חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

יוסף עובדיה

הרב עובדיה יוסף, הראשון לציון והרב הראשי הספרדי בשנים 1973-1983

הרב עובדיה יוסף נולד ב-י"א בתשרי ה'תרפ"א, 23 בספטמבר 1920 בבגדד. הוא הראשון לציון והרב הראשי הספרדי בשנים 1973 - 1983, מנהיגה הרוחני של מפלגת ש"ס ומהחשובים שבפוסקי ההלכה בדורות האחרונים. כיום הוא נחשב בעיני רבים לבכיר הרבנים בעולם היהודי, והוא זוכה לתארים "פוסק הדור", "גדול הדור", "מאור ישראל" ו"מרן".
המפעל ההלכתי של הרב יוסף הוא בגדר חידוש, שכן בקשתו לאחד את המסורות ההלכתיות לאור פסקי רבי יוסף קארו, מחבר ה"שולחן ערוך". במסגרת מפעל זה מבקש הרב יוסף לאחד את מנהגי העדות בארץ ישראל, תוך ויתור על מנהגים ומסורות (לעתים רבות, קבליות) שנהגו העדות השונות בארצות מוצאם, טרם עלייתן לארץ ישראל.

ביוגרפיה

ילדותו ונערותו
הרב יוסף נולד בבגדאד כבכור ליעקב עובדיה וג'רג'יה. ב-1924, כשהיה בן 4, עלתה משפחתו לארץ ישראל, והתיישבה בשכונת "בית ישראל" בירושלים, שם התפרנסה מחנות המכולת של אביו (בעיראק, עבד אביו כצורף זהב וכסף). מצבה הכלכלי של המשפחה היה דחוק, והרב יוסף נאלץ להתחיל לעבוד בגיל צעיר. מנעוריו התבלט בגאונותו ובלהיטותו לתורה. את יצירתו הספרותית הראשונה כתב כבר בגיל תשע, בשולי הספר "ראשית חוכמה" (של הרב אליהו די וידאש). הרב יוסף התחנך בתלמוד תורה "בני ציון", שבשכונת הבוכרים, ובגיל 12 (תרצ"ג) עבר ללמוד בישיבת פורת יוסף. באותה שנה כתב את ספרו הראשון ("מחברת העתקת חידות") יחד עם שניים מחבריו. בישיבת פורת יוסף המשיך להשקיע את כל זמנו בלימוד תורה ובכתיבה תורנית. ראש הישיבה, הרב עזרא עטייה, שימש עבור הרב יוסף כאב רוחני.

בהיותו בן 17 נשלח הרב יוסף על ידי הרב עטייה, להעביר שיעור יומי לבעלי בתים בבית כנסת של עולי פרס בשכונת "בית ישראל". השיעור עסק בהלכה, מתוך ספרו של רבי יוסף חיים מבגדאד, הבן איש חי. בשיעוריו, הרבה הרב יוסף לחלוק על הבן איש חי, וטען כנגדו כי הוא מחמיר וכי הוא מעדיף את פסקי האר"י על זה של השולחן ערוך. שיעורי הלכה אלו היו חוויה מעצבת עבור הרב יוסף, הן משום שלראשונה ביטא בפומבי את תפיסתו בנוגע לעדיפות שיש לפסקי רבי יוסף קארו, והן משום שדבריו כנגד פסיקותיו של הבן איש חי עוררו תרעומת בקרב קהל שומעיו, במיוחד אלה מיוצאי בבל.

בגיל 20 הוסמך לרבנות ודיינות על ידי הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, ומ-1945 עד 1947 שימש כדיין בבית הדין של העדה הספרדית בירושלים. בתקופה זו כבר התבססה תפיסתו ההלכתית, והוא נהג להשיב לשאלות שהופנו אליו מחוגי הרבנות והדיינות הספרדית בארץ ובפזורה, וכן מאשכנזים ירושלמים. בשנת תש"ד (1944), נשא לאישה את מרגלית, ביתו של ר' אברהם הלוי פטאל, מעולי חאלב. בתקופה זו, בני משפחתו של הרב יוסף וחבריו לשכונת מגוריו בירושלים, נחשפו לסביבה הציונית ופעלו במסגרתה, עד כדי מעורבות אינטנסיבית בארגון האצ"ל.

שהותו במצרים
בשנת 1947 עבר למצרים, לבקשתו של הרב עוזיאל, כדי לשמש שם אב בית דין. במצרים מצא הרב יוסף מחויבות דתית חלשה, לא רק בקרב המוני העם, אלא גם בקרב המנהיגות ואף בקרב הרבנים המקומיים. אחת הבעיות החמורות מבחינה הלכתית הייתה מערך הכשרות, דבר אשר גרם לסכסוכים בינו ובין אישים בקהילה, וביניהם עם כמה מהרבנים. בעקבות אירועים אלה התפטר הרב יוסף מתפקידו, שנתיים לאחר בואו, בשלהי תש"ט. כשנה לאחר מכן, בקיץ 1950, חזר לישראל. חוויותיו במצרים השפיעו רבות על הרב יוסף, והדבר בא לידי ביטוי בפסיקותיו ובדרשותיו. שהותו במצרים השאירה ברב יוסף גם את חותמה בדמות ליקויי הראייה שמהם הוא סובל, ואשר החמירו עם השנים, דבר אשר מצריך ממנו להרכיב משקפיים עם עדשות כהות.

דיין בפתח תקווה ובירושלים
מששב לארץ ישראל ממצרים, למד הרב יוסף במדרש "בני ציון", אשר בראשה עמד הרב צבי פסח פרנק. הוא שימש כדיין בביה"ד האזורי בפתח תקווה בהרכבו של הרב ראובן כץ והרב ישעיהו משורר (1951-1952, 1957-1958). תעוזתו הפסיקתית באה לידי ביטוי כבר בתקופת כהונתו הראשונה, בהיותו בן 30 בלבד, בעת שכתב פסק דין שהתיר יבום במקום חליצה. פסק הדין היה בניגוד לתקנה של הרבנות הראשית לישראל, "חרם ירושלים", שנקבע שנה קודם לכן, שאסר על יבום.

בשנת תשי"ב פרסם את ספרו על הלכות הפסח חזון עובדיה, ספר שזכה להסכמות, בין השאר, משני הרבנים הראשיים, הרב עוזיאל והרב הרצוג, וכן מהרב עטייה. בשנים תשי"ד ותשט"ז הוציא לאור את שני הכרכים הראשונים של יצירתו המרכזית יביע אומר. במכתב שמופיע בהקדמה לכרך ב' של יביע אומר, כתב הרב שלמה זלמן אוירבך על הרב יוסף - "אחד מגדולי התורה שקמו לעם ישראל בדורות האחרונים", כל זאת כשהרב יוסף באמצע שנות השלושים לחייו. יצירה תורנית זו זיכתה אותו בשנת 1970 בפרס ישראל לספרות תורנית (עד קבלת הפרס פרסם חמישה כרכים).

בשנים 1958-1965 כיהן כדיין בביה"ד האזורי בירושלים, וב-1965 היה לחבר בית הדין הרבני הגדול. מ-1968 שימש רב ראשי בתל אביב-יפו, לצד הרב שלמה גורן.

רב ראשי לישראל
בתשל"ג נבחר לרב הראשי לישראל ולראשון לציון, במקומו של הרב יצחק נסים. התמודדותו של הרב יוסף זכתה לביקורת על שהתמודד נגד רב ראשי מכהן. לצידו של הרב יוסף נבחר לכהן כרב הראשי האשכנזי, הרב שלמה גורן. יחסי שני הרבנים הראשיים היו מעורערים. מועצת הרבנות הראשית נשלטה בידי הרב גורן ולתקופת זמן מה אף החליט הרב יוסף שבשל כך אין טעם שיגיע לדיוניה כלל. בשנות פעילותו כרב ראשי פעל הרב יוסף במספר עניינים הלכתיים וחברתיים בעלי תהודה ומשמעות לאומית: בין השאר, התרת נישואין עם הקראים (פסק ברוח זו עוד בטרם הגיע למשרת הרב הראשי); קבע כי ביתא ישראל הם יהודים לכל דבר, פסיקה שהובילה להחלת חוק השבות על יהודי אתיופיה; והתיר את כל עגונות חללי צה"ל במלחמת יום הכיפורים.

בשנים תשל"ז-תשנ"ד הוציא 6 כרכים של יחוה דעת, המבוססים על שיעורי הלכה שנתן במסגרת "פינת הלכה" בקול ישראל, מראשית כהונתו כרבה של תל אביב ועד סוף כהונתו כרב הראשי לישראל. ספר זה נחשב לספר הלכה פופולרי, מאחר שהתשובות נכתבות בקיצור וללא פלפולים, זאת בניגוד לשקלא וטריא הלמדני המאפיין את יביע אומר.

בחודש אייר תשמ"ג (1983), בעקבות חוק שקצב את כהונתם של הרבנים הראשיים לעשר שנים, הסתיימה כהונתו של הרב יוסף כרב ראשי. לאחר שסיים את תפקידו המשיך הרב יוסף לכהן כדיין בבית הדין הרבני הגדול. במהלך כהונתו כדיין, החל לפעול גם כנשיא "מועצת חכמי התורה", שהנחתה את מפלגת ש"ס. כנגד מצב זה, של פעילות פוליטית על ידי דיין בבית הדין הרבני, הגישו חברי הכנסת יוסי שריד ויאיר צבן עתירות לבג"ץ, אשר קבע כי אין זה ראוי שדיין יעסוק גם בפעילות פוליטית. בעקבות פסק דין זה פרש הרב יוסף מתפקידו כדיין, בספטמבר 1986.

מנהיג ש"ס
לקראת התמודדותה של תנועת ש"ס בבחירות לכנסת האחת עשרה, בשנת 1984הוקמה מועצת חכמי התורה בהנהגתו של הרב יוסף. בניגוד לדעתם של רבנים רבים, הורה הרב יוסף לחברי סיעת ש"ס להיכנס לממשלתו של יצחק רבין, לאחר הבחירות לכנסת השלוש עשרה בשנת 1992. מאז הפך למנהיגה הבלעדי והבלתי מעורער של ש"ס.

בש"ס יכול היה הרב יוסף להגשים את חלומו לקימום עולם התורה הספרדי: רשת ישיבות, מוסדות חינוך, פעילות חברתית והחזרה בתשובה. באמצעות התנועה הוא זכה למעמד ציבורי שכמותו לא היה לו מעולם — דמות מרכזית בחיים הציבוריים, ממליך מלכים פוליטי שכל בכירי המדינה משחרים לפתחו ומנהיגו הנערץ של כלל הציבור המזרחי בישראל, גם אלו שאינם מצביעי ש"ס.


גישתו ההלכתית והשקפת עולמו
מטא-הלכה: להחזיר עטרה ליושנה
במטבע הלשון אותו הרב יוסף מקפיד לחזור ולומר, "להחזיר עטרה ליושנה", מקופלת בקשתו להעצים ולגבש את הזהות הדתית-ספרדית, ו"להמליך" את רבי יוסף קארו כ"מרא דאתרא" בארץ ישראל. וכך כתב על רבי יוסף קארו בספר ילקוט יוסף:‏‏

"ואפילו מאה אחרונים חולקים עליו (...) ואין המורה רשאי להורות להחמיר נגד הוראות מרן להקל, אפילו אם יש רבים חולקים על מרן (...) ואין לנהוג אפילו חומרא נגד מרן המקל באותו עניין, שכן פסקי מרן שהוא מרא דאתרין וקבלנו הוראותיו, נקבעו כהלכה למשה מסיני שאין בה מחלוקת כלל, והנוטה מדבריו ימין ושמאל הרי הוא מזלזל בכבוד רבותיו".

כל החוקרים מסכימים כי לצד ההיבטים השמרניים בגישתו ההלכתית האורתודוקסית, ישנם היבטים רפורמטיבים בגישתו ההלכתית: העדפת פסיקותיו של רבי יוסף קארו והעדפת עמדה הלכתית מקלה. הגשמת גישתו ההלכתית שזורה במאבק שניהל לאורך השנים מול הרבנים האשכנזים. על קודמיו בכס הרבנות של תל אביב-יפו כתב:

"ושמעתי שיש טוענים על דברי שמאחר שהרבנים הראשיים לתל אביב-יפו שקדמוני הניחו המנהג להחמיר, אין לשנות המנהג. ולאו מילתא היא, שמקום הניחו לי להתגדר בו. ומכל שכן שידוע שהרבנים הראשיים הספרדיים שקדמוני הוו מיכף כייפי לעמיתיהם הרבנים האשכנזיים, הגאון הרב בן ציון עוזיאל ז"ל הווה כייף להגאון הרב אברהם יצחק קוק זצ"ל (...) וכן הגאון הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל בהיותו רב ראשי לתל אביב-יפו לא היה יכול להרים ראש כלפי עמיתו יבדל לחיים טובים הגאון הרב איסר יהודה אונטרמן שליט"א ולחלוק עליו בהלכה (...) אבל אנן דלא כייפינן תלי"ת על משמרתי אעמודה להחזיר עטרה ליושנה להורות כדעת מרן שקבלנו הוראותיו".‏ (יביע אומר ו, או"ח מג).

בקשתו לאחד את המסורות והמנהגים זכתה לביקורת מצד רבנים מיהדות עיראק ומיהדות צפון אפריקה. הראשונים בעיקר בהקשר ליחסו של הרב יוסף לבן איש חי, והאחרונים בהקשר ליחסו של הרב יוסף למנהג ולמסורת הלא כתובה.

כח דהיתרא עדיף
אחד מעקרונות היסוד הפסיקתיים של הרב יוסף הוא בקשתו להקל ולא לפסוק לחומרא. הרב יוסף רואה עיקרון זה כמייחד את מסורת הפסיקה הספרדית ביחס לזו האשכנזית. באחת מפסיקותיו הביא הרב יוסף את דברי החיד"א: "הספרדים אחוזים במידת החסד ולכן הם מקילים בהלכה, והאשכנזים אחוזים במדה הגבורה לפיכך הם מחמירים בדינים".

מדיניות הרע במיעוטו
הרב יוסף מבקש לקרב את הקבוצות היהודיות-ישראליות לקיום מרבי של המצוות עד כמה שאפשר. כדי לעשות זאת "הוא מוכן לנקוט מדיניות הלכתית שמצד אחד, תמזער את הפגיעה בדרישות ההלכה, ומצד אחד, יש בה ויתור על קיומה המלא של ההלכה" (אריאל פיקאר, משנתו של הרב עובדיה יוסף בעידן של תמורות, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2007, עמ' 95). ניתן לראות זאת במספר פסיקות. כגון, במתן תעודת הכשר למסעדה המגישה מאכלי בשר וחלב ‏(יביע אומר, ד, יו"ד ז),‏ שחיטה של עוף שיש בו חשש טריפה (יביע אומר, ו, יו"ד ג), לבישת מכנסים אצל נשים (יביע אומר, ו, יו"ד יד).

העלמת עין
הרב יוסף בוחר בהעלמת עין כאחת מהדרכים להתמודד מתופעות החורגות מההלכה, במקרים בהם אם יוקפד לנהוג על פי ההלכה, קרוב לוודאי שלא תקויים ההלכה בכלל. במקרים אלה הרב יוסף מנחה את בעלי התפקידים להתעלם. כך, למשל, במקרים של טיפוח ציפורני נשים בהקשר של טבילה במקווה (יביע אומר, ב, יו"ד יג), ברכת כהנים על ידי כהן שאינו מנהל אורח חיים דתי (יביע אומר, ז, או"ח טו), שליח ציבור ועלייה לתורה של מי שמתגלח בתער (יחוה דעת, ב, טז).

סיני עדיף
הרב יוסף מדגיש את תפיסתו בדבר עדיפותה של מסורת הלימוד הספרדית על זו האשכנזית, השמה דגש על בקיאות ולא פלפול. כמו כן הוא מעדיף את שיטת הלימוד לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. בהספד שנשא לזכר הרב יעקב עדס, רבו בישיבת פורת יוסף הוא אמר:

"המנוח הדגול שהיה מורנו ורבנו בישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה לימדנו להועיל לעסוק בתורה לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא ולא בפלפולי סרק אשר תזרם ורוח תשאם. לצערנו ישנן ישיבות שהלומד ביורה דעה צריך להתחבא בחדרי חדרים פן ירגישו בו ויקראוהו "בטלן" שלמד "פסק" הלכה, וכבושת גנב כי ימצא וכדי בזיון וקצף".

יחסו לקבלה
הרב יוסף נוטה לקבל פסיקות המבוססות על הזוהר על האר"י, במידה ואינן סותרות את פסיקותיו של רבי יוסף קארו. במקרים רבים הוא ניצב מול הפוסקים ומכריז "אין לנו עסק בנסתרות" ודוחה את פסיקות המבוססות על הזוהר ועל הקבלה באופן כללי. עמדה זו עומדת בניגוד למסורת הפסיקה הספרדית לאורך השנים ולפסיקתם של פוסקים ספרדים בני זמנו.

"...וכל שכן לפי מה שכתב בספר אגרות התניא (דף צ"ז ע"א) בשם הגר"א שאינו מאמין בקבלת האר"י בכללה שהיא כולה מפי אליהו ז"ל, רק מעט מזער מפי אליהו ז"ל, והשאר מחכמתו הגדולה, ואין חיוב להאמין בה וכו', וע"ש (דף צ"ט) שכך כתב הגר"ח מוואלוז'ין בהקדמה לספרא דצניעותא ע"ש, ואם כן, מה כל החרדה הזאת להניח דברי כל הפוסקים וכללי הדינים מפני סברות האר"י ז"ל?".‏‏ (יביע אומר, ב, או"ח כה)

יחסו של הרב יוסף לקבלה, להוראות האר"י ובעקבות כך לפסקי הבן איש חי, הביאו לידי מחלוקת עזה בינו ובין חלקים מיוצאי ארצות האסלאם בארץ, בעיקר מיוצאי יהדות עיראק. פסקי הבן איש חי עמדו בבסיס המחלוקת בינו ובין הרבנים הראשיים, הרב יצחק נסים והרב מרדכי אליהו.

יחסו למנהג ולמסורת
הרב יוסף דבק במסורת הספרותית ואינו נותן משקל רב למנהגים אשר אינם מעוגנים היטב על אדני ההלכה. דוגמאות לכך ניתן לראות בהתנגדותו לשני מנהגים בבית הכנסת של יהודי צפון אפריקה - עמידה בעת קריאת עשרת הדיברות בבית הכנסת, ושילוב הציבור במהלך התפילה (למשל, אמירת "ברוך הוא וברוך שמו" בברכות שיוצאים בהן יוצאים ידי חובה, קריאת הציבור "בסימנא טבא" לפני התחלת הקריאה בספר בראשית). נסיונותיו של הרב יוסף לשנות מנהגים עממיים מושרשים היטב, קוממו עליו חלק מרבני יהדות צפון אפריקה.

יחסו למדינת ישראל ולאזרחיה

לרב יוסף יחס אמביוולנטי בנוגע לראיית הציונות כ"אתחלתא דגאולה". בפסיקה מפורסמת בנוגע לאמירת הלל ביום העצמאות הוא טוען שאירע נס לעם ישראל, אך מאחר שהנס לא כלל את כל העם היהודי אלא רק את אלה שישבו בארץ ישראל, אין לומר הלל עם ברכה. טענה נוספת של הרב יוסף היא שעל הנס להיות מחוץ לטבע, ומאחר שמלחמות ישראל אינן מחוץ לטבע, שכן אלה טבען של מלחמות, שמנצחים בהם לפעמים, אין לקבוע הלל עם ברכה. בתשובתו הוא אינו מתנגד לקביעה שמדינת ישראל היא "אתחלתא דגאולה", אלא סבור שאנו בתחילת הדרך לגאולה ולנחלה, ולכן אין לחייב לגמור הלל עם ברכה. הרב יוסף פוסק, אם כך, "שאם הקהל רוצים לומר הלל בלא ברכה אחר תפילת י"ח אין למחות בידם".‏‏ (יביע אומר, ו, או"ח יא).

בני ישיבות ושירות צבאי
הרב יוסף סבור שלמלחמות ישראל יש תוקף של "מלחמת מצווה". אף על פי כן הוא מעודד את הצעירים להשאר בישיבות ולא להתגייס לצבא, כך ש"למרות הרגישות שחש הרב עובדיה ביחס לצה"ל הוא נטוע עמוק במסורת הרבנית של הישיבות בארץ ישראל, ומחזיק בעמדתם השוללת השתלבות בני ישיבות בצבא". (בנימין לאו, אורתודוקסיה ליטאית בגוון מזרחי בתוך שלמון יוסף, אביעזר רביצקי ואדם פרזיגר (עורכים) אורתודוקסייה יהודית - היבטים חדשים. הוצאת מגנס: ירושלים. עמ' 512).

נכדו של הרב יוסף מצביע על יחסו החיובי של סבו לחיילי צה"ל בכך שבכל פתיחת ההיכל הרב מברך "מי שבירך" לחיילי צה"ל. בנו של הרב יוסף, הרב אברהם יוסף, שירת בצה"ל בקבע כרב צבאי במשך כ-13 שנה.

היחס לחילונים
הרב יוסף מרבה לכנות את המצב העכשווי - "דור החופש והדרור". ביטוי זה בא לבטא מציאות מודרנית של קהילה יהודית אשר איננה מחויבת להלכה, והסמכות הרבנית איבדה ממרכזיותה. במציאות זו הרב יוסף עורך הבחנה בין חילונים להכעיס, ובין "חילונים" שראה, למשל, במצרים, אשר לצד מחויבות פרקטית חלשה או לא מלאה, עמדה אמונה חזקה באלוהים ובחוקי התורה

את ה"מסורתיים" מבקש הרב יוסף לקרב, כל זאת, בין השאר, בעזרת פסיקה מקילה. למשל, בפסיקתו כי מחללי שבת אינם בחזקת מומרים לכל התורה, דהיינו אינם בחזקת גוי, ולכן אם נגעו ביין אינם פוסלים אותו.‏‏ (יבע אומר, א, יו"ד יא).

היחס למערכת החוק
הרב יוסף מתנגד להליכה לבתי המשפט הישראלים, מאחר שאינם דנים על פי דין תורה. הוא כותב:
"ודע כי אף על פי שהסמכות החוקית כיום מטעם הממשלה לדון היא לבתי המשפט החילוניים והשופטים שם יהודים הם, עם כל זה ברור על פי דין תורתנו הקדושה - התובע את חבירו בבתי משפט שלהם גדול עוונו מנשוא, והוא בכלל מה שפסקו הרמב"ם והשולחן ערוך, שכל הדן בערכאות [בתי משפט] שלהם הרי זה רשע וכאילו חרף וגידף והרים יד בתורת משה רבינו". (שו"ת יחווה דעת חלק ד סימן סה).
הרב יוסף נמצא בקרב המחנה הרבני המתון בהחילו על המקרה הישראלי את הכלל דינא דמלכותא דינא, ומכאן שאסור להעלים מס וכיוצא בזה. אך בעניינים שבין אדם לחברו הוא אינו מתיר לפסוק בניגוד לדיני התורה.

הרב עובדיה יוסף כדרשן

הרב עובדיה יוסף מחשיב מאוד את הפעילות הדרשנית ומצטיין בה. הוא רואה בפעילותו הדרשנית נדבך חשוב ב"זיכוי הרבים", ערך אותו הוא מחשיב במיוחד. הרב יוסף הוא בעל כושר רטורי רב רושם, ויש ביכולתו לשאת דרשות בעלי אופי שונה לקהלים שונים. הוא מרבה לדרוש בהזדמנויות שונות, חלקן קבועות. עד לפני מספר שנים היה הרב יוסף מעביר באופן קבוע ובמשך שנים רבות שיעור בבית הכנסת "היזדים" הממוקם בשכונת הבוכרים שבירושלים. כיום (תשס"ט), בעקבות גילו המבוגר הוא עורך את השיעור בבית הכנסת מתחת לביתו. השיעור במוצ"ש מתעסק ברובו ברובד ההלכתי ובאופן טבעי הנושאים בו הם לפי מעגל השנה ובהתאם לחגים. בלילי שבת בבית הכנסת בו הוא מתפלל הוא מעביר דרשות בפרשת השבוע. שיעור נוסף קבוע שיש לרב, מתקיים בימי שלישי, גם הוא משודר בלוויין מבית הכנסת שמתחת לביתו. בשונה מהשיעור במוצ"ש שהוא הלכתי, השיעור ביום שלישי הוא אגדתי.

פסיקות מפורסמות

התיר נישואין עם הקראים.

פסק כי ביתא ישראל הם יהודים לכל דבר, "ומותרים לבוא בקהל ישראל ללא שום גיור, אפילו לא לחומרא". פסיקה זו הייתה ועודנה יוצאת דופן בין פוסקי ההלכה של הזמן הזה. פסיקה זו הובילה להחלת חוק השבות על יהודי אתיופיה.

התיר את כל העגונות של חללי מלחמת יום הכיפורים.

מביע התנגדות נחרצת לחבישת פאה נוכרית, ובכך הוא יוצא בעיקר נגד הציבור הליטאי (יביע אומר, ה, אה"ע ה).

הביע עמדה עקרונית, שמצוות יישוב ארץ ישראל אינה עומדת בפני פיקוח נפש, תוך שהוא שם לפתחם של המומחים (ראשי צבא ומדינאים) להחליט האם מציאות מסוימת היא בבחינת פיקוח נפש. באם התשובה חיובית, ניתן להחזיר שטחי ארץ ישראל. (מאמר בתחומין, י, מסירת שטחים בא"י במקום פיקוח נפש).

תומך בהיתר מכירה בשנת השמיטה,‏‏ (יביע אומר, ג, יו"ד יט) ובכך הולך אחר מסורת פסיקה ספרדית בנושא זה.

אסר לומר הלל בברכה ביום העצמאות.‏‏ בין השאר נימק את האיסור: "הואיל ועדיין רב הדרך לפנינו כדי להגיע אל המנוחה ואל הנחלה, הן מבחינה מדינית וצבאית, והן מבחינה מוסרית ורוחנית, לפיכך אין לחייב לגמור ההלל בברכה", אך הוסיף "ומ"מ נראה לענ"ד שאם הקהל רוצים לומר הלל בלא ברכה אחר תפילת י"ח אין למחות בידם" (יביע אומר, ו, או"ח מא).

ב-24 במרץ 2008 אשרה הכנסת חוק הקובע כי מוות מוחי הוא מוות לכל דבר. מפלגת ש"ס תמכה בחוק, לאור הוראתיהם של הרב יוסף והרב שלמה משה עמאר. חרף התמיכה בחוק, הרב יוסף קרא שלא לחתום על כרטיס אדי‏‏. הרב יוסף לא שינה דעתו משנת תשכ"ז שבה אסר השתלת איברים לחינם אלא במקרה של פיקוח נפש מידי וגם בו צריך התייעצות עם גדולי הדור.

משפחתו
הרבנית מרגלית יוסף לבית פטאל - אשתו של הרב.
עם אחד-עשר ילדיו נמנים:
בתו, הרבנית עדינה בר-שלום - מקימת המכללה החרדית האקדמית הראשונה.
הרב יעקב יוסף - ראש ישיבת "חזון יעקב" ומעביר שיעורים בשו"ע ברחבי הארץ.
הרב אברהם יוסף - הרב הראשי הספרדי של חולון.
הרב יצחק יוסף - מחבר "ילקוט יוסף" וראש ישיבת חזון עובדיה.
הרב דוד יוסף - ראש כולל "יחוה דעת", מחבר ספרי הלכה ברורה ורבה של שכונת הר נוף בירושלים.
הרב משה יוסף - בן הזקונים של הרב וראש ישיבת "מאור ישראל".

חתניו:
הרב עזרא בר שלום, נשוי לבתו עדינה, דיין בבית הדין הרבני הגדול.
הרב מרדכי טולידאנו - ראש בית מדרש "יביע אומר".
הרב אהרן בוטבול - נשוי לבתו הצעירה של הרב, ראש ישיבת "לוית חן"
הרב יעקב צ'קוטאי - נשוי לבתו רבקה, רב היישוב מודיעין-מכבים-רעות.

ספריו
שו"ת יביע אומר - ספר השו"ת המרכזי של הרב (עשרה כרכים).
שו"ת יחוה דעת - שאלות ותשובות שנשאל הרב בקול ישראל, ובסופו חידושים על מסכת הוריות (ששה כרכים).
חזון עובדיה סדרה העוסקת במועדים:
פסח: שו"ת הלכתי ופירוש על ההגדה של פסח (שלשה כרכים)
ימים נוראים
סוכות
פורים + פירוש על מגילת אסתר ועל הפיוט מי כמוך ואין כמוך
פסח
שבת (עד כה יצאו שני חלקים).
יום טוב + הלכות חול המועד, ספירת העומר, חג השבועות ועירוב תבשילין +פירוש על מגילת רות.
חנוכה + הלכות ראש חודש וברכת הלבנה
ט"ו בשבט + הלכות ברכות
תעניות הלכות ארבע תעניות + נאומי הספדים לאישים מכובדים.
פרוזבול-דיני שמיטת כספים.
לוית חן - על הלכות שבת על סדר שו"ע, שעיקרו השגות על ספר משנה ברורה.
טהרת הבית - שלושה כרכים על הלכות נידה ומקואות.
מאור ישראל - שני כרכי פירושים על הש"ס, כולל ביאורים וחידושים על סדר מועד ומסכת ברכות.
מאור ישראל - טבעת המלך - על משנה תורה להרמב"ם.
מאור ישראל - דרושים. קובץ דרשות למועדי השנה ולאירועים מסויימים.
הליכות עולם - הערות והשגות על ספר ההלכה "בן איש חי" של הרב יוסף חיים מבגדד (שמונה כרכים).
ענף עץ אבות - על פרקי אבות.
כף החיים - הרב עובדיה יוסף השלים את כתיבת הספר (חלק יורה דעה) על פי בקשת משפחתו של כף החיים.
משא עובדיה- ספר שנערך ויצא לאור על ידי מוסד הרב קוק. הספר מכיל את נאומיו של הרב שנאמרו במשך ארבעים וחמש שנה, בכנסים שהיו במוסד הרב קוק.
בנימין לאו: ממרן עד מרן, משנתו ההלכתית של הרב עובדיה יוסף, הפרק "היחס למדינת ישראל ולאזרחיה

לקריאה נוספת
יואב פלד (עורך), ש"ס - אתגר הישראליות, ידיעות אחרונות, 2001
רונן קדם ושאול מייזליש, הרב עובדיה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2002.
ניצן חן ואנשיל פפר, מרן - עובדיה יוסף, הביוגרפיה, הוצאת כתר, 2004.
צבי אלוש ויוסי אליטוב, בן פורת יוסף - חייו, משנתו ומהלכיו הפוליטיים של הרב עובדיה יוסף, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2004.
הרב בנימין לאו, ממרן עד מרן - משנתו ההלכתית של הרב עובדיה יוסף, הוצאת ידיעות אחרונות, 2005.
אביעזר רביצקי, (עורך), ש"ס - היבטים תרבותיים ורעיוניים, הוצאת עם עובד, 2006.
הרב אריאל פיקאר, משנתו של הרב עובדיה יוסף בעידן של תמורות, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2007.


מקור הערך: יהושע דוד אלישיב מעובד ע"פ ויקפדיה וספרים נוספים

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן





נושאים קרובים באתר דעת
עובדיה יוסף