לדף ראשי




חדש אסור באכילה עד זמן הקרבת העומר, שהוא ט"ז ניסן.
איסור חדש חל על חמשת מיני דגן:
חיטים, כוסמין, שעורין, שבולת שועל, שיפון.

הקרבת העומר
ביום שני של פסח, שהוא ראשון של חול המועד, מקריבים את העומר בבית המקדש, שנאמר: "והניף את העמר לפני ה’ לרצנכם ממחרת השבת יניפנו הכהן", ובתורה שבעל פה נתפרש שהכוונה היא ממחרת יום ראשון של פסח, שהואיל והוא יום טוב שהוא אסור במלאכה, גם הוא נקרא שבת.

בזמן שבית המקדש קיים, אסור היה לקצור את השדות לפני שקצרו בית דין לצורך הקרבת העומר, שהקצירה לשם הקרבת העומר היא תחילת כל הקצירה. ומערב יום טוב יוצאים שלוחי בית דין ומסיירים בשדות השעורה, ומייחדים חלקה הראויה להקריב ממנה את הקורבן, וקושרים את השבלים בקמה. ובמוצאי יום טוב, עם תחילת הלילה, קוצרים וקולים ודשים וטוחנים ומוציאים את הסולת, ולמחרת מקריבים אותו כמצוות כל מנחה, עם שמן ולבונה. את הקומץ מקטירים על המזבח, והשאר נאכל לכוהנים.

בבית שני נהגו לקצור את העומר בהמולה רבה וברוב עם, כדי להוציא מלבן של צדוקים,שרצו שיקריבו אותו במוצאי שבת שאחרי יום טוב.

איסור חדש
כל תבואה מחמשת מיני דגן אסורה באכילה לפני שהקריבו את העומר, ומשהקריבו את העומר הותרה התבואה מיד. הרחוקים מירושלים אוכלים מן החדש מחצות היום, שחזקה שאין בית דין מתעצלים מלהקריבו עד אז.

ומה נקראת תבואה חדשה? כל שנזרעה שלשה ימים לפני הקרבת העומר, היינו עד י"ג ניסן, הואיל ובתוך שלשה ימים משרישים הזרעים ומתחילים לצמוח בתוך האדמה, כל מה שיצמח מהם הותר על ידי עומר של שנה זו. זרע בי"ד ניסן, יהא היבול אסור עד שיקרב העומר בשנה הבאה.

התבואה הגדלה בימינו בארץ ישראל אין בה איסור חדש, כי עונת הזריעה אצלנו היא בתחילת החורף, והתבואה מבשילה כחודש אחרי פסח, וכבר הותרה ביום ב' של פסח. בימי אבותינו זרעו זרעים שהבשילו סמוך לפסח, שהרי מפורסם במקרא שבימי פסח קציר שעורים, בשבועות קציר חטים, והיו מצווים שלא לקצור לפני הקרבת העומר.

היתר חדש בזמן הבית וכיום
כתוב בתורה: "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, עד הביאכם את קרבן אלהיכם". ופירשו חז"ל שיש כאן שני זמנים: האחד בזמן שאין בית המקדש קיים ואין קרבן, אסור לאכול מן החדש "עד עצם היום הזה" - היינו עד שיאור המזרח של יום ט"ז בניסן, וזמן שני הוא "עד הביאכם את קרבן אלהיכם" היינו בזמן שבית המקדש קיים, שאסור לאכול חדש גם ביום ט"ז, עד שיקריבו את הקומץ הנקמץ מן העומר על המזבח.

משחרב בית המקדש, תיקן רבן יוחנן בן זכאי לאסור אכילת חדש כל יום ט"ז, כדי שלא יתרגלו לאכול באותו יום, שמא יבנה בית המקדש ויאכלו לפני הקרבת העומר. יש אומרים שלא תקנה תיקן רבן יוחנן בן זכאי, אלא פירוש אחר פירש בתורה, לומר שהמלים "עד עצם היום הזה" כוונתם שגם אותו יום אסורה אכילת לחם חדש מן התורה, וכן הלכה. נמצא לפי זה, שבארץ ישראל אסור חדש עד סוף יום ראשון של חול המועד, ואיסור זה הוא מן התורה בזמן שאין בית המקדש קיים. ובחוצה לארץ, שאנו מקיימים שני ימים טובים מחמת ספק שמא יום ט"ז ניסן ט"ו הוא, נמשך איסור חדש כל יום י"ז, שמא אינו י"ז אלא ט"ז. כן נהגו בחו"ל כל גדולי ישראל. אבל המוני העם נהגו להקל באיסור חדש בחוצה לארץ, משום שסמכו על דעת אותו פוסק יחיד הסובר שאין איסור חדש נוהג אלא בארץ.

התר חדש למזבח
חדש מותר לאכילה מהיום שהקריבו את העומר. אבל להקריב בבית המקדש מותר רק מיום הביכורים, שהוא חג השבועות. אז מקריבים את שתי הלחם, ומאותו יום מותר להקריב חדש גם למזבח.

חדש בחוצה לארץ
נחלקו רבותינו במשנה: יש אומרים שאיסור חדש חל גם בשדות של נכרים שבחוצה לארץ. יש מי שמוציא תבואה של נכרים מאיסור חדש, ויש גם דעת יחיד שאין איסור חדש נוהג כלל בחו"ל.

עד לפני כשלש מאות שנה לא חששו היהודים בחוצה לארץ כלל לאיסור חדש, מפני שכל התבואה שהייתה מצויה להם נזרעה לפני פסח והותרה ביום הקרבת העומר. בעת החדשה התפתח הישוב בצפון אירופה, במקומות שהשלג נמס רק סמוך לפסח, והרבה פעמים זורעים דגן אחרי פסח וקוצרים אותו בסוף הקיץ, והוא עומד באיסור חדש כל החורף עד פסח. כמו כן יושבים כיום יהודים בחצי כדור הארץ הדרומי, ושם מפסח עד סוכות חורף ומסוכות ועד פסח קיץ, ורוב זריעותיהם אחרי פסח, ורוב קצירם נקצר מחנוכה ואילך, ורוב התבואות בארגנטינה ובאוסטרליה אסורים עד פסח הם בחזקת "חדש".

דינו של איסור חדש בזמן הזה הוא מחלוקת בגמרא ובפוסקים:

תניא ר' יוסי בר רבי יהודה אומר עומר בא בחו"ל, ומה אני מקיים "כי תבואו אל הארץ" (ויקרא כ"ג), שלא נתחייבו בעומר לפני כשנכנסו לארץ, וקסבר חדש בחו"ל מדאורייתא היא, דכתיב "במושבותיכם", כל מקום שאתם יושבים משמע (מנחות פ"ד).

בסתם משנה נאמר:

כל קרבנות צבור והיחיד באין מן הארץ ומחו"ל, מן החדש ומן הישן, חוץ מן העומר ושתי הלחם שאין באין אלא מן החדש ומן הארץ (שם פ"ג).

לפי זה העומר בחו"ל אינו מדאורייתא.

עוד אמרו במשנה:

כל מצווה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ... חוץ מן הערלה והכלאים, שאע"פ שתלויות בארץ נוהגות אף בחו"ל.
ר' אלעזר אומר אף החדש נוהג בחו"ל (קדושין ל"ו: ל"ז).

בירושלמי ריש חלה משמע שחדש נוהג בחו"ל ובשל גוים.

רמב"ם פוסק שאיסור חדש הוא רק בארץ ישראל:

אסור לקצור בארץ ישראל מן חמשת מיני תבואה לפני לקצירת העומר. במה דברים אמורים? בקציר שראוי להביא ממנו עומר, אבל בית השלחין שבעמקים, הואיל ואינו ראוי להביא ממנו, קוצרין אותו מלפני העומר, אבל לא יגדוש.
תבואה שהשרישה לפני העומר, העומר מתירה, ואם לאו אסור לקוצרה, כדרך שאסור לאוכלה, עד שיבוא העומר הבא.
תבואה שלא הביאה שליש מותר לקצור ממנה להאכיל לבהמה, וקוצרין מפני הנטיעות שלא יפסדו (תמידין פ"ז).

בשו"ע (או"ח סי' ת"צ ויו"ד סי' רצ"ג) פסק לאסור חדש בזמן הזה, אבל הט"ז הוכיח כי בגמרא לא נפסקה הלכה בזה.
הרבה מהאחרונים סמכו על מהרי"ל ובעל בית חדש, שאין חדש נוהג בחו"ל, ואין נוהג בשל גוים. הגר"א אומר על הב"ח כי שגגה יצאה מתחת ידו ומתרעם על הבה"ג והמג"א שחוככים להתיר.
עכשיו רבים אינם נזהרים באיסור חדש בחו"ל, ורק יחידים המדקדקים במצוות נוהגין לאכול רק ישן.

מאמרים נוספים הקשורים לנושא (קישורים לאתר דעת):
איסור”חדש” בארצנו בזה"ז/ סקירה / יעקב אפשטיין
קציר חדש / שמואל דוד
קציר חדש בשדות בית השלחין בימנו ואחסונו בממגורות / שלמה רוזנפלד




הערות לערך:
שם המעיר: נועם הכסטר
הערה: יש לעשות הבחנה בין האיסור לקצור תבואה חדשה לפני קרבן העומר והשאלה מאיזו תבואה ניתן להביא עומר, לבין איסור אכילת תבואה חדשה. אמנם יש ראשונים שקושרים ביניהם אך לא כולם. כתבתם שלרמב"ם איסור חדש נוהג רק בארץ ישראל וזו טעות! אמנם הרמב"ם פוסק שהעומר קרב רק מתבואת ארץ ישראל (הלכות תמידין ומוסםים פ"ז ה"ה) אך הוא פוסק במפורש שחדש אסור מהתורה בחו"ל (מאכלות אסורות פ"י ה"ב) !
מקור ההערה: משנה תורה לרמב"ם

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן