לדף ראשי




מזמור קל"ו בתהילים נקרא "הלל הגדול" או הלולא רבא (פסחים קי"ח) שאומרים בהגדה של פסח ובפסוקי דזמרא של שבת ויום טוב. הלל סתם מיוחד להמזמורים קי"ג קי"ח שקוראים: בראש חודש ובמועדים אחרי תפילת שמונה עשרה, ובסדר ליל פסח.

בראש חודש ובששה ימים אחרונים של פסח קוראים הלל בדילוג, היינו שמדלגין לומר "לא לנו" ו"אהבתי", ובשאר הימים גומרין את ההלל שאומרין אותו בשלמות.

לדברי ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק:

שמונה עשר יום בשנה יחיד גומר בהן את ההלל, ואלו הן:
שמונת ימי החג (סוכות)
שמונת ימי חנוכה,
ויום טוב הראשון של פסח
ויום טוב של עצרת (שבועות).

ובגולה כ"א יום ואלו הן:
תשעת ימי החג
ושמונה ימי חנוכה
ושני ימים הראשונים של פסח
ושני ימים של עצרת.
והלולא דבריש ירחא לאו דאורייתא.

בבבל היו קוראים ההלל בראש חודש בדילוג, ומנהג אבותיהם בידיהם (תענית כ"ח: ).

מספר הימים שקוראים בהם את ההלל בדילוג הם כ"א יום, וסימנך: א"ך טוב.
והם:

א' דניסן,
ו' ימי פסח,
ב' אייר,
א' סיון,
ב' תמוז,
א' אב,
ב' אלול,
ב' מרחשון,
א' כסלו כשהשנה כסדרה,
א' שבט,
ב' אדר

ס"ה כ"א יום.

הלל בראש חדש
קריאת הלל בראש חודש היא מנהג המביע שמחה על שנתחדש אורה של לבנה. אנו שמחים בשמחתה של הלבנה, כי ישראל נמשלו לחמה ומונים ללבנה, ובשלומה יהיה לנו שלום (סדר היום תפילת השחר).

מפני שקריאת ההלל בראש חודש הוא מנהג ולא דין, מדלגין ואומרים "חצי הלל".

ספרדים אינם מברכים על אמירת הלל בראש חודש, ואשכנזים מברכים. יש הפוסקים שהמתפלל ביחידות אינו אומר הלל בראש חודש.

בתשובות הגאונים אמרו:

מאן דצלי ביחיד באלו כ"א יום שהיחיד גומר בהם את ההלל, חייב לברך ולקרותו כולו ולחתום אחריו (בברכה), ובשאר ימים שאין גומרין בהם את ההלל כשם שאין פותחין כך אין חותמין, וכן המנהג בשתי הישיבות (סדור רש"י סי' קע"ג, מחזור ויטרי עמ’ 353).

ביחיד אסור לברך עליו לפניו ולאחריו בימים שאין גומרין בהם את ההלל, שאף בצבור אינו כי אם מנהג בעלמא. וציבור בבית הכנסת קבוע הוא דעבדי זכר למנהג אבותיהם, אבל יחידים אין זכר למנהג נוהג בהם, ואפילו עשרה שפירשו מן הצבור להתפלל בבית אחד הרי הם כיחידים, ואפילו לקרותו בלא ברכה אין צריכים (סדור רש"י סי' שכ"ז).

ז"ל רש"י בתשובתו:

ששאלתם יחיד שקרא את ההלל בימים שאינם מי"ח ימים של תורה (בימים שמדלגין) אם חובה על הצבור לברך, יברך גם היחיד. אבל אני איני מברך עליו לא עם הצבור ולא ביחיד, שאינו אלא מנהג, ואין מנהג צריך ברכה, כדאמרינן בערבה שקיל חביט חביט ולא בריך, קא סבר מנהג נביאים הוא. לפיכך אין אני מברך עליו אשר קידשנו במצוותיו וצונו, אבל אני מברך עליו לאחריו בא"י מלך מהולל בתשבחות (סדור רש"י סי' תק"ם).

בברכת הלל בראש חודש יש מחלוקת: יש אומרים שהצבור מברכים עליו בתחילה לקרוא את ההלל ולבסוף יהללך, והיחיד אין מברך עליו כלל, ו יש אומרים שאף הצבור אין מברכים, וזהו דעת הרמב"ם וכן נוהגים בכל מלכות א"י וכל סביבותיה (עי' הבית יוסף ש"ע או"ח סי' תכ"ב ב).

כתב השל"ה:

נראה בעיני שכלל וכלל לא יברך היחיד לא בתחילה ולא בסוף, ואף בצבור קשה עלי לברך, כי ראיות של אותן שאין מברכים ראיות חזקות הן, וספק ברכות להקל. וכן נוהגים הספרדים שלא לברך (של"ה דף ק"מ ע"ב),

אך לפי דברי התוס' (תענית כ"ח: ד"ה אמר): מברכים על הלל בראש חודש אע"פ שהוא מנהג. וכן הוא באשרי ובמרדכי, וכן פוסק הרמ"א. וכתב "ומכל מקום יזהר אדם לקרוא בצבור כדי לברך עליו עם הצבור".

טעם אחר שמדלגין הלל בראש חודש, לפי שהוא יום סליחה וכפרה כיום כיפור, כדאמר במוסף זמן כפרה לכל תולדותם (עי' או"ח סי' תכ"ג),

מדלגין הלל בפסח
מדלגין "לא לנו" ו"אהבתי" בשישה ימים אחרונים של פסח, ואין מדלגין בסוכות.

טעם אחר:

לפי שבשביעי של פסח אין גומרין את ההלל, לפי שבשביעי טבעו המצריים בים ואמר הקב"ה מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?
ואם היו גומרין הלל בחוה"מ, אז היה חוה"מ חשוב מיום טוב עצמו. לכן אין גומרין אלא ביום ראשון ושני לבד (מנהגי מהר"י טירנא מנהג של פסח, ומטה משה סי' תרע"ה).

ואע"פ שגומרין ההלל בסדר ליל פסח, אעפ"כ אין מברכים עליו, מפני שמפסיקים בהגדה ובסעודה, ושתי פעמים לא יתכן לברך על מצווה אחת (ספר ראבי"ה סי' קס"ח).

אין אומרים הלל בראש השנה, יום כיפור ופורים

ראש השנה ויוה"כ, אע"ג דאיקרי מועד, לא אמרינן בהן הלל.
וכבר שאלו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה ויום כיפור?
אמר להן: אפשר מלך יושב על כסא הדין, וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, וישראל אומרים שירה לפני? (ראש השנה ל"ב: סדור רש"י סי' ק"ע).

בחנוכה גומרין את ההלל, משום פרסום הנס, ולפי שיש בכל יום מימי החג חידוש:נר אחד יותר (אבודרהם).
בפורים אין אומרים הלל כלל, כי אין אומרים הלל על נס שקרה בחו"ל.
ועוד: קריאת המגילה היא כמו קריאת הלל (ערובין י':).

פסוקים כפולים בהלל

מנהגנו שהחזן אומר הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, והקהל חוזר לענות הודו, והחזן אומר יאמר נא, והקהל עונה הודו (ועי' סוכה ל"ח:).

ומה שמנגן החזן ב"הודו" וב"אנא", הוא מנהג ישן, ונזכר במדרש:

השמעיני את קולך - בהלל,
כי קולך ערב - בהודו לה'
ומראך נאוה - באנא ה' הושיעה נא ובאנא ה' הצליחה נא.
(ילקוט שה"ש רמז תקפ"ו).

אומרין הלל בעמידה, שכתוב "הללו עבדי ה', העומדים בבית ה'" (ט"ז תכ"ב סק"ד).

אבל
אבל כל שבעה אין אומר הלל, משום שנאמר: "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו" (פתחי תשובה ליו"ד הל' אבלות).

טעם אחר:

משום שנאמר "לא המתים יהללו יה", והוי כלועג לרש (ט"ז שם בשם הרוקח).
אבל בבית הכנסת אינו אומר, אך הקהל אין מפסיקים בשבילו (עי' כלבו סי' מ"ב, עבודת ישראל 328).

מקור הערך: מבוסס על אוצר דינים ומנהגים לי"ד אייזענשטיין

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן