חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

איזמיר

עיר במערב אנטוליה, טורקיה

איזמיר, עיר הנמל החשובה במערב אנטוליה, לחוף הים האגאי, בירת מחוז איידען, טורקיה. העיר השלישית בגודלה ברפובליקה הטורקית

לאיזמיר מעמד של עיר מטרופוליטנית ובשנת 2004 עמד מספר תושביה על 2,732,700, ואילו בשטחה המטרופוליטני התגוררו 3,371,900 תושבים. העיר שוכנת לחוף מפרץ איזמיר, שהוא שלוחה של הים האיגאי.

איזמיר נקראה לפנים בשם היווני סמירנה והיא מן הערים הקדומות באסיה הקטנה.

הקהילה היהודית באיזמיר
ראשית הקהילה
יהדות טורקיה היא אחת הקהילות היהודיות העתיקות בעולם. כבר בימי הבית השני התיישבו יהודים ב"אסיה הקטנה" כבר בימי "אלכסנדר הגדול" בשנים 323-332 לפנה"ס. לאחר חורבן הבית השני הגיע לטורקיה גל נוסף של הגירה. יש הסבורים כי בסוף המאה השנייה לספירה, היו כמיליון יהודים באסיה הקטנה, בעיקר בערי המסחר המרכזיות.

נוכחותם של יהודים באיזמיר בימי קדם מוזכרת בברית החדשה. נראה כי ליהודים הייתה השפעה מסוימת על אוכלוסיית עובדי האלילים המקומית, וחלקם התגיירו. אך הופעת הנצרות החלישה את כוחם של הקהילה היהודית, למרות שרק מיעוטם של היהודים קיבלו את הנצרות. כתובות ביוונית מן המאה השנייה והשלישית מעידות כי לקהילה הייתה סמכות להעניש את מי שלא כיבד את חוקיה. על גבי חותם שנתגלה בסביבת איזמיר מצוי תיאור של מנורה דומה לזאת המתוארת על שער הניצחון ברומא.

בתקופה הביזנטית כמעט ולא מוזכרים יהודים בסמרנה. כפי הנראה נעלמה הקהילה למשך רוב תקופת ימי הביניים, אך למרות זאת, קהילות יהודיות הוסיפו להתקיים ביישובי הסביבה.

בשנת 1424 נכבשה סמרנה, שעדיין הייתה עיירה קטנה ושולית, מידי הביזנטים על ידי העות'מאנים, ונהפכה לחלק מן האימפריה העות'מאנית. מעדויות של יהודים ספרדים שהגיעו לסמרנה במהלך המאה ה-16 עולה קיומה של קהילה רומניוטית קטנה באותה תקופה (הרומניוטים נקראו כך משום שהעות'מאנים כינו את האימפריה הביזנטית רוּם, מכאן שהיו למעשה יהודים ביזנטיניים. במקורות היהודים הם מכונים "גרגוס" (יוונים), משום ששפת דיבורם הייתה יוונית). למעשה מתחילת המאה ה – 15 והלאה, העות'מנים שבירתם הייתה אידרנה, עודדו את ההגירה היהודית לטורקיה. מכתב מרבי יצחק צרפתי נשלח לקהילות היהודים באירופה, והציע להם לעזוב את אירופה הנוצרית הרודפת אותם, ולבוא לטורקיה המבטיחה להם בטחון ופריחה כלכלית.

היהודים הראשונים הגיעו בשנות ה-30 של המאה ה-16 - לאחר כיבושים של העות'מאנים באירופה - מבלגרד, סרביה, בשנת 1521, ומבודה, הונגריה, בשנת 1524. מצבות משנת 1540 ו-1565 שנמצאו באיזמיר, ועליהן מוטיבים יהודיים, מעידות על נוכחות יהודית בעיר במשך המאה ה-16. כנראה שבשנת 1569 נוסדה קהילה ספרדית-פורטוגזית, שחבריה היגרו מאסיה ומצפון אפריקה ומוונציה, אך במסמכים עות'מאניים מהתקופה אין כל עדויות מוחשיות לקיומה של קהילה מאורגנת כלשהי.

הגל הגדול של הגירת יהודים ספרדים לאימפריה העות'מאנית פסח על איזמיר במשך רוב המאה ה-16. הם החלו להתיישב בה במספרים משמעותיים רק לקראת סוף המאה, כשאיזמיר נהפכה לנמל עות'מאני מרכזי.

תור הזהב של המאה ה-17
הקהילה היהודית באיזמיר החלה להתפתח בתחילת המאה ה-17, עם העלייה במעמדה הכלכלי של העיר כנמל מעבר חשוב, במיוחד למסחר עם אנטוליה ועם שכנותיה המזרחיות של האימפריה. באותה תקופה איזמיר הייתה חלק ממחוז סיגאלה, אחד המחוזות המשגשגים באימפריה. המתיישבים היהודים החדשים באו בעיקר מקרב מגורשי ספרד, אך רובם הגיעו לאיזמיר אחרי שהתיישבו קודם בערים אחרות באימפריה. רבים הגיעו מאיסטנבול. אליהם הצטרפו יהודים מקהילות קטנות במערב אנטוליה, וגם מכרתים, מקורפו, מיאנינה (כיום ביוון), מאנקרה, ובמיוחד מסלוניקי. הקהילות הראשונות שנוסדו באיזמיר בתחילת המאה ה-17 נקראו "עץ חיים", "פורטוגל", ו"גרוש". חבריהן היו כנראה צאצאי המתיישבים מן המאה ה-16. רוב התושבים היהודים היו נתינים עות'מאניים. לפי החוק המוסלמי נחשבו לאל דימה - בני חסות לא מוסלמים, שמעמדם בחברה המוסלמית נחות על פי חוק. היהודים נהנו מחופש דתי יחסי, והורשו לנהל מערכת חינוך ומשפט נפרדת. הקהילה, ששמה בחוק הטורקי taifa או kamat, (מהמאה ה-19 נקראה מילט), הייתה רשאית לממן את פעילותה באמצעות מסים שנגבו מהחברים. בשל מעמדם כבני חסות, שילמו היהודים מס מיוחס, ג'זייה, כדי לקנות הגנה על חייהם ועל רכושם. הקהילה שילמה סכום כולל עבור כל החברים.

על פי החוק המוסלמי מותר היה ליהודים לחדש בתי כנסת קיימים, אך חל איסור על בניית חדשים. החוק לא נאכף בקפידה, ובנוסף לששה בתי כנסת שהיו קיימים באמצע המאה ה-17, בנו היהודים בתי כנסת נוספים.

באיזמיר ישבו גם פרנקוס, סוחרים יהודים פורטוגזים, ביניהם אנוסים רבים, שחזרו ליהדות. לפני בואם לאימפריה העות'מאנית ישבו באיטליה ובמקומות אחרים. הפרנקוס היוו קבוצה נבדלת בתוך הקהילה היהודית. במהלך המאה ה-17 נהנו בדרך כלל הפרנקוס של איזמיר מחסותם של גופים ומדינות אירופאיים, למשל צרפת (עד 1693) והקונסול ההולנדי. השלטונות העות'מאניים התייחסו לפרנקוס כאל musta'min - כלומר, זרים בארץ מוסלמית, ובדרך כלל הפכו גם אותם לבני חסות (אל דימה), במיוחד מאז שנת 1696. הקהילה היהודית לא הבדילה בין מעמדם של הפרנקוס לבין זה של האחרים, למרות שניסו לא אחת להשתמט מחובותיהם לקהילה.

הרב הראשון באיזמיר, בשנת 1606, היה הרב יצחק מאיר הלוי (נפטר ב-1634) מקונסטנטינופול. בשנות ה-20 של המאה ה-17 הגיעו מתיישבים רבים מסלוניקי. בשנת 1620 בקירוב נתמנה הרב יוסף אסקאפה מסלוניקי (נפטר ב-1662) לרב הראשון של יהודי סלוניקי באיזמיר. מ-1631 כיהן באיזמיר רב ראשי אחד לכל העדות. בשנת 1644 היו בעיר שש קהילות יהודיות, רובן ממוצא ספרדי. הייתה גם קהילה אשכנזית קטנה. בעקבות מותו של הרב הלוי, נתמנה לרב ראשי נוסף (בשותפות עם הרב אסקאפה), הרב עזריה יהושע אשכנזי מסלוניקי (נפטר 1647). בעקבות מחלוקת חריפה בין השניים, התפלגה הקהילה לשני פלגים. המחלוקת נסבה על נושאים כגון כשרות, אבלות, ספירת העומר, שחיטה, תשעה באב, בהם היו ליהודי סלוניקי וליהודי איסטנבול מסורות שונות. רק אחרי מותו של הרב אשכנזי ובהתערבותו של הרב הראשי של קונסטנטינופול, הכירו כל הקהילות בסמכותו הבלעדית של הרב אסקאפה.

הרב יוסף אסקאפה הטביע את חותמו בקהילה, בעיקר בעניינים אדמיניסטרטיביים, בשל תקנות המסים שחיבר, שעל פיהן נהגו יהודי איזמיר והסביבה במשך דורות רבים. הוא השכיל לגבש יהודים ממקומות וממסורות שונות לקהילה אחת. את דרכו המשיכו כמה רבנים ידועים, ביניהם הרב אהרון לאפאפה (נפטר 1667), הרב סולומון אלגאזי והרב חיים בנבנישתי (1603-1673) שנטלו חלק בהפיכתה של קהילת איזמיר למרכז יהודי חשוב של התקופה. רבני איזמיר פרסמו חיבורים הלכתיים ופרשניים רבים וחשובים, ביניהם כנסת הגדולה, פרשנות על שולחן ערוך מאת הרב חיים בנבנישתי, ושבט מוסר מאת הרב אליה הכהן (נפטר ב-1729).

איזמיר הייתה מרכז רוחני תורני חשוב. בקהילה היו יהודים אמידים רבים, שתמכו בישיבות גדולות ובבתי ספר. שמם ויוקרתם של המנהיגים הדתיים נישאו גם לקהילות אחרות, באנטוליה ומחוצה לה. בשנת 1657 נוסד בעיר דפוס עברי, שהוסיף לתהילתה.

שבתאי צבי (1626-1676), משיח השקר שסחף אחריו חלקים גדולים בעם היהודי בכל התפוצות, היה יליד איזמיר, מתלמידיו של הרב יוסף אסקאפה. בספטמבר 1655 שב לאיזמיר, אחרי מסע שערך בין קהילות יהודיות ברחבי האימפריה העות'מאנית, בהן הפיץ את משיחיותו. שובו גרם לתסיסה ולהתלהבות בקהילה. רוב היהודים, וביניהם הרב הראשי חיים בנבנישתי, האמינו ותמכו בו. בראש יריביו עמד הרב אהרון לאפאפה, הרב הראשי השני. בשל התנגדותו גורש מאיזמיר, והרב בנבנישתי נותר הרב היחיד בקהילה. בארבעת החודשים בהם שהה שבתאי צבי באיזמיר, בסתיו 1665, הפכה העיר למרכז של התעוררות משיחית. שגרת החיים והמסחר הופרעה תדיר על ידי חגיגות, ריקודים ותהלוכות, ואירועים פומביים של חזרה בתשובה. המתנגדים נרדפו וחלקם נמלטו מהעיר, ביניהם הרב שלמה אלגזי, מלומד חשוב ומקובל בעל שם, שנאלץ לבקש מקלט בקהילת מגנזיה הסמוכה. המחלוקות החריפות שעוררה הפרשה נמשכו באיזמיר עוד זמן מה אחרי התאסלמותו של שבתאי צבי.

רוב היהודים באיזמיר היו סוחרים, סוכנים, מתורגמנים ובעלי מלאכה. היו להם קשרים מסחריים מפרס וסוריה במזרח, ועד למדינות מערב אירופה, ובעיקר עם נמלי הים התיכון החשובים, בהם חיו קהילות יהודיות מרכזיות. ב-1688 הרסה רעידת אדמה את העיר ונהרגו כ-400 יהודים, ביניהם הרב הראשי אהרון בן חיים.

המאות ה-18 וה-19
במהלך המאות ה-18 וה-19 המשיכה הקהילה היהודית באיזמיר לשגשג. היהודים עברו לייצור, בעיקר של צמר עזים ושטיחים. המסחר עם אירופה פרח משנת 1774. רבים עסקו ביצוא דגנים, תאנים, שמן, צימוקים, שטיחים, שוש וקטניות. היו גם מתורגמנים וסוכנים עבור סוחרים אירופאים, בנקים וקונסוליות זרות. אישים בולטים באותה תקופה היו משה שונצינו, שהיה אחראי על המכס בשנת 1718, ומשה ארדיטי, גזבר השלטון בשנת 1812. במאה ה-19 גדל מספרם של היהודים בין נושאי המשרות בממשל העירוני ובמערכת המשפט, בעיקר בשל הרפורמות הליברליות באימפריה העות'מאנית (שנקראו תנזימת Tanzimat) , שהביאו לסיומה של האפליה נגד בני החסות. באיזמיר היו גם רופאים יהודים רבים, ביניהם מומחים למגפות.

מאמצע המאה ה-18 פגעו ביהודי איזמיר מספר אסונות קשים: שרפות גדולות בשנים 1743, 1772, 1841, ו-1881; יותר מ-10 התפרצויות של מגפת הכולרה בין 1770-1892; וכמה רעידות אדמה חזקות. השרפה של 1772 הייתה הרסנית במיוחד, בית הכנסת נהרס, ונבנה מחדש רק לאחר 28 שנים. בתקופה זו נאלצו היהודים להתפלל בבתים פרטיים שהוסבו לבתי כנסת.

עם ייסודו של בית הדפוס הראשון, עוד במאה ה-17, על יד אברהם בן ידידיה גבאי מליבורנו, איטליה, התעשרו מאד חייה הרוחניים של הקהילה. הספר הראשון שיצא לאור באיזמיר היה "ראש יוסף" מאת הרב אסקאפה. בנוסף לספרים עבריים, הדפיס גבאי גם מהדורה שנייה של "מקווה ישראל" מאת הרב מנשה בן ישראל (בספרדית), ואת Apologia por la noble nacion de los Judios מאת אדוארדו ניקולס, שתורגם מאנגלית לספרדית בידי מנשה בן ישראל.

במאה ה-18 נהייתה איזמיר למרכז הדפוס העברי השלישי בגודלו באימפריה העות'מאנית, אחרי קונסטנטינופול וסלוניקי. עד לתחילת המאה ה-20 נדפסו בה מעל ל-400 כותרים, בעיקר ספרות רבנית, רבים מהם גם נתחברו באיזמיר. דפוס בן סניור (1913-1922) היה האחרון מבין כתריסר מדפיסים עיקריים.

בין הספרים הרבים שחיברו רבנים ומלומדים מאיזמיר נזכיר את "עין יוסף", מאת הרב יוסף בן אליה חסן (איזמיר, 1675), "יד אהרון", מאת הרב אהרון אלפנדרי (איזמיר, 1735). הרב יצחק בן משה נונז בלמונטה חיבר פרשנות ל"יד חזקה" של הרמב"ם בשם "שער המלך" (סלוניקי 1801), והרב יצחק דה מאיו (נפטר ב-1810) חיבר אף הוא פרשנות לאותה יצירה, בשם "שורשי הים" (סלוניקי 1807). "חקרי לב", אוסף תשובות בששה כרכים, מאת הרב יוסף חזן (1741-1820) יצא לאור בסלוניקי 1806, "נחמד למראה", פרשנות על תלמוד ירושלמי מאת הרב ניסים אברהם אשכנזי, נדפס בסלוניקי 1832. הרב חיים פאלאגי (פאלאצ'ה) (1788-1868), רבה הראשי של איזמיר והסביבה מ-1855, שהתמנה על ידי השלטונות העות'מאניים לחכם באשי של איזמיר ב-1856, כתב מעל ל-70 חיבורים, רובם יצאו לאור.

אחדים מרבני איזמיר עלו לארץ ישראל. הרב חיים בן יעקב אבולעפיה (נפטר 1744), יליד טבריה, כיהן כרב ראשי באיזמיר בשנים 1720-1740. הוא שב לטבריה עם תלמידיו וחידש את היישוב היהודי בעיר, בסיוע קהילת איסטנבול והקהילה בארץ ישראל. הרב חיים מודעי (נפטר ב-1794), יליד צפת, כיהן ברבנות באיזמיר בשנים 1776-1793, ושב לאחר מכן לצפת. הרב יוסף חזן (1741-1820) התיישב בחברון ב-1813 ואחר כך בירושלים, שם נתמנה לרב הראשי של ארץ ישראל.

בתחילת המאה ה-19 דעך החינוך המסורתי, ומספר הישיבות והתלמידים ירד. אך ב-1847 יסד אברהם אנריקס תלמוד תורה חדש, שהתרחב בשנת 1871. בשנת 1878 נפתח באיזמיר בית ספר של כי"ח (כל ישראל חברים, היא Alliance) לבנים, ושנה לאחר מכן - לבנות. בית ספר מקצועי נוסף לבנות, ובו 24 תלמידות, נפתח ב-1884. ב-1885 היו באיזמיר ארבעה בתי ספר יהודיים לבנים, ובהם כ-2,500 תלמידים, ושני בתי ספר לבנות, ובהם כ-500 תלמידות.

בית החולים היהודי הראשון בעיר נפתח ב-1805. מאז 1840, הרחיבה משפחת רוטשילד מווינה את בית החולים, ומימנה אותו במשך כמה שנים. הוא נסגר ב-1911. ב-1914 נפתח במחוז קאראטאס בית חולים יהודי חדש.

במאה ה-19 היו בקהילה היהודית מספר ארגוני צדקה ורווחה. "ביקור חולים" ו"ביקור חולים של נשים" שימש כחברה קדישא, ו"חברה קדושה של גברים" הייתה אחראית לתחזוקת בתי הקברות. משפחות נזקקות קיבלו תמיכה כספית מארגון "עוזר דלים", ו"הכנסת אורחים" הייתה מופקדת על אירוח יהודים מחוץ לעיר. היו גם ארגונים שטיפלו ביתומים, בכלות עניות, ובחולים נזקקים. חלק מהוצאות התלמוד תורה ובית החולים מומנו מהכנסות שנאספו על ידי מפעל פיס שארגנה קרן "גמילות חסדים". בנוסף, הקהילה קיבלה תמיכה מכמה תורמים: שטח לבית עלמין חדש בשכונת בורנאבאט נקנה בסיוע אלכסנדר סידי. ניסים קריספין תמך בבתי הספר של אליאנס. הברון אדמונד דה רוטשילד והברון מוריס דה הירש תרמו אף הם ליוזמות רווחה שונות.

הנהגת הקהילה הייתה מורכבת משני גופים: בית דין, שעסק בתביעות אזרחיות ומסחריות בין יהודים לבין עצמם ולעתים בין יהודים לבין לא יהודים. בדרך כלל מנה בית הדין שלושה עד שבעה חברים. לעתים עמד בראשו הרב הראשי. הגוף השני הייתה מועצת הקהילה, ובה שנים עשר חברים שנבחרו מדי שנה. המועצה הייתה אחראית לניהול הקהילה ולגביית מסים. מאמצע המאה ה-19 אימצה הקהילה שיטות שלטון דמוקרטיות יותר, גברה השתתפותם של חברי הקהילה בתהליכי קבלת ההחלטות, והוגבלה סמכותו של הרב הראשי.

בית העלמין העתיק בבארחי באבה, שהיה בשימוש מאז המאה ה-17 ועד תחילת המאה ה-19, נהרס בתחילת המאה ה-20 בשל עבודות פיתוח. בנוסף לבית העלמין בורנאבאט, היה ליהודים בית עלמין נוסף, "גורט קסמה", שהיה בשימוש עד לשנות ה-30 של המאה ה-20. בשנות ה-30 נפתח בית הקברות החדש, שעדיין נמצא בשימוש.

באותה תקופה יצאו לאור עיתונים וכתבי עת יהודיים, שהוסיפו נופך וגיוון לחיים התרבותיים באיזמיר. ב-1846 נוסד העיתון היהודי הראשון, Puerta del Oriente, על ידי Pincherle. אחריו יצאו לאור חמישה כתבי עת יהודיים, בהם La Buena Esperanza‏ (1871-1910) ו El Messerret ‏(1897-1922), כולם בלדינו. מ-1838 ועד סוף המאה, יצאו לאור מעל ל-110 ספרים בלאדינו, בהם ספרי שירה, סיפורת, וספרות רבנית.


במאה ה-19 הלכו והורעו היחסים בין הקהילה היהודית לבין האוכלוסייה היוונית באיזמיר. כבר בשלהי המאה ה-18 הופנו האשמות אנטי יהודיות על ידי חלקים באוכלוסייה היוונית. בשנים 1864-1901 אירעו ששה מקרים של עלילת דם. המשטרה העות'מאנית התערבה לטובת היהודים, בעיקר ב-1872, כששני יהודים נרצחו, וב-1901, כשהמון יווני איים להתנפל על השכונות היהודיות. חלק מהיהודים נהנו מחסותן ומהגנתן של נציגויות אירופאיות בעיר. רבים קיבלו נתינות איטלקית, אחדים נהיו נתינים צרפתים, ואחדים, כמו משפחת פאלאצ'ה ומשפחה ליאון, השיגו חסות הולנדית.

המאה ה-20
מאז אמצע המאה ה-19, מספר היהודים באיזמיר הלך וירד בהתמדה. בשנת 1868 חיו באיזמיר כ-40,000 יהודים. בתחילת המאה ה-20 ירד מספרם ל-25,000. מתוכם הייתה קהילה אשכנזית קטנה שנוסדה על ידי פליטים מרוסיה בשנת 1905. קריסתה של האימפריה העות'מאנית, והמלחמה בין הטורקים ליוונים (1919 - 1921) שהרסה את העיר, גרמו לעזיבה מואצת של יהודים. רבים עזבו ליוון, לצרפת, לארצות הברית ולארגנטינה. בשנת 1927 חיו באיזמיר כ-17,000 יהודים, וב-1947 ירד מספרם לכ-15,000.

בימי מלחמת העולם השנייה, מילאה קהילת איזמיר תפקיד חשוב בהצלתם של כאלף יהודים משטחים יווניים שנכבשו בידי הנאצים. החל מדצמבר 1943, בעזרתם של פרטיזנים יוונים, הוברחו קבוצות של יהודים יוונים לטורקיה בסירות קטנות. הם מצאו באיזמיר מקלט וטופלו על ידי הקהילה, עד שאישרו השלטונות הבריטיים באיסטנבול את עלייתם לישראל.

בעקבות הקמתה של מדינת ישראל, עלו כ-10,000 יהודים מאיזמיר לישראל. בתחילת שנות ה-60, חיו בעיר פחות מ-2,000 יהודים, בתוך אוכלוסייה של כ-2,300,000 תושבים. הייתה זו הקהילה היהודית השנייה בגודלה בטורקיה, אחרי איסטנבול.

הקהילה כיום
הירידה הדרמטית במספר היהודים בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 גרמה לסגירתם של כמה מוסדות קהילתיים, בהם בית הספר אליאנס, ששב ופעל עד סגירתו הסופית ב-1959. בשנות ה-60 פעל בקהילה בית ספר אחד ושני בתי כנסת, בית חולים ובית דין רבני בראשות הרב הראשי מורנו סייגורה, עד לפטירתו בשנת 1966. ב-1970, היו עדיין כמה פעילויות נוער. החיים הדתיים מרוכזים סביב שני בתי כנסת, "בית אל" ו"שער השמים", בית כנסת חדש בשכונה החדשה אלסנקאק, בה נמצאים גם משרדי הרבנות והקהילה. הפעילות התרבותית מאורגנת על ידי "ליגה", ארגון תרומות שנוסד ב-1990. בית ספר "תלמוד תורה" הוותיק נסגר ב-1998 והתלמידים הנותרים הועברו לבית הספר האמריקני המקומי. כ-150 ילדים לומדים בבית הספר היהודי היסודי, בו שפת הלימוד טורקית. עברית לומדים 15 שעות בשבוע. בית החולים היהודי בקאראטאש מטפל כיום גם בחולים לא יהודים.

בתי כנסת
ב-1690 נוסד בית כנסת "ביקור חולים", כנראה אחד מבתי הכנסת הראשונים בעיר, על ידי שלמה דה קיאווס, סוחר הולנדי שהתיישב באיזמיר. בית הכנסת "שלום" או "איינדיליס" (נקרא גם "שבתאי צבי" או "קהל דה אבאשו"), נוסד כנראה במאה ה-17. בית הכנסת הפורטוגזי נוסד ב-1710, "מחזיקי תורה" ב-1722, "אלגזי" (נקרא גם "קהל דה אריבה") ב-1728. בית הכנסת "הסניורה" נקרא על שם דונה גרציה נשיא, ועל פי האמונה נוסד על ידה. בתי הכנסת המקוריים נהרסו באסונות הטבע חוזרים ונשנים. במאה ה-19 נבנו במקומם בתי כנסת חדשים, ביניהם בית הכנסת "שלום" (1800), "פורסטרוס", "בית לוי" (1898), ואחרים.

לרבים מבתי הכנסת עיצוב אדריכלי ייחודי. אולם התפילה מלבני או מרובע, מחולק לתשעה חלקים שווים על ידי ארבעה עמודי תווך. קישוטי הפנים, בדרך כלל מעץ, משקפים מסורות עיצוב מקומיות, המשותפות למערב אנטוליה ולאיי יוון הסמוכים, במזרח הים האיגאי. בית הכנסת "מחזיקי תורה" (נקרא גם שונצינו) עורר כעס מצד השלטונות הטורקיים, בשל דמיונו לכאורה למסגד "היסאר באמי" בעיר. השלטונות ציוו על הריסת המבנה, והקהילה נאבקה קשות לבטל את הגזירה. בסוף המאה ה-19 היו באיזמיר עשרה בתי כנסת ושמונה בתי תפילה. בתחילת המאה ה-20 נבנה "בית אל", בית הכנסת הגדול והמרשים ביותר באיזמיר, על ידי אמנים איטלקים שהוזמנו במיוחד. יש בו השפעות אירופאיות מודרניות, בעיקר במיקומה של התיבה קרוב לארון על יד כותל המזרח.

מקור הערך: יהושע דוד אלישיב ע"פ אתר בית התפוצות, ויקיפדיה, ויקישיבה.


הערות לערך:
שם המעיר: שלום
הערה: אני מקווה שתוכלו לעזור לי. הוריי עלו מאיזמיר ב 1949 והתיישבו במושב כרם בן זמרה.כשנפטרו מצאתי במסמכים מסמך שברור שהוא רישמי מטורקיה. הוא כתוב באותיות ערביות כלומר הוצא לפני המהפכה של אתא טורק. להערכתי נכתב בערך ב 1910. מאחר ואיני מבינה טורקית וגם איני יודעת ערבית איני יכולה לפענח אותו. לדעתי זה מסמך שקשור בבעלות על רכוש או על מצב היהודים באיזמיר . כמו כן סבי היה מאוד עשיר עד לאותה שריפה שפרצה בערך ב 1923 עם המלחמה ביוונים.כמו כן יש לי תמונה שצולמה בערך ב 1923 ב"קורטיז'ו" בשכונה שבה מופיע גם כומר שכן הם גרו בשכונה מעורבת.
אודה לכם אם תוכלו לעזור לי לפענח את המסמך.
אתי
מקור ההערה: מסמך אוטנטי מאיזמיר


שם המעיר: משה
הערה: "שקרי לב", אוסף תשובות בששה כרכים

נא לתקן ל"חקרי לב"

מן הראוי להקדים את הרב חקרי לב לנכדו ר' חיים פאלאג'י


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן