לדף ראשי



קרקע או חפץ שאין לו בעלים הוא הפקר.

אופני הפקר הם:
א) דברים שלא היו להם בעלים מעולם, כגון חיות ועופות בר, וכל הנמצא במדברות בימים וביערות וכדומה (רמב"ם זכייה ומתנה פרק א א', ש"ע (חו"מ סי' רע"ג י"ב).
ב) גר שמת ולא הניח בן ישראל הראוי ליורשו, נכסיו הפקר (רמב"ם גרים פרק א, ש"ע חו"מ סי' רע"ה א).
ג) דבר שאבד או ששטפו נהר ואין בו סימן והתייאשו הבעלים ממנו.
ד) בית דין שהפקירו רכוש של בעלים (רמב"ם סנהדרין פכ"ד ו', ש"ע חו"מ סי' ב).
ה) אדם שהפקיר נכסיו כולם או מקצתם וסילק עצמו מהם. זהו הפקר מן התורה. מדברי סופרים תקנו שאינו הפקר עד שיפקיר בפני שלושה (רמב"ם נדרים פרק ב ט"ז, ש"ע חו"מ סי' רע"ג ז'. הרמ"א מביא דעה שגם אם הפקיר בינו לבין עצמו הוה הפקר).

ספק הפקר אין מוציאין מידי בעלים.

הפקר לחצאין, כגון שהפקיר לעניים ולא לעשירים, הלכה שאינה הפקר עד שיפקיר אף לעשירים (פאה פרק ו א).

הפקר לזמן כגון לשבוע לחדש ולשנה - הפקר (רמב"ם נדרים פ ב י"ח).

אין להפקיר ע"י שליח (בית יוסף או"ח סי' תל"ד).

המפקיר יכול לחזור בו בשלושה ימים הראשונים אם לא זכה בו עדיין אדם אחר, מכאן ואילך אינו יכול לחזור בו. חוץ מהפקר לזמן שיכול לחזור בו גם לאחר ג' ימים. דעת רמב"ם שהפקר הוא כמו נדר ואסור לחזור בו (הל' נדרים פרק ב י"ד).

כל הקודם לזכות בהפקר זוכה, ואף הבעלים עצמו יכול לזכות בו.

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן