חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

נשמה

הרוח הרוחני שבאדם

הנשמה היא ביטוי לחלק הרוחני שבאדם
גישות לרעיון הנשמה
הנשמה בתורת הסוד
חלוקת מישורי הנשמה באדם
נשמת האומה
הנשמה במדע


לא ברור מהי הנשמה, וספק אם יש מי שיכול להגדירה. ניתן להמשיל את הנשמה לשמש. מהותה של השמש אינה ברורה לנו, אבל כולנו חשים את האור של השמש ומוארים ממנו, וכן כולנו חשים בחום שהשמש מפיקה. באופן דומה ניתן לומר על הנשמה, איננו יודעים בדיוק מהי, אך כולנו חשים בעוצמות שהיא מקרינה.

אם ננסה להגדיר: הנשמה היא החייאה של הנפש. את הנפש, שהיא החלק המקבל החייאה זו, מקובל לכנות גוף, אך לא במשמעות של חומר אלא במשמעות של החלק שבנו שמקבל חיים. כלומר הנשמה והגוף: נותן חיים ומקבל חיים.

גישות לרעיון הנשמה
קיימות גישות רבות לתפיסת הנשמה:
נשמה כמהות החיים: על-פי תפיסה זו, נשמה היא עצם העובדה כי אדם מסוים הינו חי, ולא גורם פיזיקלי פשוט. תפיסה זו מצמצמת את הגדרת הנשמה, לעצם העובדה כי האדם מסוגל למצוא משמעות במציאות שסביבו.

נשמה כביטוי לתודעה: על פי גישה זו, הנשמה היא ביטוי לחלק של תודעת האדם אשר מבטא את יכולתו של האדם להתבונן בעצמו ובעולם ולהיות במצב של מודעות סביבתית, בניגוד לחלקים בתודעה שמהותם להגיב כלפיו. במקרה זה, מזוהה הנשמה עם מושג הנפש, כביטוי לפן הרגשי והחוויתי, המעיד על כך שישות מסוימת היא יצור חי, השונה מבחינה פילוסופית ממנגנון פיזיקלי מורכב אחר. על פי תפיסה זו, נשמה היא הגורם המבדיל בין אדם למכונה מורכבת, ומציבה אותו כגורם סובייקטיבי, בעל ערכים אותם הוא מסוגל להשליך על המציאות החיצונית.

נשמה כישות עצמאית: על פי גישה זו, נשמה היא ישות ממשית, חסרת צורה, המסוגלת לקיום שאינו מחויב ותלוי בקיומו הגופני של האדם. כאשר היא נמצאת בגוף היא מהווה את המנוע הפנימי ומרכז הבקרה והשליטה שלו, וכאשר היא עוזבת אותו באופן חלקי (בשינה) או לצמיתות (במוות), הגוף מאבד את חיוניותו והופך לחפץ דומם, שאין לו זרם תודעה סובייקטיבי. על פי תפיסה זו, לנשמה קיום במישורים שאינם פיזיים, ועל כן היא כפופה לחוקיות שונה מהחוקיות הפיזיקלית (למשל היא יכולה להיות בכמה מקומות בו זמנית).

בתפיסה זו, קיימת אמונה בקיום הנשמה גם לאחר מות הגוף עצמו, במישור המנותק מהמישור הגופני הרגיל. אמונה כזו מאפשרת תפיסות כגון: תיקון הנפש, חיי אלמוות ונצח, חיי העולם הבא ושכר ועונש, וגלגול נשמות.

לפי גישה זו, העובדה היא שיש לכל אדם "אני" ואישיות משל עצמו. ה"אני" הוא ישות תודעתית שתופסת את העולם ומתבוננות בו מבחוץ, שהעיניים משמשים לה ככלים להתבונן והאוזניים ככלים לשמוע, אבל ה"אני" הוא מעבר לכך.

בנוסף, ההתבוננות בזרם התודעה הסובייקטיבי של האדם שמכיל מחשבות, מילים, דימויים ותחושות וקיים בכל רגע, המופסק בשינה או בעילפון, וחזרתו של זרם התודעה בהתעוררות בבוקר לנקודה האחרונה שבה הופסק לפני השינה, מתוך אוריינטציה נפשית ברורה ללא כל בלבול או שכחה. האדם המתעורר זוכר בדיוק מי הוא, מה ייעודו, רצונותיו והדברים האחרונים שעשה לפני שנרדם. ההסבר הוא עזיבה ארעית של הנשמה בעלת התודעה והזכירה את הגוף ועלייתה לעולם העליון הנסתר, ובמצב של עוררות, חזרתה של הנשמה לשכון בגוף.

לכן ביהדות יש התייחסויות שונות סביב הליכתה של הנשמה וחזרתה. אמירת "קריאת שמע שעל המיטה" לפני השינה, בה הכנה לקראת העובדה שהנשמה יכולה שלא לחזור. ובבוקר בברכות השחר אומרים, "אלהי, נשמה שנתת בי טהורה היא. אתה בראתה, אתה יצרתה אתה נפחת בי ואתה משמרה בקרבי ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי רבון כל המעשים אדון כל הנשמות ברוך אתה ה' המחזיר נשמות לפגרים מתים". זו היא תפילת הודיה על חזרתה של הנשמה.

עניין נוסף שמוסבר לפי גישה זו, הוא התהליך של טרנספורמציה של רעיון ומחשבה אבסטרקטית שאין לה מקום מיוחד, שהופכת ומיתרגמת למעשה ופעולה. כיצד קורה שאדם חושב לרוץ, וכתוצאה מאותה מחשבה מתבצעים בגופו תהליכים פיזיוביולוגיים, שבהם המחשבה הזו שאין לה ממשות פיזית מייצרת פולסים חשמליים בנוירוני המוח, שמתחילים את השרשרת של הפעילות הזו, עד שלבסוף השרירים מתכווצים והאדם מתחיל לרוץ. תהליך זה מחייב קיום כוחות מטאפיזיים אוטונומיים.

בתלמוד, במדרשים ובפילוסופיה היהודית של ימי הביניים, מובא שהאדם מורכב משני חלקים שונים - גוף ונשמה.

כמו כן הנשמה עתידה לחזור ולחיות בגוף האדם לעתיד לבוא, בתחית המתים, למעט חוטאים כבדים שלא יקומו בתחית המתים. הנשמה הינה חלק שונה לחלוטין מהגוף ואינה חומרית. הבחירה החופשית נובעת מן הנשמה, ולכן בעל חיים שאין לו בחירה חופשית אין לו נשמה, אלא רק גוף. מעבר לכך, בנשמה שהיא עצמותו של האדם ועיקר אופיו יש משהו מהאלוהות. כך הבינו חז"ל את המימרה "חלק אלוה ממעל" (איוב לא ב). בזכות הנשמה שבאדם האדם יכול להתחבר ולתקשר עם האלוהות האינסופית והלא מוגבלת.

בעת המוות, הנשמה עוזבת את הגוף ומצטרפת לשכון בזיו השכינה, בהתאם להשגיה הרוחניים בעולם הזה. לעתים, נשמות שחטאו נענשות בהתייסרות על אובדן הגוף ונותרות לזמן כלשהו בגיהנם.

התנ"ך מציג עמדה שעל-פיה האדם שונה מבעלי החיים, ויש בו מן האלוהות, למשל בספר בראשית: "וַיִּיצֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב,ז).

בתרגום אונקלוס הביטוי "נפש חיה" מתורגם ל"רוח ממללא", כלומר "רוח מדברת". גם רש"י מאמץ את הפירוש הזה: "'לנפש חיה', אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם, חיה שבכולן, שנתווסף בו דעה ודבור".

ביטוי נוסף לרעיון הנשמה כמותר האדם נמצא בספר משלי: "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם, חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן" (משלי כ,כז).

במקרא ניתן גם למצוא התייחסות לנשמה כאל כל בן אנוש באשר הוא ולאו דווקא אל חלק מסוים באדם, כפי הנאמר: "...לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה" (דברים כ,טז).

מושג הנשמה התפתח ביהדות וקיבל משמעויות שונות בתקופות שונות. אמונה בנשמה שעוזבת את הגוף עם המוות וממשיכה להתקיים אחריו, בתנ"ך כמעט שאינה נזכרת. יוצא דופן הוא המקרה שבו נשמתו של שמואל הנביא הועלתה באוב על ידי בעלת האוב לפי בקשת שאול המלך (שמואל א. כח, ג ואילך). יש רמז לאפשרות כזאת בספר קוהלת: "וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ" (קהלת יב, ז). כמו כן אין כלל ביטוי לרעיון כי הנשמה נשפטת על מעשיה לאחר המוות. הביטוי הראשון לרעיונות כאלה הוא בספרות הבתר-מקראית, בחלק מהספרים החיצוניים ובספרות חז"ל.

הנשמה בתורת הסוד
בתורת הסוד יש הרחבה ופירוט של הנושא. על פיה באדם חמישה חלקים רוחניים: נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה (נר"ן ח"י). היסוד לכך הוא במדרש:
"חמשה שמות נקראו לה, נפש, רוח, נשמה, יחידה, חיה, נפש, זה הדם שנאמר (דברים יב) כי הדם הוא הנפש, רוח, שהיא עולה ויורדת שנאמר (קהלת ג) מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה, נשמה, זו האופיה, דברייתא אמרין האופיתא טבא, חיה, שכל האברים מתים והיא חיה בגוף, יחידה, שכל האברים משנים שנים, והיא יחידה בגוף, הה"ד (איוב לד) אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף, רבי יהושע בר נחמיה ורבנן, רבי יהושע בר נחמיה אמר אם ישים אלהים לבו על האדם הזה רוחו כבר היה בידו (שנאמר) ונשמתו אליו יאסוף בגופו כבר יגוע כל אדם, אלא בשעה שאדם ישן, נשמה מחממת את הגוף שלא יצטנן וימות, רבנן אומרים אם ישים אלהים לבו לאדם הזה רוחו כבר הוא בידו ונשמתו אליו יאסוף למעלה כבר יגוע כל אדם יחד אלא בשעה שאדם ישן נשמה מחממת הגוף שלא יצטנן וימות הה"ד (משלי כ) נר ה' נשמת אדם, רבי ביסני ורבי אחא ור' יוחנן בשם ר"מ אומרים הנשמה הזו ממלאה את כל הגוף, ובשעה שאדם ישן היא עולה ושואבת לו חיים מלמעלה, ר' לוי בשם ר' חנינא אמר על כל נשימה ונשימה שאדם נושם צריך לקלס לבורא מ"ט (תהלים קנ) כל הנשמה תהלל יה כל הנשימה תהלל יה" (בראשית רבה (וילנא) פרשה יד ד"ה ט חמשה שמות).
גם התלמוד שואל מדוע חמש פעמים אמר דוד במזמורים קג קד בתהלים "ברכי נפשי" ועונה התלמוד יש דמיון בין הנשמה לבורא:
"הני חמשה ברכי נפשי כנגד מי אמרן דוד? - לא אמרן אלא כנגד הקדוש ברוך הוא וכנגד נשמה: מה הקדוש ברוך הוא מלא כל העולם - אף נשמה מלאה את כל הגוף; מה הקדוש ברוך הוא רואה ואינו נראה - אף נשמה רואה ואינה נראית; מה הקדוש ברוך הוא זן את כל העולם כלו - אף נשמה זנה את כל הגוף; מה הקדוש ברוך הוא טהור - אף נשמה טהורה; מה הקדוש ברוך הוא יושב בחדרי חדרים - אף נשמה יושבת בחדרי חדרים; יבא מי שיש בו חמשה דברים הללו וישבח למי שיש בו חמשה דברים הללו.(ברכות י, ע"א)
מחמשת השמות הללו ניתן להבין שהנשמה היא שם כללי, אבל היא לא כל החלק הרוחני שבאדם. והסבירו המקובלים כי החלק הרוחני שבאדם (לא הגוף) מורכב מחמישה רבדים, וכל רובד אחראי על תפקודו הרוחני השונה של האדם.

ישנם הרבה פירושים בקשר לרבדים אלו. אחד מהנפוצים:
נפש - היא הרובד הרוחני שלנו האחראי על, התאווה, התאבון, הרגש הכבוד הבושה ועוד. הנפש אחראית על הקיום החיוני, בבנין הגשמי ובקיום הפיזי של הגוף. הנפש היא המנגנון שמאחד את כל רכיבי הגוף התאים הדם וכדומה לכלל פעולה אחת, היא המצמיחה, המשמרת והדואגת לבניתו של הגוף.
רוח - הרובד הרוחני שלנו האחראי על הדיבור, האומנות היצירה ,ההבעה והתקשורת האהבה ועוד.
נשמה - היא הרובד הרוחני שלנו האחראי על המחשבות, ההבנה וידיעה, הניתוח והשכל.
הנשמה טהורה תמיד והאדם איננו יכול לפגום אותה, אלא לעמעם את הופעתה והתגלותה בו.
חיה - נשמת הנשמה ואחראית על הרצון.
יחידה - רובד עוד יותר פנימי ואחראי על התת-מודע.

מקבילים את הנר"ן לשלשה חלקים בגוף האדם: מוח, לב, כבד. משמעות ההקבלה היא שהחלקים הרוחניים יותר מתגלים באותם אברים. הנשמה מתגלה בעיקר במוח - החלק שבו אנו מתבוננים ומבינים את הציווי האלוקי ועל פיו אנחנו פועלים. הרוח מתגלה בעיקר בלב - את האנושיות שלנו אנחנו מזהים ברגשות הלב שלנו. הנפש, החלק שמחיה את הגוף וממנו באות תאוותינו וכעסינו מתגלה בעיקר בכבד.

חלוקת מישורי הנשמה באדם
ר' חיים וולוז'ין בספרו "נפש החיים" (א,טו) מבאר כי בנפש האדם יש שלושה מישורים: נפש, רוח ונשמה. ולמעלה משלושה אלו ישנם עוד שני מישורים גבוהים יותר: חיה ויחידה. חמשת מושגים אלו מבטאים מישורים שונים של התגלות. את שלושת המושגים הראשונים ניתן לנסות ולהסביר על ידי משל (על פי סנהדרין צא, ע"א): רוח החיים שהקב"ה נופח בנו מופיעה בשלושה מצבים שונים, כאומן הנופח בכלי זכוכית. ואלו הם שלושת השלבים:
א. האוויר נמצא עדיין בתוך הראות והפה של האומן. מצבו של האוויר זהה עם מצבו של האומן. האוויר זהה לנשמת האומן. זוהי המקבילה לנשמה.
ב. לאחר מכן האוויר עובר דרך שפופרת מיוחדת לגוש הזכוכית (שהוא עדיין בגדר של חול לוהט). בזמן הזה האוויר כבר אינו נשמה אלא רוח.
ג. בשלב השלישי האוויר נופש (נח) בזכוכית ונהיה לנפש.
אם כן ישנם שלושה שלבים: נשמה, רוח ונפש. הנשמה היא הקרובה ביותר לנשמתו של היוצר, אחר כך יש התרחקות מן היוצר ולבסוף יש מנוחה.

ניתן גם להשוות את שלושת הדרגות הללו לזמנים. כאשר האדם נולד, הוא נולד עם נפש בתוכו. זוהי בחינת עבר, שכן לאדם אין צורך לעשות כל מעשה על מנת לקנות את הנפש. עצם העובדה שהאדם חי, מחייבת שתהיה לו נפש. עם הזמן מתגלה מישור רוחני גבוה יותר באדם, ואז האדם נהיה לאיש רוח. האדם רוכש חוש למציאות שאינה גשמית. רוחניות זו באה לידי ביטוי באומנות, בשירה, ובחוש לדברים רוחניים. כלומר שהרוח היא בבחינת הווה, מה שהאדם משיג ברוחניות בעת שהוא פועל. המישור השלישי - הנשמה, היא למעשה הזהות העתידית, הזהות האידיאלית של מה שעתיד להיות בהשלמה. הנשמה מאירה למרחוק, אבל היא אינה מופנמת באופן מוחלט. רק אצל משה רבנו היתה התלכדות מושלמת עם הנשמה. אם כן: נפש, רוח ונשמה מקבילות לעבר, הווה ועתיד.

למעלה משלוש אלה נמצאת החיה. הנביא יחזקאל אומר: "כי רוח החיה באופנים" (יחזקאל א,כא). באופנים השונים של הזהות נמצאת החיה. זהו כח החיים שבאדם המקיף את כל צדדי ואופני האישיות. החיה הינה ישות הכוללת בתוכה את שלושת הישויות הראשונות, שהן הבסיס של האדם.

למעלה מזה, קיים בכל אדם קשר בינו לבין הבורא. בכל אדם יש נטיעה או אחיזה באינסוף, ואחיזה זו נקראת יחידה.

נשמת האומה
גם באומה יש נשמה על כל חמש רבדיה. הנפש הלאומית היא הנטייה הנקראת לאומיות. בכל אומה ישנם אנשים שחשים את נפש האומה, אנשים המרגישים שייכים בכל נימי אישיותם לאומה ולגורלה. אנשים אלו מכונים לאומיים. לעומת אנשים אלו, יש אנשים שאינם קשורים כל כך לנושא הלאומי, והם מעדיפים להתעסק בנושאים הקשורים לדת. אנשים אלו הם בעלי רוח. הרוח של האומה היא הדת. כמובן שישנם מתחים בין נפש האומה לרוח האומה. כפי שהדבר בא לידי ביטוי באומתנו במאבק בין הציונות החילונית לבין הדתיות שאינה ציונית. הרב קוק כותב על כך באורות (אורות התחייה, מג):
"הנפש של פושעי ישראל שבעקבתא דמשיחא, אותם שהם מתחברים באהבה אל ענייני כלל ישראל לארץ ישראל ולתחיית האומה, היא יותר מתוקנת מהנפש של שלמי אמוני ישראל, שאין להם זה היתרון של ההרגשה העצמית לטובת הכלל ובנין האומה והארץ. אבל הרוח הוא מתוקן הרבה יותר אצל יראי ה' ושומרי תורה ומצוות, אף על פי שההרגשה העצמית וההתעוררות של כח פעולה בענייני כלל ישראל עדיין אמיצות אצלם, כמו מה שהם אצל אלה שרוח עוועים אשר בתוכם מעכר את ליבם עד כדי להתקשר בדעות זרות ובמעשים המטמאים את הגוף ומונעים את הרוח מלהיתקן, וממילא סובלת גם הנפש מפגמיהם. התיקון שיבוא של ידי אורו של משיח, שיעזור לזה הרבה דבר ההתפשטות של תלמוד רזי התורה וגילוי אורות חכמת אלוקים בכל צורותיה הראויות להיגלות, הוא שיעשו ישראל אגודה אחת ותתוקן הנפש של היראים שומרי תורה על ידי שלמות הנפש שבפושעים הטובים, והרוח של הפושעים האלה תתוקן על ידי השפעתם של יראי ה' שומרי תורה וגדולי אמונה, וממילא יבוא לאלה ולאלה אור גדול והופעת תשובה שלמה תבוא לעולם, ואז יהיו ישראל מוכנים לגאולה.
והצדיקים העליונים, מארי דנשמתא, הם יהיו הצינורות המאחדים שעל ידם יעבור שפע אור הנפש משמאל לימין ושפע אור הרוח מימין לשמאל, ותהיה השמחה גדולה מאד, 'כוהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו'. וזה יהיה בכח אורו של משיח שהוא דוד בעצמו ש'הקים עולה של תשובה', 'בעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך'".
החיה שבאומה אלו הם האידיאלים המרחפים מעל האומה. כל אומה בעצם קיומה הלאומי וההיסטורי מגלה ערכים כלשהם. וכך גם האומה הישראלית נושאת בקרבה, מכוח ההיסטוריה שלה, ערכים מסוימים. ערכים אלו הם החיות של האומה הישראלית - החיה של האומה הישראלית.

היחידה של האומה הישראלית היא המגמה האלוקית המתגלה במציאות באמצעות האומה הישראלית. היחידה של האומה הישראלית בדרך כלל מכונה: כנסת ישראל.

הנשמה במדע
הנשמה אינה ניתנת לאישור או להוכחה מדעיים, שכן הנחת קיומה של הנשמה אינו גורם המנבא את התנהלות העולם, אלא מפרש אותו בלבד. טענות כי נשמה מסוגלת להשפיע באופן ישיר על העולם החומרי, בלא שימוש בתיווך של גוף האדם, לא הוכחו מבחינה מדעית.

מסיבה זו, המדע מתייחס לנשמה כאל משהו שקיומו לא הוכח ואינו נחוץ להסברת החיים או החשיבה. הנחת העבודה של המדען היא שאין נשמה, לא מתוך ידיעה שהיא אינה קיימת, אלא מתוך תפיסה שמחקר מדעי אינו יכול להתחשב בישויות שאינן ניתנות לבחינה באמצעים אמפיריים. מסיבה זו, אין משמעות למושג "נשמה" במחקר המדעי. המדעי בוחן את הקורלציה (מתאם) בין תחושותיו ומחשבותיו של אדם לבין תופעות פיזיקליות וכימיות שנובעות מפעילות תאי העצב במוח ומהקשרים ביניהם, או לפעמים מתופעות בחלקי הגוף האחרים. ההנחה כי יש נשמה המתווכת בין התופעות הפיזיקליות והכימיות למחשבות ולתחושות היא חסרת משמעות מבחינה מדעית, כיוון שאינה ניתנת להוכחה בפרוצדורה מדעית.


מקור הערך: יהושע דוד אלישיב ע"פ ויקיפדיה, אתר של הרב שרקי, אתר כיפה.


הערות לערך:
שם המעיר: הרב יורם כהן אור
הערה: גוף נפש ונשמה: "נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן"-עפ"י פסוק זה המקביל את הנשמה לנר נלענ"ד לומר שכשם שבנר שלשה חלקים והם הגוף=השעווה,המתווך=הפתילה והשלהבת=האש והאור,וכשם שהשלהבת איננה יכולה להתחבר לגוף השעוותי,רק ע"י המתווך=הפתילה שמרככת את הגוף השעוותי ומחד ומחזיקה בקצה השלהבת מטה, מפני נטייתה להתנתק ולפרוח מעלה,רק כך יכול להיווצר נר שלם, כך באדם שלושה חלקים:גוף נפש ורוח. הגוף אינו יכול להתחבר לנשמה,הוא חומרי מדי והיא רוחנית מדי,רק באמצעות המתווך הנפש נוצר קישור וחיבור בין הנשמה לגוף.וע"כ עפ"י הבעש"ט מוסבר שדבר המשנה באבות על ההולך בדרך ושונה בתורה ורואה תוך כדי הילוכו גן פרדס ופרחים או שדה יפים "ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה הרי זה מתחייב בנפשו"בנפשו דווקא !! מסביר הבעש"ט החטא הוא לא בכך שעצר לרגע מלימודו כדי להתפעל מיפי הבריאה והטבע שיצר ה',אדרבה זה דבר חיובי,חטאו היה בכך שהפסיק ממשנתו ,כלומר שהדבר נעשה מתוך הפסק וניתוק ממשנתו ולא כחיבור הרמוני ורציף ביניהם בין תורתו ליפי הצומח שראה,בין התורה והטבע.ולכן אדם זה מתחייב בנפשו,כי החלק האמור לתווך באדם בין גוף לנשמה בין יפי הרוח ליפי החומר, בין התורה לטבע,קרי-הנפש,חלק זה פגום אצלו.
מקור ההערה: ידע אישי ומקורות שאינני זוכרם


שם המעיר: לגבי הבחור עם הנר
הערה: ראה תניא סוף חלק ליקוטי אמרים שם הוא מסביר את המשל אחרת,כי אין הכוונה לנר שעווה בפסוק אלא נר שמן בכל מקרה עיין שם ותמצא את המשל הנכון לנר ה' נשמת אדם..


שם המעיר: אודיה רויטל
הערה: ברצוני להודות לכם. אני לומדת קבלה במרכז מסוים. אך עד שקראתי את מה שכתוב כאן לגבי נשמה, הדבר לא הוסבר לי באופן כה מדויק ומקיף. זה עזר לי להבין את הרעיון במלואו. תודה רבה. המשיכו להאיר.
תודה
אודיה רויטל אנגל


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן