אנציקלופדיה יהודית דעת - דין ;
חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

דין

חוקים ומשפטים שעל פיהם יורו הלכה וישפטו משפט צדק

חוקים ומשפטים שעל פיהם מורים הלכה השופטים הממונים עליהם להוציא דין לאמתו.

מצוות עשה למנות שופטים לדון ולהעמיד שוטרים לכפות ולרדות במקל להעמיד הדת על פי השופטים, שנאמר שופטים ושוטרים תתן לך וגו' (דברים ט"ז י"ח). השופטים צריכים להיות:
אנשי חיל,
יראי אלוהים,
אנשי אמת,
שונאי בצע (שמות י"ח כ"א),
והעם מוזהר שלא למנות דיין שאינו הגון, שנאמר: לא תכירו פנים במשפט (דברים א' י"ז)
וכל המעמיד דיין שאינו הגון על הצבור, כאילו נוטע אשרה בישראל (סנהדרין ז':), ר"ל אדם שאינו חכם בדברי תורה, אע"פ שהוא חכם בחכמות אחרות (רמב"ם).
הדיינים מוזהרים לשפוט את העם משפט צדק.
מצווה שלא יירא הדיין מבעל דין רע, שנאמר "לא תגורו מפני איש" (דברים א' י"ז).

מצווה
שלא יעשה הדיין עוול בדין שנאמר "לא תעשו עול במשפט" (קדושים).

מצווה
על הדיין שלא להטות משפט גרים ויתומים שנאמר "לא תטה משפט גר יתום" (כי תצא).

מצווה
שלא להטות הדין על בעל עבירה ואדם חוטא שנאמר "לא תטה משפט אביונך" (משפטים), מפי השמועה למדו שזה אביון במצוות (רמב"ם).

מצווה
שלא לרחם על העני בדין שנאמר "ודל לא תהדר בריבו" (משפטים), וכן שלא לרחם על המזיק בדיני קנסות, כי אין מרחמים בדין (כתובות פ"ד.)

מצווה שלא לכבד גדול בדין שנאמר "ולא תהדר פני גדול" (קדושים).

מצווה שלא לחתוך הדין באומד הדעת עד שיראו שני עדים גופו של דבר שנאמר "ונקי וצדיק אל תהרוג" (משפטים).

מצווה שלא לשמוע לאחד מבעלי הדין כשאין חברו עמו שנאמר "לא תשא שמע שוא" (משפטים).

חובת הדיינים להיות מתונים בדין (אבות פרק א). המצווה על הצבור לנהוג כבוד בדיינים.

מצוות לא תעשה (סי' ע) שלא לקלל דיינים שנאמר "אלוהים לא תקלל" (משפטים), ופירוש "אלהים" דיינים.

ומצווה לשמוע פסק בית דין
ושלא להמרות את פיהם, כמו שמצווה לשמוע בית דין הגדול שבירושלם.

אסור לדיין לקבל שכר מוגזם בעד דינו, ומותר רק לקבל שכר בטלה ממלאכתו, וישלמו שניהם בשווה.
דין תורה ופשרה
התובע את חברו לדין, ומבקש דין תורה, צריכים בית הדין לפסוק על פי דין המפורש בתורה וכל מה שלמדו חכמי התלמוד מתורת משה וקבעו הלכתא לדינא, הלכה פסוקה, על דרך "יקוב הדין את ההר", ואין רשות ביד הדיין להשוות בין בעלי הדין בשעה שעומדים בדין.
אבל אם התובע מבקש פשרה, והנתבע מסכים, יוכלו הדיינים לפסוק כפי חוות דעתם אפילו נגד ההלכה.
וע"ז יש מצוות עשה (סי' רל"ו) לפשר בין בעלי הדין, שנאמר "בצדק תשפוט את עמיתך" (קדושים).
דווקא אם הדיינים יכולים לעשות פשרה לרצון שני בעלי הדין. אבל אם אחד מהם מבקש דין תורה, צריכים בית דין לדון על פי הדין (חו"מ סי' י"ב)

דיני ממונות
דין ודברים על כסף או רכוש או נכסים. תכלית דיני ממונות היא להשליט את האדם על קנינו הפרטי, כדי שלא יהנה איש מנכסי חברו בעל כרחו.

דיני ממונות נדונים לפני שלושה דיינים (משנה בתחילת סנהדרין). אם דנו שניים - אין דינם דין ונקראים בית דין חצוף, אלא אם כן קבלו אותם בעלי הדין עליהם.
די בשלושה הדיוטות (שאינם רבנים) אם אחד מהם יודע הדינים. ויכולים לשמוע הטענות ולשלחם למורה הוראה.
מומחה לרבים, כגון שהוא מרא דאתרא, דינו דין, שכבר קבלו אותו הצבור עליהם.

בזמן הזה אין דנים אלא דיני ממונות
, שיש בהם נזק לאחד מהצדדים. עונשים וקנסות מעבר לנזק הממשי אין דנים, משום שסמכות זו נתונה לבית דין מומחים המוסמכים בארץ ישראל – ואין לנו בית דין כזה (גטין פ"ח: ב"ק פ"ד: סנהדרין נ.).
דיני ממונות דנים ביום וגומרים אפילו בלילה.

בדיני ממונות אין העדים צריכים דרישה וחקירה
כמו בדיני נפשות, כדי שלא תנעול דלת לפני לווים. אבל אם רואה הדיין כי הדין מרומה, יקיים דרישה וחקירה (רמב"ם עדות פרק ג).

אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ועליו לפסוק לפי הטענות העולות בדין. לא יהא לבו נוקפו שמא טעה (מוהרח"ש תורת חיים ח"ג סי' י).

ולפעמים צריך לדון לפי האמת הידועה אצלו ולא על פי הטענות, שאם נראה לדיין שדברי האחד מכוונים יותר אל האמת, רשאי לזכותו (חו"מ ובית יוסף סי' ט"ו, ריב"ש קי' תנ"ד).

האומר איני רוצה לעמוד בדין, דנים אותו כמי שחייב ממון לחבירו ואינו רוצה לפרוע - ומנדים אותו (משפטי שמואל סי' קי"ד).

שנים העומדים לדין, זה אומר נדון כאן, וזה אומר נעלה לבית דין הגדול, כופים אותו ודין בעירו. ואם בית הדין צריכים לשאול דבר מבית דין הגדול, כותבים ושואלים ודנים בעירם, ושני בעלי הדין יפרעו שכר השליח (חו"מ סי' י"ד).
סדר הדיינים
זמן ישיבת הדיינים מהבקר עד סוף שעה חמישית (שבת י', חו"מ סי' ה),
ואין ראוי להיות דיין אלא מבן 18 ומעלה.
צריך הדיין לשבת באימה ויראה, בעטיפה ובכובד ראש, וידע את מי הוא דן, ולפני מי הוא דן, ומי הוא שעתיד להפרע ממנו אם נוטה מקו הדין (סנהדרין ז).

צריך הדיין שיקדים לדון הדין שבא לפניו תחילה, אבל יש להקדים דין היתום לדין האלמנה, ודין אלמנה לדין ת"ח, ותלמיד חכם לעם הארץ, ואשה לאיש (חו"מ סי' ט"ו),

הדיין יושב, ובעלי הדין והעדים עומדים. שכתוב "וישב משה לשפוט את העם ויעמוד העם" וגו'.
כתב הרמ"א:
כבר נהגו כל בתי דיני ישראל אחר התלמוד שמושיבים את בעלי הדין וגם העדים כדי להסיר המחלוקת, שאין בנו הכח להעמיד משפטי הדת על תלם (חו"מ סי' י"ז נ' בהגהה).

ת"ח ועם הארץ שבאו לדין מושיבים את החכם ואומרים לעם הארץ שב ואם לא ישב אין מקפידים בכך (שם).

דיין שגילה דעתו לפני הדיון, אסור לו לדון באותו דין (באר שבע רף פ"ח ע.ד).

שני דיינים ששונאים זה את זה, אסורים לדון יחד (חו"מ סי' ו).

דיין הנוגע בדבר פסול לדון.

הדיין חוזר על דברי בעלי הדין. שנאמר זאת אומרת וגו' (חו"מ סי' י"ז).

הדיין לא יהיה שומע מפי המתורגמן אם מכיר את לשון העדים. ואם אינו יודע את לשונן, מעמיד מתורגמן (שם).
לאחר שקבלו את העדויות, יוציאו בית דין כל אדם לחוץ וישאו ויתנו בדבר, ומתחילים לשאול חוות דעת הקטן. אם יסכימו כולם לדעה אחת מוטב, ואם לאו ילכו אחר הרוב.
מצוות עשה לנטות אחר הרוב, שנאמר "אחרי רבים להטות" (משפטים).

אחד אומר איני יודע והשנים חולקים, מוסיפים שני דינים, ונמצא שהם חמישה נושאים ונושאים בדבר, והולכים אחר הרוב. אם הם שנים כנגד שנים ואחד אומר איני יודע, מוסיפים עוד שנים, והולכים אחר הרוב; וכן מוסיפים והולכים עד שבעים ואחד, ואם הם מחצה על מחצה (ואחד אומר איני יודע) מעמידים הממון בחזקת הבעלים (חו"מ סי' י"ח).
פסק בית דין
לאחר שהכריעו, במכניסים את בעלי הדין, והגדול שבדיינים אומר: איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב. ואסור לדיין לגלות סוד הדיונים של בית הדין, ומי היה מזכה ומי מחייב. אם בקש אחד מבעלי הדין שיכתבו לו את פסק הדין כותבים לו:
"פלוני בא עם פלוני בעל דינו לפני בית דין, ומדבריהם יצא פלוני זכאי ופלוני חייב",
ואם אמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתם אותי, שמא טעיתם, כותבים ונותנים לו (חו"מ סי' י"ט).
סתירת הדין
אף לאחר שהוציאו בית דין הדין יכול אחר מהם לסתור הדין אם מצא אחר כך עדות לזכותו. ואפילו לאחר שפרע את התשלום על פי פסק הדין, כל זמן שהוא מביא ראיה - סותר הדין.
אבל אם אמרו לו הבא ראיה או עדים, ואמר אין לי, אע"פ שמצא אחר כך אינו כלום. ואם נתן אמתלא לדבריו, כגון שאמר אין לי עדים עכשיו, אין לי עדים במדינה זו ויש לי עדים במדינה אחרת, מביא ראיה וסותר (חו"מ סי' כ).

דיין שטעה בדין המפורש בתלמוד או בדברי הפוסקים, חוזר הדין, ודנים אותו עוד פעם כהלכה.

טעה בשקול הדעת, כגון בדבר שיש מחלוקת הפוסקים ואינו יודע כי כבר נפסקה הלכה כאחד מהם ונתפשטה ההלכה, חוזר הדין. ואם אי אפשר להחזיר הדין - פטור מלשלם. דין זה נוהג בדיין מומחה, או שקבלו אותו בעלי הדין עליהם אע"פ שאינו מומחה. אבל אם אינו מומחה, ולא נתקבל על שני בעלי הדין, אם טעה חייב לשלם מביתו, כדין גורם נזק לחבירו, אע"פ שלא נתכוון להזיק.

דיני נפשות
דיני מיתה שעונשים את החיב מיתה על פי בית דין "ע ארבע מתות בית דין), ובפרט ההורג נפש במזיד, שעליו נאמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלוהים עשה את האדם (בראשית מ' ו).

כל דיני נפשות נדונים בבית דין של 23, ואפילו דיני בהמה, כמו שור הנסקל ובהמה הנרבעת (משנה בתחילת סנהדרין).

אין דנים דיני נפשות אלא ביום, וגומרים את הדין ביום, ולא בע"ש ולא בערב יום טוב (שם פ"ב), ולא בשבת ויום טוב (יבמות ל"ב.).

דנים דיני נפשות רק בזמן הבית, לפני בית דין הגדול היושבים בלשכת הגזית שבמקדש ולא בחוץ לארץ (סנהדרין נ"ב:), וארבעים שנה לפני חורבן הבית שני בטלו דיני נפשות מישראל (מכות ז'.).

יש לבית דין כח אפילו בחוץ לארץ להרוג אם השעה צריכה לכך, אפילו אם אינו חייב מיתה מן התורה. כמו שמצאנו באחד שרכב על סוס בשבת בימי היונים וסקלוהו, אף שהיה חייב רק משום איסור שבת מדרבנן. כמו כן תלה שמעון בן שטח שמונים מכשפות באשקלון ביום אחד כשהשעה הייתה צריכה לכך (סנהדרין מ"ו.).

הרשות בידי גדולי הדור או טובי העיר לענות את עוברי עבירה לצורך השעה, כדי לגדר פרצה, לענישם או למוסרם לערכאות (חו"מ סי' ב).

התירו חכמים להרוג את המוסר מפני שהוא רודף. כתב הרא"ש בכל הארצות ששמעתי עליהם אין דנים דיני נפשות, זולת פה בארץ ספרד, ותמהתי מאוד בבואי הלום, איך היו דנים דיני נפשות בלא סנהדרין? אמרו לי כי הורמנא דמלכא הוא (שו"ת כלל י"ז ח).

דינא דמלכותא
שמואל שהיה דיין בדיני ממונות, הורה כי דינא דמלכותא דינא (גיטין י'. נדרים כ"ח.). וזה מתייחס למסים וארנונות ומכס המלך, שאין רשות ליהודי לפטור עצמו ממנו.
מיסים המפלים חלק מן האזרחים במדינה, ואינם שווים לכל, אינם חוקיים, מותר להתחמק מתשלומם (ב"ק קי"ג.), כי בזה עושה המלך שלא בדין.

מאמרים נוספים הקשורים לנושא (קישורים לאתר דעת):
מעמדם ההלכתי של בתי המשפט במדינת ישראל / פרופ' אליאב שוחטמן
בתי הדין ומינוי הדיינים במשפט העברי / מיכאל ויגודה
דינא דמלכותא דינא" וגדריו" / נחום רקובר
דינא דמלכותא דינא / שמואל שילה
דינא דמלכותא והמנהג הבינלאומי: לקביעת הוגנות דין המלכות / גידי פרישטיק


מקור הערך: מבוסס על אוצר דינים ומנהגים לי"ד אייזענשטיין

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן





נושאים קרובים באתר דעת
בית דין
דינא דמלכותא