חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

הרהר לתת צדקה

באיזו מידה מחשבה מחייבת את האדם?

הגמרא במסכת ראש השנה (ו ע''א) פוסקת, שאם אדם התחייב לתת צדקה ויש עניים באזור, הוא חייב לתת את הכסף מיד (עיין בדף למטות שנה ב'). נחלקו הראשונים, ובעקבות כך השולחן ערוך והרמ''א, מדוע כאשר אדם מבטיח לתת צדקה הוא חייב לתת אותה, הרי בדרך כלל כדי שתהיה משמעות הלכתית, יש צורך בעשיית מעשה ממש, וכאן לא היה מעשה אלא רק דיבור:

א. הרמב''ם בהלכות מתנות עניים (ח, א) וכן בעקבותיו השולחן ערוך (יו''ד רנז, ג) הבינו, שאדם מתחייב לתת צדקה בדיבור בלבד, כיוון שהתחייבות לתת צדקה נחשב כנדר - ונדר תקף במילים בלבד.

ב. הטור (חו''מ רמג, ב) ובעקבותיו הרמ''א (יו''ד רנח, יג) הבינו, שאדם מתחייב לתת צדקה בדיבור בלבד, מדין 'אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט'. כלומר, הגמרא בקידושין (כח ע''ב) פוסקת, שכאשר אדם מקדיש חפץ או מתחייב לתת צדקה למקדש יש דין מיוחד: אין צורך במעשה בכדי שתהיה השפעה למעשיו, אלא עצם האמירה נחשבת כמעשה. הרמ''א סובר שהוא הדין גם בצדקה.

במה נחלקו? מחלוקתם תלויה בשאלה, האם נתינת צדקה בזמן הזה נחשבת כמו הקדש לבית המקדש, או כמו חולין. לדעת המרדכי (ב''ב תצא), וכך פסק הרמ''א, נתינת צדקה נחשבת כמו הקדש לבית המקדש, לכן כשם שהתחייבות למקדש פועלת בגלל 'שאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט', כך התחייבות לצדקה. לעומת זאת הרא''ש (כלל יג, א) והרמב''ם (שם) ובעקבותיהם השולחן ערוך הבינו, שנתינת צדקה אינה מטעם הקדש, לכן התחייבות לצדקה פועלת כנדר, שאיתו מתחייבים בענייני חולין.

נפקא מינות למחלוקת
א. נפקא מינה בין השיטות תהיה במקרה בו אדם לא אמר בפיו שהוא מתחייב לתת צדקה, אלא רק החליט בליבו לתת. לדעת השולחן , כפי שראינו, ההתחייבות לתת צדקה מחייבת מדין נדר, ולנדר יש משמעות רק כאשר נודרים בפה ממש (וכן כתב רא''ש כלל יג), ולכן התחייבות במחשבה בלבד לתת צדקה לא תקפה.

לעומת זאת לדעת הרמ''א, שההתחייבות מחייבת מדין הקדש, כשם שהמחשבה להקדיש חפץ כלשהו לבית המקדש מחייבת, הוא הדין בצדקה, ואם אדם מתחייב בליבו לתת צדקה הוא יהיה חייב לתתו, ובלשונו:

אם חשב בליבו ליתן איזה דבר לצדקה, חייב לקיים מחשבתו ואין צריך אמירה. ויש אומרים דאם לא הוציא בפיו ממש אינו כלום. (הרא"ש כלל יג). והעיקר כסברא הראשונה.''

מקרה דומה (בחו''מ ריב, ח) ישנו בדין אדם שקנה קרקע על דעת שתהיה שייכת לצדקה, ולא אמר בפיו בפירוש בשעת הקנייה שכך כוונתו. לדעת השולחן ערוך, מכיוון שהמקדיש לא הוציא בפיו בפירוש שהוא נותן את הקרקע לצדקה, הוא לא מחויב לתת אותה. הרמ''א לשיטתו חולק, וסובר שגם במחשבה בלבד מתחייבים, ולכן הקרקע תהיה שייכת לצדקה ברגע הקנייה.

ב. נפקא מינה נוספת: הגמרא במסכת קידושין (ו ע''א) פוסקת, שאדם יכול לתת לחברו מתנה על מנת להחזיר. לדוגמא, ראובן יכול לתת לשמעון את האתרוג שלו במתנה, ושמעון יהיה חייב להחזיר אותו לאחר השימוש. הרווח מכך הוא, שכאשר האתרוג מגיע לשמעון הוא נחשב לגמרי שלו כפי שדורשת התורה ('לכם'), ואפשר לצאת בו ידי חובה.

הרמ''א פסק (חו''מ רמא, ז) בעקבות תרומת הדשן (סי' שיא), שאם אדם קיבל מחברו מתנה על מנת להחזיר, ושרף אותה, עליו לתת לנותן המתנה את דמי החפץ בתמורה. כפי שהעיר קצות החושן במקום (שם, ז), אפשר להחזיר את דמי החפץ ולא את החפץ עצמו, רק כאשר החפץ לא קיים, אבל אם החפץ עדיין נמצא ברשות מקבל המתנה, בוודאי שחובה להשיב את החפץ עצמו.

מה הדין, כאשר מקבל החפץ התחייב לתת את החפץ שקיבל לעניים? לדעת השולחן ערוך כפי שראינו לעיל, התחייבות לצדקה פועלת מטעם נדר, לכן כאשר אדם נודר את החפץ לצדקה, אין הכוונה שמקבל הצדקה כבר זכה בחפץ, אלא רק שהנודר מתחייב לתת אותו בשלב מסוים. משום כך כאשר יגיע מועד החזרת המתנה לבעלים המקוריים (שהרי מדובר במתנה על מנת להחזיר), הוא יהיה מחויב להשיב את החפץ עצמו, כי הוא נחשב עדיין ברשותו, וכך פסק גם קצות החושן (שם):


צדקה לעניים אינו עושה קנין ואינו אלא מטעם נדר, ואין אדם נודר בשל חבירו, דכל זמן שלא נתנו ולא זכה בה העני, צריך ליתן החפץ בעינא (= עצמו) ליד הנותן כפי התנאי ודו"ק היטב.

לעומת זאת, לדעת הרמ''א, החובה לתת את הכסף לצדקה פועלת מחמת 'שאמירתו לגבוה היא כמסירתו להדיוט', דין הנוהג בהקדש. כמו שבהקדש כבר ברגע האמירה החפץ הופך להיות מוקדש, ממילא דין זהה יהיה בצדקה, ומיד כאשר מתחייבים לתת את החפץ לצדקה, העניים זכו בו, ולכן כאשר יגיע מועד החזרת החפץ הוא ייאלץ להחזיר לבעל החפץ כסף, ולא את החפץ עצמו.


מקור הערך: יגאל גרוס

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן