אנציקלופדיה יהודית דעת - מרמה והפרת אמונים ;
חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

מרמה והפרת אמונים

מעשי מרמה של עובדי ציבור בחוק המדינה ובהלכה


אקדמות מילין
סעיף 284 לחוק העונשין התשל"ז-1977, קובע:
עובד הציבור העושה במילוי תפקידו מעשה מרמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור, אף אם לא היה במעשה משום עבירה אילו נעשה כנגד יחיד, דינו - מאסר שלוש שנים.
על הוראה זו, נמתחה ביקורת על ידי בית המשפט העליון. וזה לשונו1:
העבירה של הפרת אמונים היא עבירת מסגרת, אשר יסודותיה העובדתיים אינם מוגדרים דיים.
בדברי ההסבר להצעת החוק לתיקון סעיף זה, נאמר שאינו מספק הדרכה ברורה לעובד הציבור, למשטרה, לפרקליטות ולבתי המשפט בדבר האסור והמותר, "מצב זה פוגע בעיקרון החוקיות, מזה, וביעילות המאבק בשחיתות, מזה"2. משום כך, מציעי החוק אומרים שיש "למתוח קווים וגבולות חדים וברורים יותר בשאלת המותר והאסור בביצוע פעולות שלטוניות על ידי עובדי הציבור, ובכך לספק מורה נבוכים לעובד הציבור ולרשויות אכיפת החוק בבואם להתמודד עם שאלת שמירת האמונים והפרתה". בלי להיכנס לפרטי הגדרת העברה שבהצעת החוק, נציין שהיא מתמקדת בשני יסודות: קבלת טובת הנאה ופעולה מתוך ניגוד עניינים.

בדברים שלהלן, נעמוד על תרומתם האפשרית של מקורות המשפט העברי לקביעת נורמות ההתנהגות של עובדי הציבור.

מעמד עובד הציבור
חכמי ישראל היו מודעים לסכנה של התדרדרות מוסרית העומדת לפתחו של עובד הציבור. ואלה דבריו של ר' נפתלי צבי ברלין, הנצי"ב מוולוז'ין (רוסיה פולין, המאה הי"ט) בעניין זה3:
באשר מי שהוא ראש ועוסק בצרכי רבים עלול לבוא להנאת עצמו וכבודו במעשיהם, ולראות טוב למי שחונף לו, ולהיפך: למי שיגע בקצה כבודו יעלים עיניו מלראות בצר לו, או אף תמצא ידו - להרע לו. על כן עליו כתיב: "מה ה' שואל ממך כי אם ליראה...". עוד יש לפניו לירא יותר את ה' מכל בני אדם.
מסתבר כי עוד בתקופת התלמוד הושוו ממוני הציבור לדיינים4. במאה החמש-עשרה, נקבע הדבר במפורש על ידי אחד מגדולי חכמי אשכנז, ר' ישראל איסרליין5. מהשוואה זו נגזרות מסקנות חשובות ביותר לעניין נורמות ההתנהגות של עובדי הציבור, כפי שנראה להלן על קצה המזלג.

קבלת טובות הנאה
הרמב"ם6 הדגיש שאסור לשופט לקבל שום טובת הנאה, לא רק לשם הטיית הדין אלא גם לשם עשיית דין אמת. מכאן שגם לעובדי הציבור אסור לקבל כל טובת הנאה, גם לא לשם ביצוע פעולה שלטונית ראויה, כפי שכתב ר' יום טוב ליפמן הלר (מורביה, המאות הט"ז-הי"ז). וזה לשונו7:
כתבתי זה להורות לנתמנים על הציבור, אף על פי שאין דיניהם דין תורה ולא נתקבלו לכך, אפילו הכי יזהרו מלקבל מתנות על דיניהם.
השאלה העולה מאליה היא: מה נחשב לטובת הנאה שאסור לעובד הציבור לקבלה. חכמי התלמוד הניחו כי נוסף על שוחד ממון, שוודאי אסור לדיין לקבלו, אסורות גם טובות הנאה אחרות, ובכללן שוחד דברים8. כדרכו של התלמוד, אין הוא מנסה להגדיר באופן מופשט מהי טובת ההנאה האסורה. בירור העניין נעשה בדרך של בחינת מקרים אחדים9. ואלה דברי התלמוד (בתרגום לעברית):
מהו שוחד דברים? כמעשהו של שמואל, שהיה עובר במעבורת, ובא אדם אחד ונתן לו את ידו לעזור לו לעלות מן המעבורת. אמר לו שמואל: מה מעשיך כאן? ענה לו: דין יש לי בפניך. אמר לו שמואל: פסול אני לך לדין, כיוון שעשית לי טובה.
אמימר היה יושב בדין, ופרחה ועלתה נוצה על ראשו. בא אדם אחד ונטלה. אמר לו אמימר: מה מעשיך? אמר לו: דין יש לי בפניך. אמר לו אמימר: פסול אני לך לדין בגלל זה.
מר עוקבא היה מושלך רוק לפניו. בא אדם אחד וכיסה רוק זה. אמר לו מר עוקבא: מה מעשיך? אמר לו: דין יש לי בפניך. אמר לו מר עוקבא: פסול אני לך לדין.
אריסו של ר' ישמעאל בר' יוסי היה רגיל להביא לו כל ערב שבת סל פירות. יום אחד הביא לו את הסל בחמישי בשבת. אמר לו: מה שונה עכשיו שהקדמת? אמר לו: דין יש לי בפניך, ואמרתי: אגב דרכי, אביא לאדוני את סל הפירות. ר' ישמעאל לא קיבל מידו את סל הפירותף ופסל את עצמו מלדונו.
ר' ישמעאל בר אלישע, שהיה כהן, הביא לו אדם אחד ראשית הגז. אמר לו ר' ישמעאל: מהיכן אתה? אמר לו: ממקום פלוני. הוסיף ושאל ר' ישמעאל: ומשם ועד כאן לא היה כהן לתת לו את ראשית הגז? אמר לו: דין יש לי, ואמרתי: אגב דרכי אביא לאדוני את ראשית הגז. אמר לו: פסול אני לך לדין, ולא קיבל ממנו את ראשית הגז.
הראשונים נחלקו בשאלה אם כוונת התלמוד בסיפורים אלה להורות לנו כללים נורמטיביים. המרדכי10 (אשכנז, המאה הי"ג) אומר בשם רבנו תם שמדובר בחומרות בעלמא שהחמירו על עצמם חכמי התלמוד. לשון אחר, אין כאן הלכה אלא "מידת חסידות" בלבד11, כדברי בעלי התוספות12.

לעומת זאת, דומה שהרמב"ם ראה בדוגמאות שמביא התלמוד הוראות נורמטיביות, שהרי הוא מביא אותן להלכה בספרו "משנה תורה"13, כפי שהסיק מדבריו ר' יוסף קארו14:
וסבירא ליה לרבינו דכל הני עובדי דהוו מימנעי מדינא לאו מדת חסידות בלחוד הואי, אלא כך היא שורת הדין, דכל כי הני פסילי לדינא, ושלא כדעת התוספות, שכתבו דחסידות בעלמא הוה15.
ר' יואל סירקיס16 (פולין המאה הט"ז-הי"ז) ביקש להבחין בין דיין המקבל טובת הנאה ממשית, שפסילתו בעניינם היא מעיקר הדין, לבין דיין המקבל דבר המגיע לו על פי דין, שאינו חייב לפסול את עצמו אלא רק אם ביקש לעשות זאת כמידת חסידות. הסיפור אודות אריסו של ר' ישמעאל משקף לטעמו את המקרים מן הסוג השני. זכותו של הדיין לקבל את דמי אריסותו. העובדה שבעל הדין המציא לו דמים אלה עובר לדיון המשפטי אין בה כדי לפסול את הדיין לדון בעניין האריס מעיקר הדין. זאת לעומת הדוגמה של ראשית הגז, שבה אמנם הדיין כוהן, אלא שגם כוהנים אחרים עשויים היו לזכות בראשית הגז של המתדיין בפניו. לפיכך, מתן ראשית הגז לדיין היא בגדר טובת הנאה אסורה. לא כן דעת הטור. לדידו, כל אימת שהדיין זכאי להטבה שהוא מקבל מידי בעל דין, כבדוגמה של ראשית הגז, אין לראות בדבר משום שוחד הפוסל אותו מעיקר הדין.

הדעות שהבאנו לעיל, נאמרו ביחס לדיינים, אלא שכאמור לעיל, הוא הדין והיא המידה גם ביחס לעובדי ציבור.

דומה שמלבד חילוקי הדעות בשאלת המשמעות המשפטית של הדוגמאות שהובאו בתלמוד, יש בהן סמליות רבה: היד המושטת לדיין בצאתו מן המעבורת היא סמל למתן עזרה, סילוק הנוצה מעל הראש מסמל פעולה להאדרת כבודו של הדיין, וכיסוי הרוק מלפניו הוא סמל למניעת ביזויו. מכאן למדנו שהדיין, וממילא גם עובד הציבור, פסולים מלדון בעניינם של מי שסייעו להם לצאת ממצוקה או שפעלו לקידומם ולמעמדם או שמנעו מהם השפלה.

בשונה ממה שראינו עד כה בעניין קבלת טובת הנאה, יש שהפְּסול שבפעולה השלטונית אינו צופה פני עבר אלא פני עתיד. כן הוא הדבר כשעובד הציבור מצוי בניגוד עניינים העלול להטות את החלטתו בשל שיקולים אישיים או זרים. להלן נדון בעניין זה.

ניגוד עניינים
כבר התנאים נדרשו לבעייתיות של ניגוד עניינים בקרב עובדי הציבור17. וכך נאמר בתוספתא:
אין מלך ולא כהן גדול יושבין בעיבור שנה"18.
ונתבראה הלכה זו בתלמוד הבבלי19:
"מלך - משום אפסניא; כהן גדול - משום צינה.
ופירש רש"י:
"משום אפסניא" - מחלק ממון לחיילותיו כך וכך לשנה, ונוח לו שיהו כל השנים מעוברות. "כהן גדול" - אינו רוצה שתתעבר שנה מפני הצינה, שצריך לטבול ולקדש ביום הכיפורים חמש טבילות ועשרה קידושין, ואם תתעבר שנה, הרי תשרי במרחשוון, וצינת מרחשוון תהיה בתשרי.
המלך והכוהן הגדול הם בעלי עניין (אינטרסנטים) בעיבור השנה. ויושם אל לב, אין למלך עניין אישי אלא מוסדי. המלך מעוניין בעיבור השנה, משום שהוא משלם את שכר חייליו אחת בשנה. לפיכך, הוא מעוניין שתתארך השנה, כדי שישרתו חייליו זמן רב יותר ויקבלו שכר של שנה רגילה אף שהשנה מעוברת. יש אומרים20 שהמלך מעוניין דווקא שהשנה לא תתעבר, משום שבעקבות זאת יתגייסו בני השנתון החדש לשירות צבאי חודש אחד מוקדם יותר. בין כך ובין כך, עקב העניין המוסדי של המלך, נאסר עליו להשתתף בהכרעה על עיבור השנה. אף על הכוהן הגדול נאסר להשתתף בהחלטה זו. האינטרס של הכוהן הגדול הוא שהשנה לא תתעבר, שכן אם תתעבר, תתבצע עבודת יום הכיפורים המוטלת עליו חודש אחד מאוחר יותר, ובעונה זו של השנה כבר קר יותר, ויקשה עליו לטבול21 או להלך יחף על רצפת בית המקדש22. משום כך, מנעו חכמים גם מן המלך וגם מן הכוהן הגדול להיות שותפים בהליך עיבור השנה. הלכה זו יש בה כדי ללמדנו עד כמה עובד הציבור צריך להיות מנותק משיקולים זרים בעת החלטתו בענייני הציבור. עצם קיומו של עניין זר, אף אם אינו אישי, יש בו כדי למנוע ממנו להיות שותף להחלטה הנוגעת לכלל הציבור.

אחת השאלות העולות בקשר להגדרת עברת המרמה והפרת האמונים היא: האם פעולה נחשבת לפעולה בניגוד עניינים רק כשמעורב בה עניין כלכלי? או שמא הוא הדין גם ביחס לעניינים אחרים. לכאורה, מן המקורות הנזכרים לעיל, עולה שגם אינטרס מוסדי הזר לשיקולים הענייניים, מעמיד את בעליו בניגוד עניינים, וודאי שכך הוא הדבר כשיש עניין אישי אף אם אינו כלכלי. אבל ראוי לזכור שהמקורות לא עסקו בפן הפלילי של ניגוד עניינים אלא בפן המנהלי שלו בלבד.

בפנקסי הקהילות, ניתן למצוא עיסוק נרחב בשאלת ניגוד העניינים של מנהיגי הציבור ועובדיו. בפנקס הקהילה של פוזנא, נקבע שאסור למנהיגי הציבור להתערב בשומות מס של קרוביהם23. עוד נקבע בהן באופן כללי שאסור לפרנסים להיות נוכחים בעת קבלת החלטות בענייניהם של קרוביהם24. בוונציה נתקבלה החלטה שכל נישום רשאי לדרוש שמי ששונא אותו לא יערוך את השומה שלו25. במדינת מעהרין, נקבע שאין בידי השמאים להכריע בדבר גובה המס של קהילה מסוימת, אם הם חברים בה26. בפוזנא נתקבלה החלטה שמוכסים שיש להם עניין בסחורות המועברות במכס יהיו מנועים מלעסוק בענייני הסחורות במכס27.

שאלה נוספת שעלתה בדיונים על תיקון החוק היא הגדרת היקף מעגל הקרבה הראוי להעמיד בגינו את עובד הציבור במצב של ניגוד עניינים. במהלך הדיונים נידונה השאלה אם לצמצם את מעגל הקרבה לבני משפחה בלבד או שמא להרחיבו למעגלים נוספים. המקורות שהזכרנו לעיל מעידים כי לפי המשפט העברי, מעגל הקרבה המעמיד את עובד הציבור במצב של ניגוד עניינים הוא רחב, והוא עשוי לכלול אף השתייכות לקבוצה מסוימת שמצבה עשוי להשתפר בעקבות ההחלטה, השתייכות לעיר מסוימת או לקהילה מסוימת שהנושא הנדון עוסק בה או השתייכות לקבוצת התייחסות שהדיון עוסק בה.

"הנודע ביהודה" פסק באופן כללי ונחרץ שנבחרי הציבור אין להם סמכות לפסוק בנושאים שהם מצויים בהם בניגוד עניינים. וזה לשונו28:
מכל מקום בדבר שהם עצמם נוגעים בדבר אינם נקראים טובי העיר29 בזה, ואטו [=והאם] טובי העיר כשרים לדון לעצמם? ובענייני המס הם עצמם נוגעים בדבר, ובהדיא [=ובמפורש] מבואר... דכל צרכי ציבור שאינם יכולין להשוות עצמם יש להושיב כל בעלי בתים הנותנים מס.
"הנודע ביהודה" דימה את החלטת נבחרי הציבור בעניינים שהם מצויים בהם בניגוד עניינים להכרעה שיפוטית של השופט בענייניו הפרטיים. הוא אף קבע שבהחליטם בעניינים אלה, אין להם מעמד של נבחרי ציבור. ניתן לומר אפוא ש"הנודע ביהודה" סבור שהחלטה של ממוני הציבור שנתקבלה בניגוד עניינים אינה רק voidable אלא void.

ניגוד עניינים בין עובדי הציבור ונבחריו
הקהילות נתנו דעתן להפרדה בין הדרג הפוליטי, הנבחר, לבין הדרג המקצועי, הממונה. נקבע שאין אדם רשאי להימנות על שני הדרגים כאחד, "כי שום איש אינו יכול להיות כאחד גם אדון וגם משרת"30.

בחלק מן הקהילות, אף נאסרה קרבת משפחה בין הדרג הפוליטי (הפרנסים) לבין הדרג המקצועי31. לעניין זה יש השפעה מעשית לעניין הדרך שראוי ללכת בה במדינה מודרנית, שאף בה יכול להיווצר ניגוד עניינים בין עובד מדינה לבין קרובו, שהוא נבחר ציבור.

ויש שחברי אותו גוף ציבורי עצמו עשויים להימצא במצב של ניגוד עניינים. הרמב"ם פסק בעניין הדיינים32:
כל שני תלמידי חכמים ששונאים זה את זה, אסורין לישב בדין זה עם זה, שדבר זה גורם ליציאת משפט מעוקל. מפני השנאה שביניהן, דעת כל אחד נוטה לסתור דברי חבירו.
כנזכר לעיל, נקבע שממוני הציבור כמוהם כדיינים. אכן, בליטא33 ובקהילה אחרת הובהר לממוני הציבור34:
כל שכן שעוונם גדול מנשוא אם יתקשרו זה עם זה בקשרים ולעשות קנוניא להיות דבוקים יחד בדעה אחת... להיות קושרי קשרים.
סיכום
נוכחנו לדעת כי חרף אי-קיומה של מדינה ריבונית ברוב ימיה של ההיסטוריה היהודית, חכמים נתנו דעתם בהיקף משמעותי לנורמות התנהגותם של ממוני ונבחרי הציבור. הודגש שנבחרי הציבור ועובדיו מחויבים להתנהגות מוסרית ברמה גבוהה. כבר בתקופה קדומה, הושווה מעמד עובדי הציבור למעמד הדיינים, ונקבע שיש להחיל עליהם את הנורמות הפליליות והאתיות שנקבעו כלפי הדיינים. בהקשר לזה, בחנו את היקף איסור קבלת טובות ההנאה של עובדי הציבור ונבחריו ואת חובתם להימנע מניגוד עניינים.
הערות:
1. בג"ץ 2534/97 ח"כ יהב נ' פרקליטת המדינה, פ"ד נא(3) 1, 17.
2. פ/2479/17 הצעת חוק העונשין (תיקון- מרמה והפרת אמונים) התשס"ז-2007. הצעת החוק מבוססת על עבודת מחקר של צוות במכון הישראלי לדמוקרטיה, בראשות פרופ' מרדכי קרמניצר: עבירת מרמה והפרת אמונים - בין המשפט המצוי לדין הרצוי (טיוטה), תשס"ז.
3. העמק דבר, דברים י, יב.
4. ירושלמי, פאה, פרק ח, הלכה ו.
5. תרומת הדשן, פסקים וכתבים, סימן ריד. השוואה זו נידונה בהרחבה, ולא נחזור כאן על הדברים. ראה: נ' רקובר, שלטון החוק בישראל, ירושלים תשמ"ט, עמ' 99-96; א' שוחטמן, "טוהר השיפוט וטוהר המנהל הציבורי", פרשת השבוע, שופטים, תשס"ג, גיליון מס' 135; ר"ש קליינמן, "ניגוד עניינים של עובדי ציבור", פרשת השבוע, קרח, תשס"ד, גיליון מס' 169; R. S. Kleinman, Conflicts of Interest of Public Officials in Jewish Law: Prohibition, Scope and Limitations, JEWISH LAW ASSOCIATION STUDIES 10 (2000) 93; ר"ש קלינמן, "מאוּלמו של הדיין לעולמו של עובד הציבור: שלושה דגמים לפתרון מצבים של ניגוד עניינים", בתוך: י' חבה וע' רדזינר (עורכים), עיונים במשפט עברי ובהלכה: דיין ודיון, רמת גן תשס"ז, עמ' 187-159; א' הכהן, איסור ניגוד עניינים במשפט העברי, בתוך: ד' ברק-ארז (עורכת), המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים תשס"ח [בדפוס]. וראה הפניותיהם.
6. רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כג, הלכה א. מקורו בברייתא בכתובות קה ע"א.
7. פלפולא חריפתא על הרא"ש, סנהדרין, פרק שלישי, אות ש (מובא בפתחי תשובה, חושן משפט, סימן ט, ס"ק א, וסימן לד, ס"ק כח).
8. כתובות קה ע"ב. וראה ר' שלו-גרטל, "על טוהר השיפוט ועל פסלות שופט", פרשת השבוע, שופטים, תשס"א, גיליון מס' 40.
9. על דרכו הקזואיסטית של התלמוד, ראה בין השאר: מ' אֵלון, המשפט העברי תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, ירושלים תשמ"ח, עמ' 849 ואילך.
10. מרדכי, סנהדרין, סימן תרפג. עמדת רבנו תם נזכרת אף בשו"ת מהרי"ק, שורש כא.
11. הבחנה דומה הבחין בית המשפט העליון בעניין עובדי ציבור בין מעשים שלא ייעשו, שהם מתחום האתיקה, ובין מעשים העולים לכדי עברה פלילית. ראה דנ"פ 1397/03 מדינת ישראל נ' שבס, פ"ד נט(4) 385, בעמ' 438.
12. תוספות, סנהדרין ח ע"א, ד"ה פסילנא לך; כתובות קה ע"ב, ד"ה לא למאן. ר' משה פיינשטיין הדגיש כי דעה זו מתייחסת למקרים שרוב בני אדם אינם רואים בהם טובת הנאה של ממש, כגון הושטת היד בעת היציאה מן המעבורת, "אבל שוחד דברים כזה שמגדילו על שאר דיינים הוא שוחד דברים שמחשיבין זה הרבה אנשים מסתבר שלכולי עלמא יש לפסול" (אגרות משה, חושן משפט, חלק ב, סימן כו, סוף ענף ג).
13. רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כג, הלכה ג.
14. כסף משנה על הרמב"ם, שם; בית יוסף, חושן משפט, סימן ט, סעיף א, ד"ה מאד מאד.
15. ראוי לומר שהרי"ף והרא"ש לא הזכירו מקרים אלה בחיבוריהם. נאמן לכללי פסיקתו, צעד בעקבותיהם רבי יוסף קארו, כשהשמיט אף הוא מקרים אלה מחיבורו, שולחן ערוך.
16. בחיבורו בית חדש, על הטור, חושן משפט, סימן ט, ס"ק ד, ד"ה ולא שוחד ממון בלבד.
17. להרחבה בנושא זה, ראה לעיל, הערה 5.
18. תוספתא, סנהדרין ב, יד.
19. סנהדרין יח ע"ב.
20. מרגליות הים לסנהדרין, שם, הסובר שזהו פירוש הרמב"ם. ראה רקובר (לעיל, הערה 5), עמ' 94.
21. פירושו של רש"י, ד"ה כהן גדול.
22. לדעת בעלי התוספות, הכוהן הגדול לא היה צריך לחשוש מטבילה בימות הקור, משום שנהגו לחמם את המים. ראה ד"ה משום צינה.
23. פנקס הכשרים של קהילת פוזנא, א' תרז, החלטה משנת 1649 (מובא אצל נ' בר-אילן, משטר ומדינה בישראל על פי התורה, ירושלים תשס"ז, עמ' 691, הערה 22).
24. פנקס הכשרים של קהילת פוזנא, החלטה כב משנת 1526.
25. A Separate Republic, II Libro Grande [27r] - [27v] .p. 38 (מובא על ידי בר אילן שם, עמ' 702, הערה 34).
26. תקנות מדינת מעהרין, לט, שנת 1650 (מובא על ידי בר אילן, שם, עמ' 703, הערה 35.
27. פנקס הכשרים של קהילת פוזנא, רמד, החלטה משנת 1634 (מובא על ידי בר אילן, שם, עמ' 703, הערה 39).
28. שו"ת נודע ביהודה, מהדורה קמא, חושן משפט, סימן כ. הדעה הנזכרת בסוף דבריו, ולפיה בענייני מס מקבלי ההחלטות הם נוגעים בדבר, ולכן אין לפעול בעניין זה בדרך של דמוקרטיה ייצוגית, מופיעה כבר אצל המהר"ם בר' ברוך מרוטנברג (הגהות מיימוניות, הלכות תפילה ונשיאת כפיים, פרק יא; תשובות מיימוניות, קניין, סימן כז) וכן ברמ"א (בהגהתו לשולחן ערוך, חושן משפט, סימן קסג, סעיף א, כנזכר בתשובת "הנודע ביהודה"). וראה י' קפלן, "רוב ומיעוט בהכרעות בקהילה היהודית בימי הביניים", שנתון המשפט העברי, כ, ירושלים תשנ"ז, עמ' 231, 235, 254-248.
29. "טובי העיר" מציין בספרות התלמודית את נציגי כלל תושבי העיר, ואילו "מעמד אנשי העיר" מציין את אספת כלל תושבי העיר, שהייתה הסמכות העליונה בעיר. ראה קפלן, עמ' 216 וההפניות שהובאו שם, בהערה 15.
30. פנקס ועד ארבע ארצות, תרמב, שנת 1649 (מובא על ידי בר אילן, שם, עמ' 706, הערה 76).
31. תקנות מדינת מעהרין, ועד אויסטרליץ, תרה, משנת 1632 (מובא על ידי בר אילן, שם, הערה 78).
32. רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כג, הלכה ז. וכן נפסק בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן ז, סעיף ח. ר' יעקב עמדין (גרמניה, המאה הי"ח) פסק שגם שני אוהבים פסולים לדין, משום שכל אחד יקיים את דברי חברו, ונמצאת דעת השלישי בטלה. יסוד דבריו בתפיסה ששלושת הדיינים צריכים להיות עצמאיים בהבעת עמדותיהם (שו"ת שאילת יעבץ, חלק ב, סימן א, ד"ה והנה אנא).
33. פנקס מדינת ליטא, שצט, משנת 1629 (מובא על ידי בר אילן, שם, עמ' 220, הערה 29).
34. פנקס קהילת שנייטאך, עמ' 164, אות טז (מובא על ידי בר אילן, שם, שם, הערה 30).


מקור הערך: עו"ד יעקב שפירא, ממונה, המחלקה למשפט עברי במשרד המשפטים ומרצה למשפט עברי. גיליונות פרשת השבוע, משרד המשפטים פרשת קרח, תשס"ח, גיליון מס' 320 עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן