לדף ראשי



באביב 1941 הוחל בהקמת מחנה עונשין ועבודה, ובאביב 1942 הוחל בהקמת מחנה ההשמדה. הקמתו הושלמה ב-22 ביולי, ולמחרת החלו השילוחים אלין מגטו ורשה. שטח המחנה היה 2.5 ק"מ מרובעים, ובו שלושה אזורים: אזור המגורים של אנשי הס"ס (20-30 איש), הזקיפים האוקראינים (90-120 איש) והאסירים שהועסקו בעבודות המחנה (700-1,000 איש, וכן המשרדים ובתי המלאכה; אזור הקבלה, אליו הגיעו רכבות הגירוש, בו התפשטו הקורבנות וכן מחסני הרכוש השדוד; ואזור ההשמדה, ובו שלושה תאי גזים ובורות לקבורת הגופות.

הקורבנות היו מגיעים ברכבות דחוסות, בנות 50-60 קרונות ובהן 6,000-7,000 איש. התנאים ברכבות גרמו למותם של עשרות ואף מאות עוד בדרך. מאות אחרים נהרגו כאשר ניסו לברוח מהרכבות. הקורבנות הורדו מהרכבות בצעקות ובדרבוני שוטים, הועברו לאזור הקבלה ושם נאמר להם (בשילוט ובעל-פה) שעליהם להתקלח בטרם ימשיכו בדרכם למקומות "יישובם מחדש". הם הצטוו להתפשט ולהניח את בגדיהם בצורה מסודרת. משם הועברו הקורבנות, באזור שכונה "הצינור", אל תאי הגזים שהוסוו כמקלחות. מן הגופות נעקרו שיני זהב, ונערך בן חיפוש למציאת חפצי ערך באיברים אינטמיים. בסך הכול נרצחו בטרבלינקה, עד אפריל 1943, קרוב למיליון יהודים – כ-750,000 מהם משטחים הגנרלוברנמן והיתרה ממחוז ביאליסטוק, טרזין, יוון, מקדוניה ותרקיה.

במרס 1934 הורה הימלר לפתוח את קברי ההמונים ולשרוף את הגופות, פעולה שנמשכה כחצי שנה ואחריה עמד המחנה להיסגר. לאור זאת החליטו מפקדי המחתרת היהודית במחנה, שהתארגנה בתחילת 1943, למרוד בטרם יירצחו האסירים שנותרו. המרד בוצע ב-2 באוגוסט 1943, ומאות אסירים ניסו לברוח, אך רק 70 מהם ניצלו עם תום המלחמה; מרבית הבורחים נורו מייד או נתפסו כעבור זמן קצר. בריחות של יחידים מן המחנה היו גם בחודשים הראשונים להפעלתו, אך רוב הבורחים נלכדו. במרידה נשרף רוב המחנה, ואחריה הוא פורק וטושטשו כל הסימנים לקיומו. כיום יש במקום אתר הנצחה ממלכתי, אם כי לא נותר אף שריד של המחנה. רבים מאנשי סגל המחנה הועמדו לדין.

מתוך עדותו של אליהו רוזנברג במשפט דמיאניוק: "כשהקורבנות היו בפנים [בתאי הגזים], הראשונים לא ידעו איפה נכנסים, לא ידעו מה מצפה להם בפנים. אבל כשכבר התמלא התא, התחלתי לשמוע מצד שני בכי איום, צעקות איומות ''מאמע, טאטע', אמא, אבא, שמות של ילדים. היה חושך בפנים, לא ראו שום דבר... הצעקות היו איומות הבכי היה איום. 'מאמע, טאטע... שמע ישראל'. וכך זה קרה... אחרי עשרים רגע השתתק הכול והתחלתי לשמוע גניחות של אנשים, ואז לאט לאט הכול השתתק". (פסק דין דמיאניוק, עמ' 67)

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן