לדף ראשי



פתיחה
על אלו מצוות יש למסור את הנפש? האם אדם יכול להחמיר על עצמו ולמסור את נפשו גם על מצוות שאין חובה למסור?

מסירות נפש
הגמרא במסכת סנהדרין (עד ע''א) כותבת, שחכמים התכנסו בעליית בית נתזה בלוד, והסכימו שישנן שלוש מצוות עליהן יש למסור את הנפש ולא לעוברן: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. רבי ישמעאל (שם) חולק וסובר שגם במצוות אלו (או בחלק מהן) אין למסור את הנפש, אבל למעשה לא נפסק כמותו (שו''ע יו''ד קנז, א).

מדוע מצוות אלו נבחרו מכל המצוות? בשפיכות דמים כותבת הגמרא, שזו סברא הגיונית: אם גוי מאיים על ראובן ודורש ממנו שירצח את שמעון, מדוע רשאי ראובן להציל את עצמו בחיי שמעון? לכן עליו להיהרג, ולא לרצוח. את שתי המצוות הנוספות מסביר הר''ן (ד''ה חוץ), שמדובר במצוות חריגות בחומרתן, לכן גם בהן יש למסור את הנפש.

מה הדין אם כפו על יהודי לעבור על אחת משלושת העבירות, והוא נכנע לאיומי הגוי ולא מסר את נפשו? הרמב''ם (יסודי התורה ה, ד), התוספות (עבודה זרה נד ד''ה מתקיף) ורוב הראשונים כתבו, שעל אף שאותו אדם חילל את שמו של הקב''ה וביטל מצוות עשה של קידוש ה' - אין מענישים אותו. בטעם הדבר נימקו, שכפו עליו לחטוא, והעבירה נעשתה באונס

ובלשון הרמב''ם:
"וכל מי שנאמר בו ייהרג ואל יעבור, ועבר ולא נהרג הרי זה מחלל את השם, ואם היה בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים, וביטל מצוות עשה שהיא קידוש השם ועבר על מצוות לא תעשה שהיא חלול השם, ואף על פי כן מפני שעבר באונס, אין מלקין אותו, ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין.''

רבינו דוד (בר''ן סנהדרין סא ע''ב ד''ה איתמר) חלק וסבר, שגם כאשר אדם עבר באונס על אחד משלושת העבירות, אם התרו בו לא לעבור - חייב מיתה. בטעם הדבר נימק, שעבירות אלו כל כך חמורות, שגם העובר אותן בכפייה חייב מיתה. את דברי הספרי הכותב שיש לפטור את העובד עבודה זרה באונס, תירץ שמדובר באונס הנפש, דהיינו שהחוטא עבר עבירה משיגעון.

מהי עבודה זרה?
עבודה זרה היא אחת מן המצוות שיש למסור את הנפש ולא לעבור עליה. נחלקו הראשונים מה נחשבת עבודה זרה, ולשאלה זו יש משמעות לשאלה אם מותר להיכנס לבית התפילה של אותה הדת. אם מדובר בעבודה זרה - אסור להיכנס, וכפי שפסק הש''ך (יו''ד קמט, א) בעקבות הרמב''ם, אך אם אינה עבודה זרה - מותר במקום הצורך.

א. הרמב''ם בתשובה לרבי עובדיה הגר (סי' תמח) כתב, שדת היא עבודה זרה, כאשר מאמיניה מבינים בצורה שגויה את האלוקות, למשל: שיש לאלוהים גוף, או שישנם מספר אלוהויות (כמו הנצרות) מאמיני האסלאם, המאמינים 'ייחוד שלם שאין בו דופי' - אינם עובדי עבודה זרה.

בעקבות כך פסקו הבן איש חי (רב פעלים יו''ד כח) והרב עובדיה (יביע אומר יו''ד ז, יב) שאין איסור להיכנס למסגד.

וכפי שכתב הרב חיים דוד הלוי (עשה לך רב א, נט):

''וכל זה כמובן בכנסיות שיש בהם צורות שתי וערב והם עבודה זרה, אבל מסגדי הישמעאלים אין חל עליהם איסור זה כלל, שאין הם עובדי עבודה זרה. ולכן, במערת המכפלה שיש שם מסגד, נכנסים יהודים ומתפללים בו.''

ב. הריטב''א (פסחים כה ע''ב ד''ה וכתב) חלק על הרמב''ם וכתב, שכל דת שכופרת בתורת משה - נחשבת עבודה זרה, גם אם הם סוברים שיש אלוקים אחד. לפי זה, גם האסלאם נחשב עבודה זרה, וצריך למסור את הנפש ולא להתאסלם, וכך פסק הרדב''ז (ד, צב). בעקבות כך פסקו הדברי יציב (יו''ד מ) והציץ אליעזר (יד, צא), שאסור להיכנס למסגד, ככל בית עבודה זרה.


פרהסיה
שני מקרים נוספים חריגים שבהם יש למסור את הנפש, ולא רק על שלושת המצווה שראינו לעיל, הם עבירה הנעשית 'בפרהסיה', ועבירה הנעשית בשעת השמד:

1. פרהסיה: הגמרא בסהנדרין (עד ע''א) ממשיכה וכותבת, שבמידה ועשרה יהודים רואים שהגוי כופה יהודי לעבור על מצווה ממצוות ה' (כל מצווה שהיא), יש למסור את הנפש.

נחלקו הפוסקים, מה יהיה הדין אם עשרה יהודים יידעו בעתיד שנעשתה עבירה, אך לא ראו אותה בעת עשייתה (למשל שהדבר יתפרסם אחר כך בעיתונים):

א. הגמרא בסנהדרין (שם) תמהה, מדוע אסתר לא מסרה את נפשה כדי לא להיות עם אחשוורוש? הרי מדובר בעבירה בפרהסיה!

הרדב''ז (ד, צב) תמה על דברי הגמרא, שהרי בשעת הביאה לא היו עשרה אנשים, והעבירה לא נעשתה בפרהסיה! מתוך כך הסיק הרדב''ז, שגם אם לא ממש רואים את העבירה, עצם העובדה שיודעים שנעשתה עבירה (כולם ידעו שאסתר נלקחה), מגדירה את העבירה כעבירה בפרהסיה ויש למסור את הנפש, וכך פסקו המהרי''ק (שורש קס) הש''ך (יו''ד קנז, ד) ועוד.

בלשון הרדב''ז:
"ופירוש בפרהסיה, כגון דידעי (= שידעו) עשרה מישראל בדבר, אף על גב דלא הוו בשעת מעשה, מדפרכינן בגמרא והא אסתר פרהסיה, והא לא הוו עשרה בשעת מעשה הביאה, אלא משום דידעי לה למילתא קרי לה פרהסיה וזה ברור."

ב. המאירי (שם ד''ה שעת) העלה אפשרות, שרק כאשר עשרה יהודים רואים ממש את העבירה יש למסור את הנפש. כיצד יתרץ את המקרה של אסתר? הרב עטלינגר (בניין ציון סי' סד) כתב, שבעבירה של ביאה (ובניגוד לעבודה זרה ורצח) אין צורך לראות את המעשה ממש, וגם אם ראו רק את הילקחה של אסתר לארמון - מספיק בכך (ועיין גיטין פא ע''א).

שעת השמד:
מקרה נוסף בו יש למסור את הנפש, גם אם לא מדובר בשלושת העבירות החמורות - הוא שעת השמד (= גזירות על קיום המצוות). הגמרא במסכת סנהדרין (עד ע''א) כותבת, שבשעת השמד אפילו על מצווה קלה יש למסור את הנפש - שינוי 'ערקתא דמסנא'. נחלקו הראשונים בביאור המושג:

א. רש''י (ד''ה ערקתא) פירש, שיהודים היו נוהגים לקשור את הסנדל בשונה מהגויים, כדי ליצור הבדל ולמנוע ערבוב. במידה והגויים בשעת השמד ציוו על היהודים לקשור כמותם את הסנדל, למרות שמדובר במנהג בלבד ואין בכך איסור הלכתי - חובה למסור את הנפש ובלבד שלא לשנות. [ייתכן שרש''י יסבור שלא על כל מנהג יש למסור את הנפש, ורק במנהגים שמבדילים בין היהודים לגויים שיש השלכה גדולה לביטול המנהג יש למסור את הנפש (לכן למשל אם רוצים לבטל את המנהג לאכול סימנים בראש השנה - אין למסור את הנפש). פירוש דומה לכך מופיע ביד רמ''ה שכתב: ''וכן לעניין כל דבר שאין ישראל רגילין בו, ועושין לשנות בו ממנהג הגויים''..]

ב. רב אחאי גאון (שאילתא מב) חלוק על רש''י וסבר, שבשעת השמד יש למסור את הנפש רק על מצווה ממש. את המושג 'ערקתא דמסנא' עליו יש למסור את הנפש הוא מפרש, שמדובר במקרה בו הגוי מצווה על היהודי להתכופף ולקשור את רצועות הנעל שלו בפני פסל, כדי שכולם יחשבו שיהודי משתחווה לפסל, ולמרות שאם יתכופף לקשור יעבור על איסור דרבנן בלבד (שהרי הוא לא מתכוון להשתחוות לפסל) - עדיין צריך למות.

ובלשונו:

''דבשעת השמד אם יעמידוהו בפני עבודה זרה ויאמרו לו כפוף עצמך והתר ערקתא דמסנא, שלא תשתחווה לעבודה זרה, אלא כפיפתך היא להתיר ערקת מסנא ורואיך יאמרו שהשתחווית, אסור הוא, וזה הוא איסורא דרבנן, שאף על פי שאינו משתחוה לעבודה זרה אלא שוחה להתיר, הואיל ונראה שוחה בפני עבודה זרה אסור."

מסירות נפש על שאר מצוות
האם אדם רשאי למסור את הנפש גם על עבירות שאין חובה למות? למשל למות כדי לא לאכול חזיר? נחלקו הראשונים:

א. דעת התוספות (עבודה זרה כז ד''ה יכול) והרא''ש (שם ב, ט), שמותר למסור את הנפש. הם הביאו שתי ראיות מרכזיות לדבריהם:

ראייה א': בירושלמי מובא סיפור על רבי אבא, שגוי איים עליו שאם לא יאכל נבילה - יהרוג אותו. רבי אבא אמר שהוא מוכן למות ולא לאכול. לבסוף הגוי לא הרג אותו, ואמר לו שבא לבחון אותו אם הוא מאמין ברצינות, ודווקא אם היה אוכל הוא היה הורג אותו. בכל אופן, מכך שרבי אבא הסכים למות - מוכח שמותר למסור את הנפש על כל המצוות.

ובלשון הרא''ש:

''ואם רוצה אדם להחמיר על עצמו להיהרג על שאר עבירות בצנעא רשאי. ולא מיקרי (= נקרא) חובל בעצמו. כדאיתא בירושלמי: רבי אבא רב זימנא הוה חייט אצל עובד כוכבים ואמר לו אכול נבילות ואי לא קטלינא לך (= אני אהרוג אותך). אמר לו אי בעית למיקטל קטיל (= אם תרצה להרוג - הרוג) דלא אכילנא.''

ראייה ב': הגמרא במסכת שבת (מט ע''א) מביאה ש'אלישע בעל כנפיים' לבש תפילין ברחוב בשעה שגזרו לא ללבוש, וכמעט תפס אותו רומאי. מקשים הראשונים במקום, כיצד הותר לו לסכן את עצמו? הרי לא מדובר באחת משלושת המצוות החמורות! והתשובה שהביאו לכך הראשונים היא, שגם על מצוות שאין חובה למסור הנפש - מותר למסור.

ב. הרמב''ם (יסודי התורה ה, ד) חלק על דברי התוספות והרא''ש, וסבר שמי שמוסר את נפשו ללא צורך מתחייב בנפשו (= כאילו התאבד), וכך פסק גם הרמב''ן (מובא בבית יוסף יו''ד קנז). כיצד יתרצו את הראייה מהירושלמי, שרבי אבא מסר את נפשו כדי לא לאכול נבילות? ייתכן שיאמרו, שהמקרה של רבי אבא היה בפרהסיה, וכפי שראינו במקרה כזה גם על מצווה קלה יש להיהרג.

כיצד הרמב''ם יתרץ את הראייה מאלישע? הכסף משנה (שם) הביא את דברי הנימוקי יוסף, שגם לדעת הרמב''ם, אדם גדול שעיני הדור נשואות אליו כמו אלישע בעל כנפיים - מותר לו למסור את הנפש במצוות שאין חובה למסור את הנפש: ''כדי שיראו העם וילמדו ליראה את השם ולאהבו בכל ליבם''.

סיכום
א. השולחן ערוך (יו''ד קנז, א) פסק כדעת רוב הראשונים, שמותר למסור את הנפש על כל המצוות, וכך פסק הגר''א (שם).

ב. הב''ח (שם, ד''ה ומ''ש) פסק כדעת הרמב''ם, שהמוסר את נפשו במקרה זה מאבד נפשו לחינם.

ג. הש''ך (שם, א) הביא את דעת תרומת הדשן, שיש לבחון כל מקרה לגופו, את כוונתו של הרוצה למסור את נפשו, מצב התקופה וכדומה.




יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן