חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

הרהור הלב

המשמעות ההלכתית של הרהור לעניין קיום מצוות. האם אדם שמהרהר בקריאת שמע בליבו, יוצא ידי חובה.

פתיחה
בדף זה נעסוק בשאלה איזו משמעות הלכתית להרהור הלב. האם אדם שמהרהר בקריאת שמע בליבו, יוצא ידי חובה.

דין הרהור בקריאת שמע
המשנה במסכת ברכות (כ ע''ב) פוסקת, שאם אדם נטמא ולכן אינו יכול לקרוא קריאת שמע, עליו להרהר את המילים בליבו. בעקבות כך נחלקו בגמרא רבינא ורב חסדא, אם הרהור נחשב כדיבור, ומדוע יש להרהר בקריאת שמע בלב:

א. רבינא סובר שהרהור נחשב כדיבור. ראיה לכך היא, שהמשנה מחייבת להרהר את קריאת שמע, אם הרהור לא היה נחשב כדיבור, לשם מה יש להרהר בקריאת שמע?! מדוע אם כן לשיטתו פשוט לא אומרים את קריאת שמע במילים? מתרץ רבינא, שהגמרא אסרה על הטמא לומר קריאת שמע כמו שנאמרו הדברים בהר סיני, במילים, אבל הרהור לא נאסר.

ב. רב חסדא חלק עליו, וסבר שהרהור לא נחשב כדיבור, אלא כהרהור בלבד. מדוע אם כן לשיטתו יש להרהר בקריאת שמע, הרי להרהור אין משמעות! מתרצים רבי אלעזר ורב אדא בר אהבה, שעל מנת שאותו טמא לא ייראה בשתיקתו כפורק עול בשעה שכולם קוראים קריאת שמע, חייבו אותו חכמים להרהר בקריאת שמע.

ובלשון הגמרא:
אמר רבינא, זאת אומרת: הרהור כדבור דמי. דאי סלקא דעתך לאו כדבור דמי, למה מהרהר?! אלא מאי הרהור כדבור דמי? יוציא בשפתיו! כדאשכחן בסיני. ורב חסדא אמר: הרהור לאו כדבור דמי. דאי סלקא דעתך הרהור כדבור דמי - יוציא בשפתיו! - אלא למה מהרהר?! אמר רבי אלעזר: כדי שלא יהו כל העולם עוסקין בו והוא יושב ובטל.''


פסק הראשונים
א. רוב הראשונים פסקו להלכה כדעת רב חסדא, שהרהור לא נחשב כדיבור, משום שכפי שראינו לעיל, כאשר הגמרא מקשה על שיטת רב חסדא, רב אליעזר ורב אדא בר אהבה מתרצים את הקושיה, מוכח שהלכה כמותו (שאם ההלכה לא הייתה כמותו, לא היו טורחים לתרץ את הקושיה). כך פסקו התוספות (ד''ה ורב חסדא), רבינו יונה (יב ע''א בדה''ר), המאירי (שם) ועוד.

ב. הסמ''ג לעומת זאת פסק כדעת רבינא, שהרהור כדיבור דמי, וכן פסק להלכה גם התוספות רי''ד (ד''ה אמר). הסברא לכך היא, שמספר דפים קודם (טו ע''ב) כאשר הגמרא דנה בשאלה האם צריך להשמיע לאוזן את המילים כאשר קוראים את קריאת שמע, היא פוסקת להקל (אם כי לכתחילה יש להשמיע לאוזניים), אז גם כאן כאשר הגמרא מביאה מחלוקת הלכה להקל.

פסק השולחן ערוך
אמנם כיום טומאת קרי לא נוהגת, כך שגם אדם טמא חייב לקרוא קריאת שמע. אבל בכל זאת יש למחלוקת זו השלכה הלכתית, למשל בשאלה אם אדם שהרהר ברכה בליבו יצא ידי חובה, או שעליו להוציא את מילות הברכה בשפתיו. למעשה בפסקי השולחן ערוך אנו מוצאים סתירה אם הרהור נחשב כדיבור כדעת רבינא, או לא נחשב כדיבור כדעת רב חסדא:

מצד אחד פסק השולחן ערוך בהלכות ברכות (או''ח קפה, ב), שחובה לברך את ברכת 'המוציא' בפה ממש, ומשמע שהלכה כדעת רוב הראשונים שהרהור לא נחשב כדיבור. כמו כן, כך עולה מדבריו גם בהלכות קריאת שמע (או''ח סב, ג), גם שם הוא פוסק שצריך להוציא את המילים של קריאת שמע (ולכתחילה גם להשמיע לאוזניים).

לעומת זאת בהמשך דבריו פסק השולחן ערוך (שם, ס''ק ד), שבמידה ואדם אנוס ואינו יכול להוציא את המילים של קריאת שמע בפיו, הוא יכול להרהר בהם בליבו ולצאת ידי חובה, ובלשונו: ''אם מחמת חולי או אונס אחר קרא קריאת שמע בלבו - יצא''. לפי דברים אלו משמע, שהרהור נחשב כדיבור, ולכן כאשר הוא מהרהר בקריאת שמע הוא יוצא ידי חובה, ולא כפי שראינו לעיל.

יישוב הסתירה
האחרונים הביאו לפחות שתי אפשרויות כדי ליישב את פסק השולחן ערוך:

א. הפרי מגדים (משבצות זהב שם, א, א) טען שמדאורייתא, כולם מודים שהרהור נחשב כדיבור, אלא שלדעת רב חסדא (וכן פסק השולחן ערוך) חכמים גזרו שצריך להוציא דווקא בפיו. במקום אונס, שאי אפשר להוציא בפיו ממש חכמים פסקו שאפשר להסתמך על הדין המקורי, שמדאורייתא יוצאים ידי חובה בהרהור בלבד, ולכן יש להרהר קריאת שמע בלב (ועיין עוד בברכי יוסף סב).

לפי שיטתו עולה, שבמידה ואדם הרהר קריאת שמע כאשר הוא היה אנוס, הוא לא חייב לקרוא שוב קריאת שמע בפיו ממש כאשר יש לו את היכולת, מאחר שחכמים פסקו שמספיק במצב כזה לצאת ידי חובה מדאורייתא בלבד.

גם מדעת הט''ז (שם, א) עולה שהבין כפרי מגדים, שבמקום אונס מותר לכתחילה להרהר. הוא כתב, שבמקרה בו אדם מתעורר בלילה ואין לו מים ליטול ידיים ולהוציא את שם השם בקדושה - מותר לו להרהר ברכה בליבו, וכן פסקו החיי אדם (ה, טז) והברכי יוסף (דין ד) שהוסיף, שאפשר לצרף את דעת הסמ''ג שראינו לעיל שהרהור נחשב כדיבור (והוסיף שראוי ליטול ידיים לחשוש לחולקים).

ב. המשנה ברורה (שם, ס''ק ז) חלק על דבריו ותירץ, שכאשר השולחן ערוך פסק שאדם אנוס והרהר בליבו יוצא ידי חובה, אין כוונתו לומר שהוא ממש יצא ידי חובה, אלא שהקב"ה ייתן שכר לחולה על השתדלותו לעשות מה שאפשר, אבל לא שהמהרהר ממש יצא ידי חובה. לכן לפי שיטתו, כאשר החולה יבריא מהמחלה ויוכל שוב לדבר, עליו לקרוא שוב קריאת שמע כדי לצאת ידי חובה (ועיין עוד בדבריו באו''ח צד, כא), וכן פסקו הפרי חדש (סב, ד) והאליה רבה (שם).

ובלשונו של המשנה ברורה:

האי 'יצא' (ידי חובת קריאת שמע) שכתב השולחן ערוך, לא לגמרי אמר, שהרי נפסק הרהור לאו כדיבור דמי (לא כדיבור נחשב), אלא רוצה לומר שעל כל פנים בשעה שאינו יכול לדבר יהרהר קריאת שמע בלבו, והקדוש ברוך הוא יקבע לו שכר עבור זה, אבל בעצם אינו יוצא בזה ידי חובה, על כן כשיסתלק האונס אם עדיין לא עבר זמן קריאת שמע מחוייב לחזור ולקרות.''

הסיבה שהוא חלק על דברי הפרי מגדים היא, שרוב מוחלט של הראשונים פסקו שהרהור לא כדיבור כלל - גם לא במקום אונס. לכן כתב, שאפילו בשאר הברכות שחובתן מדרבנן, מי שהרהר את הברכה בליבו יכול לברך שוב בפה ממש, וקל וחומר בברכת המזון שחובתה מדאורייתא (ובילקוט יוסף (קפה, ד) כתב, שבגלל ספק ברכות להקל, מי שהרהר את הברכה בליבו לא יברך שוב).

מקור הערך: יגאל גרוס

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן



ערכים קרובים
קריאת שמע