אנציקלופדיה יהודית דעת - הפלה ;
חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

הפלה

הפסקת הריון קודם שהעובר נעשה יצור בר-קיימא

תוכן הערך:
א. הגדרת המושג
ב. רקע היסטורי
ג. רקע מדעי
   1. הפלה טבעית
   2. הפלה מלאכותית
   הפלות בישראל
ד. מקורות ראשוניים בחז"ל
   1. הפלה טבעית
   2. הפלה מלאכותית
ה. פרטי דינים
   1. הפלה מלאכותית
ו. רקע אתי

א. הגדרת המושג
הפלה מוגדרת כהפסקת הריון, קודם שהעובר נעשה בר-קיימא. מבחינה מדעית, כאשר ההפלה מתרחשת לפני 12 שבועות הריון (היינו 12 שבועות מהיום הראשון של המחזור האחרון, שהם 10 שבועות מראשית העיבור, באישה שיש לה מחזור ממוצע) היא מוגדרת כהפלה מוקדמת, וכאשר היא מתרחשת לאחר תאריך זה, ועד 20 שבועות הריון, היא מוגדרת כהפלה מאוחרת.

הפלה מתחלקת לשתי קבוצות עיקריות: הפלה טבעית או עצמונית, והפלה מלאכותית. להפלה טבעית מספר צורות, כגון הפלה צפויה, מאיימת, בלתי-נמנעת, שלימה או בלתי-שלימה, הפלה שמנטיה, והפלה נדחית. ההפלה המלאכותית מתחלקת לשתי קבוצות עיקריות: הפלה טיפולית, שנעשית לפי החוק על ידי רופא, והפלה פלילית, המבוצעת בניגוד לחוק.

ביצוע הפלה מלאכותית, והלבטים המוסריים הנוגעים לבעיה זו – ימיהם כימי אנוש עלי אדמות. הבעיה חוצה את העולם כולו לאורכו ורוחבו, ויש לה היבטים רבים: רפואיים, פסיכולוגיים, חברתיים, דמוגרפיים, מוסריים, פוליטיים, משפטיים ודתיים.

בערך זה יידונו הנושאים הנוגעים הן להפלה טבעית והן להפלה מלאכותית.

ב. רקע היסטורי
מרבית הדתות והמחוקקים של התרבויות העתיקות התנגדו להפלה מלאכותית. בין האוסרים היו האשורים, ההודים והמצרים הקדמונים. בין היוונים הקדמונים היו חילוקי דעות, ולעומתם הרומיים, החל מסוף המאה השניה למניינם, אסרו את ההפלה, וקבעו עונשים חמורים למבצעיה.

התייחסות שלילית מוצאים אנו גם ברוב שבועות הרופאים המוכרות, אם כי ללא פירוט, אלא כקביעה מוסרית כללית להנהגת הרופא. בשבועת היפוקרטס מנוסח הדבר: "אף פעם לא אתן לאישה סם, או מכשיר כלשהו, למטרות הפלה"; בשבועתו של אסף הרופא נאמר: "ואל תשקו אישה הרה לזנונים להפיל"; אמטוס לוזיטנוס קבע בשבועתו: "שום אישה לא הפילה את וולדה בעזרתי".

ג. רקע מדעי
1. הפלה טבעית
הפלות טבעיות מתרחשות בשכיחות של 15%-20 מכלל ההריונות הידועים, אך מגיעות ל- 60% מסך כל ההריונות, כאשר במקרים רבים אין האישה יודעת כלל שהיא בהריון. אחוז ההפלות הטבעית גבוה יותר בנשים מעל גיל 30 שנה. ככל שההריון מתקדם יותר, קטנים הסיכונים להפלה טבעית.

ב- 40% מההפלות הטבעיות לא ניתן לאתר כל סיבה. ב- 60% מההפלות הטבעיות ניתן למצוא אחת מהסיבות הבאות: בעיה גנטית, הורמונלית, אנטומית, זיהומית, מחלה כרונית של האם, או מומים בעובר.

2. הפלה מלאכותית
השיטות הטכניות לביצוע ההפלה נבדלות לפי גיל ההריון בעת ביצוע ההפלה.

בשליש הראשון של ההריון ניתן להשתמש בשיטות הבאות:
א. תרופה הניתנת דרך הפה, אשר פועלת נגד הקולטנים הרחמיים של ההורמון פרוגסטרון, ובכך מונעת את המשך התפתחות ההריון. זוהי שיטה קלה ונוחה, שניתנת לביצוע רק בשלב מוקדם של ההריון, עד 2-3 שבועות.

ב. ריקון הרחם על ידי הרחבה ושאיבה בואקום, או הרחבה וגרידה – השיטות האלו הן בשימוש בהריון עד 12 שבועות. השיטה הראשונה בטוחה יותר ומקובלת יותר. הרחבת צוואר הרחם נעשית בעזרת החדרת צינוריות מתכת בקטרים הולכים וגדלים בהדרגה. לאחר ההרחבה מחדירים צינוריות ואקום, ושואבים את תוכן הרחם בעזרת משאבת ואקום חשמלית. באופן חילופי ניתן להחדיר לרחם מכשיר גרידה חד, ולגרד את דפנות הרחם. יש המרחיבים את צוואר הרחם וגורמים להפלה בעזרת פתילות המכילות פרוסטגלנדינים. היות ושיטות אלו כואבות, יש צורך בהרדמה מקומית או כללית.

בשליש השני של ההריון ניתן להשתמש בשיטות הבאות:
א. הרחבה וגרידה – בשבועות 13-16 להריון ניתן עדיין להשתמש בשיטה זו, אם כי סיבוכיה וסכנותיה גדולים יותר מאשר בשליש הראשון להריון.

ב. עירוי תוך רחמי – בשבועות 16-22 להריון מקובל לבצע הפלה על ידי עירוי נוזלים שונים לתוך השק של מי השפיר. השיטה המקובלת ביותר היא שימוש במי-מלח היפרטוניים בריכוז של כ- 20% ובכמות של כ- 200 סמ"ק. ההפלה מתחילה תוך 12-24 שעות, ומסתיימת כעבור 12-24 שעות נוספות.

ג. הזרקת פרוסטגלנדינים לתוך שק מי-השפיר.

הפלה מלאכותית כרוכה בסיכונים ובסיבוכים שונים – מידיים ומאוחרים, וכן עלולה היא לגרום לתמותת אמהות.

הסיבוכים המיידיים כוללים – קרע של הרחם; קרע של צוואר הרחם; דימומים; זיהומים מקומיים וכלליים; תסחיפים ריאתיים; חום; כאבים; הרעלת מים; פרכוסים; הלם; פגיעה באיברים תוך-בטניים. כמו כן מצטרפים לרשימה זו כל הסיבוכים הקשורים להרדמה.

הסיבוכים המאוחרים כוללים בעיקר שתי קבוצות: בעיות נפשיות ובעיות פוריות.

בין הפסיכיאטרים חלוקות הדעות ביחס להשפעה הנפשית על האישה כתוצאה מהפלה מלאכותית.
במחקרים מבוקרים עולה כי כ- 10% מהנשים שביצעו הפלה מלאכותית, סובלות מבעיות פסיכיאטריות משמעותיות בעקבות ההפלה. בעיות אלו כוללות הפרעות בחיי האישות, נוירוזות קשות, התעוררות בעיות פסיכוטיות חבויות ונטייה להתאבדות. כ- 15%-25 מהנשים, שביצעו הפלה מלאכותית, סובלות מרגשות אשם, חרדה, דיכאון, הרגשת אובדן, כעס, ירידה בהערכה עצמית, סיוטי לילה, והזיות. מתוארות הפרעות גם ביחס לילדים במשפחתה של אישה שעברה הפלה, כגון קושי בהתקשרות רגשית של האם עם הילדים, ועליה בשכיחות תסמונת הילד המוכה במשפחות כאלו. המחקרים מראים, שהפלה בגלל הריון בלתי רצוי על רקע 'סוציאלי' גורם לפחות הפרעות נפשיות, אך דווקא הפלות בעקבות ממצאים של פגמים גנטיים בעובר, כאשר ההריון היה רצוי, גרמו לבעיות נפשיות לאם בשכיחות גדולה יותר.

הבעיות העיקריות מבחינה מספרית הן סיבוכי הפוריות בעקבות הפלה מלאכותית.
סיבוכים אלו כוללים – עקרות משנית מוחלטת; הפלות טבעיות חוזרות; הריונות מחוץ לרחם; לידת פגים; לידת תינוקות במשקל נמוך; תמותת תינוקות; וסיבוכים אלו הופכים להיות משמעותיים, ככל שעולה מספר ההפלות באותה אישה. ההנחה היא, שכ- 50% מהנשים העקרות הסובלות מעקרות מכנית, צורה המהווה 30%-40 מסך כל סוגי העקרות, עברו בצעירותן הפלה מלאכותית, שגרמה לעקרות זו. מרבית החוקרים סבורים, שאכן סיבוכי פוריות אלו הם תוצאה ישירה של ההפלה המלאכותית. מאידך, פורסמו מחקרים אשר ניתחו נתונים שונים מהספרות, ואשר העלו כי אין סיכון משמעותי לעתיד הפוריות של האישה כתוצאה מהפלות מלאכותיות, בעיקר אחר הפלה אחת, ובשליש הראשון להריון. לפי דעות אחדות אין סיכון ממשי לפוריות גם אם ההפלה בוצעה בשליש השני, אך אין מספיק נתונים על כך.

גורמים המגדילים את סיכוני התחלואה והתמותה כוללים – הפלה בלתי חוקית; גיל מתקדם של האם; מחלות כרוניות באם; שיטות הפלה מסוימות; וסיבוכי ההרדמה. אכן, גם הפלה חוקית, למרות שהיא נעשית בתנאים רפואיים והיגייניים טובים, ועל ידי מומחים, איננה חופשית מסיכונים וסיבוכים.

יש להדגיש, שקיימות דעות שונות בין הרופאים ביחס להרבה מרכיבים חשובים בשיקולים הנוגעים להפלה. יש להניח שהם מושפעים, לפחות באופן חלקי ובתת-מודע, מהשקפות העולם של המחברים, כך שיש המבליטים את התוצאות החיוביות, ויש המבליטים את התוצאות השליליות, אך במקרים רבים חסרות עבודות מדעיות מבוקרות במידה הראויה מבחינה מדעית.

מבחינה מספרית מבוצעות הפלות מלאכותיות, הלכה למעשה, במספרים גדולים מאוד ברחבי העולם. לפי הערכה גסה מבוצעות בעולם 55 מיליון הפלות בשנה, מספר המתאים ל- 70 הפלות לכל 1,000 נשים בגיל הפוריות, וליחס של 300 הפלות לכל 1,000 לידות חי. מספרים אלו הם משוערים בלבד, שכן במקומות רבים מבוצעות הפלות בלי חוקיות ובלתי רשומות.

הפלות בישראל
ההנחה המקובלת היא, שעל כל הפלה חוקית מתבצעות שתי הפלות בלתי חוקיות, כך שלמשל בשנת 1980 היו 44,124 הפלות, ובשנת 1987 היו 45,870 הפלות.

ד. מקורות ראשוניים בחז"ל
1. הפלה טבעית
לפי חז"ל, רוב מעוברות יולדות ומיעוטן מפילות, וכן הוא הדבר בבהמות, שרוב פרות מתעברות ויולדות.

2. הפלה מלאכותית
בתלמוד מצינו דיונים בודדים על מצבים קיצוניים וחריגים הנוגעים להפלה מלאכותית. מן המקורות הבודדים בש"ס, דנו הפוסקים אם יש בהם ראיה לעצם איסור ההפלה ולדרגת חומרתו. מן ההלכה של האישה שיצאה ליהרג, אין ממתינין לה עד שתלד, היו מהפוסקים שהוכיחו, שאין איסור חמור בהריגת העובר, אך רבים דחו ראיה זו מנימוקים שונים. ויש מי שכתב להוכיח מהלכה זו, שדווקא כשהאישה יוצאת ליהרג מותר להרוג עוברה עמה, מכאן שבלא זה יש איסור להפיל את העובר.
דיון מפורש וישיר בהפלה פלילית מצינו רק במקום אחד בתלמוד, ואף הוא מתייחס רק לגוי.

לכל הדעות חיי האישה קודמים לחיי העובר, ומאידך שווים הם מרגע שהיילוד יצא לאוויר העולם, דבר הנלמד ממקורות המשנה והתלמוד.

בישראל הייתה ההפלה נדירה מאוד, וזהו אחד ההסברים למיעוט ההתייחסות התלמודית לנושא ההפלה.

ה. פרטי דינים
1. הפלה מלאכותית
1א. יסודות האיסור וטעמיו
בין הפוסקים והפרשנים קיימת תמימות דעים ביחס לעצם השלילה של ההפלה, וכמעט כולם מסכימים, שיש איסור כלשהו בגרימת הפלה. ברם, מוצאים אנו חילוקי דעות בדבר מהות האיסור, חומרתו וטעמו.

במהות איסור ההפלה – יש מי שכתבו, שאין כלל איסור הפלה בישראל, ומותר להרוג עובר בבטן אמו. אך יש מי שכתב, ששיטה זו היא רק במקום סכנה לאם, אבל שלא במקום סכנה, אף הם מודים שיש איסור בהריגת עובר, ויש מי שכתבו, שאין זה אלא שיגרת הלשון, ואינו בדקדוק, ויש מי שכתב, שחלה בדבריהם טעות סופר, ובמקום 'מותר' צריך לומר 'פטור'. אכן, רובם ככולם סבורים הפוסקים שיש איסור בביצוע הפלה, אלא שנחלקו בדבר אם האיסור הוא מדרבנן, או שאיסור ההפלה הוא מן התורה.

בטעמי איסור ההפלה מצינו שיטות אחדות: לפי הזוהר, יש בהפלה משום סתירת בנינו של הקב"ה ואומנותו.

יש שכתבו, שטעם האיסור הוא משום חובל באם, או מזיק גוף האישה, או משום משחית, שישנו בגופו מכל שכן מממונו, אך מהאחרונים הקשו על טעם זה מסיבות שונות.

יש שכתבו, שכיון שעצם ההפלה היא סכנה לאם, והמופלת בחזקת סכנה היא, אסור לאישה להכניס עצמה למצב סכנה. אך דחו טעם זה, כי מה שאמרו שהמפלת בחזקת סכנה, הוא דווקא על ידי רעב או חבטה, אבל כשהדבר נעשה על ידי רופאים ותרופות אין בכך סכנה, ולא דברו מזה הראשונים, וכיום שהתמחו הרופאים, אין להימנע מהפלה, שיש לה הצדקה מטעם סכנה.

יש מי שכתבו שאסור הפלה מהטעם שעל ידי הריגת העובר מונע ממנו לקיים שבתות ומצוות בעתיד.

יש שכתבו, שאיסור הפלה הוא מדין רציחה. אכן מצינו שיטות ראשונים ואחרונים, שבמפורש אינם סוברים איסור רציחה בהפלה.

יש שכתבו לאסור הפלה מהטעם הכללי של מניעת חיים מישראל, ביטול מצות פריה ורבייה, ומיעוט הדמות.

ויש מי שכתב, שפשוט הדבר שאין בהריגת עוברים משום שפיכות דמים, אלא הוא איסור אחר, שאין אנו יודעים מה הוא.

ישראל המבצע הפלה אינו חייב מיתה בבית דין, גם לשיטות הסוברים שאיסורו מן התורה מגדר רציחה.
מספר טעמים נאמר על כך: חיוב מיתה חל רק על מי שהרג תינוק בן יום אחד, ודווקא משכלו חודשיו ויצא לאוויר העולם, אבל ההורג נפל שאינו בר-קיימא פטור ממיתה, וכל שכן ההורג עובר שהוא פטור ממיתת בית דין; רק בן נח נהרג אף על העוברין, מכאן שישראל אינו נהרג על העוברים; יש לחוש בכל עובר שמא לא כלו לו חודשיו, והרי דינו כספק נפל, והוי התראת ספק; בהריגת עובר יש ספק ספיקא, ספק שמא יהיה נפל, ואם תמצא לומר שיהיה בר קיימא, שמא יהיה טריפה; עובר קודם שיצא לאוויר העולם לאו ברייה הוא, או לאו נפש הוא.

1ב. הוראות אמהיות להיתר הפלה
במקום סכנה לאישה מותר לבצע הפלה, אפילו בשלב הריון מתקדם ביותר. יש מי שהתיר ההפלה רק כאשר אומדנת הרופאים היא גדולה, וקרוב לוודאי שיש סכנה; יש שהתירו ההפלה גם כשיש ספק סכנה לאם מהמשך ההריון או הלידה; ויש מי שהתיר אפילו על ספק רחוק לפיקוח נפש האם. יש מי שכתב, שההיתר הזה הוא רק בתנאי שכל הרופאים יסכימו לזה, אבל אם יש אחד שדעתו שאין סכנה, אין לבצע ההפלה.

אם יצא כבר רוב ראשו, או רוב גופו (ראה להלן) של היילוד, והרופאים אומרים שגם האם וגם העובר ימותו בוודאי, יש שכתבו שמותר להרוג היילוד כדי להציל את האם, יש שהסתפקו בדין זה.

אישה שהרופאים אומרים שההריון הוא סכנה לה, אך היא מוכנה לקבל על עצמה את הסכנה, ומסרבת לבצע הפלה, הרשות בידה לעשות כן.

בין הפוסקים והפרשנים מצינו מספר טעמים להיתר ההפלה לצורך הצלת האם.
יש הסבורים, שהטעם הוא שכל זמן שלא יצא לאוויר העולם, לאו נפש הוא, וניתן להורגו ולהציל אמו.
יש הסבורים שהסברא של 'מאי חזית דדמא דידך סומק טפי' לא שייך בעובר, והלכך מותר להרוג את העובר כדי להציל את האם, שדמה אדום יותר ממנו.
ויש הסבורים, שלפיכך הורו חכמים, שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר שבמעיה, בין בסם ובין ביד, מפני שהוא כרודף אחריה להורגה. וכל זה הוא לשיטת הסוברים, שאיסור ההפלה הוא מן התורה.
אבל הסוברים שהאיסור הוא מדרבנן, בוודאי מותר לעבור על איסור זה כדי להציל את האם.
וכן לדעת הסוברים, שהטעם הוא משום חובל ומזיק לאם, הרי שלצורך בריאותה של האישה וחייה מותר לה לחבול בעצמה.

במקרים שההריון גורם למחלה נפשית באם – יש מי שאסר ההפלה, ויש שהתירו, משום שטירוף דעת הוא בכלל סכנת נפשות. ביחס להוראות הפסיכיאטריות להפלה, יש להדגיש, כי קיימים חילוקי דעות בין הפסיכיאטרים, המחקרים אינם מבוקרים ואמינים, וההנחה היא שקיימת שכיחות נמוכה של הוראה להפלה מסיבות פסיכיאטריות אמיתיות.

מעוברת המאיימת להתאבד אם לא יבצעו בה הפלה, מותר לבצע ההפלה.

במקרים שיש סכנת איבר לאם, כגון חשש לפגיעה בראיה או בשמיעה – יש מהפוסקים, שאסרו ההפלה, ויש מהפוסקים שהתירו ההפלה, אפילו לשיטות הסוברים שאסור ההפלה הוא מן התורה.

אישה שהרתה למי שהוא אסור לה באיסור כרת או מיתה, ועקב כך יש לעובר דין ממזר – יש מהפוסקים שהתירו ההפלה, ויש שאסרו.

פנויה שהרתה – אסורה להפיל לכל הדעות.

אישה הרוצה שילדיה יהיו כשרים בתכלית הכשרות, ובכל זאת נכשלה ונתעברה באיסור נידה, אסור לה לבצע הפלה.

בת ישראל שנתעברה מגוי – אין לה היתר לבצעה ההפלה.

אשת איש שנאנסה, מותר לה לנקוט באמצעים להפסקת הריון כזה מיד לאחר התשמיש.

לשיטות הסוברים, שאיסור ההפלה הוא רק מדרבנן, התירו ל"צורך גדול", או "צורך קלוש", או "סבל רב".

1ג. הוראות עובריות
באופן כללי, לסוברים שאיסור ההפלה הוא מן התורה, ובפרט לשיטות הסוברים שעובר הוא נפש, אין כל הצדקה להפלתו, גם אם נדע בבירור שהוא וולד כזה שיחיה רק זמן קצר, וחולה כל העת, ולא יהיה בו שום דעת, ויצטרכו לטרוח עמו הרבה יותר מכפי יכולתה של האם, שכן יש גם בעובר זה איסור רציחה, כמו בעובר בריא ושלם, ודינו במובן זה כמו יילוד, שיש לו מחלות או מומים, שאין מי שיתיר הריגתו.
יש מי שכתב, שאף אם יש לחוש, שתחלה אמו מחמת הידיעה שהיא נושאת בקרבה תינוק פגום, לא שייך להתיר להרוג העובר, ויש מי שכתב, שאם האם מגיבה בצורה נפשית קשה, יש לשקול את ההפלה מטעמי מחלה נפשית של האם.
לעומת זאת, לשיטות הסוברים שאיסור ההפלה הוא מדרבנן, התירו להפיל עוברים במצבים שונים של מחלות או מומים.

להלן מספר מומים ומחלות בעובר, שדנו בהם הפוסקים במפורש אם מותרת ההפלה:
מחלת תיי סקס
– מחלה זו ניתנת לאבחון וודאי בשלב עוברי, על ידי בדיקת תכולת האנזים האופייני למחלה זו במי השפיר (שיכולה להתבצע בשבוע 16 להריון), או בחומר הנלקח מסיסיות השליה (פעולה שיכולה להתבצע בשבוע 9-10 להריון, שהם 42-56 ימים מתחילת העיבור). הדיון ההלכתי ביחס למחלת תיי-זקס נכון גם לגבי הרבה מחלות מטבוליות דומות למחלה זו, אשר ניתן לאבחנן בוודאות בשלב העוברי, והן גורמות למוות או לנכות קשה. יש מהפוסקים שהתירו ההפלה במקרה כזה, ויש שאסרו ההפלה במקרה זה.

תסמונת דאון = מונגוליזם – המחלה ניתנת לאבחון וודאי בשלב עוברי, על ידי מציאת המבנה הכרומוזומלי האופייני בתאים המבודדים ממי השפיר, או בחומר הנלקח מסיסיות השליה. הדיון ההלכתי ביחס לתסמונת דאון נכון גם לגבי הרבה מחלות כרומוזומליות דומות לתסמונת זו, ואשר ניתן לאבחנן בוודאות בשלב העוברי, והן גורמות לנכות פיזית ו/או נפשית בדרגות שונות. יש מי שהתירו ההפלה במקרה כזה בתנאים מסוימים, ויש שאסרו.

אנאנצפלוס – המחלה ניתנת לאבחון וודאי בשלב העוברי, בעזרת בדיקת רמת חלבון עוברי בדם האם, או במי השפיר, ובעזרת אולטרא-סאונד. יש מי שהתיר הפלת עובר כזה, אפילו לשיטות הסוברים שאיסור ההפלה הוא מן התורה מדין רציחה.

מחלת אדמת של האישה המעוברת – הפגיעה בעובר איננה ניתנת לאבחנה טרום לידתית וודאית, והיא נקבעת בעזרת חישובים הסתברותיים בהתאם לגיל ההריון, ולאחר שהוכח בבדיקות מעבדתיות, שהאם אמנם חלתה באדמת בעת ההריון. יש שהתירו ההפלה במקרה כזה, ויש שאסרו.

תרופות שנלקחו על ידי האישה בעת ההריון, או חשיפת האישה המעוברת להקרנה רנטגנית – מצבים אלו יכולים לגרום למומים בעובר. הפגיעה בעובר איננה ניתנת לאבחנה טרום לידתית וודאית, והיא נקבעת בעזרת חישובים הסתברותיים בהתאם לגיל ההריון, ובהתאם לסוג התרופה או הקרינה ולכמותם. יש מי שהתיר ההפלה במקרה של תרופות טרטוגניות, ויש מי שאסר. באופן כללי יש לומר, שדין התרופות וההקרנות כדין האדמת.

דילול עוברים – אם ריבוי העוברים מהווה סכנה לאם, בוודאי מותר להפילם, כולם או חלקם, כדי להצילה. אם אין סכנה לאם, אלא סכנה לחלק מהעוברים – מותר להרוג חלק מהעוברים, כדי להציל הנותרים, ובכל מקרה עדיף לבצע את דילול העוברים לפני ארבעים יום להריון, אם הדבר אפשרי. דילול עוברים לצורך הפלת עובר פגום והשארת עובר תקין תלויה במחלוקת הפוסקים אם מותר להפיל עובר פגום. ואסור לדלל עוברים בשבת, אלא אם כן הוא מצב של פיקוח נפש.

1ד. תנאים בביצוע ההפלה
דינים הנוגעים לרופא המבצע והמסייע – יש שכתבו, שההפלה מותרת דווקא אם שאלו לשני רופאים, זה שלא בפני זה, ושניהם אומרים שיש חשש סכנה בדבר, ויש מי שהסתפק בכך. ואם מדובר ברופא ירא שמים, הרי הוא נאמן לבדו.

בכל מקרה יש להתייעץ עם רופא מומחה ובקי ככל האפשר, כי קיימת סכנה לאישה בהפלה.

אם יש היתר להפלה, עדיף שתיעשה על ידי רופא יהודי, ולא על ידי רופא שאינו יהודי, אך במקום שאי אפשר על ידי ישראל, מותר לרופא גוי לבצע את ההפלה.

בכל ההוראות הנוגעות להפלה יש להיזהר מאוד, כי הרופאים מזלזלים מאוד לקבוע סכנה, במקום שאין כלל סכנה.

דינים הנוגעים לשלבי ההריון – לפי הגמרא עובר עד ארבעים יום הוא מיא בעלמא.
יש מהפוסקים הסבורים, שלעניין הפלה יש קולא רבה בעובר עד ארבעים יום, ואין איסור להפילו, או שהוא סניף להיתר הפלה, ויש הסבורים שהפלת עובר קודם ארבעים יום אסורה מן התורה, כמו לאחר ארבעים יום. לפי התחשיב המקובל כיום, שלפיו מחשבים את שבועות ההריון מהיום הראשון לווסת האחרונה מקביל תאריך זה לסוף השבוע השביעי להריון.

הכרת עובר היא לאחר שלושה חודשי הריון, ויש מהפוסקים שקבעו גיל זה לזמן משמעותי מבחינת ההלכה, כך שקודם שלושה חודשים יש מקום להקל בשעת הצורך בהפלה, אך יש מי שדחה חילוקים אלו כסברות כרס.

לאחר שיצא העובר ברובו, או משיצא ראשו, אסור להורגו, שאין דוחים נפש מפני נפש. רובו היינו עד הטבור, וראשו היינו רוב ראשו, שהוא משתצא פדחתו, או רוב פדחתו. אם יצא דרך מרגלותיו, היינו בלידת עכוז, השיעור הוא רובו של וולד, ואם יצא כדרכו, השיעור הוא ראשו.

שיטות ביצוע ההפלה – יש פוסקים הסבורים, שהפלה באמצעות סם אינה אסורה כי אם מדרבנן, ולכן יש להעדיפה במקום שיש היתר לעצם ההפלה.

מעמדו של הבעל – יש צורך בהסכמת הבעל לביצוע הפלה, גם כשהיא מותרת, אלא אם כן הדבר נעשה לצורך פיקוח נפשה של האישה.

ו. רקע אתי
עניין ההפלה הוא אחד הנושאים המוסריים-רפואיים הנידונים ביותר בתחום האתיקה הרפואית – הן בספרות הרפואית, דתית, פילוסופית ומשפטית, והן בעיתונות הכללית. אין דת או חברה בעולם, שלא התייחסה לנושא זה – החל מהמצרים והאשורים הקדמונים, דרך ההודים, היוונים והרומיים, ובין כל הדתות הגדולות בעולם – היהדות, הנצרות, האיסלאם, בודהה ואחרים, וגם שבועות הרופאים הקלאסיות התייחסו לעניין.

ההפלה אסורה לפי חוקי הבודהיזם, וגם לפי חוקי האיסלאם אסור לבצע הפלה, אלא אם כן חיי האם בסכנה. הנצרות הקתולית היא המחמירה ביותר בנושא ההפלה, ואוסרת אותה אפילו במחיר חייה של האישה, ואפילו אם האישה והעובר כאחד ימותו.

כיום, אין כמעט מדינה בעולם, שאין לה חוקים ותקנות המתייחסות להפלה. יש המחמירים ויש המקילים, וכולם קובעים קני מידה שונים ומגוונים ביחס למצבי שההפלה מותר.

מבחינה רעיונית, ניטשת מחלוקת עזה בין שתי עמדות-יסוד קיצוניות.
מצד אחד – הגישה השמרנית, המיוצגת בעיקר על ידי הנצרות הקתולית וקבוצות "בעד חיים", הרואה בעובר ישות עצמית מלאה, בעל זכויות שוות לחלוטין לאמו. לפי דעה זו לא ניתן לסלק את זכותו של העובר לחיות ולהתקיים בשום אופן ותנאי.
לעומתה, העמדה המתירנית, המזוהה כליברלית, הדוגלת בזכותה הבסיסית של האישה על גופה, אשר מצדיקה הפלה חופשית בהתאם לרצונה הבלעדי של האישה, בכל שלב של ההריון, ומכל סיבה ואי-סיבה.

גישה זו מתעלמת לחלוטין מזכויות כלשהן של העובר, ורואה בו חלק מגופה של האישה כמו הציפורן או התוספתן. גישות קיצוניות אלה אינן ניתנות לגישור, ומעוררות דילמה מעשית משמעותית: אם ההפלה מוצדקת מבחינה מוסרית, קשה להכריח אישה להמשיך בהריון, וללדת וולד שאין היא רוצה בו מבחינה נפשית. מאידך, אם הפלה נתפסת כהריגת עוברים, הרי נוגע השאלה בעניין חמור יותר של השמדת חפים מפשע וחסרי אונים.

והנה הגישה המתירנית איננה עומדת בפני הביקורת הערכית. התעלמות מוחלטת מזכויות העובר, והתייחסות אליו כחלק אינטגרלי מגוף האם איננה נכונה – לא מבחינה ביולוגית, ולא מבחינה פילוסופית. שכן הגדרת מהות החיים מכילה אמנם מרכיבים ביולוגיים-עובדתיים, אך ההכרעה הסופית והענקת הזכות לחיים היא בעיקרה עניין פילוסופי-חברתי. הערכת מעמדו של העובר מכל בחינה מביאה בהכרח למסקנה, שאין הבדל מהותי בינו לבין יילוד, ואם מתנגדים אנו להשמדת יילודים, צריכים אנו להתנגד גם להשמדת עוברים.

מבחינה ביולוגית יש להתייחס לעובר כחי עצמאי, היות ויש לו תנועתיות עצמית, פעילות עצבית עצמאית, ופעילות לבבית עצמאית. מבחינה מדעית ידוע, שבגיל שבועיים לאחר ההפריה נוצר כבר יצור רב-תאי יציב וחדש, ומבחינה גנטית הוא כבר עצמאי ונבדל מהאם. בגיל 8-10 שבועות העובר הוא כבר יצור בעל צורה חיצונית אנושית, ובכך הוא ממשיך להיבדל מן האם. בשלב זה קיימת כבר יצירה של תאי עצב, פעילות עצבית ו- EEG עצמאי, עם תגובה תנועתית לגירויים חיצוניים. בשבוע ה- 12 להריון קיימת כבר פעילות לבבית ואלקטרוקרדיוגרפית עצמאית. העובדה שלעובר יש דופק, הוא נע, ויש לו פעילות אלקטרואנצפלוגרפית נפרדת מהאם, מכניסה אותו להגדרה של חי מבחינה ביולוגית. אמנם בודאי תלוי הוא, לצורך המשך קיומו, בסביבה הרחמית, אך תלותו הקיומית בגורמים אחרים איננה נפסקת גם זמן רב אחרי לידתו.

אם נבחן את מהותו של העובר מבחינה פילוסופית-חברתית, נמצא שאין לראות בו אדם שלם, שהרי אין בו אף אחת מהתכונות שאנו מייחסים לאדם: תודעה עצמית, חשיבה עצמית, חופש בחירה, אחריות לעצמו ולזולתו, ואי-תלות בזולת.

ברם, גם אחרי הלידה, וקל-וחומר אחרי לידה מוקדמת, אין ליילוד תכונות כאלו, ובכל זאת אין מי שיעלה על דעתו, שאין כל ייחוד ועצמאות ליילוד כזה מבחינת זכותו לחיים, גם אם אין לו תכונות המגדירות אותו כאדם שלם. ואין מי שיסכים להשמידו. כך שהתעלמות מוחלטת מייחודיותו של העובר איננה משרתת ערכים אנושיים. יתר על כן, ברור שיש לעובר פוטנציאל עצמאי וייחודי לעתיד, ולכן השמדתו באופן שרירותי צריכה להיחשב מבחינה מוסרית כמעשה רע. יש להדגיש, אפוא, שמבחינה מוסרית, גם אם מקבלים את ההנחה שזכותה של האישה לעשות בגופה ככל העולה על רוחה, אין זה חל במקום שישנן זכויות מנוגדות. כך שבמקרה של הפלה יש לשקול ברצינות את זכות העובר להתקיים, כזכות המנוגדת לרצונה של האישה להשמידו על ידי הפלה.

הטענה האחרת של המתירנים היא, שחוק המאפשר הפלה חופשית, יאפשר את ביצועה בתנאים אופטימליים, והיעדר חוק כזה יביא את האישה לבצע הפלה בתנאי מחתרת גרועים – מצב המעלה את הסבוכים והתמותה בזמן ההפלה. טענה זו אינה רלוונטית מבחינת הפילוסופיה של המשפט או ההלכה, שכן בכל חוק יש מצבים בהם הוא מהווה מעמסה, או תוצאה בלתי רצויה על חלק מהציבור, אך אם החוק הוא נכון ומוסרי, אין לשנותו בגלל סיבות אלו, וגם החלק הנפגע באוכלוסייה ייחשב כעבריין, אם יעבור על החוק.

הטענה הנוספת של המתירנים היא שהריון בלתי רצוי יגרום לבעיות חינוכיות ורגשיות ביחסים בין ההורים לבין הילד הבלתי רצוי. גם זו איננה טענה מוסרית מספקת להשמדת עוברים, מה עוד שידוע על הרבה מקרים של הריון בלתי מתוכנן, שתוצרתו הייתה אישיות חשובה ומוצלחת, ההורים השלימו עם היוולדו ושמחו בו, והעולם היה יוצא נפסד אילו היו מחליטים סופית על ההפלה. לא מעט הן הנשים שהתחרטו על ההפלה לאחר שיקול-דעת נוסף, אך אם כבר יצאה ההפלה לפועל, הרי זה בבחינת מעוות שלא ניתן לתקון. יתר על כן, ההחלטה על ההפלה נעשית בדרך כלל בחיפזון, שיקול הדעת איננו צלול, אומדן הבעיות שנתעוררו עם ההריון לא תמיד מושלם, מידע חיוני לצורך קבלת ההחלטה לא תמיד מצוי, ולא תמיד נכון, וקשה לחזות מראש מה טוב יותר לעובר ו/או לאם – המשך ההריון או ההפלה.

טענה נוספת של המתירנים היא, שאיסור ההפלה בחוק יביא לחוסר שוויוניות באוכלוסייה, שכן הנשים העשירות תמשכנה לבצע הפלות בלתי חוקיות בסתר, והנשים העניות לא תוכלנה לעשות זאת. אף טענה זו איננה תופסת בדיון ערכי, כי העובדה שדבר שבמהותו הוא רע, יכול להיעשות באופן בלתי-שוויוני, איננה הופכת אותו לטוב.

יש להדגיש, שבמדינות בהן ההפלה היא חופשית וחוקית לחלוטין, עולה מספר ההפלות על הילודה. בעקבות חוקי הפלה ליברליים במדינות שונות עלה מספר ההפלות בדנמרק פי 5.5, בבריטניה – פי 9, ובהונגריה – פי 6, בתקופה שבין 1964-1974. עובדה זו מצביעה על כך, כי בתנאים אלו של מתירנות מוחלטת, משתמשות הנשים בהפלה כאמצעי למניעת הריון, דבר שלכל הדעות איננו נכון ואיננו רצוי.

הגישה המנוגדת היא זאת, הרואה בעובר ישות נפרדת ועצמאית, ועל כן הפלה היא בעצם רציחה. לפי תפיסה זו אין הבדל עקרוני בין הריגת יילוד בן 5 דקות אחרי לידתו, לבין הפלת עובר 5 דקות לפני לידתו. בצורתה הקיצונית מעניקה תפיסה זו זכות מלאה לחיים מרגע ההפריה. יתר על כן, גישה זו מעניקה זכות שווה לחיים לעובר ולאם. גישה זו גורמת לבעיות קיומיות ופילוסופיות קשות.

בין שתי הגישות הקיצוניות – היתר להפלה חופשית לפי רצונה הבלעדי של האישה, ואיסור מוחלט של הפלה בכל תנאי – קיימת דרך שלישית, אשר מהווה את שביל הזהב בין שתי העמדות הקוטביות, והיא דרך היהדות. באופן בסיסי דוגלת היהדות בעקרון, שלעובר יש זכות לחיות ולהתקיים. אך מאידך, זכותו זו פחותה, יחסית לזכות חייה של האם, ולכן בתנאים מסוימים ומוגדרים היטב, ניתן לדחות את זכות העובר להתקיים לטובת זכות האם לחיות.

לעיון נוסף: (שמות מאמרים באתר דעת והקישור אליהם)
ההפלה במקרא ובמשפט / דניאל סינקלר

סטטיסטיקה בין לאומית על אחוז ההפלות החוקיות במדינות שונות


מקור הערך: פרופ' אברהם שטיינברג, קטעים מתוך "אנציקלופדיה הלכתית רפואית"

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן




ערכים קרובים
עובר


נושאים קרובים באתר דעת
הפלה