלה, וכן אמרו בברייתא: ר' ישמעאל אומר, יכול יעלה אדם מעשר שני בזמן הזה בירושלים ויאכלנו, תלמוד לומר: ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך וגו', מקיש מעשר לבכור, מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית, אף מעשר אינו נאכל אלא בפני הבית. יש מן הראשונים גורסים ומפרשים שהדברים אמורים לדעת הסוברים שקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא, ומכל מקום צריך ללמוד מעשר מבכור שאינו נאכל, שהייתי אומר הואיל ומעשר אינו צריך לבית, אם נאכל בירושלים אנו קוראים בו: לפני ה', לפיכך למדו מבכור שאינו נאכל אף כשאין צריך לבית, כגון שנזרק דמו קודם חורבן הבית, וחרב הבית ועדיין בשרו קיים, לפי שהוקש בשרו לדמו, שנאמר בו: את דמם תזרק על המזבח וגו' ובשרם יהיה לך וגו', אבל לדעת הסוברים שקדשה לעתיד לבוא, אף בלא חומה אנו קוראים במעשר שני: ואכלת לפני ה', ואף בכור קרב ונאכל, שהרי לדעת הסוברים שקדשה לעתיד לבוא, אמרו שמקריבים אף על פי שאין בית. ויש גורסים ומפרשים שאין הדברים אמורים אלא לדעת הסוברים שקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, שמכל מקום אין המעשר נאכל, לפי שהוקש לבכור, ושלדעת [טור שטו] הסוברים שלא קדשה לעתיד לבוא, אינו נאכל בלא פדיון, מטעם שאין זה בכלל: לפני ה', שהרי לא נתקדשה ירושלים אלא בשביל הבית, ואיך יתכן לומר שקדושת הבית תיבטל ואילו קדושת ירושלים קיימת.

להלכה כתבו רוב הראשונים, שאף בזמן הזה לא בטלה קדושת ירושלים, שקדושה ראשונה של דוד ושלמה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא. ויש מן הראשונים שכתב, שקדושה ראשונה בטלה, להלכה, וקדושה שניה, אף הסובר שקדשה לעתיד לבוא, לא אמר כן אלא לשאר ארץ ישראל, ולא לירושלים, לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד ה' לעולם.

על מקומן של החומות של קדושה ראשונה ושניה, ועל מהותם של שרידי החומות המצויים היום לפנינו, עי' נספח בסוף הכרך.

על מעשר שני שאין פודים אותו בירושלים אלא אם כן נטמא, ושאם נכנס לירושלים אין מוציאים אותו משם, שכבר קלטוהו מחיצות, ואם נאמר אף בזמן הזה, ע"ע מעשר שני וע' פדיון מעשר שני. על מעשר שני שנכנס לירושלים ויצא ונפלו המחיצות, שאי אפשר לאכלו ולא לפדותו, ע"ע הנ"ל וע' דבר שיש לו מתירין.

אף בתרומות ומעשרות ושאר מצוות התלויות בארץ, יש מן האחרונים שצדדו לומר, שלדעת הראשונים הסוברים שקדושת ארץ ישראל בטלה בזמן החורבן וקדושת ירושלים לא בטלה, אף על פי שלדעתם תרומות ומעשרות בזמן הזה אין חיובם [טור שטז] אלא מדרבנן, מכל מקום הגידולים של ירושלים חייבים בהם מן התורה, שכיון שקדושתה לא בטלה לעניין קורבנות, כל שכן שלא בטלה לעניין תרומות ומעשרות, אלא שיש לחלק ולומר שמצוות התלויות בארץ אינן בגדר קדושה, ולא נתחייבה בהן ארץ ישראל אלא משום שהיא ארצם. ויש שכתבו כן בפשיטות, שאף פירות שגדלו בירושלים אין קדושת החומה מחייבתן במצוות, אלא קדושת הארץ, ודינה כשאר ארץ ישראל.

ד. חומתה ותחומה
תחום קדושת ירושלים, הוא לפנים מן החומה שמזמן דוד ושלמה, ולא מחוץ לחומה, וכן אמרו במעשר שני טהור - שאם נכנס לירושלים אין פודים אותו - שאפילו בפסיעה אחת חוץ לחומה מותר לפדותו, שנאמר בו: וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו וגו', היינו לנושאו ולהביאו לפנים מן החומה. וכן קדשים-קלים שיצאו חוץ לחומת ירושלים נפסלים שם ביוצא. ויש מן הראשונים שכתב שפסיעה אחת שאמרו, לאו דווקא, שכן נאמר בקידוש העיר על ידי עזרא: ואעמידה שתי תודת גדולת ותהלכת לימין מעל לחומה, היינו אצל החומה מבחוץ, שהייתה החומה מקודשת, ואפילו חוץ לחומה קצת, מקום הילוך התודות.

בברייתא אמרו: שני בצעים - אגמי מים - היו בהר המשחה - הר הזיתים - תחתונה ועליונה - שבשיפוע ההר היו, אחת למעלה בגבהו ואחת בשיפולו, סמוכה להר הבית - תחתונה נתקדשה בכל אלו - שמימי בית ראשון הכניסו אותה וחיברוה לעיר על ידי חומה אחרת - [טור שיז] ועליונה לא נתקדשה בכל אלו, אלא בעולי גולה - שהוסיפו על העיר ובנו היקף חומה אחרת לחוץ - שלא במלך ושלא באורים ותומים, ולמה הכניסוה, מפני שתורפה של ירושלים היא ונוחה היא ירושלים ליכבש משם. ואמרו שהבצע התחתונה שהייתה קדושתה גמורה, חברים - היינו תלמידי חכמים - נכנסים לשם ואוכלים שם קדשים קלים ומעשר שני, אבל לא בעליונה, שלא הייתה קדושתה גמורה, ועמי הארץ היו אוכלים בשתיהן קדשים קלים ולא מעשר שני, לפי שבמעשרות היו זריזים לעשות בהם מצווה מן המובחר, שהיו עמי הארץ שומעים את הדרשה: עשר בשביל שתתעשר, והיו צריכים להתוודות ולומר: עשיתי ככל אשר צויתני, והיו שומעים את המתרגמים: ואכלת לפני ה' אלהיך וגו', לפיכך היו נכנסים עד תוך חומת ירושלים הפנימית, אבל בקדשים לא היו מטריחים את עצמם ואוכלים אותם לפנים מחומה חיצונה, כשאין מוצאים מקום בפנים, לפי שהיו אומרים, זו חומה וזו חומה, מה לי תחתונה מה לי עליונה. ואף על פי שהיה הדבר בא לידי תקלה, הכניסוה עולי גולה, כדי שימסרו עצמם עליה יותר כשיש בה קדושה.

ויש מן האחרונים שכתב שאף על פי שלא נתקדשה לעניין קדשים ומעשר שני, מכל מקום לעניין המעלות שעשו בירושלים, שלא להרבות בה [טור שיח] טומאה, אף תוספת זו בכלל, שאינה גרועה מקדושת ערי-חומה.

המקום שהוזכר במקרא בשם ציון, או עיר דוד, יש מן הראשונים שכתב שהוא בדרומה של ירושלים, ושלא נתקדש בקדושת ירושלים, ולכן מותר לפדות שם מעשר שני. ומכל מקום מצינו שאף מקום זה הוזכר בשם ירושלים.

על מקום לפנים מחומת ירושלים או מחוצה לה, הנקרא בית-פאגי, ע"ע.

בשערים של ירושלים שנינו: מן האגף ולפנים, כלפנים, האגף, היינו כל מקום הגפת הדלת שהוא חופף ונוקש שם כשסוגרו, משפת הפנימית של עובי הפתח עד מקום הנקישה, ולפנים, היינו תוך העיר ממש; מן האגף ולחוץ, ואף האגף עצמו, כלחוץ, שלא נתקדש עוביו. ואמרו: מפני מה לא נתקדשו שערי ירושלים, מפני שמצורעים מגינים תחתיהם, בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים.

גגים ועליות של ירושלים, לא נתקדשו בקדושת ירושלים. ויש סוברים שהדבר תלוי במחלוקת תנאים, וכן בירושלמי נחלקו אמוראים בדבר. ואותה ששנינו: החלונות - שבחומת ירושלים - ועובי החומה - ראש החומה בגובה - כלפנים, פירשו שהדברים אמורים בחלונות שהיו שווים לקרקע. וכן עובי ראש החומה, הדומה לגגים ועליות, פירשוהו בחומה קטנה שלפנים [טור שיט] מחומה גדולה, כמו שנאמר: ויאבל חל וחומה, שהחומה הקטנה היא נמוכה ושוה לקרקע, שהקרקע הולכת וגבוהה ועולה במעלות. בתוספתא אמרו: בית שהוא בנוי בחומה, ר' יהודה אומר כאילו הוא מבחוץ, ר' שמעון אומר כאילו הוא מבפנים, ויש מן האחרונים שפירש שהיינו שבנוי בעוביה על גבי ראש החומה, ונחלקו אם נתקדשו גגים ועליות. אף ענפים של אילן שבירושלים, כתבו ראשונים שמותר לאכול עליו מעשר שני, שאויר ירושלים כירושלים.

אילן שהוא עומד בפנים - בירושלים - ונוטה לחוץ, או עומד בחוץ ונוטה לפנים, מכנגד החומה ולפנים הריהו כלפנים, מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ, והדברים אמורים באכילת מעשר שני או פדיונו, שהדבר תלוי בחומה, שנאמר: לפני ה' אלהיך תאכלנו. ואותה ששנינו: בירושלים הלך אחרי הנוף, פירש רב כהנא שהוא לדעת ר' יהודה הסובר שבאילן הלך אחר נופו, והיינו להחמיר, שאם עיקרו בחוץ ונופו בפנים, כשם שבנופו אינו יכול לפדותו - שקלטוהו מחיצות - הוא הדין בעיקרו, וכשעיקרו בפנים ונופו בחוץ, כשם שבנופו אינו יכול לאכלו בלא פדיון, הוא הדין בעיקרו, ואסור לאכלו שם אלא אם כן פדאו קודם שנכנס.
ויש מפרשים שהולכים להחמיר בכל דבר בשניהם, ובין עיקרו בחוץ ונופו בפנים ובין עיקרו בפנים ונופו בחוץ, אינו יכול לאכלו או לפדותו לא בעיקרו ולא בנופו.

בתי הבדים - שעוצרים בהם שמן ורגילים לעשותם בחומת העיר - שפתחיהם לפנים מן החומה וחללם לחוץ, או שפתחיהם לחוץ וחללם [טור שכ] לפנים, נחלקו בהם תנאים: בית שמאי אומרים הכל כלפנים, ובית הלל אומרים מכנגד החומה ולפנים כלפנים, מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ. בתוספתא אמרו שלבית שמאי אין פודים בהם מעשר שני כאילו הם בפנים, ואין אוכלים שם קדשים קלים כאילו הם בחוץ, ולא אמרו הכל כלפנים אלא להחמיר. בירושלמי אמרו שאף לבית הלל הולכים אחר הפתח להחמיר, שאם פתחיהם לפנים וחללם לחוץ, מכנגד החומה ולפנים כלפנים לכל דבר, שהרי גם הפתח הוא לפנים, אבל מכנגד החומה ולחוץ אין אוכלים שם מעשר שני כלחוץ ואין פודים שם מעשר שני כלפנים, ואם פתחיהם לחוץ וחללם לפנים, מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ לכל דבר, שהרי גם הפתח הוא לחוץ, אבל מכנגד החומה ולפנים אין אוכלים שם מעשר שני כלחוץ ואין פודים שם מעשר שני כלפנים. וכן כתבו ראשונים להלכה .

על מחילות ומערות שבירושלים, הפתוחות לחוץ, שדנו בהם אם נתקדשו בקדושת ירושלים, ע"ע מחילות.

בית דין שרצו להוסיף על ירושלים, מוסיפים עליה, ויש להם למשוך חומת ירושלים עד מקום שירצו, וכן שנינו: אין מוסיפים על העיר - ירושלים - ועל העזרות, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. על קידוש התוספת על ידי מלך ונביא ואורים ותומים וסנהדרין ושתי תודות ושיר, ע"ע תוספת העיר והעזרות. ואמרו: עתיד הקב"ה להוסיף על ירושלים עד שהסוס רץ ומציל - היינו כשיעור מרוצת הסוס עד חצי היום שצילו תחתיו - שנאמר ביום ההוא יהיה על מצלות הסוס קדש לה'. [טור שכא]

ה. קנינה לכל ישראל
ירושלים הוזכרה בגבול נחלתם של שבטי יהודה ובנימין, וישבו בה כל אחד בחלקו.

ונחלקו תנאים בקנינה:
יש מהם סוברים שירושלים נתחלקה לשני שבטים אלו - היינו שהייתה קנויה להם - ואף מקום המקדש נתחלק ביניהם, שכן אמרו: מה היה בחלקו של יהודה, הר-הבית והלשכות והעזרות - עזרת נשים ועזרת ישראל, וכן מקום דריסת רגלי הכהנים, עד המזבח - ומה היה בחלקו של בנימין, אולם והיכל ובית קדשי-קדשים, ורצועה הייתה יוצאת מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין, ובה מזבח בנוי. ואף לדעת הסוברים שאין חולקים עיר אחת לשני שבטים, פירשו ראשונים שעשו כן על פי הדיבור, שהייתה קבלה בידם, שסנהדרין בחלקו של יהודה ושכינה בחלקו של בנימין, והיה להם להיות סמוכים זה לזה, אלא שמקום המקדש בלבד היה קנוי לכל ישראל, שכשקנה דוד את הגורן מארונה היבוסי, גבה הכסף מכל שבט ושבט, או שנקנה אחרי כן לכל ישראל על ידי שנתנו לבנימין דושנה של יריחו.

ולדעת חכמים - וכן הלכה - ירושלים לא נתחלקה לשבטים, שלא נפלה בגורל לא ליהודה ולא לבנימין, אלא כל השבטים שווים בה, שכן דרשו, כתוב אחד אומר: במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך, וכתוב אחד אומר: אל המקום [טור שכב] אשר יבחר ה' אלהיכם מכל שבטיכם, באחד שבטיך, זה שבט יהודה ובנימין; מכל שבטיכם, זו ירושלים, שכל ישראל שותפים בה. ופירשו ראשונים לדעתם, שאין הכוונה שמתחילה נתחלקה לשבטים אלו ואחרי כן נתנו להם דושנה של יריחו תחתיה - כדרך שאמרו כן על מקום המקדש לסוברים שנתחלק לשבטים - שדווקא במקום המקדש סברא היא, שאף על פי שנתחלק חזרו וקנו אותו, כדי שיהיה לכל ישראל חלק בבית המקדש, אבל ירושלים, אם מתחילה נתחלקה, למה היו חוזרים וקונים אותה, שהרי זכות היא להם שנעשו אכסניה לכל ישראל.

ויש שכתבו בדעת ראשונים , שלדברי הכל נתחלקה ירושלים מתחילה לשני שבטים אלו, שכן משמע פשטות הכתובים, אלא שלסוברים שלא נתחלקה לשבטים, לא עמדה בחילוקה, שלבסוף נתנו להם דושנה של יריחו במקומה, או שבני יהודה ובנימין הפקירו את חלקם לכל ישראל, או שהתנו בשעת הגורל שכל מי שתפול ירושלים בחלקו תהיה לו לבית דירה בלבד ולא לאחוזה ממש, או שאף על פי שמתחילה נתחלקה לשני שבטים אלו, שלא ידעו את המקום אשר יבחר ה', לא הייתה נחלתם אלא בקניין הגוף, ונשאר בה לכל ישראל זכות שימוש בבואם לירושלים, שעל דעת כן חילקו שהמקום אשר יבחר ה' לקדושת אכילת קדשים קלים ומעשר שני, יהיה [טור שכג] לכל ישראל זכות בו, מה שאין כן להסובר שירושלים נתחלקה לשבטים, שלא נשאר בה זכות לכל ישראל.

מטעם זה שירושלים לא נתחלקה לשבטים, אמרו בברייתא שאין משכירים בה בתים - היינו שאין בעלי הבתים משכירים אותם לעולי רגלים, לפי שאינם שלהם, אלא בחינם נותנים אותם להם ונכנסים לתוכם - ר' אלעזר ב"ר צדוק אומר: אף לא מטות, שכיון שקרקע מקום המטות לא היה מיוחד לבעלים, לא היה כח בידם להשכירם שכירות שלמה, והוא הדין שאר תשמישים, כגון תיבות, לפיכך אמרו שעורות קדשים - של שלמי-חגיגה ושלמי-שמחה, שהיו עולי הרגלים שוחטים ואוכלים שם, וכן של תודה ושלמים, שהעורות לבעלים - בעלי הבתים נוטלים אותם בזרוע, שכן דרך-ארץ הוא, שהאורח יניח לבעל הבית את הקנקנים ואת העור של הבהמה. ויש מן האחרונים שפירש מחלוקת התנאים, שלדעת חכמים ירושלים לא נתחלקה לשבטים, ודווקא בתים אין משכירים, לפי שאינם שלהם, מה שאין כן מטות, ולדעת ר' אלעזר ב"ר צדוק ירושלים נתחלקה לשבטים, ואף על פי כן אין משכירים בה לא בתים ולא מטות, שמא יוקירו שכר הבתים ויבואו להימנע ממצווה, שישיבת ירושלים מצווה היא, וכל שכן ברגלים, וכיון שלפי הדין היה מגיע להם שכר הבתים והמטות, זיכו להם חכמים ליטול עורות הקדשים בזרוע, ולא חששו שעולי רגלים ימנעו ממצווה על ידי כך, כיון שהוא דבר המגיע לבעלי הבתים על פי דרך ארץ. בברייתא אחרת אמרו: אין מוכרים בה בתים אלא מן הקרקעות ולמעלה, היינו הבניין [טור שכד] עצמו בלא הקרקע. ויש מן האחרונים שפירש, שאף להשכיר יכולים מן הקרקע ולמעלה, ומכל מקום ברגל שכל ישראל עולים לירושלים, אין יכולים ליטול שכר, שכך התנה יהושע או הנביאים הראשונים, כדי שלא ימנעו מלעלות. ויש מן הראשונים שנראה מדבריו שאין משכירים בתוכה בתים אף בכל ימות השנה, ויש מן האחרונים שפירש בדעתו, לפי שמן הסתם הצריכים לשכור הם אורחים העולים לירושלים לדבר מצווה, כגון להקריב קורבנותיהם, ואינו בדין שיקחו מהם שכר לימים מועטים. ומכל מקום בזמן הזה, יש מן הראשונים שכתב שאין דין זה נוהג. ויש שכתב טעם, שלא אמרו אלא בזמן שהייתה הארץ לישראל, והיושבים שם אין פורעים שכר, לפיכך דין הוא שלא יטלו שכר מעולי רגלים, לפי שאינה שלהם ויד כולם שוה בה, מה שאין כן בזמן שהארץ ביד גוים, וישראל הדר בו פורע שכירות לגוי, או שקנה אותו ממנו, שאינו מחוייב להכניס לביתו את הבאים, בחינם, וכל שכן שאין חיוב עליה לרגל בזמן הזה.

בכמה מצוות ודינים, מצינו שדרשו מן הכתוב למעט את ירושלים, שאינם נוהגים בה, מכיון שלא נתחלקה לשבטים:

בבתי-ערי-חומה - שהמוכר בה בית, הזכות בידו לפדותו מן הקונה בתוך שנה אחת למכירתו, ואם עברה שנה ולא פדהו, הבית חלוט ללוקח - אמרו שירושלים אף על פי שהיא עיר חומה, אין הבית חלוט בה, אלא גאולה תהיה לו אם ירצה לגאול, ואם יגיע יובל יצא ביובל, כדין בתי-חצרים, לפי שנאמר בבתי ערי חומה: ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה וקם הבית אשר [טור שכה] בעיר אשר לו חומה לצמיתת לקנה אתו לדרתיו לא יצא ביובל, וירושלים לא נתחלקה לשבטים, והרי אין לו מי שמקנה לו, אף על פי שאת הבית עצמו מן הקרקע ולמעלה יכול למכור.

במצות עגלה-ערופה - שנאמר בה: כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלהיך נתן לך לרשתה וגו', והיה העיר הקרבה אל החלל ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר וגו' - אין ירושלים בכלל, לפי שנאמר שם: לרשתה, וירושלים לא נתחלקה לשבטים, וכשמודדים מן החלל אל הערים שסביבות החלל, אין מודדים לירושלים. ויש מן הראשונים שפירשו, שאף על פי שגם בלא המיעוט אין לירושלים להביא עגלה ערופה, אף אם היא קרובה אל החלל, שהרי יש לנו לילך אחר רוב העולם, שנכנסים ויוצאים בה ברגל ואף בשאר ימות השנה להביא נדרים ונדבות, וכן אומות העולם היו באים אליה לסחורה, שקרויה: רוכלת עמים, מכל מקום צריכים בה מיעוט מהכתוב, לפי שהיו שם מקומות שלא היו מצויים בהם כי אם יושבי ירושלים לבדם, כגון בצד צפון, או בימי חזקיה, שכל ישראל היו בירושלים, ולא היו באים לסחורה, או בזמן שלא היה שם בית המקדש עדיין, שהתורה פטרתה.

ירושלים אינה נעשית עיר-הנדחת , שנאמר: באחת עריך וגו' - משמע שאתה יודע למי מיוחדת היא - פרט לירושלים שלא נתחלקה לשבטים, או לפי שנאמר בה: אשר ה' אלהיך [טור שכו] נתן לך לשבת שם - משמע מקום שמתיישבים שם - פרט לירושלים, שלא ניתנה לבית דירה, שלא נתחלקה לשבטים, אלא היא מקום חנייתם של כל ישראל בעלייתם לרגל.
ויש מפרשים שאמרו כן אף להסובר שירושלים נתחלקה לשבטים, ש"לשבת שם" משמע שעיקרה לבית דירה, פרט לירושלים שהייתה מיוחדת לקדשי גבוה, לאכילת קדשים קלים ומעשר שני וכיוצא.

דין בן-סורר-ומורה , לדעת ר' נתן אין דנים בירושלים, שנאמר בו: והוציאו אתו אל זקני עירו ואל שער מקמו, פרט לירושלים שהיא של כל ישראל, ואין זה עירו ואין זה מקומו. ויש מן האחרונים שכתב, שלדעת חכמים דנים אותו אף בירושלים, שאין זה דומה לעיר הנדחת, שנתמעטה ירושלים מהכתוב "עריך", לפי ששם נאמר "עריך" על איש ישראל בעל העיר ההיא, שהיא אחוזתו, מה שאין כן בבן סורר ומורה, שהכתוב "זקני עירו" נאמר על העיר שדר בה או שסרח בה, ואין למעט את ירושלים.

בנגעי-בתים , שנאמר בהם: ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם, לדעת חכמים אין ירושלים בכלל, שדרשו: אחוזתכם מטמאה בנגעים ואין ירושלים מטמאה בנגעים, שאינה אחוזה להם. בירושלמי למדו שאינה מטמאה בנגעים מהכתוב: ובא אשר לו הבית וגו', פרט לירושלים שהיא לכל השבטים.
[טור שכז] באיסור ערלה, אמרו בירושלמי שלדעת חכמים הסוברים שהנוטע לרבים חייב בערלה, הוא הדין בירושלים, שנאמר: ונטעתם, מכל מקום.

בקביעות-למעשר - שאין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית או החצר, ודווקא שלו ולא של חבירו - אמרו בירושלמי: בדין הוא שאפילו בתים ששם - בירושלים - לא יטבילו, שהם של כל ישראל, אלא זאת אומרת ירושלים עשו אותה כחצר בית שמירה, שתופסת. וכן בתרומות ומעשרות - שלא נתחייבו בארץ ישראל אלא לאחר ירושה וישיבה - אף פירות ירושלים חייבים, אף על פי שלא נתחלקה לשבטים. ומכל מקום בכורים, שנאמר בהם: ראשית בכורי אדמתך וגו', יש מן האחרונים שכתבו שאין מביאים מירושלים, כיון שלא נתחלקה לשבטים.

ו. בנינה וישובה
העיר ירושלים, נמנית במשנה ובברייתא בין הערים שביהודה המוקפות חומה מימות יהושע בן נון, היינו מזמן כיבושן על ידי ישראל, אלא שנתמעטה מדין בתי-ערי-חומה לפי שלא נתחלקה לשבטים. לדעת רב אשי הייתה ביהודה - מלבד ירושלים שנתקדשה - עוד עיר מוקפת חומה בשם ירושלים, ועליה אמרו במשנה ובברייתא שדינה כערי חומה. ומכל מקום אף ירושלים שנתקדשה, הייתה מוקפת חומה מימות [טור שכח] יהושע בן נון, שאף על פי שנאמר בכתוב שעולי הגולה בימי עזרא הקיפו חומתה, יש לומר שפרצות היו שם וסתמון והגביהו חומתה הראשונה.

על זמן קריאת המגילה בפורים, שירושלים הינה מהכרכים המוקפים חומה מימות יהושע בן נון, שקוראים בהם בט"ו באדר, ע"ע מקרא מגילה.

ירושלים בבנינה וישובה, הייתה רשות-הרבים שלה מכוונת משער לשער ומפולשת, ורחבה שש עשרה אמה כשיעור החשוב רשות הרבים לעניין איסור הוצאה מרשות לרשות והעברת ארבע אמות ברשות הרבים בשבת, וכן הייתה בה דריסת ששים רבוא - שאוכלוסים הרבה באים לה, מפני חשיבותה ובית המקדש שבתוכה, שירושלים הייתה דלתות העמים - ונעשית רשות הרבים, לפי שנכנסים בשער זה ויוצאים כנגדו בשער זה. וכן אמרו: ירושלים, אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבים עליה משום רשות הרבים, אבל עכשיו שדלתותיה ננעלות אינה רשות הרבים, שאינה כדגלי מדבר, שהוא דרך פתוח כל שעה, ונעשית כחצר של רבים, ומערבים - ערוב-חצרות - את כולה, וכל זמן שלא עירבו דינה ככרמלית. ויש מן הראשונים שכתבו שאין עירוב מועיל בה, שאינה כחצר של רבים אלא ככרמלית. ומכל מקום לאחר שנפרצו בה פרצות, דינה כרשות הרבים.

[טור שכט] בזמן שבית המקדש קיים - שמצווה שיתן כל איש ישראל מחצית השקל בכל שנה לצורך קורבנות צבור ועוד - שנינו: אמת המים - של ירושלים - וחומתה של העיר ומגדלותיה וכל צרכי העיר - כגון לחפור בה בורות שיחין ומערות ותיקון רחובותיה ושמירת העיר - באים הם משירי-הלשכה. בברייתא אמרו: חוץ לחומת העזרה - כגון חומת העיר - באים מלשכת בדק-הבית, ופירשו ראשונים, שלדעת ברייתא זו באים אף מבדק הבית, שקדושתו גדולה משירי הלשכה, לפי שירושלים קדושה. הלכה שבאים משירי הלשכה.

אותה ששנינו שבני העיר כופים זה את זה לבנות לה חומה ודלתיים ובריח, כתבו ראשונים שאין הדברים אמורים אלא בשאר כל העיירות, אבל בירושלים אין אומרים שיבנו אותם בני ירושלים עצמם משלהם, לפי שלא נתחלקה לשבטים, ויש לכל ישראל חלק בה, ולכך באים משירי הלשכה, שנתנו כל ישראל. אף במודר הנאה מחבירו, שאמרו שאסור בדבר של אותה העיר - שאין לאנשי עיר אחרת חלק בו, והרי הם כשותפים שאוסרים זה על זה, לסוברים כן - ומותר בדבר של עולי בבל - היינו דבר שהוא בשותפות כל ישראל - יש מן האחרונים שכתב שאף חומת ירושלים ומגדלותיה וכל צרכי העיר בכלל זה, שהם באים משירי הלשכה, שנתרמה מממון כל ישראל.

על הממונה שהיו ממנים לחפור בורות ושיחין [טור של] ולתקן הבורות של רבים, כדי שיהיו המים מצויים בירושלים, ע"ע ממונים במקדש.

מטעם זה, שבניין ירושלים בא משירי הלשכה, אמרו בברייתא שלדעת ר' יהודה אבני ירושלים שנשרו מועלים בהן. וכן בנדרי איסור שנינו, שהאומר ככר זה עלי כירושלים, הרי זה נדר, כיון שבנינה בא משירי הלשכה. בברייתא אחרת אמרו לדעתו, שהאומר כירושלים לא אמר כלום - שלא נתכוון אלא לעצים ואבנים שבה - עד שידור בדבר הקרב בירושלים. ופירשו שנחלקו תנאים בדעתו, אם ירושלים קדושה כהקדש, או שאינה קדושה, שלדעתו אין בנינה בא משירי הלשכה, או שאף אם קדושה כהקדש, אין דעת הנודר לכך, אלא דעתו להתפיס כמו שירושלים קדושה מכל ארץ ישראל, ולא כדבר הנדור. ולדברי הכל מותר ליהנות מן החומה ולישב בצילה ועליה, שלא ניתנה תורה למלאכי השרת. ויש מן האחרונים שכתב שהפורץ דבר מחומת ירושלים ומגדלותיה שנבנו משירי הלשכה, עובר על לאו של: לא תעשון כן לה' אלהיכם, כמו שאמרו כן באבני-היכל-ועזרות ואבני-מזבח.

גוי שהתנדב מעות לחומת ירושלים וכל צרכי העיר, או שהתנדב לעשות עמהם בחינם, אין מקבלים ממנו, ואפילו גר-תושב, שנאמר בבניין חומת ירושלים על ידי נחמיה: אלהי השמים הוא יצליח לנו ואנחנו עבדיו נקום ובנינו ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלם.

על הימים שבהם הייתה חנוכת חומת ירושלים, [טור שלא] או שהתחילו לבנותה, שנמנו בין הימים שקבעום ליום טוב ואסרום בהספד ותענית, ע"ע מגילת תענית.

על הדברים שתקנו חכמים לעשות זכר לחורבן ירושלים, וכן על הרואה ירושלים בחורבנה, שקורע, ע"ע זכר לחורבן, וע' קריעה.

על הברכות והתפלות שתקנו חכמים להזכיר בהן את בניין ירושלים, עי' להלן: בברכות ותפלות.

ז. בגזירות ותקנות חכמים
כמה דברים נמנו בברייתא שגזרו חכמים שינהגו בירושלים, מחמת קדושתה, או שלא להרבות בה טומאה, וכיוצא
יש מהראשונים שכתב, שלדעת הסוברים שהקדושה הראשונה של המקדש ושל ירושלים קדשה לעתיד לבוא, אף בזמן הזה נוהגים הדברים שהם מעיקר קדושת העיר, שקדושתה לעולם עומדת, מה שאין כן בדברים שהם משום טומאה וכיוצא, שאינם נוהגים אלא בזמן הבית.
ויש שכתב שלא ראינו מימינו מי שנזהר באחת מהן, ושאף לסוברים שקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, אינה אלא לדברים הנוהגים מן התורה, אבל מה שנוהג בה מדרבנן לא אמרו אלא בזמן ששייך הטעם שבשבילו החמירו.

אין מוציאים בירושלים זיזים וגזוזטראות , לרשות הרבים - והם קורות היוצאות מן הכתלים, ומניחים עליהם נסרים להלך על פני העליה מבחוץ - מפני אהל הטומאה, שמא יהיה כזית מן המת מוטל בארץ והגזוזטראות [טור שלב] מאהילות עליו ועל אנשים הרבה ונמצא מרבה את הטומאה, וכן משום שלא ינזקו בהם עולי רגלים. ואף על פי שבכל רשות הרבים אמרו שאין מוציאים בה זיזים וגזוזטראות, אלא אם רצה כונס בתוך שלו ומוציא,
יש מן הראשונים שפירש שבירושלים אין מוציאים אפילו בכונס לתוך שלו,
וכן יש מן האחרונים שכתב כן מטעם שלא נתחלקה לשבטים ואין זה בתוך שלו.

ירושלים אין מגדלים בה תרנגולים , מפני הקדשים, שישראל אוכלים שם בשר שלמים ותודה ומעשר בהמה, ודרך תרנגולים לנקר באשפה, שמא יביאו כעדשה מן השרץ ויטמאו את הקדשים. וכן אין עושים בה אשפתות, משום שרצים, שדרכם ליגדל באשפה ומרבים טומאה, לפי שמתים שם ומטמאים הקדשים שבירושלים.

ירושלים אין עושים בה גנות ופרדסים , ואינה נזרעת ואינה נחרשת ואין מקיימים בה אילנות, חוץ מגינת ורדים שהייתה שם מימות נביאים הראשונים, שהייתה צריכה לקטורת. ופירשו הטעם שגזרו כן משום סירחון, היינו עשבים רעים הגדלים שם ונזרקים בחוץ, ועוד שדרך גנות לזבלן, שמא יקוצו בה עולי רגלים וכל הבאים אליה מכל קצוי ארץ. ויש מן הראשונים שכתב שלטעם זה נוהג דין זה גם היום, ושאם נטעו היום דקל בירושלים, לולבו פסול לנטילת-לולב משום מצווה הבאה בעבירה. ויש מן האחרונים שחולק וסובר שאין איסור זה נוהג אלא בשלוותה של [טור שלג] ירושלים, מפני כבודו וקדושתו של בית המקדש, ואף בזמן המקדש, אם עבר ונטע לא נאסר העץ ולא פריו, ואין הלולב פסול למצווה. וכן יש שפירש הטעם שאין מקיימים בה אילנות, שהוא מפני אהל הטומאה, ושלפי זה אין האיסור נוהג בזמן הזה.

אין עושים כבשונות בירושלים , והם משרפות סיד לקדרות, מפני העשן, שמשחיר את החומה וגנאי הוא, שירושלים נאמר בה: כלילת יופי. ויש מפרשים הטעם שלא ישחיר העשן את כותלי בית המקדש, או שלא יתערב העשן עם העשן של המערכה. ואף על פי שבכל מקום אמרו: מרחיקים את הכבשונות מן העיר חמשים אמה, יש מן האחרונים שכתב שהוצרכו לתקנה מיוחדת בירושלים, לפי שלא נתחלקה לשבטים, ואין מי שיכול לאסור עליהם שלא לעשות.

ירושלים אין מלינים בה את המת , שאם מת בה אדם, באותו היום קוברים אותו מיד, או שמוציאים אותו בבית שחוצה לה. ואף על פי שבלאו הכי אמרו במלין את מתו שהוא עובר בלא תעשה, פירשו ראשונים שאף להלינו לכבודו, שבמקום אחר מותר, בירושלים אסור. ואמרו שדבר זה מסורת היא בידינו, ואין טעם לדבר. ויש מן הראשונים שנראה מדבריו שהוא משום [טור שלד] קדושת ירושלים, ונוהג גם בזמן הזה, ויש שכתב שהוא משום טומאה, וכיון שבזמן הזה כולנו טמאי מת, לא איכפת לנו אם ירבה בטומאה. ועוד אמרו שירושלים אין מעבירים בתוכה עצמות אדם, היינו אפילו להכניס בה מת דרך העברה, ולהוליכו דרך שם למקום אחר לקוברו, אסור. ואף כאן נחלקו אם האיסור נוהג בזמן הזה.

ירושלים אין מקיימים בה קברות , חוץ מקברי בית דוד וקבר חולדה הנביאה, שהיו שם מימות נביאים הראשונים. וכן אמרו שקברי בית דוד וחולדה הנביאה היו בירושלים ולא נגע בהם אדם מעולם, שמחילה הייתה להם והייתה מוציאה טומאה לנחל קדרון. ויש מן האחרונים שפירש, שקברי בית דוד היו בתחילה חוץ לחומה, היינו בציון עיר דוד, ושוב הקיפום והכניסום לתוך החומה, וכן קבר חולדה שהוא בראש הר הזיתים, הוא בבצע העליונה, שבתחילה לא הייתה שם חומה, ולכך קברוה שם, ובבית שני עשו לה חומה ונשאר הקבר בפנים, ואף על פי שהבצע העליונה אינה קדושה בקדושת ירושלים, מכל מקום לעניין המעלות שמנו בירושלים שלא להרבות בה טומאה, אף מקום זה דינו כירושלים, שאין קדושתו גרועה מקדושת ערי- חומה, שאין קוברים בהם מתים, ומפני כבודם לא פינו קברים אלו, אלא עשו להם מחילה [טור שלה] להוציא את הטומאה. ויש מן האחרונים שכתב על פי הירושלמי, שאם עברו וקברו מת בירושלים והיה מקום אחר לקוברו, עוברים על לאו, שנאמר: ולא תטמא את אדמתך וגו'. ואף באיסור זה יש שכתבו, שכיון שהוא משום טומאה, אינו נוהג בזמן הזה.

מטעם זה שגזרו חכמים על ירושלים שלא להרבות בה טומאה, מצינו כמה דברים, שאף על פי שגזרו בהם בכל מקום מחשש טומאה, לא גזרו כן בירושלים, לפי שהיא מוחזקת בטהרה.

בגזירה שגזרו חכמים על כל הכלים הנמצאים בשווקים וברחובות, שטמאים מספק, אמרו שלא גזרו על ספק כלים בירושלים, לפי שהוא מקום המוחזק בטהרה, אלא שלדעת ר' מאיר כל הכלים הנמצאים בדרך שיורדים בה לבית הטבילה, טמאים - שנמצאו שם, לפי שטמאים היו והיה רוצה להטביל אותם ונפלו ממנו - והנמצאים בדרך שעולים מבית הטבילה, טהורים, שהטבילם, וכן אם נמצאו במבואות קטנים, הסמוכים לדרך ירידה ולדרך עליה, ופעמים שהיו יורדים דרך אותם מבואות ופעמים שהיו עולים, טמאים מספק, שהרי מתחילה טמאים היו, אבל שאר כלים שבירושלים שנמצאו לא גזרו עליהם מספק, ולדעת ר' יוסי - וכן הלכה - כולם טהורים.

אף בגזירה שגזרו חכמים על הרוקים הנמצאים, שטמאים מספק, שמא של זב או של נדה הם, ואב- הטומאה הם לטמא אדם, אמרו שלא גזרו על ספק הרוקים בירושלים, אף על פי שהוחזק שם זב, שראינוהו עובר בשוק זה שנמצא בו רוק. ונחלקו תנאים , שלדעת ר' מאיר כל הרוקים הנמצאים [טור שלו] בירושלים טהורים, חוץ משל שוק העליון, ששם היו מתקבצים טמאים, שלא לטמא את חבריהם, או ששם היו מתקבצים נכרים, שגזרו עליהם שיהיו כזבים לכל דבריהם, ולדעת ר' יוסי - וכן הלכה - בשאר ימות השנה, הנמצאים באמצע הדרך גזרו עליהם טומאה, כשאר הרוקים הנמצאים בכל מקום, והרוקים הנמצאים בצדדים טהורים, שהפרושים הם שמהלכים בצדדים, כדי שלא ייטמאו במגע עמי הארץ, ובשעת הרגל, שבאמצע הדרך טהורים, שכל ישראל טהורים ברגל, ושבצדדים טמאים, שהטמאים ברגל מועטים, והם פורשים לצידי הדרכים. על טומאת עם-הארץ, שברגלים - בשעה שכל ישראל מתאספים בירושלים - כטהורה היא חשובה, ושדרשו כן את הכתוב: ירושלם הבנויה כעיר שחברה לה יחדו, עיר שהיא עושה כל ישראל לחברים, ע"ע חבר.

בטומאת מת, שנינו בברייתא: פעם אחת מצאו עצמות - מת - בלשכת דיר העצים, ובקשו לגזור טומאה על ירושלים, עמד ר' יהושע על רגליו ואמר, לא בושה וכלימה היא לנו, שנגזור טומאה על עיר אבותינו, ואמרו חכמים מלקט עצם עצם והכל טהור, ולא חפרו בארץ כדי שיראו אם יש שם קבר, אלא לקטו מה שמצאו בלבד ולא גזרו טומאה על ירושלים בשבילם, והעמידוה בחזקת טהרה כשאר ארץ ישראל.

בעמי הארץ שאינם נאמנים על טהרת כלים, אמרו שבירושלים הם נאמנים על טהרת כלי חרס לקודש, לפי שאין עושים בה כבשונות לא לסיד ולא לקדירות, לפיכך האמינום שלא לגזור [טור שלז] עליהם, שאין גוזרים גזירה על הצבור שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בה. אם נאמנים אף על המשקים שבכלים, ועל האופנים שנאמנים אף מן המודיעים - כרך רחוק מירושלים חמשה עשר מיל - ולפנים, ע"ע עם הארץ.

שוקי ירושלים עשויים להתכבד בכל יום , מפני הטיט, או מפני השרצים, שלא יטמאו הטהרות, ומטעם זה שנינו במעות שנמצאו בירושלים, שאף על פי שבשאר ימות השנה דינן כחולין - שרוב מעות שבעיר חולין - בשעת הרגל דינן כמעשר, שברגל רוב מעות העיר מעשר, שאם נפלו שם קודם הרגל כבר מצאו אותן מכבדי השוק. ויש מן הראשונים שכתב טעם זה על מה ששנינו שכל המעות הנמצאות בירושלים בשאר ימות השנה הרי אלו חולין, הואיל ושוקי ירושלים מתכבדים בכל יום, ואם נפלו מעולי רגלים שיש עמהם מעות מעשר שני, כבר היו נמצאות. אבל מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה בירושלים, לעולם הן מעשר, בין בשעת הרגל בין שלא בשעת הרגל, שרוב בשר הנאכל בירושלים מעשר, לפי שאין אדם שוהה בירושלים עד שיאכל כל מעשרותיו, ונותן מעות מעשר לעניי העיר או לאוהביו יושבי העיר, ורוב הוצאות מעשר לוקחים בהן בהמות לשלמים.

על בשר הנמצא בירושלים, שיש לחוש שמא נותר הוא, ע"ע נותר. על בהמה הנמצאת בירושלים, שיש להסתפק בה בכל זבחים שהיא ראויה להם, ע"ע חטאות המתות, וע' פסולי המוקדשים.
[טור שלח] חצרות שבירושלים, שהיו אוכלים שם חלות תודה ורקיקי נזיר ויש בהם חמץ, אמרו בירושלמי שמן הדין לא היו צריכות בדיקת-חמץ, לפי שהן בדוקות מן הנותר - שהיו צריכים לבדוק אם יש בהן נותר, לשורפו - אלא שלא תחלוק בין ביעור לביעור.

משום כבודה ויופיה של ירושלים , מצינו שתקנו חכמים תקנה ליפות את שוקיה, שכן שנינו: כרם-רבעי - שדינו כמעשר-שני, שצריך להעלות את הפירות לירושלים, או לפדותם ולהעלות את הדמים לירושלים - היה עולה לירושלים מהלך יום אחד לכל צד, שתקנו חכמים במהלך יום אחד שלא יפדוהו, אלא הפירות עצמם יעלה ויאכלם שם, ופירשו הטעם כדי לעטר את שוקי ירושלים בפירות, וכן אמרו: הרי זה עולה לירושלים ומחלק הימנו לשכניו ולקרוביו ולמיודעיו ומעטר בו את השוק. ומשחרב בית המקדש, התקינו שיהא נפדה אפילו סמוך לחומה, שכיון שחרבה ירושלים, לא חששו לה חכמים לעטרה מעתה, כי מה לנו לעטרה לצורך הנכרים, ותנאי היה שאימתי שיבנה בית המקדש, יחזור הדבר לכמות שהיה. אם התקנה הייתה אף במעשר שני, וכן אם הייתה בענבים בלבד או אף בשאר פירות, ע"ע פדיון מעשר שני וע' רבעי.

בפדיון-מעשר שני - שמעלים את המעות לירושלים, ושאין פודים אותו אלא במטבע היוצא באותו מקום - התקינו שיהיו כל המעות יוצאות בירושלים. בירושלמי אמרו הטעם, לפי שנאמר בה: יפה נוף משוש כל הארץ, והיו שם [טור שלט] הרבה מיני מטבעות. ועוד אמרו: איזהו מטבע של ירושלים, דוד ושלמה - כתוב - מצד אחד, וירושלים עיר הקדש מצד אחר.

על מדות-ומשקלות של ירושלים, שהוסיפו שם בשיעורם על המידות שהיו במדבר, ע"ע.

ח. הכל מעלים לירושלים
במצות ישיבת ארץ ישראל, מצינו מעלה יתירה לירושלים, וכן שנינו בזכויות הבעל או האשה לכוף זה את זה לצאת ולגור בארץ אחרת: הכל מעלים לירושלים ואין הכל מוציאים, אחד האנשים ואחד הנשים. ופירשו בברייתא, שאם הוא אומר לעלות - משאר גבולים לירושלים - והיא אומרת שלא לעלות, כופים אותה לעלות, ואם לאו תצא בלא כתובה; היא אומרת לעלות והוא אומר שלא לעלות, כופים אותו לעלות, ואם לאו יוציא ויתן כתובה; היא אומרת לצאת - מירושלים לגבולים - והוא אומר שלא לצאת, כופים אותה שלא לצאת, ואם לאו תצא בלא כתובה; הוא אומר לצאת והיא אומרת שלא לצאת, כופים אותו שלא לצאת, ואם לאו יוציא ויתן כתובה, וכדרך שאמרו כן כשאחד מהם רוצה לעלות לארץ ישראל או לצאת ממנה. ואף כאן פירשו: הכל מעלים, אפילו מנוה היפה לנוה הרע, ואפילו ממקום שרובו ישראל למקום שרובו גוים, ואין הכל מוציאים, אפילו מנוה הרע לנוה היפה, ואפילו ממקום שרובו גוים [טור שמ] למקום שרובו ישראל.

וכן כתבו ראשונים להלכה אף בזמן הזה, שקדושת ירושלים לא בטלה, וכשם שארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, כך ירושלים מקודשת מכל ארץ ישראל, ואף לדעת הסוברים שקדושת ירושלים בטלה בזמן הזה, מכל מקום יש בישיבתה מצווה יותר משאר ערי ארץ ישראל, או שאמרו כן משום חשיבות ישוב ארץ ישראל - היינו ההתיישבות בה בבנינה - וכל שכן ישוב ירושלים בזמן חורבנה. ויש מן האחרונים שכתב בדעת ראשונים שאינו יכול לכופה אלא לעלות עמו לירושלים לקבוע שם דירתו משום ישוב ירושלים, אבל לא לעלות על מנת לחזור.

בירושלמי אמרו: הוא רוצה לעלות לירושלים והיא אינה רוצה, כופים אותה לעלות; היא רוצה לעלות והוא אינו רוצה, אין כופים אותו לעלות. וכתבו ראשונים שאין כאן מחלוקת, ושלדברי הכל לא אמרו שאף האשה כופה את בעלה לעלות, אלא בזמן שישראל שרויים על אדמתם - שאז הייתה מצווה לדור בירושלים יותר מבארץ ישראל - אבל בזמן הזה, הוא כופה אותה ואין היא כופה אותו, ובזה יפה כח האיש מכח האשה. ויש מן הראשונים שכתבו כן להלכה .

עבד-כנעני, אף על פי שאם אמר לעלות לארץ ישראל כופים את רבו לעלות עמו, וכן אם רצה [טור שמא] האדון לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ, אינו יכול להוציאו שלא ברצונו, כתבו ראשונים שלא אמרו כן בעליה לירושלים, לפי שאין אנו רוצים שיהיו עבדים בירושלים יותר מדי, אלא מיוחסים. בספרי אמרו: לא תסגיר עבד אל אדניו וגו', עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר באחד שעריך, ולא בירושלים, שאם ברח לירושלים לא יעכבוהו שם. וכן בגר-תושב אמרו שאין נותנים לו מקום בירושלים, ואף בו דרשו: באחד שעריך, ולא בירושלים. וכן ממזר יש אומרים שאינו נכנס לירושלים, לישב שם.

במצות האב ללמד את בנו תורה , אמרו שבתחילה התקינו שיהיו מושיבים מלמדי תינוקות בירושלים, והאב היה מעלה את בנו ומלמדו, לפי שדרשו כן את הכתוב: כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים, ופירשו ראשונים לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה, היה מכווין לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה, שכן דרשו את הכתוב באכילת מעשר-שני בירושלים: למען תלמד ליראה את ה' אלהיך כל הימים, שגדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד, לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו, והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה, היה גם הוא מכווין ליראת שמים ועוסק בתורה. וכן באיסור מכירת מעשר שני, אמרו בירושלמי הטעם כדי שיהיו הכל זקוקים למחיצתם, היינו להעלותם לירושלים. [טור שמב] ויש מן האחרונים שהוכיח מכאן שאף הדר בארץ ישראל, יש עליו מצווה לעלות לירושלים.

אף עליה-לרגל מצינו שהוזכרה על שם ירושלים, וכן שנינו: הנודר מעולי ירושלים, אסור בישראל ומותר בכותים. על המנהג לעלות לרגל לירושלים בזמן הזה, ע"ע עליה לרגל וע' ראיה.

על עניי ירושלים שקודמים לעניי שאר ארץ ישראל בנתינת צדקה להם, ע"ע צדקה, וע' קדימה במצוות.

ט. יושביה ומנהגיה
יושבי ירושלים - לעניין מצוות ודינים שנהגו בהם, להחמיר או להקל, ועוד - יש שהוזכרו בשם אנשי ירושלים, או יקירי ירושלים, או נקיי הדעת שבירושלים, או קהלא קדישא דבירושלים, ויש שנאמר דבר הלכה בשמם, או שהעידו אחרים על מה שהיה או על מה שנהגו בירושלים.

בדברים התלויים במנהג המקום, כגון אותה ששנינו: מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות, עושים; מקום שנהגו שלא לעשות אין עושים, אמרו שירושלים היא מקום שנהגו שלא לעשות. ופירשו ראשונים שסברא היא, כיון שמתקבצים שם אף ממקומות שנהגו בהם איסור. ויש מן האחרונים שכתב כן אף בשאר מנהגים, שבירושלים יש לנהוג חומרי המנהגות לעולם, לפי שכולם הם "לקוטאי", ואפשר שהרוב יהיו ממקומות שנהגו חומרא ואיסור בדבר.
[טור שמג] על המנהגים השונים של הקהילות השונות המצויות בירושלים, כגון אשכנזים וספרדים, חסידים ופרושים ועוד, שיש לכל אחד לנהוג כמנהג אבותיו ורבותיו, ע"ע מנהג.

בכמה דברים מצינו, בזמנים שונים, שבירושלים נהגו בהם איסור, אף על פי שמותרים מן הדין, כגון תכלת בציצית - שהותר בה איסור כלאי-בגדים, שנאמר: לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו, וסמוך לו: גדלים תעשה לך וגו' - בירושלים נהגו בה איסור, שכן אמרו: כל המטיל תכלת בירושלים אינו אלא המתמיהים, שמתמה את כל רואיו, שאומרים כלאים הוא לבוש, ולמה אסרוה, לפי שאין בקיאים לדרוש סמוכים שכלאים בציצית מותר, ויבואו להתירה בכל מקום.

במלאכת חול-המועד, שמותרת בדבר-האבד, שנינו: עד ימיו של יוחנן כהן גדול היה פטיש מכה בירושלים, בבית הנפחים, לעשות את מלאכת דבר האבד, ועמד הוא וגזר על הנפחים, מפני שקולם נשמע למרחוק ואין הכל יודעים שהוא לדבר האבד.

בגורם בושת לחבירו, שפטור מן הדין, אמרו: מנהג גדול היה בירושלים, שהמוסר סעודה לחבירו וקילקלה, נותן לו - מלבד דמי הנזק - דמי בושתו ובושת אורחיו, שזימן אורחים ואין לו מה יאכילם, הכל לפי כבוד בעל הבית ולפי כבוד האורחים.

בדיני-ממונות, שהכל כשרים לדון אותם, ואפילו ממזר, אמרו שבירושלים היו מקפידים על כל דייניהם לייחסם, ומטעם זה שנינו: כל מי [טור שמד] שהוחזקו אבותיו משוטרי הרבים, משיאים לכהונה, ופירשו שהדברים אמורים בירושלים.

אנשי ירושלים היו מחבבים את המצוות, וכן שנינו: מעשה באנשי ירושלים שהיו אוגדים את לולביהם בגימוניות של זהב. ועוד אמרו: כך היה מנהגם של אנשי ירושלים - בחג הסוכות - אדם יוצא מביתו, לולבו בידו; הולך לבית הכנסת, לולבו בידו; קורא קריאת שמע ומתפלל, לולבו בידו; קורא בתורה - וצריך להניח את הלולב, לפי שגולל ספר תורה ופותחו - ונושא את כפיו, מניחו על גבי קרקע; הולך לבקר חולים ולנחם אבלים, לולבו בידו; נכנס לבית המדרש - שטרוד בשמועה ויפול מידיו - משגר לולבו ביד בנו וביד עבדו וביד שלוחו, ומחזירו לתוך ביתו, להודיעך כמה זריזים הם במצוות. וכן בצדקה דרשו: נתן תתן לו, בינך לבינו, מכאן אמרו: לשכת חשאים הייתה בירושלים, וכן שנינו בלשכות שהיו במקדש: לשכת חשאים, שיראי חטא נותנים לתוכה בחשאי, ועניים בני טובים היו מתפרנסים מתוכה בחשאי. ועוד אמרו: ראה שלמה כת של גומלי חסדים, ובנה להם לישראל שני שערים, אחד לחתנים ואחד לאבלים ולמנודים, ובשבת היו מתקבצים יושבי ירושלים ועולים להר הבית ויושבים בין שני שערים הללו כדי לגמול חסדים לזה ולזה. ושנינו בתוספתא: כך היו חבורות שבירושלים נוהגים, אלו לבית המשתה ואלו לבית האבל, אלו לסעודת אירוסין ואלו לסעודת נישואין, אלו לשבוע הבן ואלו לליקוט עצמות.

[טור שמה] וכן בחינוך הבנים, אמרו שהיה מנהג טוב בירושלים לחנך בניהם ובנותיהם להתענות ביום צום, ובן שלש עשרה מוליכו ומקרבו לפני כל זקן כדי לברכו ולחזקו ולהתפלל עליו שיזכה בתורה ובמעשים טובים, וכן כל מי שהיה לו גדול ממנו בעיר, היה עומד ממקומו והולך לפניו ומשתחוה לו להתפלל בעדו, ללמד שהם נאים ומעשיהם נאים ולבם לשמים, וכן לא היו מניחים בניהם קטנים אחריהם, אלא מוליכים אותם לבתי כנסיות, כדי לזרזם במצוות.

וכן מצינו שהוזכרו מנהגיהם של יקירי - חשובי - ירושלים, ואמרו: מיקירי ירושלים לא היו ישנים כל הלילה - של יום הכיפורים בזמן המקדש - כדי שישמע כהן גדול קול הברה ולא תהא שינה חוטפתו. וכן במשלח את השעיר לעזאזל: מיקירי ירושלים היו מלוים אותו. וכן הוזכרו בני יקירי ירושלים, שהיו בעזרת-נשים, ראשיהם בין רגלי הלוים, כדי ליתן תבל בנעימה. וכן מצינו שהוזכרו נשים יקרות - עשירות - שבירושלים, שהיו מפרנסות את הנשים המגדלות את בניהן לצורך פרה אדומה, וכן היו מתנדבות ומביאות את היין וקורט של לבונה שהיו משקים את היוצא ליהרג.

ויש שהוזכרו מנהגים שנהגו בהם נקיי הדעת שבירושלים, וכן אמרו בהוצאה-והכנסה של ספר תורה, שכשהיו מוציאים את ספר התורה ומחזירים אותו, היו הולכים אחרי הספר, מפני כבודו. וכן בבית-דין, אמרו: כך היה מנהגם של נקיי הדעת שבירושלים, מכניסים את בעלי הדינים ושומעים את דבריהם ומכניסים את העדים ושומעים את דבריהם, [טור שמו] ומוציאים אותם לחוץ ונושאים ונותנים בדבר, גמרו את הדבר מכניסים אותם, הגדול שבדיינים אומר: איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב, כדי שלא ידע אחד מבעלי דינים איזה דיין הוא שזיכה אותו ולא איזה דיין הוא שחייבו. ועוד אמרו: נקיי הדעת שבירושלים לא היו חותמים על השטר אלא אם כן יודעים מי חותם עמהם - שמא יחתום עמהם עד אחד פסול ומבטל את עדות כולם, ונמצאו אלו בושים - ולא היו יושבים בדין אלא אם כן יודעים מי יושב עמהם, ולא היו נכנסים לסעודה אלא אם כן יודעים מי מיסב עמהם. וכן בכתיבת שמות העדים בגט, שנינו: איש פלוני בן איש פלוני, ולא כתב עד, כשר, וכך היו נקיי הדעת שבירושלים - שלשונם קצרה - עושים. ויש גורסים כן אף בכתיבת שם האיש והאשה בגט, שאמרו שאם כתב חניכתו וחניכתה - שם לווי של משפחה כולה - כשר, שכך היו נקיי הדעת שבירושלים עושים.

מנהגים מיוחדים בירושלים בכלל, מצינו אף בשטרות והתחייבויות וכיוצא בזה, וכן אמרו בשטר כתובה - שכותבים בו זמן - שבירושלים היו כותבים שעות, ומטעם זה אמרו, שאם היה נשוי כמה נשים ומת, והיו כל הכתובות יוצאות ביום אחד, כל הקודמת לחברתה אפילו בשעה אחת, זכתה. והוא הדין בשאר שטרות. וכן בתנאי-כתובה היו אנשי ירושלים כותבים: את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי, ולא כאנשי יהודה, שהיו כותבים: עד שירצו היורשים ליתן לך כתובתיך. וכן אותה ששנינו שהחתן מקבל עליו דבר קצוב [טור שמז] לפי הנדוניא לקופה של בשמים, פירשו שלא נאמרו דברים הללו אלא בירושלים, שהיו נוהגות להתקשט בבשמים, שאף על פי שאמרו שבזמן הבית לא הייתה צריכה כלה להתקשט בירושלים, מפני ריח הקטורת, לא אמרו כן אלא לריח בלבד, אבל היו צריכות לבשמים ולשאר קישוטים.

בכתיבת שם המקום בגט, שנהגו לכתוב: במתא פלונית דיתבא על נהר פלוני, או: דיתבא על מי בארות, או על מי מעיינות, כתבו אחרונים, שבירושלים נהגו לכתוב: במתא ירושלם דיתבא על מי שלח ומי בורות.

בהספד, שמזכירים בו את שבחיו של המת, אמרו שבירושלים לא היו אומרים בפני מטתו של מת אלא דברים שיש בו, ואחר המטה היו אומרים בין דברים שיש בו ובין דברים שאין בו.

ירושלים נקראת: יפה נוף משוש כל הארץ, ומטעם זה אמרו: כיפה של חשבונות הייתה חוץ לירושלים, וכל מי שמבקש לחשב הולך לשם, למה, שלא יחשב בירושלים ויצר, והיו יוצאים ועושים חשבונותיהם מחוץ לעיר, ואוכלים ושותים ושמחים בתוך העיר.

על השמחה היתירה בזמן הבית בחמשה עשר באב וביום הכיפורים, ומנהגי השמחה שנהגו אז בירושלים, ע"ע חמשה עשר באב.

י. בברכות ותפלות
במטבע הברכות והתפלות, בין בזמן הבית ובין לאחר החורבן, תקנו חכמים להזכיר את בניין ירושלים, וכן דרשו את הכתוב: כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות, תל שכל פיות מתפללים עליו.
[טור שמח] בברכת-המזון - שיש בה ארבע ברכות - הברכה השלישית היא: בונה ירושלים, וכן דרשו את הכתוב: ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטבה אשר נתן לך: על הארץ, זו ברכת הארץ; הטובה, זו בונה ירושלים, וכן הוא אומר: ההר הטוב הזה והלבנן. ועוד אמרו: דוד ושלמה תיקנו בונה ירושלים, דוד תיקן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך, ושלמה תיקן על הבית הגדול והקדוש, וכל שלא אמר מלכות בית דוד בבונה ירושלים, לא יצא ידי חובתו, שעל ידו נתקדשה ירושלים, או מפני שהיא עניין הברכה, שאין נחמה גמורה אלא בחזרת מלכות בית דוד.

ונחלקו אמוראים בפתיחתה ובחתימתה:
לדעת רב ששת: פתח ברחם על עמך ישראל, חותם במושיע ישראל; פתח ברחם על ירושלים, חותם בבונה ירושלים,
ולדעת רב נחמן אפילו פתח ברחם על ישראל, חותם בבונה ירושלים, משום שנאמר: בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס, שבניין ירושלים תשועת ישראל היא.
ויש שהוזכרה ברכה זו בשם נחמה, שכן אמרו: בשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה ואומר קדושת היום באמצע. וכן בברכה-מעין-שלש, מזכירים בניין ירושלים.

בתפלת שמנה-עשרה, הברכה הארבע עשרה היא ברכת בונה ירושלים, ואמרו בסדר הברכות, שברכה זו נקבעה אחרי ברכת על הצדיקים, שאחרי ברכת-המינים, ואחריה ברכת את צמח דוד, שכיון שכלו הפושעים, מתרוממת קרן צדיקים, שנאמר: וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות [טור שמט] צדיק, והיכן מתרוממת קרנם, בירושלים, שנאמר: שאלו שלום ירושלם ישליו אהביך, וכיון שנבנית ירושלים בא דוד, שנאמר: אחר ישבו בני ישראל ובקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם. וכן ברכת עבודה, שהיא רצה וגו', כתבו ראשונים שהיא תפלה להשיב את ישראל לירושלים.

בברכה שניה שלאחר הפטרה , שהיא רחם על ציון וגו', יש שכתבו שחותם בה: בונה ירושלים.

בברכה שניה שבברכות שלאחר קריאת שמע של ערבית, שהיא השכיבנו וגו', חותמים בשבת ויום טוב: הפורש סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים. ויש מן הראשונים שפירש הטעם, שכן דרשו: ויהי בשלם סוכו, סוכה נאה יש לו להקב"ה בעיר שלם, היא ירושלים.

אף בברכות כהן גדול ביום הכיפורים , וכן בברכות המלך בהקהל, הוזכרה ברכה על ירושלים, וחותם הבוחר בירושלים. ויש שאין גורסים בברכות אלו ברכה על ירושלים, אלא שבברכה על המקדש חותם: ברוך אתה ה' השוכן בציון.

בברכת-חתנים, אחת מן הברכות היא: שוש תשיש ותגל העקרה וגו' משמח ציון בבניה, ופירשו ראשונים לפי שאנו צריכים להעלות זכרון ירושלים על ראש שמחתנו, שנאמר: תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי, ועוד ששמחת ירושלים העתידה נמשלה לזיווג חתן וכלה, שנאמר: ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך. ויש חותמים: משמח עמו ובונה ירושלים. ויש חותמים כן אף בברכת [טור שנ] שמח תשמח וגו', או: משמח עמו בירושלים. וכן בברכת אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה וגו', יש חותמים: משמח עמו ישראל בבניין ירושלים.



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן