חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

תורה שבעל פה - תקופות

תיאור התקופות בתולדות התורה שבעל פה, למן תקופת המקרא ועד האחרונים

מבוא
בתקופת המקרא
בתקופת הסופרים
בתקופת הזוגות
תקופת התנאים
תקופת האמוראים
תקופת הסבוראים
תקופת הגאונים
תקופת הראשונים
תקופת האחרונים



מבוא
בתולדות התושב"ע מקובלת החלוקה לתקופות כדלהלן: תקופת המקרא, הסופרים או אנשי כנסת הגדולה, הזוגות, התנאים, האמוראים, הסבוראים, הגאונים הראשונים והאחרונים [1] . כל תקופה נתייחדה, כידוע, בהיסטוריה משלה בעניינים רבים ושונים, כגון:

תנאים חברתיים, גבולות גיאוגרפיים, השכלה, מאורעות היסטוריים וכיו"ב. ברם בתולדות התושב"ע לשני מאפיינים חשיבות עליונה ומכרעת ביותר [2] והם:

1. המוסדות ההלכתיים העליונים, שלהם השפעה קובעת על מסורת התושב"ע.

2. המסורות או המסגרות הספרותיות ההלכתיות הדומיננטיות שלהן התפוצה הגדולה והסמכות הרבה. הראשונים מרחיבים את גבולות המסורת וההלכה ויוצרים תוכן וצורה חדשים ע"פ העקרונות הקבועים והבלתי משתנים של יסודות ההלכה למשה מסיני. האחרונים הם הצינור שדרכו עוברות ההלכות, השיטות, הרעיונות ודרכי למוד חדשות, אל צבור החכמים תלמידיהם וכל שדרות העם. במאמר זה נתאר מה היו, ומה מדת השפעתם של שני המאפיינים האלה בכל אחת מן התקופות.

בתקופת המקרא
היא התקופה שמ"מעמד הר סיני" ועד "שיבת ציון" [מאה השישית לפנה"ס].

בתקופת המקרא נתייחסו סמכויות ההלכה למשה, יהושע, הזקנים והנביאים, כאמור במסכת אבות [3] : "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה". הם בעלי הסמכות שבכוחם להכריע בכל עניין של קיום ושמירת החוקים והמשפטים. מעמדם כראשי בית דין הגדול של ימיהם [4] . נשללה סמכות זו מן המלכים [5] . לכן חוקיהם ומשפטיהם של המלכים אינה בהכרח חלק ממסורת התושב"ע. ובודאי אין חותם מעמד הר סיני ודבר אלוקים על חוקיהם ומשפטיהם של המלכים ש"עשו הרע בעיני אלוקים".

הבעיה באיזו מידה הייתה מסורת התורה שבע"פ נורמה מחייבת בימי מלך זה או מלך אחר, אינה שאלה מהותית לגבי עצם קיומה של המסורת. כי קיומה של מסורת התושב"ע אינו תלוי בהיקף התפשטותה, גם אדם אחד בכוחו לשאת את דבר אלוקים ולהעבירו לדור אחר. [6] והשאלה אם נתקיימה מסורת התושב"ע בימי מלך כלשהו היא שאלה של הערכה בלבד. כלום נהגו בימיו של המלך ע"פ המסורת שצוויה קיים ועומד במאמר אלוקים מהר סיני אם לאו. והערכות כאלה נמסרו לנו בספרי מלכים.

לכן אין זהות בין חוקים ומשפטים שנהגו בתקופת המקרא בארץ לבין חוקים ומשפטים המהווים את מסורת התושב"ע כפי שנתפשטה ונתקבלה בישראל ושהוכרה בתור שכזאת ע"י חכמי בית שני. מבחינה זו מסורת התושב"ע של ימי המקרא היא רק זו ששרדה במקורות הספרותיים שבידנו או שיש לה זיקה אליהן [7].

מכאן שמסורת התושב"ע של ימי המקרא היא בראש וראשונה מסורת ספרי המקרא לפי מסורת קריאתן והפרשנות המתלווה אליה כפי שידוע בימי הבית השני. היסוד המהותי בביטוי "מסורת התושב"ע" היא הרציפות. חוקים ומשפטים שנדחו ע"י המסורת של ימי בית שני מפני שנמצאו עומדים בסתירה גמורה לרוחה של התושב"ע, אין בהם מיסוד הרציפות, ועל כן מלמפרע אינם יכולים להיחשב כחלק מתולדות התושב"ע. אבל הלכות שנדחו עקב הכרעות בתי דין בעקבות שינוי בתנאי חיים, מצב כלכלי, מאורעות היסטוריים וכיו"ב או בעקבות בירורי הלכה, מו"מ, הגדרות וכיו"ב הם חלק בלתי נפרד של תולדות התושב"ע [8].

לפיכך, המחקר הארכיאולוגי מתאר מסורת ואורח חיים המשתקפים מן החפירות ומן הממצאים הארכיאולוגיים ומבקש לגלות את המסורת של התושב"ע בין המסורת העולה מן הממצאים לבין המסורת של ספרות התנאים. אפשר לנסח את מטרת המחקר בלשון זו: מה מכל הידוע לנו במסורת התנאים יש לו קיום או זיקה לראליה של ימי בית ראשון.

והנה, בעוד שבימי בית שני ידוע לנו שמסורת ההלכה שבע"פ היא דומיננטית, אין לנו עליה כל עדויות בימי בית ראשון. אין לה כמעט זכר בעדויות שבספרי המקרא, ולא נמצאו לה עדויות במקורות ובממצאים אחרים. יתר על כן, גם מיעוט ההלכות שבספרי המקרא שמחוץ לתורה, מעוררים את הספק בעצם קיומה הריאלי של מסורת עניפה שבע"פ מחוץ למסורת הכתובה. וכבר עמדו על בעיה זו האמוראים, והגיבו על התופעה בדרכי האגדה המוחשיות המקובלות עליהם: "אמר רב יהודה אמר רב בשעה שנפטר משה רבנו לגן עדן אמר לו ליהושע שאל ממני כל ספקות שיש לך, אמר לו: רבי כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר? לא כך כתבת לי: ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימוש מתוך האהל. מיד תשש כוחו של יהושע ונשכחו ממנו שלש מאות הלכות ונולדו לו שבע מאות ספקות. במתניתא תנא אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזרות שוות ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה" [9].

ואמנם רק הלכות מועטות, מתוך השפע העצום של המסורת התנאית, נתייחסו למשה בביטוי הידוע "הלכה למשה מסיני" [10] והלכות בודדות אחרות יוחסו כתקנות ליהושע, שמואל, דוד, שלמה, מלכים ונביאים אחרים [11] ומכלל הן אתה שומע לאו. מסורת התנאים שהותירה לנו עדויות כה רבות על תקופתם, אין בכוחה ליחס ממסורת התושב"ע לימי בית ראשון אלא מעט מאד [12].

חוקרי התושב"ע אף הם במחקריהם לא העלו הרבה. והם מצביעים על כמה הלכות שונות שקיומן מפורש במקרא ואין אפשרות לקיימן ללא פרטים רבים, שונים ונוספים שהיו במסורת שבעל פה: [13] כגון: הלכות מילה, ייבום, אבלות, שחיטה, קדוש החודש, עיבור השנה ואיסור מלאכה בשבת [14].

בתקופת הסופרים [15]
- היא התקופה שמראשית ימי בית שני ועד כבוש א"י בידי אלכסנדר [מאה רביעית לפנה"ס] זו תקופת השלטון הפרסי בא"י.

בתקופת הסופרים נתייחסה הסמכות ההלכתית העליונה לכנסת הגדולה. [16] לפי מסורת אחת היו בכנה"ג 120 זקנים ובהם כמה נביאים, לפי מסורת אחרת היו בכנה"ג 85 זקנים ומהם שלושים וכמה נביאים [17].

רישומה של הכנה"ג מפורש רק במקורות תנאיים בודדים ובביטויים כוללים, כגון: "הם תקנו לישראל ברכות תפלות קדושות והבדלות", "הם עשו סייג לתורה" [18].

ברם, בספרות התנאים יש שפע עצום של הלכות שהן בגדר סייג לתורה, במיוחד בהלכות שבת ובהלכות טומאה וטהרה, באילו מהם טבוע חותם אנשי כנסת הגדולה? [19] אין לשאלה זו פתרון חד משמעי. י.א. הלוי בעל "דורות ראשונים" [20] מיחס לאנשי כנסת הגדולה את כל ההלכות שביסוד משנתנו, משנת ר' יהודה הנשיא. הוא הבחין במספר גדול מאד של משניות שנים ושלשה ויותר רבדים ואת הרובד העליון הוא מכנה בשם "יסוד המשנה". לשיטתו אם נפריד בכל המקומות במשנתנו את "יסוד המשנה", נקבל את המשנה הסדורה והערוכה מימי הכנה"ג שהייתה כבר טבועה וקבועה על ידם בכל לשונה כמו שהיא לפנינו, וכך היא נמסרה לרבים.

דעתו, של י.א. הלוי אינה מקובלת על רובם של חוקרי התושב"ע. בדרך כלל חוקרי התושב"ע מיעטו לתאר את פעילותה של הכנסת הגדולה בתחום ההלכה, משום שאין בידינו ממצאים ברורים. אבל הם נטו ליחס פעילות רבת משמעות בתולדות התושב"ע לעזרא הסופר, ולסופרים שאחריו, על יסוד התיאורים שבספרי עזרא ונחמיה [21].

לפי ספר עזרא, הגיע עזרא הסופר לא"י בראש שיירת עולים גדולה כשבידו נישתון [כתב סמכות] מארתחשסתא מלך פרס למנות שופטים ודיינים לשפוט את העם ע"פ תורת משה, וללמד אותה לעם [בעזרא ז' 11 ואילך]. עליו נאמר: "כי הכין לבבו לדרוש תורת ה' ולעשות וללמד בישראל חוק ומשפט". הוא כינס את העם לקריאה בתורה במעמד רב רושם "ויקרא בספר תורת האלוקים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא" [נחמיה פרק ח']. בתקופה זו אף כורתים אמנה אשר עליה חתומים שרים כהנים לוים וראשי בית אב "באלה ובשבועה ללכת בתורת האלוקים אשר נתנה ביד משה עבד האלוקים לשמר ולעשות את כל מצוות אדונינו ומשפטיו" [נחמיה י'].

בעו"נ ובספרי התקופה האחרים [כדברי הימים] רבים הבטוים מן השורשים "הבן" "דרש" "שכל" שלהם משמעות טכנית לגבי למוד הכתובים. כגון: "משכילים" ו"מבינים" מציינים סוג של בעלי תפקיד, מורים המלמדים תורה. והם שמות נרדפים לסופר. ועליהם נאמר שבאו "להשכיל אל דברי התורה" היינו להתבונן ולחקור בה [22].

כיוון שעיקר פעילותם של הסופרים הייתה להשכיל את העם בתורה, היינו תפקיד פרשני בעיקרו, לכן מיחסים לסופרים פעילות ספרותית עניפה בתחומי ה"תרגום" ו"המדרש" ומימי רב שרירא גאון נתפשטה הדעה גם בקרב החוקרים שבתקופת הסופרים למדו ומסרו גם את קבלות ההלכה תקנות וגזרות דבוקים אל תורה שבכתב, היינו אל המקראות המתאימים או לכאלה שיש אליהם זיקה כלשהי. והקבלה ששמעו תלמידים מרבותיהם הייתה בסגנון "מדרש ההלכה" [23] . בתקופות מאוחרות שהקבלה כבשה לעצמה גם את סגנון ה"שמועה" - "המשנה", נתייחד השם סופרים למלמדי המקרא בלבד [24].

תקופת הזוגות
היא התקופה שמתחילה עם שלטון היוונים בא"י ועד ימיו של הורדוס [ראשית הספירה].

בתקופה זו התייחסה הסמכות ההלכתית העליונה לבית הדין הגדול שבירושלים שמקומו בלשכת הגזית שעל הר הבית, ואשר מכונה בשם היוני "סנהדרין". לפי מסורת אחת היו בסנהדרין 71 זקנים לפי מסורת אחרת 70 זקנים [סנהדרין פ"א מ"ו] במסורת שבספרות התנאים מתוארת הסנהדרין כאינסטיטוציה מחוקקת ומכרעת בבעיות ציבוריות של כלל האומה, והיא עומדת בראש מערכת משפטית עניפה. ובלשון זו מתאר את הסנהדרין ר' יוסי בן חלפתא מצפורי [תלמידו של ר' עקיבא] [25].

"מתחילה לא היו מרבין במחלוקת בישראל אלא בית דין של שבעים ואחד יושבין בלשכת הגזית ושני בתי דין של עשרים ושלשה, אחד יושב על פתח הר הבית ואחד יושב על פתח העזרה ושאר בתי דינין של עשרים ושלשה יושבים בכל עיירות ישראל. הוצרך הדבר לשאול שואלין מבית דין שבעירן, אם שמעו אמרו להם ואם לאו באים לזה שסמוך לעיר, אם שמעו אמרו להם ואם לאו באים לזה שעל פתח הר הבית. אם שמעו אמרו להם ואם לאו באים לזה שעל פתח העזרה. ואומר כך דרשתי וכך דרשו חברי, כך למדתי וכך למדו חברי, אם שמעו אמרו להם ואם לאו אלו ואלו באים ללשכת הגזית ששם יושבים מתמיד של שחר עד תמיד של הערבים, ובשבתות וימים טובים יושבים בחיל. נשאלה שאלה בפניהם אם שמעו אמרו להם, ואם לאו עומדים למנין רבו המטמאים טמאו רבו המטהרין טהרו וכו'".

תיאור אידילי כזה כשל ר' יוסי לפיו יושב בית דין הגדול בצל ההיכל, וההשגחה העליונה מאצילה עליו סמכות וקדושה, וממנו יוצאת תורה לכל ישראל, נמצא גם אצל ההסטוריון בן זמננו י. בער [26]. לדעתו של י. בער בתוך גבולות ארץ יהודה, נתארגנה החברה היהודית של איכרים חסידים בראשית ימי השלטון היווני, למדינה אוטונומית למחצה, הממשיכה בחייה את האידיאלים והיצירה הדתית של הנביאים האחרונים וחוגי הסופרים והחסידים מימי הכנסת הגדולה. ההנהגה של העדה היהודית, כשנפגשה עם התרבות היוונית, מצאה בה רעיונות וסדרים הקרובים מאד לרוח היהודית, והעשויים לסייע בידה לממש את רצונותיה. וכך נסתייעו בכל מה שמצאו שניאות להם מן התרבות היוונית. במיוחד עשו שימוש בארגון סדרי חברה ציבוריים ע"פ הצורות החברתיות של המדינה - "פוליס" היוונית, ברעיונות מן האידיאליים האוטופיים של הפילוסופים היווניים, בשיטות המחקר והעיון של חכמי יוון [27]. השפעת המפגש עם התרבות היונית ניכרת בתחומים רבים ושונים, לדעת בער היא כוללת החל משם בית הדין הגדול, סנהדרין, ושמות החכמים [כאנטיגונוס איש סוכו] דרך תהלוכות [כהבאת ובכורים] וטכסים [כקצירת העומר], סדרים בבתי הדין ובמקדש וביחסי שכנות ועד ששה סדרי המשנה, שהם כוללים לפי צורתם החיצונית את כל התחומים שהיו מקובלים גם בתחוקה של מדינותיהם האוטונומיות של שבטי היוונים. דהיינו: משפט אזרחי וציבורי, קרבנות, בכורים, מעשרות, הלכות מועדים ודיני טומאה וטהרה.

רק משעמדו חכמי ישראל בתקופת החשמונאים על הסכנה הגדולה שנתעוררה בהשפעת התרבות היונית, הם זנחו רבים מן הצדדים החיצוניים והחלו להדגיש היטב הלכות שבהם באים לידי ביטוי האמונה באל אחד, והעבודה במקדש אחד, ובמיוחד עבודה שבלב. והעמידו חומה של הלכות ומנהגים נגד ההשפעות הבלתי רצויות. ומכאן לדעת בער נבע הצורך ליצור קונסטיטוציה ציבורית פומבית של הלכות קבועות וסדורות שרק בהם יש יסוד של קדושה והשראה אלוהית, כדי שתעמוד נגד תרבות יון ותאבק בה. וכך נתפתחה הדרך ללמוד את ההלכות והמנהגים בע"פ בצורת קבוצות של הלכות וכמסורת שלמה, הקרויה בשם "מסורת אבות" ושאחרי החורבן כונתה בשם "משנה", או "תורה שבע"פ" [28].

חוקרים אחרים התחבטו הרבה בבעיה, שהסנהדרין המתוארת בספרות התנאים שונה לחלוטין מן הסנהדרין המתוארת במקורות יווניים. אף יוסף בן מתתיהו ופילון האלכסנדרוני אינם מתארים בכתביהם את בית הדין הגדול בדומה לזה שתיאר ר' יוסי ומקורות תנאיים אחרים. החוקר ח.ד. מנטל [המאסף לכל החוקרים] בספרו "מחקרים בתולדות הסנהדרין" [29] מכריע כדעת הסוברים שהיו שתי סנהדריות גדולות.

משמעותו של המונח סנהדרין ביוונית הוא "מועצה" אבל בין יהודי א"י הוא שימש במשמעות של בית דין. ובי"ד של 23 כונה סנהדרין קטנה. הסנהדרין הגדולה נבדלה מן הכנסת הגדולה בכך שנפרדו בה הסמכויות ההלכתיות מן הסמכויות השלטוניות-מדיניות שהיו מאוחדים בכנה"ג. סנהדרין אחת הייתה בית הדין הגדול שישב בלשכת הגזית וחבריו היו "הזקנים" או "אבות" שאחרי חורבן הבית מכונים "חכמים".

סנהדרין שניה הייתה בעלת סמכויות שלטוניות ובראשה עמדו כהנים גדולים מושלים וראשי המדינה.

בתקופת הזוגות נתגבשו בארץ בצד המסורת המקובלת כ"מסורת אבות" גם מסורות הלכה אחרות. היה להן יסוד משותף אחד עם מסורת התושב"ע, ודמיון רב. כי בתקופה זו נתקבלה סמכותה של התורה שבכתב כ"תורת אלוקים" ללא ערעור והרהור בכל החוגים שבעם. אצל כולם התורה נעשתה ציר שעליו סובבים כל החיים, ממנה שואבים לחינוך לימוד, מוסר, משפט, אמונות ודעות ואורח חיים. עליה נערמה פרשנות סבוכה ומקיפה ואליה נקשרו מסורות ומנהגים.

עד כאן היסוד המשותף. ברם, בתוכן ובמהות של דרכי הפרשנות נפרדו הדרכים. וכך קמו מלבד מסורת התושב"ע עוד שלש מסורות מגובשות. ולפי עדותו של יוסף בן מתתיהו ומקורות תלמודיים שונים בעקבות המסורות נתחלק הצבור גם לכתות. ואלו הם כידוע:

הפרושים, הצדוקים האיסיים והכותים.
רק מסורת הפרושים היא מסורת התושב"ע.

מסורת הצדוקים לפי עדות יוסף בן מתתיהו, נטתה לפרשנות הגיונית ופשטנית ודחתה את דרכי המדרש של "הפרושים", שפרשו כתובים ע"פ מדות שהתורה נדרשת בהם, שבאו להם בקבלה - "הלכה למשה מסיני". ובמקורות התנאיים שרדו לנו שורה של כתובים שבפרושם נחלקו הצדוקים והפרושים [30].

לפי עדות המקורות התנאיים שב"מגילת תענית" היה לצדוקים בדומה למשנת הפרושים מסורת הלכתית כתובה ומונחת בשם "ספר גזירתא". מסורת הצדוקים נדחתה ע"י הפרושים חכמי התושב"ע בחריפות רבה, עד שנקבעו ימי מועד שאסור להתענות ולהספיד בהם לזכר ניצחונות על הצדוקים [31].

מסורת האיסיים, עיקרה בתחום אורח החיים המיוחד להם. הם נבדלו מן הצבור, חיו בחבורות מיוחדות והשתקעו במסורות של מסתורין [32]. יש מן החוקרים שמיחסים להם "מגילות גנוזות" שנמצאו במדבר יהודה [33].

מסורת הכותים, הייתה המסורת הקרובה ביותר למסורת התושב"ע, הן במנהגים והן באמונות והן בדין. בתקופה שלאחר החורבן מעיד עליהם רשב"ג בלשון זו: "כל מצווה שהחזיקו בה כותים מדקדקים בה יותר מישראל" . ברם, מן היחס האמבולנטי אל הכותים במסורת התנאים מסתבר שאע"פ שהייתה להם מסורת קרובה לתושב"ע, היו בה גם אלמנטים זרים. ועל כן נחלקו המקורות אם הכותים "גרי אמת" או "גרי אריות" [34].

אע"פ שבין המסורות נתקיימו הבדלים בהלכה מדרש ופרשנות, לא בהם נגרם הניתוק ממסורת התושב"ע. חילוקי דעות עמוקים והבדלים קוטביים היו קיימים בכל התחומים גם במסורת התושב"ע עצמה עד שבימי שמאי והלל נעשתה התורה כשתי תורות [סנהדרין פ"ח ע"ב]. יתר על כן מעדויות שבמקורות תנאיים אנו למדים שבמסורת ההלכה הקדומה של בית שמאי היו הלכות הקרובות למסורת הצדוקים והכותים יותר מאשר למסורת התושב"ע המקובלת בדורות שאחרי החורבן. כגון: "כל עצמן של ב"ש לא היו מודים בעירוב עד שיוציא מיטתו וכל כלי תשמישו לשם" [ערובין ל ע"א ירושלמי פ"ג ה"א] וזהו כדעת הצדוקים.

וכן דרשו בית שמאי בהלכות ייבום "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר", חוצה - חיצונה, שאין אדם מיבם צרת בתו. ופירוש "חוצה" פרשו הם בדומה לכותים [35].

מסתבר שהכותים אמנם נתרחקו ממסורת התושב"ע רק במשך השנים שלאחר חורבן הבית. אבל הצדוקים הפקיעו עצמם מתולדות התושב"ע כבר בזמן הבית בהתעצמות ראשיהם עם הסנהדרין של חכמי ישראל הפרושים. משום כך קבעו חכמים הלכות שונות ועשו להם פומבי אך ורק כדי להוציא מליבן של הצדוקים [36]. ועל כן לא נמנו במסכת אבות אלא רק נשיאים ואבות בי"ד שזיקתם למסורת התושב"ע לא הייתה מוטלת בספק. ובמשך שלש מאות שנה ומעלה נמנו 6 זוגות בלבד [37].

בתקופת הזוגות נתגבשו גם המסגרות הספרותיות, שהגיעו לשיאם הספרותי, סגנוני, צורני וכמותי, בתקופת התנאים. והם כידוע מחמישה סוגים: תרגום, מדרש, משנה, אגדה ומסתורין. מה היה היקפן, לאיזה מידה של גיבוש סגנוני הגיעו, ההייתה קימת בהן אחידות? האם המקורות בכל התחומים נצטרפו לקבצים מסכתות פרקים וכיו"ב? על שאלות אלה ודומות להן אין תשובה במסורת התושב"ע וחלוקות הדעות במחקר [38]. הממצאים מועטים מכדי להשיב בלא מחקרים אינטנסיביים מקיפים במקורות התנאיים, ומחקרים כאלה הם בודדים.

ברם, אע"פ שתקופת הזוגות לא השאירה בידנו מסורת וספרות הלכתית משל עצמה, משום שהייתה תורה שבע"פ, כל כולה נתקעה בספרות ההלכתית של התקופה שאחריה. על כן הבעיה המרכזית של המחקר, היא, כיצד לגלות, מתוך שפע המקורות התנאיים את אלו שיסודן קדום מימי הזוגות. המחקר מציע את הפתרונות בדרכים שונות:
א. ע"י ניתוח מקורות תנאיים לרבדיהם [39] .
ב. ע"י עדויות היסטוריות, לשוניות וריאליה [40] .
ג. ע"י השוואות למשפט היוני הקדום, למשפט שבפפירוסים [41] .
ד. ע"י התרגומים העתיקים, בעיקר במקומות שם חרגו מתרגום מלולי [42].
ה. ע"י השוואות להלכה שבספרים החיצוניים המגילות הגנוזות [44] וכתבי פילון האלכסנדרוני ויוסף בן מתתיהו. [45]

תקופת התנאים
היא תקופה של כ- 200 שנה, החל מתלמידי הלל ושמאי עד מותו של ר' יהודה הנשיא [סוף המאה ה- 2].

תקופת התנאים - היא תקופה לעצמה, משום שהיא הורישה לנו ספרות עצומה של מקורות הלכתיים בנושאים רבים ושונים, בסגנון הלכה פסוקה, בלשון קצרה ובעברית רהוטה ובהירה.

מתקופה זו שרדו מסגרות ספרותיות ענפות ושלמות של תרגום [46], משנה [47], מדרש [48], ואגדה [49]. בתקופה זו גבר והלך מעמדם של חכמים, תנאים ושוני משניות. המשנה הייתה הביטוי הספרותי של הקבלה והמסורת מרב לתלמיד. תקפה בא לה מן ה"קבלה" עצמה. דהיינו מכוח סמכותם של חכמים בעלי "סמיכה" ומנוי שמשמם נמסרה. ועל כן היא נאמרת בלשון קבלה - "מקובל אני" [50] או בלשון עדות - "העיד ר' פלוני" [51] או בלשון שמועה - "כך שמעתי" [52].

משפע המקורות ההלכתיים מדרשיים ואגדיים של התקופה יש בידינו לצייר ולתאר בפרטי פרטים את אורח החיים, אורח המחשבה - ציבוריים ופרטיים של בני הדור, דרכי הלמוד, החינוך, המוסר המשפט האמונות הדעות והרבה מן הריאלייה בחקלאות, מסחר, בבית ברחוב וכיו"ב. וכן אפשר לנו להכיר היטב את אוצר הלשון הסגנון וההשפעה של הסביבה [53].

רק בתקופה זו יש לנו לראשונה מידע מפורט על תולדות החכמים משנתם ותלמידיהם דור אחר דור [54].

מבחינת הסמכות ההלכתית מאפיינת את התקופה חוסר סמכות אחת קובעת מכרעת ומקובלת, שלה ההשפעה על המסורת והספרות של התושב"ע. בסוף ימי בית שני עד אחר החורבן קיימות למעשה בתחומי הלכה רחבים שתי מסורות נפרדות, הידועות כמחלוקת בית הלל ובית שמאי [55]. בתקופת יבנה שאחרי חורבן הבית, מעידים מקורות תנאים על בית דין גדול שהוקם ביבנה ובראשו עמד תחילה רבן יוחנן בן זכאי ואחריו רבן גמליאל. ביבנה הכריעו הלכה כבית הלל [56]. כן פעל בית הדין של יבנה בתחומים שונים של הוראה והלכה, תקן תקנות וגזר גזרות [57].

ברם, אע"פ כן אי הבהירות והערבוב במקורות התנאים גדולה ביותר, ואין בה אחידות והכרעת הדין. יש בה שפע עצום של מקורות דומים בנושאים זהים שבהם הכרעות סותרות או שנויות בניסוחן, בסגנונן או בדרכי ההבעה והפרשנות [58]. בעיות רבות תלויות ועומדות בחילוקי הדעות ללא הכרעה. התמונה המתקבלת מסך הכל של הספרות ההלכתית היא שלבית הדין ביבנה הייתה השפעה מצומצמת למדי על מסורת התושב"ע. מאידך, מצטיירת השפעה עצומה ודומיננטית על מסורת התושב"ע לכוח אישיותם של חכמים מרכזיים [59].

השפעה עצומה ומכרעת ללא כל יחס, הייתה בתקופה זו לאישיותו של עקיבא בן יוסף [60]. השפעתו חדרה למסורת התושב"ע בדרכים רבות: ביצירתו רבת האנפין במדרש המשנה והאגדה והמסתורין, בתלמידים הרבים והגדולים שהעמיד, בסידור חדש שסידר את מסורת התושב"ע, ובפעילותו הציבורית והחברתית.

השפעה מיוחדת וגדולה ביותר של מסורת התושב"ע בעיקר על התקופות שבאו אחריו הייתה לר' יהודה הנשיא [61]. אצלו נצטרפו סמכותו כנשיא בית הדין, כוח אישיותו המופלאה, ידיעות עצומות בתחומי הלכה, קבוץ תלמידים לבית מדרשו מכל קצוות הפזורה היהודית והמעשה הדקדקני של סידור ועריכת משנה חדשה בחונה ומוגהת [62]. כל אלה חברו יחד ועשו את משנתו למרכז המסורת של התושב"ע בדורות הבאים.

תקופת האמוראים
- היא התקופה המתחילה בתלמידי ר' יהודה הנשיא [ראשית המאה ה- 3] ומסתיימת שני דורות אחרי רב אשי ראש ישיבת סורא [תחילת המאה ה- 6].

זו תקופה שבה משנת ר' יהודה הנשיא עמדה במרכז ההוראה והלמוד של מסורת התושב"ע. לפיכך נקראה התקופה בשם תקופת האמוראים שמשמעותה תקופת הפרשנים, בארמית הפעל "אמר" משמעותו לפרש, והם האמוראים מפרשי המשנה.

עיקר עיסוקם של חכמים ותלמידים בישיבות ובתי המדרש היה לימוד המשנה. שיננו אותה בע"פ, פרשוה, פלפלו בה, נשאו ונתנו בכל המקורות והמסורות הקרובים לה והקשורים אליה [63].

בתקופת האמוראים אין סמכות הלכתית עליונה אחת הקובעת ומכרעת בכל עניין. יתר על כן אין הד להשפעות בתי הדין בכלל, גם לא הנשיאים מבניו ובני בניו של ר' יהודה הנשיא, וגם לא של ראש הגולה.

התגבשותה של מסורת התושב"ע, תקפה וסמכותה באים לה, במשך תקופת האמוראים מהשפעה מצטברת במרכזי תורה אחדים. במרכזי תורה אלה נתרכזו חכמים רבים, הוקמו בהם ישיבות לתלמידים ובראשם עמדו גדולי החכמים של כל דור [64].

בבבל השפעה עצומה למרכזי התורה בערים נהרדעא, סורא, פומבדיתא ומחוזא [65].

בא"י השפעה ברורה למרכזי התורה בצפורי, טבריה, קיסרין ולוד [66].

ברי, מלבד מרכזי התורה הידועים, בלטו בהשפעתם גם חכמים ממקומות אחרים שהיקף יצירתם ניכר היטב בתלמודים. בתלמודים הבבלי והירושלמי נמנים מאות רבות של חכמים אמוראי א"י ואמוראי בבל [67], אבל רק אצל מעטים מגיע היקף היצירה לכדי השפעה מרכזית. כיון שהשפעה על מסורת התושב"ע עברה מן האמוראים לדורות שאחריהם באמצעות התלמודים, על כן רבה ההשפעה של החכמים שהכרעותיהם מקורותיהם ומדרשיהם פזורים ע"פ מסכתות התלמוד.

המידע שבידינו על גדולי החכמים הוא רב ביותר. ועל יסוד המידע שבמקורות התלמודיים סדרו חוקרים את סדר הדורות של האמוראים לפרטיו, זמניהם, מקומם ותפקידיהם [68]. באופן זה פתוחה הדרך לפנינו להעריך תרומתם של חכמים ותלמידיהם, ראשי ישיבות וחבריהם, למסורת התושב"ע בכללה. ויכולים אנו לקבץ ולגבש תורתם של בני ישיבה אחת, עיר אחת, ותקופה מסוימת וכד' בתחומי ההלכה השונים. המחקר בכל התחומים הללו עדיין רק בצעדיו הראשונים [69].

תקופת הסבוראים
היא תקופה עלומה של כמאה שנים ויותר במאה ה- 6 ובתחילת ה- 7.

ידיעותינו על תקופה קצרה זו מועטות ביותר. יתר על כן עצם ההבחנה בתולדות התושב"ע בתקופת הסבוראים כתקופה בפני עצמה, לא נמצאו לה עד היום יסודות ברורים [70].

הפרדת המאה ה- 6 לתקופה בפני עצמה מיוסדת על שני מקורות ספרותיים היסטוריים של סוף תקופת הגאונים, ואשר נמצא בהם מפורש כי חכמי הסבוראים נבדלו מחכמי האמוראים. וכך נאמר בסדר תנאים ואמוראים:
"ואחריהם [אחרי רב אשי ורבינא - סוף הוראה] רבנן סבוראי, שבזכותן נמתחו השמים ונרקעה הארץ עד רב גיזא וסימונא שהיו סוף סבוראים. לא הוסיפו ולא הפליגו מדעתן כלום, אלא תקנו פרקים שבכל תנויי כסדרן".

באיגרת רב שרירא נאמר [בתרגום עברי]:
ולפי זה נתווספה הוראה דור אחר דור עד רבינא ואחר רבינא נפסקה... שהיה כתוב בו אשי ורבינא סוף הוראה. ואח"כ אע"פ שודאי הוראה לא הייתה היו סבוראים שפרשו פרושים הקרובים להוראה והם נקראו רבותינו הסבוראים... וכמה סברות נקבעו מגמרא שהן מרבותינו האחרונים כגון: רב עינא ורב סימונא... וקבלנו מן הראשונים שהגמרא של האשה נקנית וכו' [בראש מסכת קידושין] רבותינו האחרונים הסבוראים תרצון וקבעון".

לפי מקורות אלו מתייחדת תקופת הסבוראים בכך שבימיהם התלמוד הבבלי הנו יצירה מגובשת וסדורה ורבנן סבוראי עסקו בפירושה, השלמתה תיקונים ודרשים, הגהות והכרעות שנעדרו בה וכיו"ב.

מה היה היקף השלמותיהם, באיזו מידה נכנסו פירושיהם לגוף הטכסט של התלמוד, אילו הם הכרעותיהם, מה היה חלקם בעריכת התלמוד. בכל אלה אין תשובה ברורה. במחקר התלמוד חלוקות דעות החוקרים מקצה לקצה [71].

בתקופה זו מכל מקום, הייתה השפעה מכרעת לשתי הישיבות סורא ופומבדיתא [72].

תקופת הגאונים
היא התקופה המתחילה עם כבושי הערבים עד מחצית המאה ה- 11 עם מותו של רב האי גאון.

תקופת הגאונים מתייחדת בסמכות ובהשראה הגוברת והולכת של התלמוד הבבלי, בתור שכזה, כיסוד וכמרכז למסורת התושב"ע לכל בית ישראל. בתקופה זו נעשה התלמוד הבבלי ספר הלמוד בישיבות ובתי המדרש, מקור פסקני למורי הוראה, סמוכין הלכתיים להכרעות בבית הדין, וכלי ביטוי לדרשן בדרשותיו. כל הספרות ההלכתית של הגאונים לכל סוגיה וצורותיה נרקמים סביבו. התלמוד הבבלי נתקבל להיות הספר שמקרא משנה ותלמוד כלולים בו, וקדושת מסורת התושב"ע נובעת ממנו, עד שנזדהה עם מסורת התושב"ע עצמה [73].

בתקופת הגאונים נצטברה סמכות הלכתית קובעת ומכרעת בידי ראשי שתי הישיבות הבבליות הוותיקות - ישיבות סורא ופומבדיתא. בשתי הישיבות קמו בתי דין שחבריהם היו גדולי חכמי הישיבה ובראשם עמד ראש הישיבה. חכמים אלו נשאו בתארי "ראש כלה", "אלופים" ו"חכמים" והעומד בראש נשא את התואר "ראש ישיבת גאון יעקב". בתי הדין של הישיבות ציוו את הכרעותיהם, תקנותיהם, פסוקיהם והוראותיהם לכל קהילות ישראל. ובכוח אישיותם וההשפעה המצטברת של חכמי הישיבות נתקבלו החלטותיהם כהוראות סנהדרין גדולה [74]. בישיבות למדו תלמידים מכל תפוצות ישראל ורבים מהם נתמנו ע"י ראש הישיבה לדיינים בקהילותיהם, והם שעיקר השכלתם היה התלמוד הבבלי הפיצו אותו והשליטו את סמכותו בכל אתר.

כנגד התלמוד הבבלי, נצטמצם סמכות התלמוד הירושלמי לקהילות א"י ולקהילות מעטות אחרות. בא"י למדו ופסקו הלכות ע"פ התלמוד הירושלמי בלבד ושם נתחברו ספרי הלכה ע"פ מקורותיו. השפעה מסוימת היה לתלמוד הירושלמי גם על מסורת התושב"ע בקהילות איטליה, צרפת ואשכנז. לחכמי קהילות אלו לא היה קשר ישיר עם ישיבות בבל מפני ריחוקן, ועל כן פנו לישיבות א"י ולחכמי קירואן שבאפריקה, שהיו כפופים לישיבות בבל. וכך נוצר בהם מיזוג של שתי המסורות [75].

בתקופת הגאונים נוצרה לראשונה ספרות הלכתית של חיבורים אישיים שנתבססה על מקורות התלמוד הבבלי, לדרך זו ולצורותיה הספרותיות השפעה מכרעת על מסגרות ספרותיות של מסורת התושב"ע בתקופות הבאות. הידועים שבהם הם: "ספר השאילתות" [76], "הלכות פסוקות" ו"הלכות גדולות" [77].

"ספר השאילתות" לרב אחאי משבחא [מאה ה- 8] מסודר לפי פרשות השבוע, לכל פרשה "שאילתות" אחדות, שהן דרשות על נושא הלקוח מן הפרשה. כגון: לפרשת נח הלכות גזלות ע"פ הכתוב "ותמלא הארץ חמס". ספר "הלכות פסוקות" לרב יהודאי גאון, מקבץ את המקורות המתאימים מן התלמוד הבבלי לפסיקת ההלכה, וכסדר התלמוד. במתכונת זו נתחבר גם הספר "הלכות גדולות" לר' שמעון קאירה.

הסוג הספרותי שהייתה לו השפעה גדולה ביותר על מסורת התושב"ע בכל התקופות הבאות הוא השו"ת [78]. בתקופת הגאונים היה לו עדיין אופי של אגרות. קהילות רבות, במיוחד הרחוקות בצפון אפריקה וספרד, הרבו לשגר שאלות בהלכה בפרשנות בלשון וכיו"ב מן התלמוד הבבלי, והגאונים שקדו להשיב. ככל שנתרבו השאלות נקבעו בישיבות סדרים קבועים להכנת התשובות. באופן שהשתתפו בתשובה חכמי הישיבה והגאון בראשם. באופן זה נשאו התשובות חותם הסמכות של בית דין, ונתקבלו כמקורות הלכה למעשה. לפיכך נתקבלו התשובות בקהילות ישראל כבעלות ערך סמכותי חשוב ביותר, וחכמים נהגו על כן בקהילותיהם להעתיק תשובות ולכנסם בקבצים.

במרוצת הזמן נתגבשה דרך התשובות למסגרת ספרותית ולחלק בלתי נפרד ממסורת התושב"ע. קבצים של שו"ת של חכם אחד או של שורת חכמים פשטו ונפוצו כספרי הלכה לעצמם, בדומה לספרי התלמוד, או ספרי הפסקים.

שפע עצום של תשובות זרם במשך מאות שנים משתי הישיבות סורא ופומבדיתא החל מן המאה ה- 7 בימיו של רב ששנא גאון ועד המאה ה- 11 כשרב האי גאון עמד בראש ישיבת פומבדיתא.

מאלפי התשובות שנתפזרו בכל תפוצות ישראל רק קבצים בודדים נתפרסמו בדפוס. אבל משנתגלתה הגניזה בקהיר, נתגלה גם היקף השפעתה של ספרות זו. נמצאו בגניזה אלפי תשובות. חוקרי דורנו מפרסמים מבחר תשובות בנושאי מחקריהם בכתבי עת ובדפוסים.

מחכמי א"י הרבו לעסוק באגדה ובפיוט [79]. הם כנסו דרשות ואגדות קדומים בספרים הנקראים: מדרש רבה, פסיקות ותנחומא. לספרים אלו נודעה השפעה על מסורת התושב"ע החל מן המאה ה- 11 ע"י חכמי אשכנז וצרפת.

תקופת הראשונים
תקופה המתחילה עם הקמת מרכז תורה עצמאי ראשון בקורדובה שבספרד עד ראשית המאה ה- 16 עם פרסום ספריו של ר' יוסף קארו.

תקופת הראשונים מתייחדת בכוח סמכותם והשפעתם של יצירות הלכתיות אישיות גדולות, שמכוח היצירה נתקבלה סמכות מחברם. יצירות אלה פשטו מהר, באופן שההלכה שבתוכם נתקבלה בקהילות ומרכזי תורה רבים. ביצירות אלה שיקעו מחבריהם בראש וראשונה את המקורות של התלמוד הבבלי. אבל נכללו בהם גם מקורות מכלל המסורת של התושב"ע כגון: התלמוד הירושלמי, ספרות מדרשי ההלכה, ספרות מדרשי האגדה, ספרות הגאונים ותשובותיהם.

יצירות אלו היוו ספרי יסוד ללימוד הלכה, למו"מ לחכמים בקהילות, למקור הוראה והכרעה בדין. תלמידים פלפלו בהם וחכמים השיגו עליהם, הוסיפו והשלימו אותם ע"פ מה שמצאו במקורות אחרים או בספרים אחרים, או פרשו אותם. ליצירות הגדולות הללו נתחברו חיבורים של השלמות והשגות פרשנויות וכיו"ב שהם נקראו בשם: "נושאי כלים" של היצירה הגדולה, וכן פשטו מהם קיצורים שנקראו "סמנים" [80]. יצירות כאלה הם:

תלמוד "קטן" הנקרא גם "הלכות הרי"ף" לר' יצחק אלפסי [מאה 11], "היד החזקה" הנקרא גם "משנה תורה" לרמב"ם [מאה 12], "ספר מצוות גדול" לר' משה בר' יעקב מקוצי, צרפת [מאה 13], "ספר הלכות הרא"ש" לרבנו אשר מספרד טולידו [סוף מאה 13], "ספר המרדכי" לר' מרדכי בר' הלל הכהן מאשכנז [סוף המאה ה- 13] וספר "ארבעה טורים" לר' יעקב בן הרא"ש מספרד [מאה ה- 14].

ביצירות אלה [81] נתאחדה במידה רבה מסורת התושב"ע בקהילות רחוקות זו מזו, שנבדלו בשפת הדבור, בתנאי החיים, במצב כלכלי, במסגרות חברתיות ובהשפעות הסביבה והמדע וכיו"ב.

ברם, מלבד היצירות הגדולות נתפשטו באזורים שונים ובמרכזים חשובים יצירות הלכתיות שהייתה להן השפעה מכרעת בגבולות האזור והזמן שבו הן נתחברו. והן שיצרו הבדלים וגיוון במסורת התושב"ע בין מרכזי התורה השונים כגון: אשכנז, צרפת, פרובנס, ספרד, צפון אפריקה, אטליה וא"י.

אע"פ שנתקיימו בכל תקופת הראשונים קשרים ויחסי גומלין בין מרכזי התורה שנוסדו במקומות השונים, נסתיימה בתקופה זו למעשה, האחידות של מסורת התושב"ע שהייתה מסמניה של תקופת הגאונים. בכל מרכז התורה נתגבשה מסורת של מנהגים, של שיטות הכרעה ופסיקה, של דרכי למוד התלמוד וכיו"ב המאפיינים את מרכז התורה הזה.

בצפון צרפת מתגבשת מסורת הלכתית ופרשנות של המקרא והתלמוד הנובעת מגישתם לקבוע את הדין תוך כדי תהליך הלמוד וההוראה. לפיכך חיבוריהם של חכמי צפון צרפת הידועים בשם "בעלי התוספות", הם רישומים של העיון בבית המדרש, ועל כן צורתם כלקט עיונים בודדים של באור ומחקר לפי ספר התלמוד, מבלי שיצטרפו לסדר בעל משמעות [82].

באשכנז דומה לצפון צרפת באו לידי ביטוי הכרעות ופסיקה תוך כדי הלמוד בבית המדרש, אבל יש אצלם גם עריכה מכוונת. שם נערכו הליקוטים ע"פ נושאים או ע"פ סדר אחר או בכל צרוף מתודי שיש לו משמעות פסקנית [83].

בספרד מסורת התושב"ע זרמה בעיקר בחיבורים אישיים אשר במידה רבה אינה פרי תהליך הלמוד בבית המדרש, אלא פרי התכנון והפסיקה של מחבריהם. ודבר זה בא לידי ביטוי בסדר מתוכנן בקפידה, בסגנון ובהרצאה פסקנית בהירה וקצרה.

בתקופת הראשונים אין למסגרת הספרותית של השו"ת אותה השפעה מרכזית שהייתה לה בימי הגאונים. אבל השפעתה הולכת וגוברת בתקופה זו במרוצת השנים, הן בכוח סמכותם ואישיותם של משיבים מגדולי החכמים [84] שבדור, והן בכוחם ההולך ומצטבר של השו"ת כמסגרת ספרותית מגובשת שלה דרכי ביטוי והבעה משלה. ובה שיטות לברורים הלכתיים מעמיקים ומקיפים. בתקופת הראשונים נקבעו הדפוסים של השו"ת כפסק דין מנומק מבורר ומפורט, תוך ניתוח המקורות ההלכתיים הנוגעים לנושא הנידון.

לספרות השו"ת הייתה השפעה ישירה על בעיות חדשות לבקרים שנתעוררו במציאות השונה והמיוחדת לכל קהילה יהודית. בעקבות התשובות לשאלות במסחר מתפתח, יחסים עם גוים, תנאים חברתיים מיוחדים, קשרים עם השלטונות וכיו"ב הייתה לספרות השו"ת השפעה על דרכי הנהגה, ארגון הקהילות, ואורח חיים.

במשך כל תקופת הראשונים הולך ורב מספרם של חכמים שתשובותיהם מתפרסמות ופושטות במרכזי התורה בספרד, אשכנז, צרפת, ובמקומות אחרים. העובדה, שגדולי המשיבים היו גם גדולי החכמים במקומותיהם ודורותיהם, והחומר ההלכתי המקיף והמעמיק שנצטבר בתשובותיהם רב ביותר, העלה יותר ויותר את משקלה הסגולי של ספרות השו"ת במסגרת ספרותית הלכה למעשה [85]. ספרי שו"ת ידועים ביותר הם: ספרי שו"ת של הרשב"א [ספרד] ושל מהר"מ מרוטנברג [אשכנז] הכוללים מאות תשובות והם מקיפים את כל תחומי החיים.

ברם, מכיוון שבמסגרת הספרותית של השו"ת עלה דרך הברור ההלכתי לרמת עיון גבוהה מאד, ונדרשו לה בקיאות עצומה וכשרונות אנליטיים גדולים, נשארה ספרות זו ספרות של תלמידי חכמים ורבנים בלבד. אל הציבור הרחב היא נתגלגלה ע"י ספרות פסקים או ע"י ספרות הדרשות או כתורה שבע"פ בדרשה בצבור או הוראה בבית המדרש.

ככל שהלך וגבר בתקופת הראשונים ייחודם של מרכזי התורה השונים, וגבהו ההבדלים בין מרכז למשנהו, עלתה כפורחת ספרות חדשה וייחודית, היא ספרות המנהגים [86]. ספר מנהגים ראשון הוא הספר "מעשה גאונים" של ר' יעקב בן מכיר על מנהגי אשכנז [חכמי לוגיר]. תלמידי רש"י חברו שלשה ספרים ממנהגיו. כן נתחברו ספרי מנהגים ממנהגיו של המרה"מ מרוטנברג. אבל פשטו ורווחו יותר ספרי מנהגים של גלילות ומרכזים. כגון: ספרו של המאירי "מגן אבות" על מנהגי פרובנס, "ספר מנהגי הריינוס" לקהילות שעל גדות הריינוס ובגליל. ספר מנהג מהרא"ק שחברו ר' אברהם קלויזנר על מנהגי אוסטרייך. וכן נתחברו ספרים על מנהגי מצרים, ירושלים, אלג'יר ועוד.

בתקופת הראשונים משפיעים על מסורת התושב"ע שני זרמים חזקים שהם מקום מרכזי באורח החיים והמחשבה ובספרות של תקופת האחרונים.

האחד הוא זרם של ספרי יראה וחסידות, והשני הוא הזרם של ספרות הקבלה.

ספרי היראה [87] הם כמוכיחים בשער, מגמתם להגביר את האמונה בהשגחה עליונה, לעורר למדות ומעשים טובים, להנהיג הנהגות של חסידות ופרישות, להגביר את המחשבה והרצון ללמוד תורה וכיו"ב.

הספרים עצמם נתחברו במסגרות ספרותיות רבות ושונות. יש מהם שהם בבחינת כנוס מאמרי מוסר מן התלמודים מספרי אגדה מדרש ועוד, יש מהם שנתחברו כמתכונת ספרים פילוסופיים, או ע"פ רעיונות פילוסופיים יווניים וערבים, יש מהם שנתחברו כפרשנות למקרא או כספרי דרשות על פרשת השבוע ולרגל מאורעות שונים. וכן יש שנתחברו גם כשירה או כפרוזה פשוטה. מן הידועים שבהם הם ספרי "מנורת המאור" לר' ישראל אלנקוואה ולר' יצחק אבוהב. "חובת הלבבות" לרבנו בחיי, בספרד, ו"ספר חסידים" לר' יהודה החסיד באשכנז.

בזרם של ספרות הקבלה עומד במרכז ספר הזוהר [88] שנתפרסם בפומבי ע"י ר' משה די ליאון מגודלאחרה שבספרד במאה ה- 13. ספרות זו שהיא ספרות המסתורין ושהייתה בתקופת התנאים האמוראים והגאונים ספרות של יחידי סגולה, יצאה עם הזוהר לרשות הרבים. כיון שספרות הקבלה הייתה בלתי ידועה מהיותה ספרות מסתורין, קמו לה מתנגדים חריפים, מהם שהכחישו קשר כלשהו בין ספרי הקבלה הקדומים "ספר היצירה", "ספר הבהיר" ו"ספר הזוהר" עצמו לבין מסורת התושב"ע. המתנגדים טענו שהספרים שנתיחסו לתנאים, מזויפים וכי יש בהם מינות [89] אולם מאחר וגדולי ספרד ופרובנס ובראשם הרמב"ן, חיברו פרושים לספרי הקבלה, וכן הכניסו לפירושיהם ודרשותיהם מרעיונות הקבלה, פשטה הקבלה והעמיקה יותר ויותר את השפעתה על מסורת התושב"ע.

תקופת האחרונים
התקופה המתחילה במאה ה- 16 במפעלו של ר' יוסף קארו עד ימינו.

את ראשית תקופת האחרונים מסמלת ביותר תגלית המצאת הדפוס. לדפוס הייתה ההשפעה הגדולה ביותר על מהירות תפוצתם של ספרים, ועל ידם השפעה חזקה על מסורת התושב"ע.

משנדפס בונציה התלמוד בראשית המאה ה- 16 [90], כשהטכסט של התלמוד הבבלי מעוטר מצד אחד בפרושו של רש"י ומצד שני במבחר מן "התוספות" נודעת להם השפעה עצומה על דרכי הקבע של למוד התלמוד הבבלי כספר המרכזי והעיקרי במסורת התושב"ע. מקום ראשון תופס פירושו של רש"י, שיסד את דרך לימוד של פשט התלמוד דהיינו הבנה עניינית וריאלית. ואחריו תופסים מקום "בעלי התוספות" [91] חכמי בית המדרש של צפון צרפת ואשכנז במאות ה- 12 וה- 13. הם נהגו, לגלגל את כל התלמוד ככדור אחד, להשוות מקורות שונים זה מזה ע"י הבחנות וחידודים, להמשיך את המו"מ התלמודי במקום שניתן להשלימו, לפרש דברי אמוראים ומקורות תלמודיים ע"פ ההלכה שנתגבשה בזמנם וכן הלאה. תלמידים שניטלטלו מבית מדרש לבית מדרש כמנהגם בימים ההם, קבצו חידושים ומו"מ שנתגלגל אליהם מחבריהם, משמועות של תלמידים, ומרבותיהם. באופן זה נצטברו בידי תלמידים שקדנים מאגר עצום של חידושים, פלפולים, באורים מו"מ וכיו"ב שנקראו בשם "תוספות". קבצים כאלה היו בבחינת יצירה קולקטיבית של בתי המדרש בצרפת ואשכנז במשך עשרות רבות של שנים. המדפיסים בונציה הדפיסו מבחר מכמה קבצים שבאו לידם. ומשיצא התלמוד בדפוס הראשון לאור, נעשו פרוש רש"י וה"תוספות" עם טכסט התלמוד הבבלי לחטיבה אחת שאין להפריד ביניהם. ומעתה נתכנה למוד התלמוד בשם למוד גפ"ת [גמרא פרוש רש"י, ותוספות] ולבעלי התוספות הייתה בשל כך השפעה מכרעת על דרכי מחשבה וביטוי במסורת התושב"ע בכל תקופת האחרונים, והם דחקו דרכים אחרות שנתגבשו בספרד ופרובנס.

ברם, תקופת האחרונים, החלה כתקופה חדשה במסורת התושב"ע על ידי ספריו ההלכתיים הכבירים של ר' יוסף קארו [92]. בזכות תגלית הדפוס הם נפוצו במהירות רבה ובמספרים מרשימים בכל תפוצות ישראל. ובזמן קצר בלבד, עוד בחייו, פשטה סמכותו כסמכות עליונה לכל בית ישראל.

ר' יוסף קארו צבר את השפעתו וסמכותו במיוחד ע"י שלשה מספריו:

"כסף משנה" - שהוא חיבור לברור מקורותיו של הרמב"ם ביד החזקה. ובכך הפך את הרמב"ם לספר שמושי ובר תועלת גדולה ביותר.

"בית יוסף" - שהוא ספר כינוס של בירורי הלכה ע"פ כל ספרי הפוסקים והשו"ת עד לימיו של ר' יוסף קארו. והוא סמך את הספר כנושא כלים ל"ארבעה טורים" של ר' יעקב בן הרא"ש. ובכך נעשה הטור כספר המקיף ביותר לבירורי הלכה.

"שלחן ערוך" - שהוא ספר פסקים הכתוב בעברית רהוטה ובלשון קצרה כמתכונת היד החזקה של הרמב"ם אך מסודר בדמיון גמור ל"ארבעה טורים".

בספריו אלה אפשר לומר בלשון ציורית כי ר' יוסף קארו רתם לראשונה בתולדות המסורת של התושב"ע את הספרות הבלתי מרוסנת כביכול של השו"ת, המו"מ, בירורי ההלכה, והפלפול, על מאות כרכיה, אל מרכבת ספרות הפוסקים החזקה הבהירה והברורה והפשוטה ביותר. הוא חיבר ב"כסף משנה" את התלמוד אל "היד החזקה" וב"בית יוסף" את השו"ת אל ארבעת הטורים, ואח"כ חזר והעלה את הכל על "שלחן ערוך" אשר כשמו כן הוא.

ספרות השו"ת הגיעה בימיו של ר' יוסף קארו לממדים עצומים, שנדרשו לה בקיאות וחריפות בלתי רגילים כדי לברור מתוכה את המקורות המתאימים להכרעת הדין בנושא כלשהו. ר' יוסף קארו ע"י ספריו עשה את הדרך לפשוטה וקלה יותר. ספריו טבעו חותמם על כל גדולי הפוסקים והמשיבים שבאו אחריו. אך למעמד מיוחד, כסמכות עליונה במסורת התושב"ע, זכה ספרו ה"שולחן ערוך".

בפולין, הוסיף ל"שלחן ערוך" הערות והגהות, ר' משה איסרליש [93] גדול רבני פולין, כדי להתאימו למנהגיהם ופסקיהם של גדולי אשכנז ופולין. ובמצרים הוסיף הגהות ר' יעקב קאסטרו בשביל יהודי מצרים. וכך נתקבל ה"שולחן ערוך" כספר הלכה למעשה בכל אתר ואתר. ומכאן ואילך כל ספרי ההלכה התייחסו אל ה"שולחן ערוך" ונספחיו ע"פ ארבעת טוריו, חלקיו, סימניו וסעיפיו. הפוסקים והמשיבים נשאו ונתנו בהלכותיו, השיגו עליו, השלימו אותו, חלקו עליו וכיו"ב. באופן שספריהם ההלכתיים של גדולי הפוסקים אחריו נתקבלו כנושאי כליו של ה"שולחן ערוך", והמפורסמים שבהם נדפסו יחד עם הטקסט של השולחן ערוך. כגון: "ספר מאירת עיניים" לר' יהושע פאלק, "טורי זהב" לר' דוד שמואל הלוי, ספר הש"ך לר' שבתי הכהן, "המגן אברהם" לר' אברהם נומבינר. "חלקת מחוקק" לר' משה מלימא. "פרי חדש" לר' חזקיה די סילוא מירושלים, "באר גולה" לר' משה צבי ריבקאש ו"כרתי ופלתי" לר' יונתן אייבשיץ.

בדרך זו גבר והלך כוחו הסמכותי של ה"שולחן ערוך", שנעשה ספר הלכתי אחד עם נושאי כליו. ולכן ספרי הלכה מקיפים וגדולים שנתחברו ע"י גדולי הרבנים בדומה ל"שלחן ערוך", לא זכו להשפעה ולסמכות מיוחדים, ולא זכו מיד להדפסה ולתפוצה. כגון: "ים של שלמה" למהרש"ל ר' שלמה לוריא [במאה ה- 16], ספרי "הלבושים" לר' מרדכי יפה מלובלין [סוף המאה ה- 16] והמאסף לכל המחנות "ערוך השולחן" לר' יחיאל מיכל עפשטיין מנווהראדוק, [פולין מאה ה- 19] [94].

בתקופת האחרונים נצטברה השפעה עצומה בספרות השו"ת [95]. ופוסקים שהצטיינו כמשיבים וחברו ספרי שו"ת זכו לסמכות הלכתית עוד בחייהם על פני קהילות קרובות ורחוקות. ספרי שו"ת ידועים פשטו בישיבות ונעשו כספרי יסוד לקבלת סמכות להוראה ולדין. באופן שכל מי שנדרש לפסוק הלכה נזקק להתמצא במבוך המיוחד של המו"מ ההלכתי של השו"ת, שהוא כעין צירוף וזיקוק של מקורות הלכתיים מן הש"ס מן הפוסקים ומספרות השו"ת בכור היתוך אחד. נדרשו לכך בקיאות בש"ס, כוח אנליטי, יכולת הפשטה, וכושר מיוחד של דמיון לצרף עניינים מתחומי הלכה שונים ונפרדים זה מזה. לפיכך היו הרבנים-פוסקים בדרך כלל בעלי הכשרונות הגדולים, והם זכו למעמד סמכותי חשוב בקהילותיהם.

מסורת התושב"ע בתקופת האחרונים שזורה במסורת רחבה של ספרי מנהגים, ספרי קבלה, פרשנות המקרא, קובצי אגדות, ובעיקר ספרי מוסר ודרשות [96].

ספרי דרשות לפרשת השבוע ולמאורעות וזמנים שונים, החלו להתפשט כבר במאה ה- 14. ברם, לידי גיבוש והשפעה חזקה על אורחות חיים, על הנהגות הציבור והשלכתו במסורת התושב"ע, לכל אלה וכיו"ב, הגיעה ספרות הדרשות רק בתקופת האחרונים. בתקופה זו רבנים אשכנזיים, וחכמים ספרדים, רואים לעצמם הכרח לקנות בקיאות בדרשות ובדרכי דרשנות, על מנת לקנות השפעה וסמכות בקהילותיהם. במרכזי תורה חשובים במיוחד במזרח אירופה מתקיים בצד מוסד הרבנות מוסד מקביל של "דרשנים" ו"מגידים", ולהם השפעה עצומה. רבים מהם השאירו אחריהם ספרי דרשות.

לספרי דרשות ולספרות הדרשות בכללה מקום מכריע בהפצת מסורת התושב"ע בין ההמונים, בהשפעה על הנהגות של חסידות ופרישות, בעצוב דמותם המוסרית של יחידים ורבים, ובהתלהבות הצבור היהודי לקיום מצוות ולעזרה הדדית. בספרות הדרשות בא לידי ביטוי בולט ייחודם של קהילות ומרכזי תורה [97]. החכמים הספרדיים נטו בדרשותיהם לחקר עקרי האמונה, לחקירות הלשון, לביאורי כתובים, לרעיונות מוסריים וכד' הם הקפידו על לשון רהוטה על סגנון ועל תכנית הדרשה. הרבנים האשכנזיים עשו את דרשותיהם חומר למו"מ ופלפול של הלכה, באמצעותם הפיצו סוגיות תלמודיות, חידודים ופלפולים של בתי המדרש, ובעיקר דינים והלכות הנדרשים לכל אדם ולכל עת. גדולי החסידות עוררו ע"י דרשותיהם התלהבות ושמחה, והרבו לשבץ בהם ספורים ומשלים והרבה מן המקורות והמושגים של הקבלה. באיטליה הבליעו דרשנים רעיונות פילוסופיים וחידושי מדע.

ברם, בכל ספרות הדרשות לא נמצאו ספרים שזכו למעמד מיוחד במסורת התושב"ע ושנתקבלו על כלל ישראל בדומה לתלמוד הבבלי, לספרי האגדה של מדרש הרבות, לספרי הפוסקים הגדולים לפרוש רש"י לתורה וכיו"ב. לעומתם, זכו כמה מספרי המוסר להתפשט בקרב צבור גדול, ולקנות אחיזה חזקה בעם [98]. אבל גם הם לא חרגו מגבולות אזורים מסוימים, ובקרב צבור זה או אחר.

הערות:
[1] ראה ז. פרנקל: דרכי המשנה [נדפס מחדש 1959 ת"א] פרק ראשון. מ. אלון: המשפט העברי תשל"ג עמ' 64-60. ע. שטינזלץ, התלמוד לכל, 1977 עמ' 28-14.

[2] ראה הקדמתו של הרמב"ם ליד החזקה.

[3] אבות פ"א מ"א ובאבות דר' נתן פ"א נוסף: שופטים קבלו מזקנים, ונביאים קבלו משופטים, חגי זכריה ומלאכי קבלו מנביאים ואנשי כנה"ג קבלו מהם.

[4] ר"ה ספ"ב וסנהדרין ע"א [שם בברייתא משמו של רבי, אלישע הנביא היה מעבר שנים].

[5] אבל יש מלכים שנתיחסו להם סמכויות של ראש בי"ד כחזקיהו המלך [סנהדרין יב ע"א].

[6] כדברי ר' אלעזר בן שמוע. [הארץ עומדת] על עמוד אחד וצדיק שמו שנאמר: "וצדיק יסוד עולם" חגיגה י"ב ע"ב, וכן יומא לח ע"ב: "אפילו בשביל צדיק אחד העולם מתקיים" וכו'.

[7] ראה ע.צ. מלמד, פרקי מבוא לספרות התלמוד, תשל"ג עמ' 42-38 לרנר באיר: תורת המשנה [נדפס מחדש 1970].

[8] ראה ח'ד' מנטל: ההלכה הקדומה דיני ישראל, 5 תשל"ד.

[9] תמורה טז ע"ב וראה גם ירושלמי מגילה פ"א ה"א.

[10] ראה א.ה. ווייס דור דור ודורשיו עמ' 73-68. רב צעיר [טצ'רנוביץ] תולדות ההלכה כרך א' 36-20. א. קורמן מבוא לתורה שבכתב ושבע"פ תשל"ב עמ' 70-68. המשפט העברי עמ' 193-192. אנציקלופדיה תלמודית: הלל"מ.

[11] ראה ה' אלבק מבוא למשנה תשי"ט עמ' 38-26, המשפט העברי עמ' 452-450.

[12] ראה א.י. השל תורה מן השמים באספקלריה של הדורות עמ' 90-88 לפיו, לר"ע כל המסורת התנאית יש ליחסה לסיני, שכל התורה כולה דקדוקיה ופרטיה נתנו למשה בסיני. וראה גם א.א. אורבך מאה שנה למחקר המשנה מולד 153.

[13] ראה אלבק מבוא למשנה עמ' 15-3 ע.צ. מלמד - פרקי מבוא עמ' 35-21. ע.צ. מלמד מבוא לספרות התלמוד תשכ"ה עמ' 5-2, המשפט העברי עמ' 191-182.

[14] לעניין איסורי שבת ראה י.ד. גילת משנתו של ר' אליעזר בן הורקנוס 1968 עמ' 105-102.

[15] שם זה לתקופה הוא מטבע שטבע ר' נחמן קרוכמל בספרו מורה נבוכי הזמן, הוצאת רבידוביץ עמ' נו קצד.

[16] ראה פינקלשטיין: הפרושים ואנשי הכנה"ג תש"י, המשפט העברי עמ' 456-455, דדו"ד עמ' 53-50, תולדות ההלכה עמ' 81-60.

[17] מגילה יז ע"ב, ירושלמי מגילה פ"א ה"ז ע ע"ד, ברכות פ"ב ה"ד ד ע"ד. וראה גינזבורג פרושים וחידושים בירושלמי כרך א עמ' 330-327.

[18] ברכות לג ע"א אבות פ"א מ"א.

[19] באדדר"נ רפ"ב: איזהו סיג שעשתה תורה לדבריה? הרי הוא אומר ואל אישה בנידת טומאתה לא תקרב יכול יחבקנה וכו' יכול תרחץ פניה ותכחול עיניה ת"ל והדוה בנידתה, כל ימים שבנידתה תהיה בנידוי. מכאן אמרו כל המנוולת עצמה בימי נידתה רוח חכמים נוחה ממנה וכו'. גם ה- 70 מתרגמים נידה - מנודה מרוחקת ונבדלת. סייג זה נמצא עשו אפוא אנשי כנה"ג. וראה י.נ. אפשטין מבואות לספרות התנאים עמ' 507-506.

[20] י.א. הלוי דורות ראשונים, המשנה ביסודה ותקופת התנאים עליה חלק א' כרך ג' עמ' 204 ואילך.

[21] ראה ע.צ. מלמד - פרקי מבוא עמ' 46-42 המשפט העברי עמ' 456-455.

[22] ראה ב. דה-פריס מבוא כללי לספרות התלמוד עמ' 6.

[23] ב. דה-פריס שם, ע.צ. מלמד - פרקי מבוא עמ' 46-42. י.נ. אפשטין מבואות לספרות התנאים עמ' 515-501.

[24] וראה א.א. אורבך הדרשה כיסוד ההלכה ובעיית הסופרים תרביץ כז תשי"ח.

[25] סנהדרין פח ע"ב, תוספתא פ"ז ה"א תוספתא חגיגה פ"ב ה"ט, שקלים פ"ג הכ"ז. וראה א. ווייס לשאלת טיב ביה"ד של 71, על המשנה אוסף מאמרים עמ' 196-169.

[26] י. בער היסודות ההיסטוריים ציון שנה יז תשי"ב, לוח הארץ תשי"ב, המשנה וההיסטוריה ספר הקונגרס השלישי למדעי היהדות.

[27] ראה ש. ליברמן יוונית ויוונות בא"י תשכ"ג בעיקר מעמ' 185 ואילך.

[28] בקורת על שטתו של י. בער ראה במאמרו של ח.ד. מנטל ההלכה הקדומה, דיני ישראל 5.

[29] ח.ד. מנטל מחקרים בתולדות הסנהדרין עמ' 109.

[30] א. גייגר: המקרא ותרגומיו עמ' 96-87. ע.צ. מלמד - פרקי מבוא 38-36. צייטלין ש.ז. הצדוקים והפרושים חורב פרק ג' 89-56 א. קורמן זרמים וכתות ביהדות 213-198.

[31] ראה ב.צ. לוריא מגילת תענית תשכ"ד.

[32] ראה זרמים וכתות ביהדות 225-214.

[33] י. גרינץ: אנשי היחד איסיים סיני כרך לב תשי"ג. מרגליות מ.: מברית דמשק עד סרך היחד סיני כרך ל'. ליכט יעקב מקומה של כת מדבר יהודה בין התנועות הדתיות מחניים סב תשכ"ב, רבין חיים היחד החבורה והאיסיים עיונים במגילות מדבר יהודה תשי"ז 122-104.

[34] ראה י. הרשקוביץ: הכותים בדברי התנאים יבנה ב' ת"ש, זרמים וכתות ביהדות עמ' 197-192.

[35] יבמות יג ע"ב, ירושלמי יבמות פ"א ה"א ג ע"א. ור' יוחנן בן נורי אומר: היאך הלכה זו רווחת בישראל נעשה כדברי ב"ש הולד ממזר לב"ה, נעשה כדברי ב"ה הולד ממזר לב"ש. ולפי עדויות המקורות הנ"ל לפנים נהגו כב"ש.

[36] יומא ב. ע"א נג ע"א, חגיגה טז ע"ב כ"ג ע"א זבחים כ"א ע"ב מכות ח' ע"ב. וראה קהן דוד "להוציא מליבן של צדוקים" הדרום חוברת כח תשכ"ט עמ' 58-55.

[37] [1] אנטיגנוס איש סוכו. [2] יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים. [3] יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי. [4] יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח. [5] שמעיה ואבטליון. [6] הלל ושמאי.

[38] ראה י.נ. אפשטין מבואות לספרות התנאים 20-15. ח' אלבק מבוא למשנה 87-63. ז. פאלק מבוא לדיני ישראל בימי הבית השני תשל"א.

[39] י.א. הלוי דורות ראשונים ח"א כ"ג עמ' 204 ואילך. י.נ. אפשטין 58-21. א. ווייס על המשנה עמ' 58-26.

[40] ראה ספריהם של א. ביכלר, ג. אלון, ש. ליברמן, ש. ספראי. י. בראנד, י. פליקס, א. בן-דוד ועוד.

[41] י. בער היסודות ההיסטוריים של ההלכה ציון י"ז תשי"ח. ר. ירון המשפט של מסמכי יב תשכ"ב.

[42] ראה א. גייגר המקרא ותרגומיו 315-290, י. קומלוס המקרא באור התרגום עמ' 56-38, 165-155.

[43] ראה מבואות לספרים חיצוניים מהדורת כהנא. רבינוביץ י.ל. ההלכה בספר בן סירא דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות כרך א' עמ' 148-145. רוזנטל יהודה על השתלשלות ההלכה בספר ברית דמשק ספר יובל לפדרבוש.

[44] שיפמן ל. ההלכה במגילות הגנוזות דיסרטציה [באנגלית].

[45] ג. אלון לחקר ההלכה של פילון במחקרים בתולדות ישראל כרך א תשי"ז עמ' 114-83.

[46] י. קומלוש המקרא באור התרגום עמ' 57-13.

[47] ע.צ. מלמד פרקי מבוא עמ' 141-116.

[48] י.נ. אפשטין מבואות לספרות התנאים עמ' 497 ואילך. המשפט העברי עמ' 858-856. ע.צ. מלמד פרקי מבוא עמ' 168 ואילך.

[49] ראה אנציקלופדיה עברית [א"ע] ערך אגדה.

[50] בלשון זו נאמר: משה קבל תורה מסיני וכו' [אבות פ"א מ"א] אמר נחום הלבלר מקובל אני מרבי מיאשה שקבל מאבא שקבל מן הזוגות שקבלו מן הנביאים הלכה למשה מסיני.

[51] בלשון זו הלכות רבות במסכת עדויות [פ"ז מז] ובמסכתות אחרות בלשון הלכה סתם. כגון: עדויות פ"ז מ"ז: "הם העידו על ארובות של נחתומים שהם טמאות", ובכלים פט"ו מ"ב: "ארובות של נחתומים - טמאות".

[52] ראה עדויות פ"ה מ"ז, אוצר לשון המשנה כרך ד' עמ' 1789 - שמע. וראה א. אמיר מוסדות ותארים בספרות התלמוד 1977 עמ' 107 השמועה.

[53] ראה לעיל הערה 40.

[54] ראה י. היילפרין סדר הדורות, א. היימאן תולדות תנאים ואמוראים. ז. בכר אגדות התנאים, ביאליק רבניצקי ספר האגדה - מעשי חכמים.

[55] ראה קמינקא א. בית שמאי ובית הלל בהלכה בצרון כרך ה'. ז. פרנקל דרכי המשנה עמ' 57-47.

[56] יבמות טז ע"א, ירושלמי יבמות פ"א ה"ו ג. ע"ב ושם: יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלוקים חיים הם אבל הלכה כב"ה והיכן יצאה בת קול רב ביבי בשם ר"י ביבנה יצאה בת קול".

[57] ראה ג. אלון תולדות היהודים בא"י בתקופת המשנה והתלמוד תשכ"ז כרך א' עמ' 201-114. המשפט העברי 876-874.

[58] ראה היגער מיכאל אוצר הבריתות נ"י תרפ"ח-תש"ח. ח. אלבק מחקרים בברייתא ותוספתא, י.נ. אפשטין מבוא לספרות התנאים עמ' 186 ואילך.

[59] ראה י.ד. גילת משנתו של ר' אליעזר בן הורקנוס 3-1. ע.צ. מלמד - פרקי מבוא עמ' 115-64.

[60] פרנקל דרכי המשנה עמ' 130-118. ש. ספראי ר"ע בן יוסף 1970 31-18. ב. דה-פריס מבוא כללי לתושב"ע עמ' 31-25.

[61] דרכי המשנה עמ' 208-201, דדו"ד כרך ב' 165-158. ע.צ. מלמד פרקי מבוא.

[62] ש. ליברמן יוונות ויוונית בא"י - פרסומה של המשנה עמ' 224-213. ע.צ. מלמד - פרקי מבוא 141-139.

[63] ע.צ. מלמד - פרקי מבוא עמ' 330 ואילך.

[64] ש. אסף תקופת הגאונים וספרותה תשט"ו עמ' מב-מז. ח. אלבק מבוא לתלמודים עמ' 18-8.

[65] ח. אלבק מבוא לתלמודים 18-8. פלורסהיים י. ייסודן וראשית התפתחותן של ישיבות בבל סורא ופומבדיתא ציון לט תשל"ד.

[66] ז. פרנקל מבוא הירושלמי עמ' ג-ו, ע.צ. מלמד פרקי מבוא 507-503. ש. ליברמן תלמודה של קיסרין, ש. ליברמן ספרי זוטא.

[67] ראה א. היימאן בתולדות תנאים ואמוראים, ח. אלבק מבוא לתלמודים.

[68] ראה גם בכר אגדות אמוראי א"י, י. קנוביץ אוסף שלם של מאמרי אמוראים. צורי י.ש. רב אשי, רב, ר' יוסי בר חנינא. מימון י.ל. אביי ורבא.

[69] עדיין אין אלא אוספים של מימרות והלכות, אבל המחקרים מועטים ביותר.

[70] ראה י.א. אפרתי תקופת הסבוראים וספרותה עמ' יד-לב.

[71] שם עמ' סג-ע, ב. לוין רבנן סבוראי ותלמודם בקובץ אזכרה לראייה קוק תרצ"ז. א. ווייס היצירה של הסבוראים תשי"ג מ.א. טננבלאט התלמוד הבבלי בהתהוותו ההיסטורית תשל"ג 47-31.

[72] ראה הערה 64.

[73] ראה הקדמת הרמב"ם ליד החזקה.

[74] ש. אסף תקופת הגאונים וספרותה עמ' נט-ע, א"ע ערך גאונים, ח.ה. בן ששון פרקים בתולדות ימי הביניים עמ' 108-91.

[75] ראה גינצבורג לוי פירושים וחידושים בירושלמי ח"א מבוא.

[76] ספר השאילתות מהדורת מירסקי ש.ק. במבוא, המשפט העברי עמ' 952-949. מ.צ. מלמד פרקי מבוא 482-479.

[77] א"ע כרך י"ד - הלכות פסוקות, והלכות גדולות. המשפט העברי עמ' 954-952.

[78] המשפט העברי עמ' 1229-1226.

[79] א"ע כרך א' הערך אגדה. י. היינמן אגדות ותולדותיהן. צ.מ. רבינוביץ הלכה ואגדה בפיוטי ינאי עמ' יג-כו.

[80] כגון סימני הרא"ש וסימני המרדכי.

[81] המשפט העברי כרך ג' עמ' 963 ואילך. וראה ערכים מתאימים רב צעיר תולדות הפוסקים, נפתלי יעקב אוצר הגדולים. מ. מרגלית אנציקלופדיה לגדולי ישראל.

[82] א.א. אורבך בעלי התוספות עמ' 523 ואילך, אוצר הגדולים כ"א פתח האוצר.

[83] בעלי התוספות עמ' 285 ואילך.

[84] המשפט העברי 1356-1350.

[85] שם 1229 ואילך.

[86] אוצר הגדולים, פתח האוצר ערך מנהגים.

[87] וראה בספר "הדרשות בישראל", לש.מ. גליקסברג.

[88] פ. לחובר י. תשבי משנת הזוהר כ"א מבוא עמ' 38-28.

[89] שם עמ' 44 ואילך.

[90] מהדורת הדפוס הראשון יצאה לאור במהדורת צילום מחדש.

[91] ראה לעיל הערה

[92] המשפט העברי עמ' 1118-1007, רב צעיר תולדות הפוסקים כ"א 36-25.

[93] המשפט העברי עמ' 1138-1118. א. זין הרמ"א תשי"ז.

[94] רב צעיר תולדות הפוסקים כ"א עמ' 91-74, 112-100 305-299. המשפט העברי 1212-1208 ,1169-1193 .

[95] ראה לעיל הערה 88

[96] המשפט העברי עמ' 124 ואילך.

[97] ראה ח.ה. בן שושן פרקים בתולדות היהודים בימי הביניים עמ' 214-209. ח.ר. רבינוביץ דיוקנאות של דרשנים תשכ"ז. ש.ל. הורוויץ אוצר התורה ניו-יורק עמ' 75.

[98] כגון מסילת ישרים, ראה הדרשות בישראל עמ' ריג-ריט. ערך תוספות.




מקור הערך: ד"ר נח עמינוח, על התקופות בתולדות התורה שבעל פהבשדה חמד כסליו תשל"ט

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן



ערכים קרובים
תנא
תנאים - יצירתם
אמוראים, חכמי התלמוד, חכמי בבל