לדף ראשי




הסעודה הראשונה שעושין לפני האבל בשובו מקבור את מתו. המונח "הבראה" הוא מלשון המקרא "להברות את דוד" (ש"ב ג' ל"ה). סעודה זו היא מאוכל שמביאים שכני האבל.

טעם לדבר:

האבל דואג ונאנח על מתו, ואינו חושש לאכול... על כן יאכילהו אחרים (פרישה ליו"ד סי' שע"ח).

סעודת הבראה היא מעין ניחום אבלים. מנחמים אותו בדברים המשככים את צערו.

ועוד טעם:

כי אדם המצפה לשולחן חבירו - עולם חשוך בעדו, ובמצב כזה הוא האבל (מנהגי ישורון סי' רי"ב).

מצווה על שכניו שיאכילו את האבל משלהם בסעודה הראשונה. (ש"ע יו"ד סי' שע"ח).

המאבד עצמו לדעת מברין עליו, בשביל כבוד החיים (מסכת שמחות פרק ב).

עדשים וביצים
בעבר נהגו להאכיל את האבל עדשים, שהם סימן אבלות על אבל וצרה וחורבן ביהמ"ק (פרקי דר"א פל"ה). הסיבה לבחירת מאכלים אלה היא -

שהם מגולגלים ואין להם פה, לסימן המיתה שהיא כגלגל החוזר בעולם. ואין לאבל פה כי הוא שותק מכאב לב. ומצינו "ויזד יעקב נזיד", תנא אותו היום נפטר אברהם אבינו (שבלי הלקט הל' אבלות).

ועכשיו המנהג להאכיל את האבל ביצה מגולגלת, שגם כן עגולה ואין לה פה. וגם לרמז על התחיה, כאפרוחים הנולדים מביצה (מנהגי ישורון שם).

המנהג במצרים ובא"י שאין מברין אלא בפת וביצים שלוקות או צלויות וקלופות, כדי שלא יצטרך האבל לקלוף הביצים, שנראה כרעבתן.
אין אוכלים עם האבל, אלא שמש חברה קדישא. אם האבל הוא יחידי, אוכלין עמו שני שמשים כדי שיצטרפו לזימון, ומביאין יין לכוס ברכת המזון (נהר מצרים הל' אבלות סי' ע"ז).

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן