חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

צרעת

נגע הצרעת הוא כתם שמופיע על גוף האדם, על קירות הבית או על בדים שונים.

הצרעת בהלכה
נגעי אדם
נגעי בגדים
נגעי בתים
משמעותה הרוחנית של הצרעת
מצורעים במקרא
מרים הנביאה
נעמן
מצורעי שומרון
עוזיהו המלך
המשיח כמצורע

מבחינה חיצונית נגעי הצרעת ההלכתית שונים מאוד מהנגעים האופייניים לחולי הצרעת הרפואית. גם גורמי הנגעים הם שונים: בעוד שמחלת הצרעת נגרמת על ידי החיידק Mycobacterium leprae, הצרעת ההלכתית לרוב הפרשנים היא בעלת משמעות רוחנית וסיבותיה הן כשלים מוסריים של האדם. המשמעות ההלכתית של הצרעת כרוכה בהלכות טומאה וטהרה, הלכות שאינן נוהגות בזמננו. גם התופעה עצמה אינה מצויה מזה אלפי שנים.

פרשני המקרא בימי הביניים חלוקים בשאלה אם הצרעת היא מחלה או נגע. לדעת הרלב"ג הצרעת היא מחלה ככל המחלות, ויש לרפא אותה בעזרת תרופות. בתהליך הריפוי יש גם אלמנט של בידוד כדי למנוע הידבקות במחלה ולגרום להפצתה. לפי דעה זו תפקידו של הכוהן הוא רק לאבחן את המחלה ולהחליט על בידוד החולה או המקום הנגוע. הוא אינו מרפא את החולה, שכן זהו תפקידו של הרופא. פעולת ההיטהרות של החולה נעשית לאחר הריפוי, ובאה לציין שהמחלה כבר אינה מידבקת והחולה יכול לשוב ולהצטרף לקהילה. לפי תפיסה זו המחלה היא תופעה טבעית ומהלכה הוא טבעי, הן מבחינת ההידבקות בה הן מבחינת הריפוי.

אברבנאל סובר, לעומת זאת, כי הצרעת אינה מחלה אלא נגע, וכך היא גם נזכרת במקרא. הנגע אינו תופעה טבעית אלא נסית, והכרה זו מכתיבה גם את דרכי הריפוי:
"צוה שישחטוה (את הציפור) על כלי חרש לרמוז שהאדם ככלי חרש מעשה ידי יוצר יתברך וכולם לפניו כחומר ביד היוצר. ונשחטה על מים חיים שבכלי לרמוז אל התורה אשר היא בלב האדם כי בסבת התורה שלא נשמרה כראוי מתה הצפור השחוטה. וצוה שיטבול הצפור החיה בדם הצפור השחוטה להודיע שאין הצרעת חולי מתדבק מפאת טבעו כדברי חכמי הרופאים אבל הוא ברצון השם וגזרתו על האיש החוטא" (ויקרא דף עח).
הריפוי אף הוא אינו בדרך הטבע אלא בדרך נסית, ולכן החולה בא אל הכוהן, ולא אל הרופא. לחיזוק טענתו זאת מביא אברבנאל את צרעת הבגד או צרעת הבית, שאין בהן מרכיבים של בשר ודם הגורמים למחלות באדם. העובדה שהצרעת יכולה להופיע גם בכתלי הבית - דומם, וגם בבגד - צומח או חי, עובדה זו מחייבת לראות בצרעת תופעה לא-טבעית, נסית.

הרשב"ם ביטא עמדה זו בלשונו הקצרה והחריפה:
אדם כי יהיה בעור בשרו - כל פרשיות נגעי אדם ונגעי בגדים ונגעי בתים ומראותיהן וחשבון הסגרם ושערות לבנות ושער שחור וצהוב אין לנו אחר פשוטו של מקרא כלום ולא על בקיאות דרך ארץ של בני אדם אלא המדרש של חכמים וחוקותיהם וקבלותיהם מפי החכמים הראשונים הוא העיקר (ויקרא יג,ב)

הצרעת בהלכה

נגעי אדם
הלכות נגע הצרעת מפורטות בתורה בהרחבה בפרשת תזריע ובפרשת מצורע שבספר ויקרא. התורה מגדירה שם את צורות הנגעים, צבעיהם ושאר תנאיהם. כמו כן קובעת התורה, כי הסמכות לקבוע האם האדם נגוע בצרעת או לא, נתונה בלעדית לכהנים:
"אָדָם, כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת... וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים" (ויקרא יג,ב).
"נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן" (שם יג,ט).
המשנה דנה בנגע הצרעת במסכת נגעים שבסדר טהרות. נקודת המוצא של המשנה, כפי משמעות לשון התורה, שהנגעים הם לבנים, אך יש כמה דרגות לובן בסוגי הנגעים השונים:
"מראות נגעים, שניים שהן ארבעה: בהרת עזה כשלג, שנייה לה כסיד ההיכל; והשאת כקרום ביצה, שנייה לה כצמר לבן, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים, שאת כצמר לבן, שנייה לה כקרום ביצה".
לצרעת מאפיינים נוספים, המתבטאים בצבען של השערות שבאזור הנגע, בגודלו, במראהו ביחס לעור שסביבו ועוד.

כאשר מאבחן הכהן צרעת בעורו של האדם, הוא מכריז עליו כמצורע מוחלט. לעתים לא ברור בשלב הראשון שאכן מדובר בצרעת. במקרה כזה מחייב הכהן את המצורע להסתגר שבעה ימים במקום מבודד. לאחריהם נבדק הנגע שנית. במידה שהנגע עונה על התנאים המטמאים, נגזר דינו של המצורע לטומאה מוחלטת ולהסתגרות מחוץ לעיר (בתנאי שהיא מוקפת חומה מתקופתו של יהושע בן נון). אם עדיין לא ניתן להגיע להכרעה ברורה, מסגירים את המצורע שבוע נוסף, שבסופו חייבת ליפול הכרעה לכאן או לכאן.

אורכה של תקופת הסגרו של המצורע המוחלט מחוץ למחנה אינה קצובה ותלויה בהמצאות הצרעת בעורו. אם חלפה הצרעת, נקרא הכהן לבדוק את המצורע ולהכריז על הסרת נגע הצרעת. במקרה כזה מוטל על המצורע לעבור תהליך טהרה בן שמונת ימים, הכולל תגלחות, טבילות והקרבת קורבנות.

הלכות טומאת הצרעת אינן נוהגות בזמן הזה. הסיבות לכך הן שתיים: א. רוב ככל יהודי העולם מוגדים כטמאי מתים, ואינם נשמרים מהִטמאות בטומאות כאלו ואחרות. אין גם הקפדה על אכילת מאכלים בטהרה, הקפדה שהייתה קיימת בעיקר בתקופת המקדש. ב. איננו בקיאים כיום בצורת הנגעים ואין לנו אפשרות לקבוע האם תופעה מסוימת היא הצרעת המקראית, או תופעה טבעית אחרת.

נגעי בגדים
צרעת עלולה להופיע גם על בגד, העשוי מצמר או מפשתן. סימניה הם כתם ירוק כהה או אדום כהה. אם הופיע נגע כזה, יש לסמן את גבולותיו ולבודקו לאחר שבוע. אם הנגע פשה מעבר לגודלו הראשוני, הבגד נחשב טמא ודינו שריפה. אם הנגע לא פשה, יש להמתין שבוע נוסף. לאחר מכן, אם הנגע לא סר מן הבגד, אף אם לא פשה, יש לשרוף את הבגד.

בהלכות אלו ישנם פרטי דינים נוספים, ומפורטים במסכת נגעים וברמב"ם בהלכות טומאת צרעת פרק י"ב.

צרעת הבגד אינה מופיעה מאז שחרב בית המקדש.

נגעי בתים
צרעת עלולה להיראות גם על קיר של בית. אם מופיע כתם אדום כהה או ירוק כהה והוא נראה שקוע ביחס לסביבותיו, יש לקרוא לכהן שיבחן את הנגע. בראייה הראשונה אין הכהן פוסק שהנגע הוא צרעת הבתים, אלא סוגר את הבית למשך שבוע. אם התבהר הנגע, יש לקלוף אותו והבית טהור. אם הוא נשאר כשהיה, יש להסגיר את הבית בשנית. בסוף השבוע השני בודק הכהן את הבית פעם נוספת; אם דהה הנגע, קולפו והבית טהור. אם נשאר כשהיה או פשה והתרחב, יש להוציא את האבנים שבהן הנגע, לתת במקומן אבנים אחרות ולטוח את הבית בטיח. לאחר מכן הבית ייסגר לשבוע נוסף. בסופו, אם שב הנגע אל האבנים החדשות, הבית כולו טמא ויש להחריבו, אך אם לא חזר, יש לנקוט בפעולות שמטרתן לטהר אותו סופית, בכללן הקרבת קורבנות.

גם בדינים אלו ישנם פרטים רבים נוספים, המפורטים במסכת נגעים וברמב"ם בהלכות טומאת צרעת פרקים י"ד-ט"ו-ט"ז.

כיום אין נוהגת צרעת הבתים.

משמעותה הרוחנית של הצרעת
לתופעת נגע הצרעת יש משמעות רוחנית. הנגע המתואר במקרא הוא למעשה פגיעה בקשר בין האדם והחברה. חז"ל מבארים כי הנגעים באים על האדם כעונש על לשון הרע. בגמרא, מסכת ערכין נאמר:
"אמר ריש לקיש: מאי דכתיב "זאת תהיה תורת המצורע"? זו תהיה תורתו של מוציא שם רע" (ערכין טו, ע"ב).
הרמב"ם מסכם את עניין הצרעת בלשון זו:
"השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראה אותו תורה צרעת בשותפות השם, אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא הוא בישראל, כדי להזהירן מלשון הרע; שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו, אם חזר בו, יטהר הבית, ואם עמד ברשעו עד שהותץ הבית - משתנין כלי העור שבביתו, שהוא יושב ושוכב עליהן. אם חזר בו, יטהרו; ואם עמד ברשעו עד שיישרפו, משתנין הבגדים שעליו. אם חזר בו, יטהרו; ואם עמד ברשעו עד שיישרפו - משתנה עורו ויצטרע, ויהיה מובדל ומפורסם לבדו, עד שלא יתעסק בשיחת רשעים, שהיא הליצות ולשון הרע. ועל עניין זה הוא מזהיר בתורה ואומר "הישמר בנגע הצרעת... זכור, את אשר עשה ה' אלוהיך למרים, בדרך" (דברים כד, ח-ט): הרי הוא אומר התבוננו מה אירע למרים הנביאה, שדיברה באחיה שהיא גדולה ממנו בשנים, וגידלה אותו על ברכיה, וסיכנה בעצמה להצילו מן הים; והיא לא דיברה בגנותו, אלא טעת שהשוות אותו לשאר נביאים, והוא לא היה מקפיד על כל אלו הדברים, שנאמר: "והאיש משה עניו מאוד..." (במדבר יב,ג), ואף על פי כן, מיד נענשה בצרעת. קל וחומר לבני אדם הרשעים הטיפשים, שמרבים לדבר גדולות ונפלאות; לפיכך ראוי למי שרצה לכוון אורחיו, להתרחק מישיבתן ומלדבר עימהן, כדי שלא ייתפס אדם, ברשת רשעים" (הלכות טומאת צרעת טז,י ואילך)
בצורה דומה מסביר ר' שם טוב מלמד בספרו "כתר שם טוב" (דף פו, ע"ב) שהצרעת באה כעונש על אי-לימוד תורה ועל חטא לשון הרע. אך לפני שה' מעניש את האדם הוא רומז לו על חטאו בנגעים שהוא מביא על ביתו וחפציו כדי שיתן לבו למעשיו. רק כאשר האדם מתעלם מן הסימנים הוא לוקה בגופו:
"ואע"פ שענין הצרעת הוא לכלה עוון ולהתם פשע עכ"ז בצד מה הוא טוב לפי שנגע צרעת כשהיא באה בבתים הוא התראה לאדם שישוב בתשובה ובזה יתנו לב וישובו אל ה'... מבשרם הקב"ה שלא יתן נגע צרעת בתחילה בגופם רק בבית שבזה יהיה סיבה שישובו בתשובה ולא יבוא הנגע בבשרם".
ר' משה אלבילדה (עולת תמיד דף קפ, ע"א) רואה סמליות הן בבידודו של המצורע והן בקרבן שהוא מביא. בידודו של המצורע בא למנוע ממנו קשר עם הסביבה, וכך לא יוכל להפיץ את מרכולתו, והקרבן שהוא מביא מסמל את הדיבור והפטפוט - שתי ציפורים חיות טהורות:
"צותה שיביא ב' צפורים חיות טהורות וזה כי הצפורים הם רמז אל הדבור על שהם פטפטים מצפצפים ומזגים כמו שלמדונו רז"ל. והם חיות טהורות לרמוז כי הדבור הזה נכבד מאוד כפי עצמו ושליח השכל אלא שהאדם מלכלך ומטנף אותו. ולכן העירו בתת לו דרך ישרה איך יתנהג".
ר' יצחק ן' ארויו (תנחומות אל דף צא, ע"א) סובר שפרשת נגעי הבית והכלים לא נכתבה אלא לשם הדרש. כבר הגמרא בסנהדרין אומרת כי בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות (סנהדרין עא, ע"א), והדברים לא נכתבו אלא כדי לדרוש ולשים לב אל קיום המצוות. כיוון שהמצוות מטרתן לשמור על בריאות הנפש, הרי אי-קיומן של המצוות מביא לחולי הנפש הבא לידי ביטוי בנגע צרעת. לפני שהאדם ייענש הוא מקבל רמז על כך:
"הנה הענין הזה רצוני ענין נגעי הבתים הוא כדי לדעת ולהבין ממנו להחזיר בריאות הנפש אליה כאשר תסור ממנה. וזה כי הענין הזה רומז אל נגעי העבירות אשר עשה אותם האדם וסר בריאות הנפש ממנה אשר ודאי בריאותה הוא כאשר האדם עושה מעשה המצוות והחולי אשר לה הוא כאשר יעשה האדם ח"ו העבירות ולכן כתב לו האל ית' בתורתו הרפואה הצריכה אליו".
הצרעת היא דימוי לדברים שליליים ולתופעות חברתיות שיש לגנות אותן. הכינוי 'מצורע' משמש בהשאלה ככינוי לאדם שיש כלפיו יחס שלילי עד כדי נידוי חברתי. ידוע גם הביטוי 'צרעת המחלוקת', הנוגע למחלוקות בציבור:
"אמר ריש לקיש: מכאן שאין מחזיקין במחלוקת, דאמר רב: כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו ... רב אשי אמר: ראוי ליצטרע" (סנהדרין קי, ע"א).
הכינוי 'צרעת' משמש גם בהקשר של סכסוכים בין בני זוג. יש שהכינוי הוא לבן/בת הזוג הרעים, ויש שהכינוי הוא לעצם חיי הנישואין שהגיעו למשבר. אמרו חז"ל:
"כתוב בספר בן סירא: אשה טובה מתנה טובה לבעלה ... אשה רעה צרעת לבעלה. מאי תקנתיה? יגרשנה ויתרפא מצרעתו" (יבמות סג, ע"ב)
בתשובות מהריק"ש (סי' קלא) מסופר על אדם שהתגרש לאחר כמה שנים של נישואים כושלים, ובעֵטו החדה הוא כותב:
"פצה פיו ומשבח שנרפא נגעו ונתן סימנין ששנת קידושיו היה סימנה 'ויבא גם השט"ן בתוכם' ליצירה ושנתינו זו סימנה 'נרפא נגע הצרעת מן הצרו"ע' ליצירה" (כלומר הנישואין היו בשנת ה' שנ"ט והגירושין היו בשנת ה' שס"ו).
יש שחכמים השתמשו בצרעת ככינוי להנהגות פסולות בחיי החברה והציבור או בחיי הפרט. וכך נאמר בשו"ת מהרשד"ם (יו"ד סי' לט) על העדר יראת שמים:
כאשר נראה כמראה נגע צרעת... אמרתי השכל גוזר שלא היה זה אלא בהעדר ידיעה או ממיעוט יראת שמים או משניהם יחד ועל העדר הידיעה כתב הרא"ש שהוא חולי יותר נקל להרפא בלימוד, אבל העדר יראת שמים קשה מאד".

מצורעים במקרא

מרים הנביאה
מרים הנביאה נענשה על שדיברה סרה במשה אחיה. היא לקתה בצרעת. המקרא מספר:
"ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח כי אשה כושית לקח, ויאמרו הרק אך במשה דבר ה', הלא גם בנו דבר, וישמע ה'" (במדבר, יב,א-ב)
העם לא התקדם בהליכה במדבר, עד שיכלה מרים אף היא להמשיך בדרכה.

נעמן
בספר מלכים ב (פרק ה) מסופר על נעמן, שר צבא ארמי, שחלה בצרעת.
נערה ישראלית שנלקחה בשבי ושימשה כשפחה אצל אשת נעמן סיפרה לה על איש אלוהים מופלא שביכלתו לרפא צרעת. מלך ארם שלח מכתב למלך ישראל, בו דרש לרפא את נעמן מהצרעת. מלך ישראל נבהל וקרע את בגדיו, אך הנביא אלישע שמע על כך והסכים לקבלו.
נעמן הגיע אל פתח בית הנביא והתקבל על ידי שליח שהורה לו לטבול שבע פעמים בנהר הירדן, וכך יירפא. נעמן הופתע מתשובה זו וכעס:
"וַיִּקְצֹף נַעֲמָן, וַיֵּלַךְ; וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָמַרְתִּי אֵלַי יֵצֵא יָצוֹא, וְעָמַד וְקָרָא בְּשֵׁם-יְהוָה אֱלֹהָיו, וְהֵנִיף יָדוֹ אֶל-הַמָּקוֹם, וְאָסַף הַמְּצֹרָע. הֲלֹא טוֹב אבנה (אֲמָנָה) וּפַרְפַּר נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק, מִכֹּל מֵימֵי יִשְׂרָאֵל--הֲלֹא-אֶרְחַץ בָּהֶם, וְטָהָרְתִּי; וַיִּפֶן, וַיֵּלֶךְ בְּחֵמָה" (מלכים ב, ה, יא-יב)
בסופו של דבר שכנעו אותו נעריו לנסות את דברי הנביא. הוא הסכים ואכן נרפא מהצרעת. נעמן חזר לנביא והודיע שהוא מכיר בה' כאלהים, ובכך נתקיימו דברי הנביא מתחילת הפרק:
"וַיָּשָׁב נעמן אֶל-אִישׁ הָאֱלֹהִים הוּא וְכָל-מַחֲנֵהוּ, וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו, וַיֹּאמֶר הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹהִים בְּכָל-הָאָרֶץ, כִּי אִם-בְּיִשְׂרָאֵל" (מלכים ב, ה,טו)
נעמן חשב שהנביא ירפא אותו בדרכי הריפוי הטבעי: יראה את הנגע, יאבחן את המחלה, יציע דרכים לריפוי ויתפלל לאלוקיו על הנגוע, כמו כל רופאי האליל. יש להניח שכבר חווה פעולות כאלה בארם, לפני שהגיע, בלית ברירה, לנביא מישראל. אלישע הנביא מציע, לעומת זאת, לטבול בירדן שבע פעמים, וזאת אף מבלי שראה אותו. הנביא יודע שדרך הריפוי היא נסית ולא טבעית, ולכן חשובה התפילה, חשובה ההכרה בא-ל. ברור גם מדוע קצף נעמן, שהרי מים יש לו בארם בכמות ובאיכות הרבה יותר טובים מן הזרם הדלוח של הירדן בקיץ. נעמן נרפא רק כשהגיע להכרה באלוקי ישראל, הכרה שבאה לידי ביטוי בביצוע מדויק של הפעולות כפי שאמר לו אלישע, גם אם פעולות אלו לא היו מובנות לו.

לאחר מכן ביקש נעמן להעניק לאלישע תגמול אך הנביא סירב בתוקף לקחת דבר. נערו של אלישע, גיחזי, חמד מהממון ואחרי שעזב נעמן רדף גיחזי אחריו וביקש ממנו דברים מספר. אלישע שם לב לכך וקילל את גיחזי שצרעת נעמן תדבק בו ובזרעו.

מצורעי שומרון
עוד מסופר בספר מלכים ב (פרק ז) , כי בעת המצור הארמי על העיר שומרון שהו ארבעה מצורעים מחוץ לעיר, והם היו שותפים בהצלת התושבים ממוות ברעב. המצור הכבד שהעיר הייתה נתונה בו גרם לרעב נורא זה. אלישע הנביא ניבא ליהורם מלך ישראל, שהגיע אליו לדון בהשלכות המצור, כי למחרת יהיה בעיר שפע עצום של מזון והוא יימכר במחירים אפסיים. אכן, בלילה השמיע אלוהים למחנה ארם קול מרכבות וסוסים רבים, והם דימו שחיל מצרים וחיל החתים נחלצו לעזרת תושבי שומרון. עזבו הארמיים את המחנה שלהם וברחו לארצם, בהשאירם בו מזון ורכוש רב. ארבעת המצורעים הבחינו בדבר, סיפרו אותו לשומרי העיר, ולאחר בדיקה שנעשתה מטעמו של המלך, יצא העם ובזז את מחנה ארם הנטוש. החיטים והשעורים נמכרו בשקלים בודדים, כנבואת אלישע.
על פי המסורת, ארבעת המצורעים הללו הם גיחזי ושלושת בניו.

ומה נאוו דברי המשוררת רחל, בשירתה יום בשורה :
בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הָאוֹיֵב הַנּוֹרָא
אֶת שֹׁמְרוֹן הֵבִיא בְּמָצוֹר
אַרְבָּעָה מְצֹרָעִים לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרָה.
לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרַת הַדְּרוֹר.

כְּשֹׁמְרוֹן בְּמָצוֹר - כָּל הָאָרֶץ כֻּלָּהּ,
וְכָבֵד הָרָעָב מִנְּשׂא.
אַךְ אֲנִי לֹא אֹבֶה בְּשׂוֹרַת גְּאֻלָּה,
אִם מִפִּי מְצֹרָע הִיא תָבוֹא.

הַטָּהוֹר יְבַשֵּׂר וְגָאַל הַטָּהוֹר,
וְאִם יָדוֹ לֹא תִמְצָא לִגְאֹל
אָז נִבְחָר לִי לִנְפֹּל מִמְּצוּקַת הַמָּצוֹר
אוֹר לְיוֹם בְּשׂוֹרָה הַגָּדוֹל.
עוזיהו המלך
מצורע נוסף שמסופר עליו בספר מלכים ב (טו,ה) הוא המלך עוזיהו. בספר דברי הימים ב (כו,טז-) מסופר שעוזיהו ביקש להקטיר קטורת בבית המקדש, תפקיד השמור לכהנים. הכהנים ניסו למנוע ממנו לעשות זאת, ללא הועיל. כאשר המשיך המלך בנסיונו להקטיר את הקטורת, פרחה הצרעת במצחו והוא נשאר מצורע עד יום מותו. למרות שרשמית הוא נשאר המלך, עברה המלכות בפועל לבנו יותם.

המשיח כמצורע
נגע הצרעת כבשורה לעתיד לבוא מתבטא גם בסוגיה המוזרה שהמשיח עצמו הוא מצורע ויושב בשערי רומי, כמו שכתוב במסכת סנהדרין (צח, ע"ב): "מה שמו (של המשיח) רבנן אמרי חיוורא דבי רבי שמו, שנאמר 'אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא, וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם, וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ, נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה' ( ישעיהו נג,ד)". חיוורא, לבן, בתרגום מצורע.
וממשיכה הגמרא לספר: רבי יהושע בן לוי ... פגש את אליהו על פתח מערת רבי שמעון בר יוחאי, ושוב שאלו מתי יבוא המשיח. הפעם ענה לו אליהו: לך שאל אותו בעצמו! הנה הוא יושב על פתח העיר רומי. ומה הוא עושה שם: המשיח מחליף תחבושות למצורעים בשערי רומי. חז"ל אומרים: "על אליהו הנביא ודבריו אודות הגאולה העתידה, כי המשיח יושב בין עניים וחולים בשערי רומי. הם חובשים את כל פצעיהם בבת אחת, אך המשיח "שרי חד ואסיר חד", חובש את פצעיו אחד אחד, כל פצע בתחבושת אחרת.
משמעות הדברים, אם נגע הצרעת מצביע על מתח שבין אישיותו הפנימית של האדם וחיצוניותו החברתית, ניתן להבין שהמשיח יהיה האדם שיחווה ויפנים באמת את המתח הזה ועל ידי סיבלו וניסיונו, יפתור אותו.


מקור הערך: יהושע דוד אלישיב ע"פ ויקיפדיה, ויקישיבה, מאמרים של שאול רגב, יואל שילה .

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן





נושאים קרובים באתר דעת
צרעת