אנציקלופדיה יהודית דעת - ייאוש ;
חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

ייאוש

מצב משפטי בו אדם מאבד תקווה ממציאת חפץ שאבד לו, ובכך הופך החפץ להיות הפקר


היסח הדעת,
אפיסת התקווה למצוא או להשיג דבר שאבד. ייאוש הוא מושג בדיני קניין: האיש מתייאש מדבר שהיה רכושו, והדבר נעשה כהפקר, והזוכה בו הרי הוא שלו.

ייאוש נקרא אם אדם שאבדה לו אבידה אמר "וי לחסרון כיס", או משפט המבטא השלמה עם אבדן החפץ (ב"ק פ"י ב).
חוב מסופק אינו מתבטל בייאוש כזה, כי כל חוב יש בו אלמנט של ספק אם יושב. (מהרי"ק שורש ד', ש"ע חו"מ סי' רס"ב ה). לכן אם גנבו גויים ספרי ישראל שסופם לבוא לידי ישראל לא נתייאשו הבעלים מהם (תשובות הגאונים סי' רפ"ה).

עיקרון משפטי דומה קיים בחוק ההתיישנות של מדינת ישראל, בו נקבע שחוב שלא תבעו אותו שבע שנים – חלה עליו התיישנות ואי אפשר לתבוע אותו עוד.

בשאלה אם ייאוש גורם לחפץ לעבור לרשות המחזיק בו, נחלקו אמוראים:
עולא אמר ייאוש אינו קונה מן התורה;
ר' יוסף אמר ייאוש אינו קונה אפילו מדרבנן;
רב אמר לאחר ייאוש קנאו גנב (ב"ק ס"ו: ס"ז.), אבל צריך שהחפץ יעבור לרשות אחרת.

ייאוש שלא מדעת
יאוש שלא מדעת הוא מצב משפטי מורכב: אדם איבד חפץ, אבל אינו יודע שהחפץ אבד ממנו. אם היה יודע – היה מתייאש, כי אין בחפץ סימנים לתבוע אותו מן המוצא. החפץ הגיע לידי המוצא אותו כאשר הבעלים עוד לא התייאשו, ולאחר שנודע לו על האבידה, הוא התייאש. השאלה היא אם הייאוש חל למפרע. בעניין זה מחלוקת בין אביי ורבא:
אביי אמר לא הוי ייאוש
ורבא אמר הוי ייאוש,
והלכה כאביי. (ב"מ כ"א).



מקור הערך: מבוסס על אוצר דינים ומנהגים לי"ד אייזענשטיין

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן