חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

ירושה

סדרם של דיני ירושה בהלכה, בהקבלה לדין ירושה במדינת ישראל. נוסח צוואה התקף על פי ההלכה וגם על פי החוק במדינה.

תוכן הערך
סדר הירושה
היסוד הרעיוני לסדר הירושה שבתורה
אופיים הקוגנטי של דיני הירושה
הצורך באופציות נוספות
איסור "העברת נחלה"
המצב החוקי כיום
נוסח צוואה לאיש
נוסח צוואה לאשה

סדר הירושה
אלה כלליו העיקריים של סדר הירושה1 :
א. סדרי עדיפות בשלשלת הירושה: בדרגה הראשונה, הבנים וצאצאיהם; בדרגה השנייה, כשאין יורשים מן הדרגה הראשונה, הבנות וצאצאיהן; בדרגה השלישית, האב וצאצאיו; בדרגה הרביעית, אבותיו הרחוקים יותר של המוריש וצאצאיהם.
ב. בכור: בנו הבכור של המוריש יורש "פי שניים" ממה שנוטל כל בן שאינו בכור, המכונה יורש "פשוט".
ג. בן זוג: הבעל יורש את כל עיזבונה של אשתו. לעומת זאת, האישה אינה יורשת את בעלה. במקביל לשלילת זכות הירושה מן הבנות (כשיש בנים) והאלמנה, הטילה ההלכה את עול פרנסתן על הבנים וקבעה להן זכות לפירעון הכתובה (לאלמנה), למזונות מן העיזבון (לאלמנה ולבנות) ונדוניא (לבנות).

היסוד הרעיוני לסדר הירושה שבתורה
דיני הירושה נמסרו למשה ולישראל ערב כניסת העם לארץ ישראל ולפני חלוקת הארץ לשבטים. מטרתם של דינים אלה הייתה לקיים את נחלות השבטים וחלקי המשפחות שבתוך כל שבט ובכל בית אב לדורי דורות.

משום קשר זה שבין דיני הירושה לבין חלוקת הארץ, היו שראו בדיני הירושה שבתורה ביטוי לנצחיות הקשר הלאומי בין העם לארצו. כך, למשל, כותב הרב "הנזיר", ר' דוד כהן (ארץ-ישראל, המאה הכ'): "יסוד מהות הירושה הוא לאומי כללי, בנחלת הארץ לשבטי ישראל... לפי זה עיקר מהות הירושה ויסודה מיוחד לישראל ובארץ ישראל"2 .

ברם, לדעת הרמב"ן, כוחם של דיני הירושה שבתורה יפה לא רק לחלוקת הארץ ולירושת הארץ, שהרי נאמר בסיום פרשת בנות צלפחד: "והיתה לבני ישראל לחקת משפט" (במדבר כז, יא). היינו, דיני הירושה הללו הם בבחינת הוראה נצחית3 . על כן, "סדר נחלות" חל בכל הזמנים, וכשמת אדם מישראל - בין יש לו נחלה בארץ ישראל בין אין לו נחלה בה – ירושתו עוברת ליורשיו לפי "סדר הנחלות" שבספר במדבר.

היסוד הרעיוני לסדר הירושה נתפרש במקורות בדרכים שונות. בספר "מורה הנבוכים"4, רואה הרמב"ם בסדר הירושה שבתורה מגמה מוסרית וסוציאלית מובהקת, ולפיה ניתנת הירושה דווקא לקרובי המוריש, כיוון שהם זכאים לה יותר מכל אדם אחר, ואלה דבריו:
ועוד מדיני ממונות – הירושות, והיא מידה נעלה, כלומר שלא ימנע האדם טוב מן הזכאי לו, וכיון שהוא הולך למות, אל תהי עינו צרה ביורשו, ואל יפזר ממונו, אלא יניחנו ליותר זכאי מבני אדם בו, והוא הקרוב קרוב יותר, לשארו הקרוב אליו ממשפחתו5.
בעל "ספר החינוך" (ספרד, המאה הי"ג) רואה בסדר הירושה ביטוי להמשכיות הנצחית של עם ישראל מאב לבנו במשך כל הדורות:
ובהסתלק כוח המוריש מן הנכסים במותו, מיד נופלת עליהם זכות היורש, כענין השתלשלות היצירות שרצה היוצר ברוך הוא זה אחר זה מבלי הפסק6.
אופיים הקוגנטי (=כופה) של דיני הירושה
לפי הדעות האלו ודעות אחרות הדומות להן, אין לראות בכללי הירושה ביטוי לרצונו המשוער של המוריש, כמקובל בשיטות המשפט בימינו7 . ההשקפה היהודית רואה בירושה כלי להגשמת עקרונות חברתיים, דתיים ולאומיים שאינם תלויים בדעתו של הנפטר וברצונו.
אמנם מדברי הרב אברמסקי8 משתמע לכאורה שדיני הירושה משקפים את רצונו המשוער של המוריש, כמקובל בימינו:
סדר נחלות הכתוב בתורה מתאים אל שאיפת כל בני תמותה. בכלל האמור בירושה, "הקרוב קרוב קודם", מתבטא חפץ האדם שאחר מותו ישלוט בעמלו איש הקרוב לו ביותר, הקשור לו קשרי אהבה פנימית שבין בני המשפחה, אשר עין זר לא תבחנם ולא תבינם... דעתו של אדם קרובה יותר אל יוצאי חלציו ששמו נקרא עליהם, ובקומם תחתיו על נחלתו יש לו יד ושם בין החיים, ושמו קיים בישראל: הבן הממשיך את שלשלת היחס של משפחת אביו.
אבל הוא מדגיש שאין בדבריו כדי לפגוע באופיו הקוגנטי של "סדר נחלות":
ואמנם סדר נחלות יש בו מדעת המנחיל ורוח אנוש הולמתו, אבל עתה, שהלכות ירושה חקוקות בתורה אינן תלויות עוד בדעת הבריות ואינן מקבלות שינוי, ואם יאמר לך אדם שאין לו חפץ בזה, ויש את נפשו דרך אחרת – אין שומעין לו, כי "נאמנים כל פקודיו, סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר".
לשון אחר, אף שלמראית העין שייכים דיני הירושה ל"ממונא", לא ל"איסורא", לא ראתה בהם ההלכה מנגנון טכני גרידא להעברת רכוש. משום כך, המשנה אומרת שהכלל האומר שבדיני ממונות ניתן להתנות על דיני התורה ולקבוע תוצאות שונות מאלו שנקבעו בתורה אינו חל בירושה:
האומר... איש פלוני בני לא יירש עם אחיו, לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה... האומר... בתי תירשני, במקום שיש בן, לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה9.
וכך פסק הרמב"ם10:
אין אדם יכול להוריש למי שאינו ראוי ליורשו ולא לעקור הירושה מן היורש אף-על-פי שזה ממון הוא, לפי שנאמר בפרשת נחלות: "והיתה לבני ישראל לחקת משפט", לומר שחוקה זו לא תשתנה, ואין התנאי מועיל בה.
סייג זה, "אין התנאי מועיל בה", כוחו יפה לסכל כל ניסיון להוריש למי שאינם זכאים לרשת על פי דין תורה על ידי כתיבת צוואה האמורה לחול בשעת הפטירה. בהתנגשות הסימולטנית בין דיני הירושה לבין החלת רצונו הפרטי של האדם בצוואתו, ידם של דיני הירושה על העליונה.

הצורך באופציות נוספות
עליונות דיני הירושה, המבטלת בעיקרון כל דבר המנוגד להם בצוואה, הביאה לפיתוחן של דרכים חלופיות למימוש רצונו של המוריש. הדרך העיקרית לעקוף את דיני הירושה היא "מתנה מחיים", שחלה לפני מות המוריש, כשעדיין הוא אדון על רכושו ויכול לתת ממנו מתנה לכל מי שהוא חפץ ביקרו11.

שתי התפתחויות חברתיות וכלכליות בחיים המודרניים בעולם בכלל ובחברה היהודית בפרט הביאו בדורות האחרונים להעמקת ההתעניינות ההלכתית במתח שבין דיני הירושה ההלכתיים-ההיסטוריים לבין שאיפותיו של "המוריש הממוצע": עֶקרון השוויון בין המינים והמעבר מכלכלה חקלאית סטטית לכלכלה פיננסית מגוונת ודינמית.

מגמת השוויון בין המינים חדרה מזמן לתודעה היהודית, בחברה הדתית ובחברה החילונית כאחת. משום כך, גם מי שמכיר בדיני הירושה שבתורה, מעדיף לא אחת להימנע מלנהוג על פי הכלל השולל מן האישה ומן הבנות את הזכות ליטול חלק בירושת המת (אם יש לו בנים). וראוי להביא לעניין זה את דבריו של הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, הרב הראשי הראשון במדינת ישראל12:
ושח לי בר סמכא, הסופר המפורסם שיראתו קודמת לחכמתו ר' שמואל יוסף עגנון נ"י, שבגליציה לפני מספר שנים, בקשר לעיזבון של אחד מגדולי האדמורי"ם זצ"ל, העמידו אחים אמידים על דין התורה ופטרו את אחותם בלא כלום, ולעזה עליהם כל המדינה. הרי שהרגש הכללי כבר בדור ההוא היה שאין לעמוד על שורת הדין, בכגון זה, שכבר אז לא אכשר דרא, והבנות היו צועקות ומיללות על הקיפוח הזה... והיה בא לידי מריבות וקטטות במשפחה, ושנאה עזה, ומחובתנו הקדושה למצוא עצות ודרכים למנוע את המחלוקת בישראל, ובפרט מהריב במשפחות, עד כמה שכוחנו יפה, במסגרת דין תורתנו הקדושה.
משעה שחדלה החקלאות המשפחתית לתפוס מקום מכריע בחיים הכלכליים, נתבטל גם מעמדו הכלכלי המרוכז של התא המשפחתי שהתבסס בין היתר על ריכוז הירושה בידי הבנים. בעקבות ערעור כוחו של התא המשפחתי, תפס כל יחיד את מקומו כיחידה כלכלית עצמאית, נעשה ראוי להתייחסות אינדיווידואלית של המוריש, וגברה ההכרה שאין להסתפק בחלוקה שוויונית של הירושה13 , משום שבמקרים רבים, צורכי היורשים אינם שווים. כך הוא לדוגמה, כשאחד היורשים הוא תעשיין אמיד ואחד הוא פועל פשוט או סטודנט, כיוון שכל אחד יש לו צרכים המיוחדים לו.

לכן אנו עדים למאמץ מתמיד בספרות ההלכה להתמודד עם מגבלות דיני הירושה, כשהפוסקים מעמידים מול דיני הירושה את השיקולים החוקיים המצדיקים התערבות אפקטיבית של המוריש בחלוקת ירושתו. נראה שהתמודדות זו הצליחה במידה רבה, כיוון שההלכה מכירה במגוון של כלים המאפשרים לתת פתרונות הולמים לצורכי היורשים תוך שמירה על עקרונות היסוד שבדיני הירושה המקוריים.

איסור "העברת נחלה"
ממקורות אחרים עולה לכאורה שהפתרונות הללו לא היו מקובלים על חז"ל, שהרי הטיחו דברים חריפים נגד מי שמעביר את נחלתו למי שאינו זכאי לה מדין תורה, ומונע בדרכים משפטיות שונות את קיום "סדר הנחלות" שנקבע בתורה, כמפורש כבר במשנה14 :
הכותב את נכסיו לאחרים והניח את בניו - מה שעשה עשוי, אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו.
ונאמר בתלמוד הבבלי15:
אמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא, לא תיהוי בעבורי אחסנתא, אפילו מברא בישא לברא טבא, דלא ידיעא מאי זרעא נפיק מיניה, וכל שכן מברא לברתא [=חכם חריף, אל תהיה בין מעבירי הירושה, אפילו מבן רע לבן טוב, כי אין לדעת איזה זרע יצא ממנו, וכל שכן מן הבן לבת]16.
גם התלמוד הירושלמי17 מתייחס לתופעה זו בחומרה יתרה:
אמר ר' בא בר ממל: הכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו, עליו הכתוב אומר: "ותהי עוונותם על עצמותם" (יחזקאל לב, כז).
בעקבות דבריו הנחרצים של ר' בא בר ממל, הרמב"ם אומר ש"איסור" העברת הנחלה חל לא רק על המצווה עצמו אלא אף על המסייעים בידו להוציא את כוונותיו אל הפועַל, ואלה דבריו: "מדת חסידות היא שלא יעיד אדם חסיד בצוואה שמעבירין בה הירושה מן היורש"18. בדרך זו יצרו חז"ל בלם מוסרי יעיל מאוד נגד חריגות מן המסגרת הנורמטיבית של דיני הירושה19.

אף על פי כן, עובדה היא שהספרות ההלכתית גדושה דיונים במגוון הכלים שהתפתחו בתחום זה, וחכמי ההלכה דנים בהם בשאלות המשפטיות שהתעוררו גם בלי להתייחס לצד המוסרי-הלכתי של העברת נחלה. אף הכירו חכמינו בחוקיות חלוקת העיזבון לפי רצון המצוֶוה, אם מדובר ב"העברה" לאלמנה או לבנות20 או לצדקה21.

המסקנה המוכרחת מדיונים אלו היא שלא כל סטייה מדיני הירושה ומסדר הנחלות ראויה לגינוי אוטומטי, אלא יש מטרות לגיטימיות המצדיקות, לא פחות מן המטרות שדיני הירושה מבוססים עליהן, את "העברת הנחלה" מן היורשים מדין תורה ליורשים אחרים במקרים מסוימים.
כיצד נמצא האיזון הנכון בין רצון המוריש לצוות על נכסיו לבין עקרונות הירושה שמדין תורה?
תשובה לכך אנו מוצאים בהלכה לפיה כל זמן שהאדם משייר מקצת נכסיו ליורשיו שמדין תורה, הוא יכול להעביר את יתרת נכסיו לכל מי שהוא חפץ ביקרו, אך אסור שתיעקר הירושה שמדין תורה כליל, כגון שמדאגה לפרנסת הבנות, יקבלו הן את כל הירושה, ולא יוותר אפילו "דינר אחד" לבנים.

ומכאן אנו למֵדים שני דינים הקשורים זה בזה. מצד אחד, אסור להדיר כליל את היורשים מן התורה אף משיקולי טובת הבת או האלמנה או טובת נשמת הנפטר על ידי מתן צדקה וכדומה. מצד שני, לקיום דיני הירושה מדין תורה דרוש סכום "סמלי", וכל היתר אין צריך להטרידנו.
וכתב הרשב"ץ (ר' שמעון בן צמח דוראן, אלג'יר, המאות הי"ד-ט"ו) בעניין זה22 :
ובטופסי שטרות לראשונים ז"ל יש שיור [ליורשים שמדין תורה] ד' זוזי וכתב גאון ז"ל דמשום כדי שתהא רוח חכמים נוחה הימנו.

סיכום
בניסיון לאזן בין רצון המוריש לצוות על נכסיו לבין עקרונות הירושה שבתורה, התעמקו חז"ל בהבנת טעם האיסור של העברת נחלה, ומשעמדו על טעם זה עלה בידם לצמצם היקף האיסור.

אם נזכור שיסוד הירושה היהודית הוא הרעיון של המשכיות הדורות ונצחיות העם, נבין שגודל הירושה אינו חשוב לאימות העקרונות הללו, ודי בעצם קיומה של הירושה שעל פי דין תורה אף בהיקף מזערי כדי לסמל את ההמשכיות הזאת23. נמצא שהביקורת החריפה של חז"ל נגד העברת נחלה מכוונת אפוא רק נגד המוריש המבקש להדיר את יורשיו מדין תורה מנכסיו כליל. זאת, משום שהם ראז במעשיו של מי שעושה כן משום ביטול ההמשכיות והנצחיות שדיני הירושה אמורים לסמלם24 .


בין חוק והלכה בדיני ירושה / הרב אליהו הישריק
החוק במדינת ישראל שונה מן ההלכה בנקודות אלה:
א. לפי דין תורה אין הבת יורשת במקום שיש בן. לפי החוק (חוק הירושה תשכ"ה 11-10) כל היורשים מתחלקים ברכוש באופן שווה, ואין הבדל בין בת לבת.
ב. לפי דין תורה הבכור יורש פי שניים מכל בן אחר. לפי החוק כל הבנים יורשים בשווה.
ג. לפי דין תורה הבעל יורש את אשתו, ואילו האישה אינה יורשת את בעלה, אלא מקבלת כתובה, מזונות ודיור. לפי החוק האישה יורשת את בעלה גם אם יש בנים.
ד. לפי דין תורה ברגע שאדם מת, רכושו הופך להיות רשות היורשים. לפי החוק הירושה עוברת ליורשים רק לאחר ביצוע צו ירושה. הבדל זה גורם לשינוי מעניין: לפי החוק אדם יכול להסתלק מן הירושה, כי הירושה טרם הגיע אליו, והוא יכול לסרב לקבלה. לפי ההלכה, כדי לוותר על הירושה יש לבצע פעולה של הקנאה: המוותר צריך להקנות את הירושה לזה שהוא מוותר לו עליה.

בתי הדין כפופים לחוק הירושה (תשכ"ה סעיף 7, ולחוק זכויות האישה תשי"א). בית הדין יכול לפסוק על פי דין תורה רק אם "כל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו בכתב את הסכמתם לכך" (סעיף 155).

אם בית הדין ירצה לפסוק על פי דין תורה, יהיה צורך בחתימה של הבת שהיא מוותרת על הזכויות שהחוק מעניק לה, והיא מסכימה לחלוקה על פי דין תורה. זאת בגלל חוק המדינה הדורש הסכמת הצדדים כדי לדון על פי דין תורה. וכאן עולה השאלה מה יקרה אם הבת אינה מוכנה לחתום, או שהיא מבקשת תשלום עבור החתימה.
אם ירצה בית הדין לפסוק על פי חוק המדינה, יהיה צורך שהבנים, המוותרים על חלק מירושתם בשביל הבת, יבצעו פעולה המקנה את החלק שוויתרו עליו לטובת הבנות.

במסכת בבא בתרא קלג,ב נאמר:
תא שמע
דאמר ליה שמואל לרב יהודה:
שיננא לא תיהוי בי עבורי אחסנתא
ואפילו מברא בישא לברא טבא
וכל שכן מברא לברתא.
[תא שמע
שאמר לו שמואל לרב יהודה:
חריף, לא תהיה בין המעבירים אחוזה
אפילו מבן רע לבן טוב
וכל שכן מבת לבן].
על יסוד דברים אלה לא רצה ה"חתם סופר" להתקין צוואה שבה השווה האב את הבנים לבנות. ואלה דבריו:
שו"ת חתם סופר חלק ה (חו"מ) סימן קנג25
וראיתי כי האי גברא כל מגמתו להשוות ירושת הבנות עם הבנים. על כן לא יהיה לי חלק עמו, ולא אתקן לו לשון צוואה.
כמאמר חז"ל כתובות נ"ג ע"א: "א"ל שמואל לרב יהודא שיננא לא תהוי בעבורי אחסנתא מברא בישא לברא טבא כ"ש מברא לברתא".
לפי דברי חתם סופר אלה, צריך אדם להימנע מלשנות את סדרי הירושה מהסדר הקבוע על פי דין תורה. אולם יש להבחין בין ההוראה בזמנו של החתם סופר, למצב החוקי בימינו.
בזמן החתם סופר, האפשרויות היו לפסוק על פי דין תורה או להעדיף סדרי ירושה אחרים. ההימנעות מלדון בסדרי ירושה אחרים מוליכה את המוריש לדון על פי דין תורה.
המצב כיום הוא, שחוק המדינה עומד מול דיני הירושה, וקודם לו מנקודת מבט של ביצוע הירושה בבית המשפט. בית הדין אינו יכול לדון על פי דין תורה אלא בהסכמה של הצדדים, ובאישורם בכתב. מצב זה גורם לכך שהבנות יכולות לסרב לחתום על ויתור בחלקן ברכוש על פי החוק, ואז בית הדין אינו מסוגל לחלק את הירושה לפי ההלכה. הדבר גורר אחריו מריבות בתוך המשפחה, דבר שהוא עצמו מגונה.

העיקרון כי ניתן לשנות את סדרי הירושה כדי לחלק את הרכוש באופן ראוי מצוי כבר בדברי חז"ל: חז"ל תיקנו כתובת "בנין דכרין": תנאי בכתובה, על פיו הבנות יתפרנסו מנכסי האב עד שתינשאנה. ועל כך אומר רבי שמעון בר יוחאי: "מפני מה התקינו כתובת בנין דכרין? כדי שיקפוץ אדם ויכתוב לבתו כבנו". (כתובות נב ב).

מסיבה זו נראה כי המצב הראוי הוא שאדם יכתוב צוואה בה יגדיר שהוא נותן (נותן, ולא מוריש!) את נכסיו בחלקים שווים בין כל ילדיו. ואילו חלק קטן מן הרכוש ישאיר לחלוקה על פי סדרי הירושה של התורה. בדרך זו יצא ידי שניהם: יחלק את רכושו בדרך של כבוד למת ולמשפחה, וללא מריבה, ועם זאת יחלק חלק מן הרכוש על פי דיני ירושה שבתורה.

נוסח צוואה, המכסה את דרישות ההלכה ואת דרישות חוק המדינה גם יחד, ראה בערך צוואה

הערות
1 . ראה שולחן ערוך, חו"מ, סימנים רעו, רעז; אבן העזר, סימנים צג, קיב, קיג.
2 . הרב דוד כהן, "מהות הירושה", נזיר אחיו, תשל"ח, כרך ב, קצז, קצט.
3 . ואומר הרמב"ן: "וטעם 'והיתה לבני ישראל לחקת משפט', שיהיה המשפט הזה לדורות, לא בנחלת הארץ עתה בלבד". רעיון דומה יש בדברי הרמב"ם: "'והיתה לבני ישראל לחקת משפט' - לומר שחוקה זו לא תשתנה". ראה רמב"ם, הלכות נחלות, פרק ו, הלכה א. וראה גם: תשובות הרמב"ם (פריימן), סימן שיט; איגרות הראי"ה, קעו: "שאין לנו מקצוע של דיני ממונות שיהיה כל כך מוצא את עצמו מחובר למשפט כתוב כמו משפט הירושה"; שו"ת ציץ אליעזר, חלק ו, סימן מב. והשווה, שו"ת חתם סופר, אבן העזר, חלק א, סימן קמז.
4 . חלק ג, מב.
5 . מיוסד על לשון המקרא: "ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה" (במדבר כז, יא) ועל דרשת חז"ל: "'הקרוב' - קרוב קרוב קודם". ראה בבלי, בבא בתרא קח ע"ב.
6 . ספר החינוך, מצווה ת.
7 . השווה לדבריו של השופט מצא ברע"א 5103/95 דשת נ' אליהו, פ"ד נג(3) 97, 116: "הכלל הקבוע בסעיף 1 לחוק הירושה, כי 'במות אדם עובר עזבונו ליורשיו', משקף את ההסכמה החברתית בדבר אורחות בני-אדם שבמותם מותירים הם את עיזבונם לשאירי-בשרם הקרובים. בפרשת Banks v. Goodfellow (1870)... ציין זקן השופטים קוברן... שליורשים יש ציפיה טבעית לרשת ולמוריש יש חובה מוסרית למלא את ציפייתם".
8 . הרב יחזקאל אברמסקי, קובץ מאמרים (בני ברק, תשכ"ט), יז - יח.
9 . משנה, בבא בתרא ח, ה-ו.
10 . רמב"ם, הלכות נחלות, פרק ו, הלכה א.
11 . לדרכים נוספות, ראה בין היתר: הרב ז"נ גולדברג, "ירושת הבת (לחידוש שטר חצי זכר), תחומין ד (תשמ"ג) 342; י' ריבלין, הירושה והצוואה במשפט העברי, רמת-גן תשנ"ט, פרק שלישי; מ' אלון, המשפט העברי, תולדותיו מקורותיו עקרונותיו, ירושלים תשמ"ח, עמ' 476-472.
12 . תחוקה לישראל על פי התורה, תשמ"ט, כרך ב, הצעת תקנות בירושות, עמ' 110.
13 . הגם שבדרך כלל הנורמה המחייבת היא השוויון: "ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מֵילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים" (שבת י ע"ב).
והשווה , ע"א 724/87 כלפה (גולד) נ' גולד, פ"ד מח(1) 22, 38 (השופט מלץ): "אין חולק על כך, שכתוצאה מהדרת אחד מהילדים מצוואה, לא זו בלבד שהוא נותר לגורלו בלא תמיכה כלכלית, אלא שבנוסף לכך עלולים להיווצר או להיות מונצחים רגשות קנאה ואף שנאה בין אחים".
14 . משנה, בבא בתרא ח, ה. עמדה זו נקבעה גם בהלכה. ראה רמב"ם, הלכות נחלות, פרק ו, הלכה יא; שולחן ערוך, חו"מ, סימן רפב, סעיף ב. והשווה, ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' ביננשטוק, פ"ד מח(3)705, שבו מפנה השופט חשין להלכה זו (פיסקה 24 סיפא).
15 . כתובות נג ע"א; ובנוסח אחר, בבא בתרא קלג ע"ב.
16 . אמרה זו, המצוטטת הרבה כמקור לאיסור העברת נחלה, משתקפת בעיקר בנימוקו של "ספר החינוך", כיוון שההצדקה לאיסור טמונה ברעיון המשכיות הדורות ובראייה לטווח ארוך במקום להתייחס לאופיו של היורש המיידי ולתכונותיו.
17 . ירושלמי, בבא בתרא, פרק ח, הלכה ו (הובא ברי"ף, בבא בתרא קלג, ב). וראה פני משה, שם: "ותהי עוונותם על עצמותם - שהעוון קיים על עצמותיו בקבר לעולם".
18 . רמב"ם, הלכות נחלות, פרק ו, הלכה יא; שולחן ערוך, חו"מ, סימן רפב, סעיף ב.
19 . יש לציין שלצד איסור העברת נחלה, אנו מוצאים הכרה הלכתית בכוחו המחייב של רצון המוריש, והיא מתבטאת בין היתר בכלל "מצווה לקיים דברי המת", אלא שמצווה זו מוטלת על היורשים, ואינה זכותו המשפטית של המוריש. לכלל זה, ראה: כתובות ע ע"א; גיטין יד ע"ב; שולחן ערוך, חו"מ, סימן רנ, סעיף כג; שם, סימן רנב, סעיף ב. השווה דברי השופט מנחם אֵלון (כתוארו אז) בע"א 493/83 טהא נ' טהא, פ"ד לט(4) 639 פיסקה 4, ובע"א 1482/92 הגר נ' הגר, פ"ד מז(2) 193, פיסקה 12.
20 . ראה, למשל, שו"ת מהר"ם מינץ, מז; שו"ת מנחת יצחק, חלק ג, סימן קלה.
21 . שולחן ערוך, יו"ד, סימן רמט, סעיף א.
22 . תשב"ץ, חלק ג, סימן קמז.
23 . גם לפי הסבר הרמב"ם, שהירושה התורנית מבוססת על שיקולים סוציאליים של טובת המשפחה, ההיתר להעברת נחלה לפי רוב הפוסקים חל רק אם ההעברה היא לטובת המשפחה המיידית, ולכל היותר לצדקה, כך שהמטרות הסוציאליות תבואנה ממילא על סיפוקן.
24 . יש פוסקים הסוברים שאין די בשיור כספי לקיום מהות הירושה שבתורה ואופיה. כל זמן שישב עם ישראל על אדמתו לשבטיו, ופעלו דיני הירושה בעיקר במסגרת נחלות השבטים, ניתן היה להבחין בכל ירושה וירושה את אותה המשכיות ונצחיות של שלשלת הדורות שסדר הירושה התורני בנוי עליה. אבל בזמננו, כשעיזבונו של האדם כולל לא רק מקרקעין, אלא גם מיטלטלין ונכסים פיננסיים אחרים, והוא כולל לא רק נכסים שירש מאבותיו אלא גם, ואולי בעיקר, נכסים מסחריים שרכש בחייו - אם אין הוא מוריש את כל נכסיו ליורשיו שמדין התורה, יש להקפיד שלפחות יהיה לנכסים שהוא מוריש לבניו אופי "ירושתי" במובן שבתורה עד כמה שאפשר. ראה דברי שו"ת מנחת יצחק בעניין זה: "ואולי יש לחלק בין הנכסים כפי סדר העולם, דישנם נכסים שאין נוגע להם, רק מקיימים להשאירם לנחלה, וישנם נכסים שלהוצאה נתנו, דמאותם אחרונים אין איסור אם נותן מהם למי שירצה" (חלק ג, סימן קלה). וראה גם: שו"ת שבות יעקב, חלק ב, סימן קכא; שו"ת חינוך בית יהודא, סימנים קיב-קיג; שו"ת חתם סופר, אבן העזר, חלק א, סימן קמז.
25 . רבי משה סופר (שרייבר), החת"ם (חידושי תורת משה) סופר, נולד בפרנקפורט דמיין בשנת 1762 ונפטר בפרשבורג בשנת 1839. נחשב לאביה הרוחני של יהדות הונגריה בעת החדשה. בשנת 1806 נתמנה לרב העיר פרשבורג, והוכר כגדול דורו. חידושיו לגמרא, דרשותיו ובמיוחד תשובותיו הנציחו את זכרו לדורות. צאצאיו ישבו על כסא הרבנות בהונגריה, באוסטריה ובפולניה. הוא לחם קשות - ובהצלחה - בתנועת הרפורמים, ועודד את הישוב בארץ ישראל.


חומר נוסף בנושא ניתן למצוא בכתובות:
צוואה כהלכה / הרב ח' שלמה שאנן
אישות ומשפחה - דיני ירושה / יהודה איזנברג


מקור הערך: בן ציון גרינברגר, שופט בית משפט לענייני משפחה, ירושלים; הרב אליהו היישריק, דיין בבית הדין בבאר שבע. מתוך: משרד המשפטים, המחלקה למשפט עברי, דפי פרשת השבוע, פרשת מטות-מסעי, תשס"ב, גיליון מס' 82; "אישות ומשפחה" מאת יהודה איזנברג.

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן



ערכים קרובים
צוואה
הזרעה מלאכותית (הפריה מלאכותית)
שטר חצי זכר


נושאים קרובים באתר דעת
ירושה
צוואה