לדף ראשי



החל בתקופות ההיסטוריות הקדומות ביותר היוו הגפן ותוצרתה, יחד עם החיטה והשעורה, את הענף הכלכלי החשוב ביותר של הארץ. קרובים לה בחשיבותם היו התאנה והזית. היא אחת משבעת המינים בהם נשתבחה ארץ ישראל.מאות פעמים הוזכרו בתנ"ך: גפן, כרם, ענבים, יין, תירוש, שכר, חמר, צימוקים וחומץ. עשרות מונחים נתייחדו לחלקי הגפן, לפרייה ולעבודות הכרם. הגפן מסמלת את עם ישראל וגורלו. הפתגם "איש תחת גפנו ותחת תאנתו" מסמל את העבר המזהיר ואת חזון העתיד. בספרות חז"ל, בהלכה ובאגדה מצויים אלפי אזכורים של הגפן וכל הקשור בה.

תפוצה
תחילה סברו שמוצאה של הגפן מקדמת אסיה, ברם בחפירות ארכיאולוגיות נתברר כי עוד בזמנים פריהיסטוריים גידלו את הגפן באזורים שונים בעולם, ואפשר שלגפן התרבותית היו אזורי מוצא אחדים. לפי הסיפור המקראי (בראשית ט,כ) נטע נח כרם לאחר המבול, כנראה בסביבת הרי אררט, מקום חניית התיבה.

גידולה של הגפן בארץ קדום מאוד, סאנהת המצרי (סוף האלף השני לפנסה"נ) כותב, שמלך מצרים מינה אותו למושלה של ארץ כנען: "ארץ טובה היא, יאא שמה. תאנים בה וענבים, ויין לה - רב ממים, דבשה למכביר ושמנה לרוב וכל פרי על עציה".

בארץ מגדלים זנים רבים של הגפן התרבותית. גפן הבר אינה גדלה בארץ. לפי הכתובים גידלו את הגפן בסדום, לפני הפיכתה (דברים לב,יב). בגודל אשכלותיהן הצטיינו הגפנים שבעמק חברון (במדבר יג,כג). באדום ובמואב הרבו לגדל גפנים (במדבר כ,יז, כב,כד). מפורסמת הייתה 'גפן שבמה' שבמואב (ישעיהו טז,ח). בעמון הוזכר המקום 'אבל כרמים' (שופטים יא,לג). גם בזמן המשנה צוינו 'דליות שבאבל' כגפנים אפילות, שהן האחרונות להבשלה (תוספתא שביעית ז,טו).

שמשון פעל בסביבות 'כרמי תמנתה' שבשפלת יהודה (שופטים יד,ה). 'בית הכרם' נמצא בנחלת יהודה, לא הרחק מירושלים (ירמיהו ו,א, נחמיה ג,יד). על נחלת יהודה נאמר בברכת יעקב: "אסרי לגפן עירה ולשרקה בני אתונו, כבס ביין לבושו ובדם ענבים סותה" (בראשית מט,יא). 'נחל שורק' (שופטים טז,ד), הנמשך מירושלים לים, נקרא על שם שורק--שורקה, הגפן המשובחת שיינה אדום .

המחולות בכרמי שילה הפכו למאורע היסטורי של הצלת שבט מכליה (שופטים כא,כא). סיפור טראגי קשור בכרמו של נבות היזרעאלי (מלכ"א, כא). מפוארים היו כרמי שומרון והר אפרים (ישעיהו כח,א ואילך). אלה הושמדו עם חורבנה של מלכות יהודה, וירמיהו מנחם: "עוד תטעי כרמים בהרי שומרון, נטעו נוטעים וחללו" (לא,ה).

בתקופת בית-שני טבעו מלכי בית חשמונאי את הגפן והתמר על מטבעותיהם. זו טבועה גם על מטבעות בר-כוכבא. לפי המשנה (מדות ג,ח) הייתה קבועה בפתחו של ההיכל גפן של זהב. גם ההיסטוריון הרומאי טקיטוס מזכיר עובדה זו (Historiae 5, 5). יוסף בן מתתיהו מציין לשבח את כרמי עמק גינוסר (מלחמות ג: י,ח). בזמן המשנה ציינו את 'יין השרוני' ו'יין הכרמלי' (תוספתא נדה ג,יא, בבלי שם כא, ע"א). לפי האגדה היו אשכולות הענבים של גבלא בגודל עגלים (כתובות קיב, ע"א). בגליל היו הגפנים נפוצות פחות מן הזיתים, ולכן אמרו: "בגליל יין עדיף משמן" (נזיר לא, ע"ב). ביהודה היו כרמי יין מרובים מאוד, אך בסוף המאה השלישית לסה"נ מציין האמורא רבי אילא: "בראשונה היו ענבים מרובות ... ועכשיו אין ענבים מרובות" (ירושלמי דמאי, פ"א, ה"א, כא, ע"ד).

בימי כיבוש הארץ בידי המוסלמים הצטמצמו שטחי הכרמים, בשל איסור שתיית יין על המוסלמים. הכליף אל-חאכים הורה לעקור כרמי גפנים המיועדות ליין בארץ-ישראל. אף-על-פי-כן לא נכחדו הכרמים לחלוטין.

עם חידוש היישוב היהודי-אשכנזי בירושלים, במחצית השנייה של המאה הי"ח, התפתחה תעשיית היין ברחוב היהודים בעיר העתיקה. משפחות פינס, ילין, ריבלין ואחרים טרחו בהכנת יין במרתפי הבתים. על הכנת יין ביתי יודעים אנו אף מעדויות ותיקי היישוב היהודי בחברון ובצפת. אנשי היישוב הישן בירושלים פיתחו את תעשיית היין הפרטית לכדי כמה יקבים מסחריים שפעלו בעיר העתיקה, במוצא ובמאה שערים.

"עם ייסוד בית-הספר החקלאי מקוה-ישראל בשנת 1870, נטעו בו כרם ענבים, רובו ענבי-יין ומיעוטו ענבי מאכל... המתיישבים היהודיים הראשונים התעניינו בעיקר בענבי-יין, משום שבארץ כבר היו כרמים רבים של ענבי-מאכל... את כרמי-היין הנרחבים הראשונים נטעו בראשון-לציון בשנת 1885, מזמורות שנלקחו מהכרם במקוה-ישראל. בשנת 1889 הוקם היקב הגדול בראשון-לציון. בתקופה ההיא נוספו עוד מרכזים לכרמי יין - ראש-פנה בגליל, זכרון-עקב ובנותיה בשומרון" (אסף גור - פירות ארץ-ישראל).

בהשפעת הברון רוטשילד, פותח ענף הגפן והיקב במושבות הראשונות, והיה לאחד ממקורות הפרנסה העיקריים למחדשי היישוב היהודי החקלאי בארץ. יקבי ראשון-לציון נותרו עד היום כסמל לתהליך חידוש היישוב היהודי-הציוני בארץ. שם ביקב, מצויים משרדי "אגודת-הכורמים", בהם מרוכז חומר ארכיוני רב ומעניין בנושא הגפן והיקב. רוב החומר ראה אור בספר עב-כרס: תולדות אגודת הכורמים, מאת א. עבר-הדני, הוצאת האגודה, 1966.

מבנה הגפן וחלקיה
במקרא הוזכרו המונחים הבאים לחלקי הגפן, במיוחד לענפיה: בן, בד, דליה, זלזל, זמורה, חוטר, יונק, כנה, מטה, נטישה, נצר, סלסלה, ערש, ענף, פארה, קח, קציר, שלוחה. במשל הגפן של יחזקאל מובא תיאור מיוחד במינו על נשר שעיסוקו בגננות ובגידול הגפן, וצוינו שם חלקיה: "ויקח מזרע הארץ ויתנהו בשדה זרע, קח על מים רבים, צפצפה שמו. ויצמח ויהי לגפן סורחת, שפלת קומה, לפנות דליותיו אליו ושרשיו תחתיו יהיו. ותהי לגפן ותעש בדים ותשלח פארות... והנה הגפן הזאת כפנה שרשיה עליו ודליותיו שלחה לו, להשקות אותה מערוגות מטעה... להיות לגפן אדרת" (יחזקאל יז, ה--ט).

על-פי הפילולוגיה קשה לקבוע את ייחודם המורפולוגי המדויק של אותם מונחים רבים הקשורים בחלקי הגפן, שרובם כנראה שמות נרדפים. 'גפן סורחת' היא גפן 'שפלת קומה', שזמורותיה שרועות על פני הקרקע, זו הנקראת 'רוגלית' בלשון המשנה (פאה ז, ח). אותן זמורות קרויות כנראה 'נטישות' (ירמיהו מח,לב), קצירים ויונקות (תהלים פ,יב, איוב יד, ז,ט). 'גפן אדרת' היא גפן שסמכוה לעץ, לגדר או לקנים, כדי שתתרומם ותטפס מעליהם. זמורותיה הן ה'דליות' ובמשנה שמה של גפן כזו 'דלית' (פאה ד,א). אותם נצרים מסולסלים, הגדלים ליד העלים ובעזרתם מטפסת הגפן, קרויים 'קנוקנות' (חולין צב, ע"א). אפשר שהן ה'סלסלות' שבכתוב "השב ידך כבוצר על סלסלות" (ירמיהו ו,ט). במשך השנים מתעבות הדליות ל'בדים' ומהן מסתעפות 'פארות': "ותעש בדים ותשלח פארות" (יחזקאל י"ז, ו).

בלשון המשנה נקראת שורת גפנים מודלות 'עריס', זה זהה כנראה עם 'ערש' בכתוב: "אף ערשנו רעננה" (שיר השירים א,טז), כלומר כרמנו ירוק. מונח אחר לענף מטפס של הגפן הוא 'בן', ולו נמשל יוסף: "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין, בנות צעדה עלי שור" (בראשית מט,כב). נראה כי 'בן פורת' הוא ענף פורה, ו'בנות' היא צורת ריבוי של 'בן'. הדימוי הוא לזמורות הגפן המטפסות על החומות ועל גדרות האבן, בעוד שורשי הגפן יונקים מן המעיין. אכן מצינו 'בן' במקביל ל'כנה', היינו שתיל, ייחור: "ופקוד גפן זו, וכנה אשר נטעה ימינך, ועל בן אמצת לך" (תהלים פ,טו--טז).

בשם 'שריג' קרויה הזמורה הצעירה הנושאת את אשכלות הניצה והענבים: "ובגפן שלשה שריגים, והיא כפרחת עלתה נצה, הבשילו אשכלותיה ענבים" (בראשית מ,י). הגפן משירה את עליה בחורף: "כנבל עלה מגפן" (ישעיהו לד,ד), ובפרקי דרבי אליעזר (פנ"א) נאמר: "הגפן והתאנה נובל עלה מהם והם עומדים עץ יבש, וחוזרות ופורחות ונוצצות וצומחות ומוציאים עלים חדשים". משנשרו העלים, גוזמים-זומרים במזמרה את השריגים שגדלו בשנה האחרונה. אלה כונו בשמות זמורה, זלזל ונטישה: "וכרת הזלזלים במזמרות ואת הנטישות הסיר התז" (ישעיהו יח,ה). אמנם אפשר שאין כאן מונחים זהים, אלא שכל אחד מהם מציין סוג שונה של גיזום וזמירה. ואכן מצינו בספרות חז"ל מונחים טכניים לסוגי גיזום וזמירה בגפנים כגון זינוב (משנה שביעית ד,ו), ויתור, כיוון וצידוד (ירושלמי שביעת פ"ד,ה"ב. שני הראשונים מתייחסים לגיזום-זמירה, והאחרונים לגיזום לשם מתן צורה לגפן או לצורך הדלייתה. נהוג לגזום את הרוגלית - הגפן הסורחת - סמוך לפני הקרקע ולהותיר רק גזע נמוך ו'עיניים' מעטות, בדלית מותירים את ההסתעפויות העבות.

באביב מלבלבת הגפן ומצמיחה נצרים רכים, הם 'לולבי גפנים' (משנה ערלה ג,ז), הניתנים למאכל לאחר התקנה במלח או בחומץ. אלה מתארכים לזמורות נושאות האשכולות. אפשר שלהן כינוי נוסף - 'חוטר' - בכתוב "ויצא חוטר מגזע ישי" (ישעיהו יא,א). לגפן - כוח התחדשות רב, גם משנגדע גזעה היא מצמיחה משורשיה נצרים: "ונצר משרשיו יפרה" (ישעיהו, שם). אותם נצרים מתעבים ויוצרים גזע חדש - ה'כנה': "ועמד מנצר שרשיה - כנו" (דניאל יא,ז).

'לולבי גפנים' אינם אלא ענף מלבלב, המכיל בצורה מזערית את הזמורה, על כל מרכיביה לעתיד. בלולב נמצאים העלים כשהם עדיין קטנים ומקופלים. עם גדילת הזמורה הם הופכים לעלים - טרפים (יחזקאל יא,ה). הוצאת הניצנים והלולבים בצמח קרויה בתנ"ך 'פריחה' (שלא כבימינו שמונח זה מציין את הוצאת הניצה ופתיחתה). וכך יש להבין "פרחה הגפן, פתח הסמדר" (שיר השירים ז,יג). לאחר הלבלוב בוקעים מחיקי העלים אשכולות הניצה. זו קרויה 'סמדר'. מונח שמשמעו על-פי הסורית עמידה הפוכה, והוא קשור במבנה המיוחד של פרח הגפן הזעיר: עלי העטיף שלו אינם נמצאים, כבשאר הפרחים, בבסיס הפרח, כי אם בראשו. כשהוא סגור הם יוצרים כמין כיפה, הנושרת מהר והפרח נפתח - "פתח הסמדר". בשעה זו מתגלים חמשת האבקנים ועמוד העלי. אחרי ההאבקה מתפתחת השחלה לענב בוסר: "כתם פרח ובסר גמל יהיה נצה" (ישעיהו יח,ה) הנצה הופכת לברי בוסר הגומל והופך לעינב - "והיא כפרחת עלתה נצה, הבשילו אשכלותיה ענבים" (בראשית מ,י).

ה'בסר' הוא ענב בלתי בשל, קשה וחמוץ. במהלך גדילתו הוא מתמלא נוזלים ונעשה שקוף. דרגת הבשלה זו נקראת במשנה (מעשרות א,ב) 'הבאשה': "מאימתי הפירות חייבים במעשרות... הענבים והבאושים משהבאישו". והירושלמי (פ"א, ה"ב, מח, ע"ד) מסביר: "משיקראו באישה... והיא שתהא חרצנה שלהן נראית מבחוץ". יש ענבים שזה מצב הבשלתם הסופי, הם ה'באושים' שבישעיהו, ה,ג.: "ויקו לעשות ענבים ויעש באושים". הבאושים הם ענבים 'לבנים' (למעשה ירקרקים), שאינם מאדימים ואין הם טובים להכנת יין אדום ומתוק, שהיה לפי טעמם של אבותינו. הם העדיפו הרבה יותר את גפן ה'שורק' או ה'שורקה', שמענביה הפיקו יין אדום.

אשכול הענבים עשוי כרגיל 'שדרה' מרכזית, שממנה מסתעפות ה'פסיגות' (משנה עוקצין א,ה), שהם אשכולות קטנים יותר. הפסיגות מונחות זו ע"ג זו, ארוכות בחלקו העליון של האשכול ומתקצרות בסופו. בדרך זו הוא מקבל צורת חרוט, שחלקו העליון נקרא 'כתף' והתחתון 'נטף' (תוספתא פאה ג,יא). 'עוללות' הם אשכולות "שאין להן לא כתף ולא נטף" (משנה פאה ז,ד), כלומר שהם חסרות שדרה. כזאת היא לרוב צורת אשכולות הענבים המאחרים בהתפתחותם: "כעוללות אם כלה בציר" (ישעיהו כד,יג). לפעמים המצב בכרם גרוע כדי כך שה'כרם כולו עוללות' (פאה ז,ד). יש שעוללה מכילה ענב בודד - 'גרגר יחידי' (משנת פאה שם). היחיד של ענבים הוא 'ענב' (דברים לב, יד, ובמשנה נדרים יא,ו). בלשון המשנה גם גרגר, גרגיר ופרידה (פאה ו,ה, מידות ג,ח). הענב קשור ל'פסיגה' ולאשכול על-ידי 'עוקץ' (ירושלמי ברכות פ"ו,ה"א, י, ע"א. וכן: תוספתא עוקצין א, א: 'עוקץ עינב'), ומקום חיבורם הוא ה'חותם'. הקליפה היא 'זג', זו עוטפת את ציפת הפרי שבתוכה ה'חרצן' או ה'חרצנה' (משנה טהרות י,ה).

אזורי גדילתה של הגפן הם נרחבים - 'מדן עד באר שבע' (מלכ"א ה,ה). ישנן גם עדויות על גידולה בהר הנגב, בימי מלכי יהודה ואח"כ בתקופה הנבטית. לא כל הקרקעות טובות לגידולה, היא משתרשת ומתפתחת יפה בקרקע שתשתיתה קירטונית, היינו סלע רך, אך לא שסלעה גירני קשה. רווחה מסורת שתושבי כנען לפני כיבושה ע"י בני ישראל "היו בקיאים בישובה של ארץ ישראל, שהיו אומרים מלוא קנה זה לזית, מלוא קנה זה לגפנים" (שבת פה, ע"א).

הגפן בשיר הכרם

"אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן: וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ וַיִּטָּעֵהוּ שׂרֵק וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ וְגַם יֶקֶב חָצֵב בּוֹ וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים: וְעַתָּה יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלַם וְאִישׁ יְהוּדָה שִׁפְטוּ נָא בֵּינִי וּבֵין כַּרְמִי: מַה לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי וְלא עָשִׂיתִי בּוֹ מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים: וְעַתָּה אוֹדִיעָה נָּא אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר אֲנִי עשֶׂה לְכַרְמִי הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר פָּרץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס: וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה לא יִזָּמֵר וְלא יֵעָדֵר וְעָלָה שָׁמִיר וָשָׁיִת וְעַל הֶעָבִים אֲצַוֶּה מֵהַמְטִיר עָלָיו מָטָר: כִּי כֶרֶם יהוה צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאִישׁ יְהוּדָה נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה"

בשיר הכרם של ישעיהו (ה,א--ד) ניתן תיאור ציורי ורב-גוני, של דרך גידול הגפנים. תקציר - כעין תרשים של ציור - של שיר הכרם נמצא בפרק כז: "ביום ההוא כרם חמר ענו לה. אני ה' נוצרה, לרגעים אשקנה, פן יפקוד עליה, לילה ויום אצרנה". ובהמשך בא האיום בהפקרת הכרם לשמיר ושית ואף בהצתתו.

משוכלל ומיוחד במינו המבנה האומנותי של שיר הכרם שבפרק ה. הוא מתאר מחזור שלם של שתים-עשרה עבודות בכרם בשני חלקים המשלימים זה את זה. האחד מונה את המעשים בהכשרת שדה-בור לכרם, והשני מונה את הפעולות והמחדלים לקראת החזרתו למצבו הראשוני - שמיר ושית. שני חלקים אלה משלימים את המעגל. ה'מחדל' רומז למעשה החיובי בתנאים תקינים. וכך בצמצום לשון ובהימנעות מחזרות מתקבלת תמונה מלאה של דרכי עיבוד הכרמים בימי ישעיהו.

הכרם המיוחד במינו ניטע ב'קרן בן שמן', שהיא פינה במדרגות שבהרים, הנפגשות בערוץ המנקז את עודפי המים לנחל שבעמק. זו חלקה קשה מאוד להכשרה, באשר ברבות הימים נסחפו לתוכה אדמה ואבנים ושיחים, וגדלו שם צמחי בתה שקשה לעוקרם. ברם הפוטנציאל החקלאי של חלקה זו הוא רב, מכאן כינויה 'קרן בן שמן', היינו פינה בעלת סיכויי פוריות. בחלקה זו בחר הכורם לנטוע את המובחר בגפנים, בכרם זה תלה תקוות רבות ולבסוף התאכזב מרות, באשר קיבל ענבים מזן שונה לחלוטין מצמח-האם שממנו לקח את הזרע.

אין המדובר כאן בנטיעת ייחור או שתיל, שהרי בכגון זה הפרי המתקבל זהה תמיד בתכונותיו לצמח האם. המדובר בזריעת חרצנים של ענבים מובחרים. רק בכגון זה תיתכן אכזבה כזאת שהפרי שונה בהחלט מהוריו. לכך כיוון ירמיהו (ב,כא) המסכם במשפט אחת את שיר הכרם: "ואנוכי נטעתיך שורק, כולו זרע אמת, ואיך נהפכת לי סורי הגפן נוכריה". השימוש במונח 'ויטעהו' אפשרי גם ביחס לזריעת חרצן, ומצינו כמותו בספרות חז"ל. יש גם יתרונות מסוימים בזריעת חרצן, באשר השורש של הנבט מעמיק לחדור ומשתרש היטב בקרקע, אך כאמור קיים כאן הסיכון של קבלת ענבים שאינם דומים לצמח שממנו נלקחו החרצנים.

המדובר אפוא בכורם שמצא ענבים מובחרים במקום מבודד, שלא היה בו חשש של הכלאה זרה, כגון במדבר ואותם זרע. הנמשל הוא עם ישראל, שה' בחר בו במצרים, הוליכו במדבר, הביאו לארץ הבחירה ונטעו שם אך כאמור הכרם הכזיב. במצב זה נאלץ הכורם לעקור את כרמו או לשורפו, אך בעל כרם ישראל לא פגע בו כי אם החזירו למצבו הקדום "ועלה שמיר ושית". אפשר שציפה להתחדשות נצרים משורשיו, ואולי להרכיב על הכנה רוכב של 'שורק'.

נחזור עתה למהלך העבודות שבשיר הכרם. לראשונה מקצצים את הקוצים, אותם צמחי ה'בתה' ו'שמיר ושית' שעלו במקום. השלב הבא -'ויעזקהו': העיזוק הוא חפירה מסביב, לעקירת הסלעים ושורשי השיחים שעלו ב'קרן בן שמן'. לאחר שנתפנה השדה מהם בא שלב 'ויסקלהו', של ליקוט האבנים הקטנות יותר. אלה מצטרפות לסלעים המהווים את הבסיס לבניין הגדר. הגדר מגנה מפני חדירת בהמה גסה, העשוייה לרמוס את הגפנים, מכאן "פרוץ גדרו והיה למרמס". מעל לגדר מניחים את הענפים הקוצניים - המשוכה, שהוזכרה במחדל - "הסר משוכתו והיה לבער", זו שתפקידה למנוע חדירת בהמה דקה. על אותה משוכה מניחים אבנים המצמידים אותה למקום. עתה נתקבלה חלקה חפורה, מסוקלת וגדורה, והכורם ניגש לנטוע או לזרוע בתוכה את הגפנים - "ויטעהו שורק". מעתה יש לעדור בין הגפנים, פעולה שהוזכרה במחדל - "לא יעדר". מדי שנה, בחורף, זומרים את הזמורות ומותירים רק 'עיניים' אחדות, שמהן יבקעו הזמורות החדשות. הזמירה היא עבודה חיונית ביותר, ואוי לו לכרם אשר 'לא יזמר'.

בשיר הכרם הוזכר כרם שבמדרגות הרי יהודה, שאין חורשים בהם כי אם עודרים, הם 'ההרים אשר במעדר יעדרון' (ישעיהו ז,כה,). כרמים אלה הם לרוב של בעל, אבל יש מהם שקיבלו השקית עזר (על כך מעידים שרידי בורות מים הנמצאים לצד מגדלי השמירה הקדומים שבהרים). ההשקיה הוזכרה בתקציר הנ"ל של שיר הכרם: "לרגעים אשקנה" (ישעיהו כז,ג). בשלוש השנים הראשונות הכרם הוא 'ערלה', שענביו אסורים במאכל (ויקרא יט,כב). באותן שנים מוריד הכורם את ניצני הפרי, והוא מתכונן לשנת ה'רבעי', שבה מותר כבר ליהנות מן הפרי.

עתה יש לדאוג לשמירה על היבול על-ידי בניית מגדל שמירה - "ויבן מגדל בתוכו" - היא ה'שומירה' בלשון חז"ל (משנה כלאים ה,ג). כמו כן חוצב הכורם את הגת, הוא היקב, המשמש לדריכת הענבים: "וגם יקב חצב בו". הוא מתכונן לקבל ענבי-יין אדום ומשובח, אך - "ויעש באושים" - ענבים פחותי ערך. אבני היקב, כמו גם אבני החציבה של הבור, משמשים לבניית המגדל - השומרה.

להלן נציג טבלה המסכמת את העבודות בשיר הכרם:

המעשה פשרו המחדל רומז למעשה
1 "ואשיתהו בתה ועלה שמיר ושית" עקירת הקוצים שעלו בשדה
2 "ויעזקהו" חפירה עמוקה לעקירת הסלעים
3 "ויסקלהו" סיקול השדה מאבנים
4 "פרץ גדרו" בניית גדר האבנים
5 "הסר משוכתו" התקנת משוכת הקוצים שעל הגדר
6 "ויטעהו שורק" נטיעת הגפן שיינה אדום
7 "אצוה מהמטיר עליו מטר" השקיית הגפנים
8 "לא יעדר" עידור בין הגפנים
9 "לא יזמר" זמירת הגפן בחורף
10 "ויבן מגדל בתוכו" בניית מגדל השמירה
11 "יקב חצב בו" חציבת היקב
12 "ויעש באושים" בציר הענבים (שיינם חמוץ)
כאמור המדובר בשיר הכרם במטע הררי המושקה השקיית עזר במים שנאגרו בבור. גפן שתולה ליד מים מצליחה במיוחד ומכאן "בן פרת עלי-עין", "כגפן על מים שתולה, פוריה וענפה היתה ממים רבים" (יחזקאל יט,י).

מכלול העבודות בכרם
קרוב לארבעים פעלים הקשורים בעיקר בעבודות הכרם צוינו בספרותנו העתיקה: אבק, באש, בלש, בקק, בצר, גרגר, גרע, דלה, דלל, דרך, הלך, זהם, זלף, זמר, זנב, זרע, חבל, חלל, חמס, כמר, מצמץ, נטע, נטר, נכש, נשר, סחט, ספק, עבה, עדר, עלל, עסה, עצר, עקץ, עשן, פסג, קטף, קצץ, קרץ, רכב. מתוך אלה נמנו במקרא: בצר, דרך, זמר, זרע, חבל, חלל, חמס, נטע, נטר, עדר, עלל.

מרבים את הגפן על-ידי זריעה, נטיעה או הברכה. כרגיל שותלים 'יחור', היא 'כנה' (תהלים פ,טו), היינו זמורה קצרה, ונהגו להרכיב עליה 'רוכב' של מין משובח. דרך אחרת של ריבוי גפנים היתה 'הברכה': נועצים בקרקע זמורה ולאחר השתרשותה מפרידים בינה לבין צמח-האם. בדרך זו ניתן לפתח במשך הזמן מגפן אחת כרם שלם (משנה ערלה א,ה). שונים היו מרחקי נטיעת הגפנים זו מזו: שתי אמות, ארבע, או שש עשרה, ויש ששתלון במרחקים גדולים יותר ואת שטח הביניים ניצלו לנטיעת גידולים אחרים (משנה כלאים, ו,א, ה,ו, ד,ו). התורה אסרה 'כלאי הכרם' (דברים, כב,ט). לפי מסורת חז"ל אין האיסור חל על עצים למיניהם, שאותם מותר לנטוע או לזרוע לצד הגפנים, כי אם על 'מיני זרעים' - גידולי שדה. רבות מאוד הן ההלכות הדנות במרחקי הזריעה והשתילה בזיקה לאיסור כלאי הכרם, רובן נידונו בפרק ד' של מסכת כלאים, והובאו לגביהן מונחים כגון 'מחול הכרם', 'קרחת הכרם' ועוד.

במקרא צוינו יחידות כרם גדולות, כגון: 'עשרת צמדי כרם', 'צמד כרם', היינו שטח הנחרש במשך יום על-ידי צמד בקר (ישעיהו ה,י). כרם גדול מאוד הכיל 'אלף גפן באלף כסף' (שם ז,כג), "כרם היה לשלמה... איש יביא בפריו אלף כסף" (שיר השירים ח,יא). בזמן המשנה והתלמוד מדובר על יחידות כרם קטנות ביותר, מטע של תשע גפנים כבר נקרא כרם, ו'כרם קטן' הכיל חמש עד שש גפנים (משנה כלאים ד,ו).

מזיקי הגפן והדברתם
מרובים הם מזיקי הגפן, מהם גדולים, ומהם זעירים - מיקרוסקופיים - שרק נזקם נראה לעין. בתוכחה מציינת התורה: "כרמים תטע ועבדת ויין לא תשתה ולא תאגר, כי תאכלנו התולעת" (דברים כח,לט). הכוונה כנראה לזחלים של מינים שונים של פרפרי לילה, כגון עש-האשכול שזחליו מכרסמים את הנצה והפרי ומזהמים את האשכולות. גם עש קליפת ההדר, גורם נזק לענבים. הזחלים של רפרפי הגפן מכרסמים את העלים. בהרי יהודה מצוי סס הגפן, שזחליו מכרסמים את נצני העלים והפרחים. לאחד ממיני הזחלים האלה או לכולם נתכוון מלאכי (ג,יא) בכינוי 'האוכל', אף שאפשר שנתכוון לארבה בכל שלבי התפתחותו, שלו כינויים נוספים במקרא: ילק, חסיל וגזם. גם אלה מכרסמים את כל חלקי הגפן. לזחלים המכרסמים יש להוסיף רימות של חיפושיות הקודחות בגזע ובזמורות של הגפן, מהן מיוחדות לגפן ומהן רב-פונדקאיות.

למיני חרקים אלה נתכוונה הברייתא: "מזהמין מתלעין בשביעית ... אין מגזמין אבל נוטל הוא את הרואה" (ירושלמי שביעית פ"ב,ה"ד). בראשון מדובר על 'זיהום', מריחת האילן בזבל או בחומר מתאים לשם ה'תילוע', כלומר הדברה או מניעת החדירה של הרימות הקודחות בעץ. (הרימות גורמות נזק לשנים רבות, ולכן התירו פעולה זו בשביעית). לעומת זאת נאסר בשביעית ה'גיזום', היינו הוצאת אותן רימות מפנים העץ או סילוק הגזמים, הזחלים של החרקים, מן הצמח, מפני שזו טרחה מרובה. הסרת 'הרואה', היינו ליקוט הפרפרים או החיפושיות, שכבר נתפקחו עיניהם, היינו שכבר עברו את הגלגול לשלב החרק המבוגר. אלה עשויים להטיל ביצים מרובות, שיתפתחו, בשנה זו או לאחריה לזחלים מזיקים. פעולת-מנע זו חיונית לעץ ואינה כרוכה בעבודה מרובה, לכן התירוה בשביעית.

מיני כנימות פוגעות בעלים ובשורשים של הגפן. קשה נזקן של אקריות זעירות, במיוחד רב נזקה של אקרית העפצים. מבין המחלות הנגרמות על-ידי פטריות ובקטריות יש לציין את ריקבון השורש, שבא בין השאר בעקבות עודפי מים. נראה שלה נתכוון ישעיהו (כז,ג), המציין, "לרגעים אשקנה פן יפקוד עליה", שעל-ידי השקיה זהירה נמנעת נשירת העלה של הגפן. פטרית הקמחון אף היא גורמת לנשירת העלים. במקורות חז"ל צוין שהדבירו את מחלות הגפן על-ידי איבוק ועישון (ירושלמי ביכורים פ"א, ה"ג, סג, סע"ב).

מבין המזיקים הגדולים יותר צוינו ציפורים המנקרות בענבים (בבא בתרא כו, ע"א). הסמדר - נצת הגפן - נאכלת על-ידי שועלים (שיר השירים ב,טו) וחזיר הבר מכרסם את שורשיה (תהלים פ,יד). הרועים, יש שהם מחדירים לכרם את עדרם, האוכל את עלי הגפנים ומשחיתן (ירמיהו יב,י). גנבים בלילה בוצרים את הענבים (ירמיהו מט,ט, עובדיה, א,ה) והאויב מכלה את הגפנים (נחום ב,ג).

מוצרי הגפן
מוצרי הגפן הם מגוונים. בראש וראשונה היין, שזכה בעולם העתיק להערכה רבה, שהוא "המשמח אלהים ואנשים" (שופטים ט, יג), "ישמח לבב אנוש" (תהלים קד,טו). היין המשובח בתקופה העתיקה היה מתוק ובעל ערך תזונתי-קלורייטי רב. בגלל המתיקות ותכולת האלכוהול הגבוהה חייבו ש'כוס של ברכה' צריך שיינה יהיה מזוג - שלושה חלקים מים ואחד של יין (בבלי שבת עו,ע"א-ע"ב, עירובין כט,ע"ב). מכאן המסקנה ש"חמרא סעיד ומשמח" - יין מזין-משביע ומשמח (ברכות לה,ע"ב). המונח 'יין' בשינויים קלים משותף לשפות רבות. מרובים סוגי היינות שהוזכרו בספרות חז"ל. מהם נציין: יין חי ויין מזוג, יין חדש ויין ישן, יין מתוק ויין מבושל, יין חום ויין לבן, יין קונדיטון, יין פסנדיטין, יין אילנתית, יין יינומלין, יין חיווריין ויין קפריסין.

תירוש בתנ"ך משמעו עסיס ענבים, קודם תסיסתו והפיכתו ליין. ברם בלשון המשנה ולאחריה הושאל השם תירוש לפירות מתוקים ולעסיסם ודווקא יין הוצא מכלל שם זה, ואמרו: "הנודר מן התירוש אסור בכל מיני מתיקות ומותר ביין" (תוספתא נדרים ד,ב). והסביר התלמוד: "הילכו בנדרים אחר לשון בני אדם... [אף כי] התורה קראת אותו תירוש" (ירושלמי נדרים פ"ז,ה"א). הכוונה לקבוצה 'דגן, תירוש ויצהר' ולצירוף גפן ותירוש שהוזכר פעמים רבות בתנ"ך.

'חמר' הוא שם נרדף ליין, ששמו בארמית חמרא. 'שכר' שבמקרא הוא, לדעת רבי אלעזר הקפר, יין חי: "יין - זה מזוג [במים], שכר - זה חי" , לדעת חכמים: "יין הוא שכר ושכר הוא יין, אלא שדיברה תורה שתי לשונות" (ספרי במדבר נשא, פסקא כג, במדבר רבה י,י). אנו נציע כי שכר הוא יין שעדיין לא נסתיימה תסיסתו, אך הוא משכר. לפי זה נקבל שלושה מוצרים: 'תירוש' - מיץ ענבים טרי, 'שכר' - מיץ תוסס, 'יין' - שנסתיימה תסיסתו. בספרות חז"ל מדובר על 'שכר תמרים... שכר שעורים'. שכר משעורים קרוי גם 'שכר המדי' (משנה פסחים ג,א, בבלי שם מב,ע"ב) או 'שכר של כשות' (עבודה זרה לא,ע"ב), הוא 'שכר של היזמי' (כתובות עז,ע"ב). הכוונה למשקה משכר כעין הבירה של ימינו, שהוסיפו לו חומר שהופק מצמח הכשות. מן המוצרים האחרים נזכיר צימוקים (שמו"א כה,יח), שהם ענבים שיבשו ונצטמקו על הגפן או ששיטחום על פני משטח כדי שיתייבשו בשמש. בתלמוד הירושלמי (דמאי פ"ב, ה"א, כב, ע"ד) צוין שבארץ ישראל לא ייצרו כמויות ניכרות של צימוקים והוצרכו לייבאם מחו"ל. מאכל אחר מענבים היו 'אשישי ענבים' (הושע ג,א,), הם כנראה אשישות בכתוב "סמכוני באשישות" (שיר השירים ב,ה). לפי התלמוד הירושלמי (נדרים פ"ו,ה"טו) אשישות הם "עדשים קלויים, טחונים, מגובלים בדבש ומטוגנים", 'דבש' כאן הוא כנראה דבש ענבים, היינו תירוש מרוכז שנתאדה בשמש והוא הקרוי בערבית דבס. יין עתיק מאוד עשוי להיות 'קרוש כעיגולי דבלה' (ירושלמי סוכה פ"ד,ה"ז, נד, ע"א).

מן המוצרים האחרים שייצרו מן הענבים נזכיר: 'חומץ יין' (במדבר ו,ג), כן הוזכר 'חומץ תמד' (משנה מעשרות ה,ו) שהותקן מהחרצנים והזגים שהותססו במים. גם מ'מי גפנים' (משנה ערלה, א,ז), הוא המוהל הנוטף באביב מן הגפן במקום הכריתה או הזמירה, התקינו משקה. השמרים (ישעיהו כה,ו) שנוצרו בעת תסיסת היין אף הם נאכלו (ברכות כה,ע"א). מעלי הגפנים הכינו מאכל והם נחשבו כתרופה. הנצרים הרכים של הגפן, הם 'לולבי גפנים', שימשו כמאכל לאחר כבישה במלח או בחומץ (משנה ערלה א,ז). הזמורות לאחר הגיזום שימשו להסקה (סנהדרין נב,ע"א), אך בעץ הגפן אין שימוש אחר.

הגפן אלו ישראל
גפן וכרם שימשו רבות למשלים על עם ישראל ונביא מספר דוגמאות:

"אמר ריש לקיש אומה זו כגפן נמשלה. זמורות שבה אלו בעלי בתים, אשכולות שבה אלו תלמידי חכמים, עלין שבה אלו עמי הארץ, קנוקנות שבה אלו ריקנים בישראל." (חולין צב,ע"ב)
"מה גפן זו בהתחלה היא נרפסת ברגל ואחר כך עולה על שולחנות מלכים, כך ישראל…" (ויקרא רבה ל"ו).
"ישראל נקראו כרם כי כרם ה' צבאות בית ישראל (ישעיהו ה,ז)" (מדרש תנאים לדברים יד,א)
"ויספר שר המשקים והנה גפן לפני, אלו ישראל, שנאמר (תהלים פ) גפן ממצרים תסיע, ובגפן שלשה שריגים, משה אהרן ומרים, היא כפורחת, הפריחה גאולתן של ישראל, עלתה נצה, הנצה גאולתן של ישראל, הבשילו אשכלותיה ענבים, גפן שהפריחה מיד הנצה, ענבים שהנצו מיד בשלו (בראשית רבה (וילנא) פח)
"גפן ממצרים תסיע (תהלים פ,ט). מה הגפן הזאת אין נוטעין אותה במקום טרשין אלא בולשין תחתיה ואחרכך נוטעין אותה, כך ישראל, תגרש גוים ותטעה. מה הגפן הזאת אין נוטעין אותה ערבוביה אלא שורות שורות, כך היו ישראל חונים במדבר שורות שורות ודגלים דגלים, איש על דגלו באותות (במדבר ב,ב). מה הגפן הזאת כל מה שאתה מפנה מפניה היא משבחת, כך הן ישראל, פנית לפניה שלשים ואחד מלך ואחרכך ותשרש שרשיה ותמלא ארץ (תהלים פ, י). מה הגפן הזאת נמוכה מכל האילנות, כך הן ישראל, נמוכים בעולם הזה, אבל לעתיד לבוא הן עתידין לירש מסוף העולם ועד סופו. מה הגפן הזאת שרביט אחד יוצא ממנה ושולט בכל האילנות, כך הן ישראל, צדיק אחד מהן יוצא ושולט מסוף העולם ועד סופו, הה"ד ויוסף הוא השליט על הארץ וגו' (בראשית מב,ו). ויהי יהוה את יהושע וגו' (יהושע ו,כז). ויצא שם דוד בכל הארצות וגו' (דהי"א יד,יז). ושלמה היה מושל בכל הממלכות (מ"א ה,א). כי גדול מרדכי בבית המלך ושמעו הולך בכל המדינות (אסתר ט,ד). מה הגפן הזאת העלים שלה מכסים אשכלותיה, כך הן ישראל, עמי הארץ מכסין תלמידי חכמים. מה הגפן הזאת יש בה אשכולות גדולים ואשכולות קטנים, כך הן ישראל, יש בהן צדיקים גמורין וצדיקים בינוניים. מה הגפן הזאת יש בה אשכולות גדולים ויש בה אשכולות קטנים וכל הגדול מחבירו נמוך מחבירו, כך הן ישראל, כל הגדול מחבירו בתורה נראה נמוך מחבירו. מה הגפן הזאת יש בה ענבים ויש בה צימוקים, כך הם ישראל, יש בהן מקרא ומשנה תלמוד ואגדה. מה הגפן הזאת יש בה יין ויש בה חומץ זה טעון ברכה וזה טעון ברכה, כך הן ישראל, חייבין לברך על הרעה ועל הטובה. על הטובה ברוך הטוב והמטיב ועל הרעה ברוך דיין האמת. מה הגפן הזאת טעונה שלש ברכות, כך הן ישראל, מתברכין שלש ברכות, יברכך יהוה וישמרך, יאר יהוה פניו אליך ויחונך, ישא יהוה פניו אליך וישם לך שלום (במדבר ו, כד-כו). מה הגפן הזאת כל השותה ממנה יין פניו מצהילות ושיניו קיהות עליו, כך הן ישראל, כל המזדויג להן סופו ליטול את שלו מתחת ידיהן כתחילה. מה הגפן הזאת מתחילה היא נרפסת ברגל ואחר כך היא עולה על שלחן מלכים, כך הן ישראל, נראין מאוסין בעולם הזה אבל לעתיד לבוא הן עתידין לירש מסוף העולם ועד סופו, והיו מלכים אומניך (ישעיהו מט,כג), ונתנך יהוה אלהיך עליון (דברים כח,א). מה הגפן הזאת עולה לשולחנן שלמלכים תחילה וסוף, כך הן ישראל, בעולם הזה והן הן לעתיד לבוא. מה הגפן הזאת עולה על כל מסע ומסע, כך הן ישראל, סופרין על כל מלכו ומלכו. מה הגפן הזאת מדלים אותה על גבי ארזים גבוהים, כך הם ישראל, כסו הרים צלה וענפיה ארזי אל (תהלים פ,יא). מה הגפן הזאת השומר שלה עולה למעלה ממנה ומשמרה, כך הן ישראל, השומר שלהן עומד למעלה מהן ומשמרן, דכת' הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל (תהלים קכא,ד). מה הגפן הזאת נישענת על גבי הקנה, כך הן ישראל, נשענים בזכות תורה שהיא נכתבת בקנה. מה הגפן הזאת נסמכת על גבי עצים יבישים והיא לחה, כך הן ישראל, נסמכין בזכות אבותן אפ על פי שהן ישנים, וזכרתי את בריתי יעקב. (ויקרא רבה (מרגליות) לו )

הערות לערך:
שם המעיר: י. גולדשטיין
הערה: " 'עריס', זה זהה כנראה עם 'ערש' בכתוב: "אף ערשנו רעננה" (שיר השירים א,טז), כלומר כרמנו ירוק."
ברור שזה איננו פירוש הפסוק, שמתייחס למיטה ולא לכרם. הקשר בין עריס לערש הוא כנראה רק בצורה של הרשת שעליה היו מדלים את הגפנים, כדוגמת רשת של מיטה.

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן