לדף ראשי





בשם חג נקראים שלש הרגלים:
חג המצות חג השבועות וחג הסוכות (דברים ט"ז ט"ז)
על שם קורבנות שלמי החגיגה שהיו מביאים בהם. ונקראו "רגלים" על שם הפסוק "שלוש רגלים בשנה" – שלוש פעמים.
במועדי ה' (ויקרא כ"ג) נכללו ראש השנה ויום כיפור שאין בהם חיוב לעלות לרגל ואין בהם קורבנות שלמי חגיגה.
חז"ל השתמשו במלות יום טוב על המניעה מלעשות בו מלאכה, כמו שאמר רב יוסף "יום טוב" מלמד שאסור בעשיית מלאכה, אלא מלאכה בפורים לא קבלו עלייהו (מגילה ה').

חולו של מועד נקרא יום טוב שניים, שני במעלה, להבדילם מיום הראשון ויום האחרון של פסח וסוכות שאסורים במלאכה, אבל מותרים לעשות בהם דבר האבוד, ולמי שאין לו מה לאכול התירו לעשות כל מלאכה (עי' בחנוך מצווה שכ"ג).

אסור מלאכה ביום טוב
כל מלאכה האסורה בשבת אסורה ביום טוב, מלבד אוכל נפש. בשבת חייבים על מלאכה במזיד סקילה, ובשוגג חטאת; וביום טוב מלקות (מגילה ז': תוס' שם).
מלאכה שאסורה בשבת מדרבנן, אסורה גם ביום טוב, וכן אדם מצווה על שביתת בהמתו ביום טוב כמו בשבת (או"ח סי' תצ"ה).

אוכל נפש
מלאכה ועשיית אוכל נפש מותר ביום טוב, שנאמר:

אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם (שמות י"ב ט"ז).

ונחלקו בעלי התלמוד במשמעות המלות "נפש" "לבדו" "לכם".
לדברי ר"ע אפילו נפש בהמה במשמע, א"כ מה ת"ל לכם? לכם ולא לגוים,
ורבנן דרשו לכם ולא לגוים, ולא לכלבים אע"פ שמזונם עליך (ביצה כ"א:)
להלכה אין מבשלים לצורך גויים ולא לצורך כלבים, אבל מותר לטלטל מזונות וליתן לפניהם (ש"ע או"ח סי' תקי"ב).

קצירה טחינה ורקידה מותרות מן התורה, ואסרום חכמים שמא יקצור אדם שדהו וידרוך כל ענבים שלו וימנע משמחת יום טוב.
בירושלמי משמע שקצירה טחינה ורקידה אסורות מן התורה.

עוד דרשו "לכל נפש", דבר השוה לכל נפש, או דבר שיש בו צורך לכל נפש (כתובות ז'.), ולכן אסור לפזר בשמים על גחלים להריח, שאינו שווה לכל נפש ואין בו צורך לכל נפש. אבל מותר להחם חמין לרחוץ דזהו שווה לכל נפש, שהגוף נהנה ממנו ודומה לאכילה.

ולעניין מכשירי אוכל נפש, כנון לבנות תנור וכיריים לעשות שפוד ולתקן סכין -
ר' יהודה מתיר שדרש לכם לכל צורכיכם,
ורבנן אוסרים (שבת כ"ד: ביצה כ"ח: ).
והלכתא שמותר לעשות כל דבר שאי אפשר לעשות מערב יום טוב, כגון שנפגם הסכין ביום טוב ואין לו סכין אחר מותר לתקנו ביום טוב.

אבל אוכל נפש עצמו מותר לעשות ביום טוב, אפילו יכל לעשותו מאתמול. ויש מחמירים לעשות ע"י שנוי קצת דברים שאינם מפיגים טעמם.
מותר לאפות תנור מלא לחם אף שצריך פת אחת, כי הפת נאפה יפה בזמן שהתנור מלא. (ש"ע או"ח סי' תק"ט, ועי' כלבו סי' נ"ח).
אבל בעל הרוקח כותב כי כל רבני מגנצא אסרו לאפות בתנור ביום טוב יתר מכדי צרכו, דדוקא בזמן התלמוד התירו מפני שתנוריהם היו קטנים ולא בתנורים שלנו שהם גדולים, ובפרט אסור לאפות עוד הפעם אחר שאפה כל צרכו (רוקח סי' רצ"ז).

שמחת יום טוב
יום טוב נחלק:

"חציו לה' וחציו לכם".

חצי היום יעסוק בצרכי ה' בתפילה ובתורה, וחצי היום יהיה לאכילה ושתיה ותענוג (פסחים ס"ה, ביצה ט"ו).
חייב אדם להיות שמח הוא ואשתו ובני ביתו.
כיצד משמחן?
הקטנים נותן להם קליות ואגוזים;
והנשים קונה להם בגדים ותכשיטים לפי מצבו וממונו.
וחייב להאכיל גר יתום ואלמנה עם שאר עניים, שאין שום שמחה של מצווה לפני הקב"ה גדולה מזו.

מנהגים ביום טוב
מצוה להתגלח בערב יום טוב כדי שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול.
וכן מצווה לרחוץ בחמין כמו בערב שבת, כי חייב אדם לטהר עצמו ברגל, אך יש אומרים כי אינו נוהג בזמן הזה (יד אליהו).
חייב אדם להקביל פני רבו ברגל (ר"ה ט"ז.), ונחשב כמו הראיון בבית המקדש, אבל אם יבטל עי"ז שמחת ביתו מוטב שלא להקביל פני רבו (עי' סוכה כ"ז).
ביום טוב מאחרים לבוא לבית הכנסת וממהרים לצאת משום שמחת יום טוב, ולכן יש לגעור בחזנים המאחרים בתפילה יותר מחצות היום (עבודת ישראל 361).

ביום טוב מקדשים היום על הכוס שנאמר מקרא קדש, וחותמים בקידוש ובתפילה מקדש ישראל והזמנים, כי כל מועדי ה' תלויים בזמנים:
חג הפסח בזמן האביב קציר שיעורים,
וחג השבועות בזמן הקציר קציר חטים,
וחג הסוכות בזמן האסיף (מנהגי ישורון סי' קל"ו).

אומרים מקדש ישראל והזמנים ולא מקדש יום טוב, כמו מקדש השבת. הטעם מפורש בגמרא (ביצה י"ז) ששבת קבועה קדושתה מששת ימי בראשית, ואין ישראל מקדשים אותה; אבל יום טוב תלוי בבית דין, לכן אומרים מקדש ישראל (שם).

מנהגים הקשורים ליום טוב, מתוך הספר "אוצר טעמי המנהגים" מאת שמואל פנחס גלברד




יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן